• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

סיכום 2017: הנצחונות וההפסדים

25 בדצמבר 2017 מאת אורון שמיר

סיכום שנה הוא אף פעם לא עניין פשוט, אבל אני לא זוכר שנה יותר מורכבת לתפעול מאשר 2017 מאז שאני מסכם שנים קולנועיות. זה קשור בעיקר למרחק הגיאוגרפי, שהפך לנפשי, מלוח ההפצה של בתי הקולנוע בישראל. אם ב-2016 עוד הייתי עם חצי רגל בישראל ורק את החלק האחרון ביליתי בחו״ל, נהנה מהיתרון היחסי של לצפות בסרטי האוסקר בזמן אמת – את כל 2017 העברתי רחוק מהבית. כלומר, להוציא חופשה בת כמה שבועות בודדים בישראל, שם בעיקר חרשתי על פסטיבלי הקיץ ובעצם הוספתי עוד ועוד סרטים לרשימה שאנחנו בסריטה מכנים ״לא-הופצו״, כלומר סרטים שאינם חלק מן ההיצע הסדיר של בתי הקולנוע אבל אי אפשר שלא להחשיב בתור חלק מהשנה. הוסיפו את עונת האוסקר המתקרבת שכנראה כבר צרכתי במלואה, את הסרטים מפסטיבל קאן שכרגיל יגיעו ארצה רק בין ינואר למאי (לפני הפסטיבל הבא), ושנה אינטנסיבית מאי פעם בפלטפורמות הצפייה הביתיות (כולל טלווויזיה משום מה) – ותקבלו תמונה מלאה של ניתוק. או לפחות של חוסר חיבור אל עולם ההפצה הישראלי. אולי גם ראיתם או ראיתן את זה במהלך השנה עצמה – היו לא מעט סופי שבוע שבהם לא התחברנו לסרטים החדשים, ועיטרנו את הבלוג בסקירות על סרטי נטפליקס, הפצות סינמטקיות וכן הרבה יותר קלאסיקות וסרטי עבר מכל שנה אחרת.

תחושת הריחוק הזו נובעת כנראה גם מן העובדה שאמנם כבר התרגלתי לראות סרטים בניו יורק ולא בתל אביב, אבל הקהל שסביב בהקרנות ספציפיות יכול להשפיע במובן מסויים על החוויה. כך מצאתי את עצמי בעמדות שונות מן הקונצנזוס הישראלי לגבי סרטים מסויימים, כי הקהל האמריקאי כנראה קצת הרים או הוריד לי. והשנה הלכתי הרבה יותר לקולנוע – החל מחודש ספטמבר הצטיידתי במובי-פס, הדבר הכי טוב שקרה לי השנה ללא תחרות (תמורת 10 דולרים בחודש אפשר לראות בכל יום סרט אחד בכל בית קולנוע בעיר). אני חושב שלמדתי לצפות אחרת בסרטים אמריקאיים עכשוויים, בעיקר בכל הקשור לאלמנטים מסויימים שתמיד נראו לי מיותרים אבל הם ממש הכרחיים לקהל פה. כל זה לא היה מהווה בעיה, אולי להיפך, אלמלא היו מגיעים סיכומי השנה ואיתם הרגע לבחור את סרטי השנה – ולא פחות מכך לבחור אלו סרטים להותיר מחוץ לרשימה. וכאן אני כבר בסכנה של איבוד סנכרון פנימי עם סריטה. אני עדיין לא יודע מה בחרו חבריי לבלוג בתור סרטי השנה שלהם, וסקרן לא פחות מכם או מכן אם לא יותר, אבל קיים בי חשש שוויתור על כמה בחירות מובנות מאליהן ימנע מאיתנו נקודות השקה. אולם, אולי זה בדיוק מה שאמור לקרות בסיכומי שנה – מתקבלת תמונה מרוכזת ומזוקקת של התחושות שגאו במהלך השנה כולה.

לכן אקדיש את החלק הראשון של הפוסט המסורתי לכל אותם סרטים שנפלו בין הכסאות וחשוב לי לא רק להזכיר אלא גם להסביר למה הם לא יהיו בעשיריות. בדומה למה שעופר עשה השנה, ואני מקפיד לעשות מאז ומתמיד, יהיו פה כל מיני סוגים של סרטים שכמעט ונכנסו לעשיריה, מהסיבה הפשוטה שעשיריה זו עשיריה, ומתוך מעל ל-200 סרטים בשנה אפשר להאמין שראיתי יותר מ-10 אחוז שמצאו חן בעיניי. בהמשך יגיע החלק הקליל יותר, זה שאמור להזכיר לא רק סרטים ורגעים שאולי ונשכחו (לטוב או לרע), אלא גם את העובדה שבסך הכל מדובר במשימה שאפשר וצריך לקחת הרבה פחות ברצינות ממה שתיארתי לעיל. החלק הזה של הסיכום חותך את השנה לניצחונות והפסדים, במגרש הפרטי שלי כמובן, כפי שיעידו הקטגוריות האישיות והבלתי מחייבות, ומבלי להתיימר לאובייקטיביות או להתחשב בנתונים בקופות או בציונים של כל מיני מדדים. התנצלות אחרונה לפני שאני עובר למצב רוח פחות אכפתי היא בדיוק על זה – אין פה כוונה לפגוע או לזלזל במי שחושבים או חושבות אחרת ממני, אלא להיפך. כלומר, הרעיון הוא להבליט את נקודת המבט שלי על הסרטים, כשבדרך כלל אני מנסה להצניעה.

נפלו בין הכסאות

״אור ירח״

זה דורש הסבר אז תהיו איתי רגע, או דלגו לשלב הכיפי שמתחיל בכותרת הבאה. את כל הסרטים הבאים בחלק זה של הפוסט לא תמצאו ברשימת סרטי השנה שלי, שתתפרסם מחר יחד עם של חבריי לבלוג. חלק מהם פשוט נותרו בחוץ כי לא היו החומר ממנו נוצרות עשיריות, אחרים הם בעיניי סרטי השנה שעברה שפשוט הופצו באיחור ואני לא מרגיש מחובר אליהם, ולעומת זאת אחרים הם סרטים שכן ראיתי ואהבתי השנה אבל אני יודע ממבט בלוח ההפצה שיעטרו את בתי הקולנוע בישראל בשבועות הקרובים ומוכן להתאפק איתם. האם הם ייעדרו גם מרשימת השנה הבאה כמו שקרה לחבריהם מ-2016 שחיכו וחיכו ובסוף מצאו עצמם כאן בנספח הזה של ״כמעט ונכנסו״? נחכה ונראה. בינתיים, הצדעה אחרונה ללא מעט סרטים שנשקלו בכל מיני שלבים לעשיריות, לפני שהמצאתי לעצמי כל מיני חוקים משונים כדי לעשות את החיים קלים יותר וכואבים מעט יותר.

עשיריה שנייה/כמעט ונכנסו לרשימת המופצים, לא לפי סדר:
רוחות קרות – המערבון המושלג של טיילור שרידן שריתק אותי למדי בפסטיבל קאן.
שומרי הגלקסיה: חלק 2 – ההמשכון של ג׳יימס גאן ללהיט של עצמו, שבידר אותי עד דמעות.
פאטי קייקס – בכורת הבימוי של ג׳רמי ג׳ספר שהקפיץ עבורי את פסטיבל ירושלים.
אחרי הסערה – עוד דרמה משפחתית יפהפיה לאוסף של הירוקאזו קורה-אדה.
לוגאן לאקי – סרט שוד מטופש ומהנה כמו שרק סטיבן סודרברג יודע ומבצע.
יוצא מן הכלל – הרבה צחוקים, רובם על חשבון גודאר, בסרטו של מישל הזנוויציוס.
שתיקה – הסרט היחיד ברשימה שנכנס לסיכום השנה הקודם שלי, מאת מרטין סקורסזה.
מאהב כפול וגם פרנץ – דאבל פרנסואה אוזון, אבל שני סרטים כה שונים ונהדרים בדרכם.
פיגומים – בכורת הבימוי של מתן יאיר ואחד הסרטים הישראליים המדוברים של השנה.

עשיריה שנייה לבלתי מופצים, גם לא לפי סדר מסויים:
תרמית – הברקונת של עידן היוטיוב שתפסתי לקראת הקרנה בדוקאביב.
המופע של רייגן – הפיכת חומרי ארכיון לזהב דוקומנטרי, שראיתי בטרייבקה.
ברוכים הבאים למופרנאס – זוכה מצלמת הזהב בקאן, שחדר לי לנשמה.
הטיול לספרד – בסופו של דבר אני מעדיף את גרסת הסדרה להרפתקאות קוגן ובריידון.
סיפורי מאירוביץ׳ – הסרט השני של נטפליקס בקאן, ואחד המצטיינים של נואה באומבך.
אדם של יושרה – זוכה ״מבט מסויים״ בקאן, של מוחמד ראסולוף האיראני, שראיתי בי-ם.
כבר לא מרגישה בבית בעולם הזה – אני לא בטוח מה זה היה, אבל תודה על זה.
פרחים בבוץ – סרטה הנוגה והנוגע של די ריס, שאולי גם יהיה מועמד לאוסקר.
ג׳ים ואנדי – הדוקומנטרי שלא ידעתי שאני צריך, על שחקן ששכחתי שאני מתגעגע אליו.
תלמה – מסתבר שגם אימה הוא יודע לעשות, הבמאי יואכים טרייר. בטח גם סורג לתפארת.
1945 – נו כבר עברתי את העשרה סרטים, אבל זה לא סרט, זה מספר. יופי של מספר.

סרטי 2016 שהגיעו באיחור ולצערי ייעדרו מהרשימה שלי. חצי מהם הופיעו ברשימה שעברה:
הפורצת – הסרט החביב עליי מהשלב הראשון של פרסי אופיר הקודמים, מאת הגר בן אשר.
מעבר להרים ולגבעות – סרטו של ערן קולירין שהפך להצבעה שלי בשלב המכריע של האופירים.
העיר האבודה זי – הכי קרוב למופת שהבמאי ג׳יימס גריי הגיע, שראיתי בפסטיבל ניו יורק.
פטרסון – בשלב הזה, אחד הסרטים האהובים עליי של ג׳ים ג׳רמוש, מאז קאן הקודם.
הסוכן – מותחן המופת של אסגר פרהאדי שהשלמתי בפסטיבל ורוצלאב.
טוני ארדמן – עדיין אחד הכבירים של קאן הקודם, בבימויה של מארן אדה.
אור ירח – איזה אושר שסרטו של בארי ג׳נקינס זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.
יצורים ליליים – תגידו מה שתגידו על סרטו השני של טום פורד, אין על כותרות הפתיחה.
נשות המאה ה-20 – מייק מילס נחמד מדי בשביל להיות ברשימה, וגם מכדי לא להזכירו.
נרודה ו״ג׳קי״ – שתי יצירות משלימות של הבמאי שעשה לי את סוף השנה שעברה, פבלו לארין.

סרטי 2017 שיופצו בשבועות הקרובים בישראל ולכן ייעדרו משתי הרשימות שלי:
אהבה חסרה – אנדריי זבייגינצב ממשיך לפרק משפחות, במותחן מורט העצבים של השנה.
מעשה פלאים – שמישהו יבדוק לי חום, אהבתי והתמוגגתי מסרט של טוד היינס.
הריבוע – זוכה דקל הזהב של רובן אוסטלונד, שיכול להרכיב לבד את מצעד סצנות השנה.
להרוג אייל קדוש – יורגוס לנתימוס ממשיך להתעלל בדמויות ובקהל, אני ממשיך לעודד.
צורת המים – אגדה למבוגרים של מלך המפלצות ונסיך הסנטימנטליות, גיירמו דל טורו.
אני, טוניה – ביוגרפיה קומית מסחררת ומנפצת מוסכמות ופיקות ברכיים כאחד.
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי – בית הספר לכתיבה של מרטין מקדונה.
חי בסרט (אמן האסונות) – הלוואי שג׳יימס פרנקו יעשה ״רעם טרופי״ ויועמד לאוסקר.
חוטים נסתרים – פול תומאס אנדרסון מעולם לא היה אכזר יותר, או חמודי יותר.
העיתון – אחרי ״גשר המרגלים״, סטיבן ספילברג ממשיך בסדרת ״סרטים שאבות אוהבים״.

הניצחונות ורגעי החסד

"אוקג׳ה״

פריצת הגבולות של השנה: להיות החלוץ זה תמיד לא קל, בטח אם אתה הסרט הראשון של נטפליקס שמוקרן בפסטיבל קאן. אבל ״אוקג׳ה״ של בונג ג׳ון-הו התעלה לא רק על תקלה טכנית נדירה (יש שאף אמרו מכוונת) ושריקות בוז עוד לפני שנראה פריים אחד מהסרט, אלא הפך להיות הסרט עם הכי הרבה תהודה חיובית בתולדות החברה בשנה שתיזכר כהיסטורית עבורה. חוץ מזה שהוא גם שבה את ליבי, מה שעוזר לפסוק לטובתו.

אנדרייטד: לא מעט סרטים ראויים לתואר הזה בכל שנה נתונה, אז כרגיל אבחר את שלישיית הפודיום. ״הרוח במעטפת״ חטף די הרבה שנאה למרות שכל פשעו היה שהוא פחות טוב מהמקור, שזה לגמרי הגיוני, ובעיניי הוא בדיוק הרף התחתון לסרטים מסוגו (שרובם אפילו לא מגיעים אליו). המקרה של ״שומרי הגלקסיה: חלק 2״ דומה, וגם הוא באמת פחות טוב מקודמו, אבל הוא בקלות הסרט השני הכי טוב של מארוול שראיתי אי פעם. כמה ששמחתי שהחשש שלי התבדה, ככה גירדתי בראש מול הבוז היחסי שהוא קיבל. אבל יותר מכל, נדמה לי שרוב המבקרים והצופים כאחד פשוט פספסו השנה לגמרי את ״נורמן״, והביקורת כאן היא לחלוטין עצמית – אני חייב לסרט הזה צפייה נוספת, ודעה מגובשת.

הפתעה נעימה: ״וונדר וומן״ בהחלט היה הרבה יותר טוב בכל פרמטר ממה שציפו ממנו להיות, אבל זה גם אומר שהציפיות היו חלק מהעניין. לכן נותר לי להתלבט בין סרטים שבאמת ראיתי לגמרי במקרה או כי הייתי חייב, והתגלו כחביבים יותר ממה שהיה נדמה במבט ראשון – ״חיבור פשוט״ שתיאר היטב את דילמת המחונן, ״שעתם היפה״ שעניין וריגש אותי למדי, וגם ״רק האמיצים״ שככל שהוא נמשך הבנתי שבאתי עם דעות קדומות.

גניבת ההצגה של השנה: מייקל סטולברג הפנה אליו את הפוקוס משני הגיבורים של ״קרא לי בשמך״, והנוכחות של לזלי מנוויל ב״חוטים נסתרים״ של פול תומאס אנדרסון כל-כך מאיימת שהיא לא צריכה להיות על המסך בשביל שנדע מה דעתה והשפעתה על המתרחש בין דניאל דיי לואיס לבין ויקי קריפס בשני התפקידים הראשיים. אבל שני הסרטים הללו טרם הוקרנו בארץ, אז אבחר בלי להרגיש שקיפחתי אף אחד בהופעה הבלתי תאומן של טטיאנה מסלני ב״חזק יותר״. מילא להפוך לשלך סרט שכל כולו ג׳ייק ג׳ילנהול בתפקיד סטייל ליאונרדו דיקפריו, כולל זחילות על הרצפה ויבבות, אבל לגנוב גם מגנבת סצנות כמו מירנדה ריצ׳רדסון? צופי וצופות הסדרה ״אורפאן בלאק״ ודאי יתנשאו עליי על שגיליתי כה מאוחר את הפלא עולם הזאת, אבל אני באמת לא רואה שום סיבה שיהיו עוד שחקניות בהוליווד אם כבר יש את טטיאנה מסלני.

הקלאסיקה שהכי שמחתי להשלים: בזכות המובי-פס ועוד לפני כן גם בפסטיבלים השתדלתי לראות יותר קלאסיקות השנה, ונדמה לי שסתימת החור הכי חשוב בהשכלה היה דגימת הקולנוע של ליסנדרו אלונסו בפסטיבל דרום (בדגש על ״ליברפול״). אבל השנה היא קודם כל השנה שבה גיליתי סוף סוף את ״החדר״ (The Room), הסרט שעבורו הומצא הקולנוע כדי שיוכל לעשות חרקירי. צפיתי כבר פעמיים בסרטו הגרוע מכדי להיות אמיתי של טומי וויזו, כהכנה לגרסת ג׳יימס פרנקו שתיקרא בישראל ״חי בסרט״ (The Disaster Artist) ואני כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה ממש כמו שאי אפשר להתאפק מלשחק מסירות בכדור פוטבול למרות שאתה בדיוק לובש טוקסידו.

טרנד השנה: היו כמה וכמה סרטים שהסתדרו בצמדים השנה – קומדיות היין הצרפתיות ״בציר ראשון״ ו״בחזרה לבורגונדי״, סרטי המרתון המקולל של בוסטון ״הגיבורים של בוסטון״ ו״חזק יותר״, צמד קוביות הפלא ״לגו באטמן״ ו״לגו נינג׳גו״, וגם שני סרטים בהפקת אנג׳לינה ג׳ולי על גיבורות ילדות בארצות נחלשות שהשלטונים לוקחים את אבא שלהן – ״בהתחלה הם הרגו את אבא״ ו״המפרנסת״. אבל אם להתייחס לשלשות ומעלה, יש לי להציע את ריבוי הדמויות החירשות/אילמות (״בייבי דרייבר״, ״צורת המים״, ״מעשה פלאים״), ענייני אומץ גבורה למיניהם (״הגיבורים של בוסטון״, ״גיבור אמריקאי״, ״כשגיבורים חוזרים״ וגם ״רק האמיצים״) וכמובן את מה שהוא הזוכה בעיניי – נס דנקרק שפירנס שלושה סרטים מדוברים למדי שחקרו וסבבו את האירוע מכל זווית (״דנקרק״, ״שעתם היפה״, ״שעה אפלה״), והעמיקו את האובססיה של הקולנוע עם ווינסטון צ׳רצ׳יל.

פרס אלק גינס/פיטר סלרס על גילום דמויות רבות באותו הסרט: ב״מה קרה ליום שני״ מגלמת נומי ראפאס שבע אחיות עם אישיות אחת, וב״ספליט״ יש לג׳יימס מקאבוי 23 ישויות לשחק (קצת פחות, כי לא כולן מגיחות ועל רובן רק מדברים). אבל אלה סרטים איומים למדי בעיניי, אז אולי מגיע להם את פרס אדי מרפי. אם תרצו 13 הופעות-על של שחקנית קוסמת בסרט בודד, פנו אל ״מניפסטו״ עם קייט בלאנשט.

הצילום המרהיב של השנה: הויט ואן הויטמה הגזים לגמרי ב״דנקרק״, פיליפ לה סורד עשה פלאים (בעיקר של תאורה) ב״הפיתוי״, ובעיניי דריוס קונדג׳י העניק את אחת העבודות הגדולות בקריירה המדהימה שלו ל״אוקג׳ה״. אבל דבר לא ייקח את התואר מרוג׳ר דיקנס של ״בלייד ראנר 2049״, שלקח למקום הכי קיצוני שאני זוכר בזמן האחרון את הביטוי ״כל פריים – ציור״. והאמת שחסר כאן עוד סרט אחד שלקח את הזהב בקטגוריה הבאה.

וואן-שוט השנה: בדיוק ברגע שחשבתי ש״אמא!״ של דארן ארונופסקי לא יכול להיות מחורפן יותר, הגיע אחד הרגעים הקולנועיים המטלטלים לצפייה באופן הכי מילולי שיש – הגיבורה והמצלמה של מתייה ליבטיק אוחדו וטולטלו בכמה דקות של כאוס מרהיב שאי אפשר לדעת איך ומתי הוא ייגמר. ומתוך ההרס הרי נולדת יצירה.

קאט השנה: בעצם דיזולב, אבל עריכה היא עריכה, ובעיניי זה היה הרגע שבו ״מאהב כפול״ ואני הקלקנו והסכמתי להחליק במורד המדרון המוסרי של פרנסואה אוזון וסרטו המטורלל. איזה עוד במאי יכול לחבר בין בדיקה גניקולוגית לעין דומעת, ועוד באופן שיהדהד בהמשך? כפיים, שוב.

מיקסטייפ השנה: סוף להתעללות הקבועה שלי במושג ״פסקול״, האמת היא שאני פשוט אוהב סרטים שהם בעצם אסופת שירים. אז ״שומרי הגלקסיה 2״ הוא מתמודד טבעי, אבל גם את זה הראשון עשה טוב יותר. אם כך, אבחר ללא היסוס ב״בייבי דרייבר״ של אדגר רייט, שכל כולו מוזיקה לריקודים או למרדפים. שמעתי טענה תמוהה כנגד הסרט שהוא לא מיקסטייפ טוב כי השירים בו לא מוכרים – ואני תוהה האם לא בשביל זה קיימים סרטים, כלומר כדי להכיר לנו שירים ישנים וחדשים. או שעדיף ללכת על המודל של ״יחידת המתאבדים״, שאימץ השנה ״פצצה אטומית״? כך חשבתי.

שיר השנה: הפעם אני חורג מהטעם האישי שלי כי דבר כזה אני לא זוכר – שלושה סרטים שונים שילבו בתוכם את אותו השיר, המושר על ידי הדמויות, בדרך כלל כנקודת שיא או מפנה. כמה לא סביר, ככה קרה במציאות עבור קאנטרי רודס של ג׳ון דנבר, שכיכב ב״הנוסע השמיני: קובננט״, ״לוגאן לאקי״ וגם ״קינגסמן: מעגל הזהב״, בתפקידי מפתח כאמור. למה דווקא עכשיו ולמה השיר הזה? אין לי מושג.

המילה הפופולארית בשמות סרטים השנה: Wonder. הפלא ופלא, היו לנו חמישה כאלה, ושמותיהם – Wonder, Wonder Woman, Wonderstruck, Professor Marsten and the Wonder Women, וגם Wonder Wheel.

ההופעה הכי טובה של קוף: את מדליית הארד עונד על צווארו הענקי קונג, שהיה הדבר הכי פחות מפדח ב״קונג: אי הגולגולת״. אל המקום מגיע הפייבוריט דווקא, סיזר מ״כוכב הקופים: מלחמה״, שלא הצליח לשחזר את הופעתו בסרט הבכור בטרילוגיה. את הזהב חוטף במפתיע השימפנזה של אליזבת׳ מוס בסרטו המבריק וזוכה פסטיבל קאן של רובן אוסטלונד – ״הריבוע״. וזה אפילו לא בדיוק הקוף היחיד בסרט הזה.

שמות עבריים מצטיינים שאף מתעלים על המקור: בקטגוריה הבאה תוכלו לקרוא על כל הפאשלות המילוליות של מפיצי הסרטים, אבל אם אפשר לפרגן אז עדיף להתחיל בכך. ״הבית תמיד זוכה״ שיפר בעיניי את הסתמיות של ״The House״, קומדיית הפוקר בכיכובם של וויל פארל ואיימי פוהלר שמהמרים על ביתם כדי שבתם תזכו לחינוך גבוה. אבל הברקה כמו ״מז״ל טוב״ לא פוגשים בכל שנה, והיא לוקחת את ״Happy Death Day״ בסיבוב בזכות המשמעות הכפולה שמתחבאת בין הגרשיים.

הדבר הכי טוב שצרכתי השנה שאינו קולנוע: מכל כותרות העיתונים על הסיפור המתגלגל של רצח העיתונאית והצוללת היה כנראה סרט המתח המטריד והמחריד של השנה, אך כיוון שמדובר בסיפור אמיתי עם קורבנות בשר ודם אני ממש לא מתכוון להתייחס לזה כאל בידור. עם המסך הקטן שוב ניסיתי להתיידד, לאחרונה עם ״מיינדהאנטר״ של דייויד פינצ׳ר שאכן הייתה טלוויזיה טובה, אבל היצירה הכי שלמה שראיתי השנה בכל מדיום שהוא הייתה הסדרה ״אויבות״ (Feud), על היריבות בין בטי דייויס (סוזן סרנדון) לג׳ואן קרופורד (ג׳סיקה לאנג), שהגיעה לשיאה בפרק שלם שהוקדש לאוסקר. אם תשלימו רק סדרה אחת השנה, עשו שזאת תהיה אימפריית הרגש והטראש של ריאן מרפי. אבל יש גם יצירה נוספת, של מספר סיפורים עצום שבמקרה לא נולד קולנוען, שאליה חזרתי שוב ושוב השנה – האלבום ״DAMN״ של קנדריק לאמאר. כל שיר סיפור, כל סיפור מהדהד את קודמו, מפתח מוטיבים ומכין לבא בתור, כל מוטיב חזק מקודמו וכולם נכרכים יחד ליצירה אפית אבל גם מאוד אינטימית. היה יכול להיות במאי.

ההפסדים ורגעי השפל

״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״

הסרט שאני הכי קרוע לגביו השנה: זה אמנם קרה רק לפני שבוע וחצי, אבל מאז הצפייה ב״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״ אני לא מצליח להחליט בצד של מי אני – של המבקרים שמהללים את הניסיון של ריאן ג׳ונסון לחדש ולרענן את המותג המקובע, או של המעריצים שמתרעמים הן על גרסת דיסני מרובת הדאחקות המיותרות והן על ההתעללות בגיבורי ילדותם ובכל מה שהם (הסרטים והמעריצים) מאמינים בו. אני בטוח אזדקק לעוד צפייה, אבל ממש לא ברור לי איך אביא את עצמי לעשות את זה בלי להסתכן בשברון לב סופי מסטאר וורז וריאן ג׳ונסון – ולא ברור מה יותר גרוע.

הסרטים שכולם אהבו ואני לא: בשנים האחרונות אני מפגיז כאן חמישיות ועשיריות, הפעם החלטתי לחלק את העומס עם הקטגוריה הבאה. אבל סרטים שהם מעבר למהוללים יתר על המידה, כי פשוט לא הצלחתי למצוא בהם שום דבר להלל נקודה. בציון לגנאי לסרט שלא הופץ, זוכה ״פרויקט פלורידה״ – אם הייתי רוצה לשמוע ילדים צורחים במשך כשעתיים ולראות הורים חסרי מושג בכל מיני צבעים מוגזמים, נראה לי שהייתי פשוט הולך לג׳ימבורי ולוקח אסיד. המקום השלישי הולך אל סרט שנע בין הסתמי למכעיס, ״חולי אהבה״, שמשום מה הוכרז כקומדיה הרומנטית של השנה ועוד עלול להגיע לאוסקר. במדליית הכסף יתהדר אחד משוברי הקופות של השנה שהוא בית ספר לאיך הורסים קלאסיקה על-זמנית – ״היפה והחיה״. ובפסגת הניתוק שלי מהקונצנזוס, ״מקס הזועם״ של 2017 – ״לוגאן – וולברין״. אני עדיין מנסה להבין איזה סרט ראיתם וראיתן, וכמובן שכולי קנאה, כי אצלי הוקרן סרט סביר בקושי שמבסוט עד אין קץ מזה שמותר לו לקלל ולהראות חזה נשי חשוף, שלא מצאתי בינו ובין אקס-מן שום קשר. מה גם שסרטי קומיקס אפלים וקודרים כבר היו לנו עם הלידה המחודשת של הז׳אנר לפני עשור, אז קשה לי להבין את החידוש.

אוברייטד: גם כאן התחרות עזה והקומיקס שולט, כמובן בראשות מארוול עם ״ספיידרמן: אותו דבר בדיוק כמו הקודמים״ ועם ״תור: לקח לנו שלושה סרטים להבין שזו דמות קומית״. אני גם לא ממש מעריץ של הטרילוגיה המתדרדרת אבל משום מה מהוללת ״כוכב הקופים: המלחמה״, ונראה לי שאפילו אקי קאוריסמקי בעצמו די הובך מתשומת הלב שקיבל סרטו הממש-לא-הכי-טוב-אי-פעם ״הצד האחר של התקווה״. אבל הוא כן נורא חמוד אז נסלח לו, מה שאי אפשר לומר על המקרה של ״זה״ ע״פ מלך המעובדים של 2017 – סטיבן קינג. או שאני אף פעם לא ראיתי סרט אימה לפני כן, או שאתם ואתן, אבל משהו פה ממש לא מסתדר לי.

אכזבות: ״קולוסאל״ לא מימש את הפוטנציאל שלו אבל בכל זאת יצא די מגניב, ומ״פצצה אטומית״ ציפיתי להיות טראש מהנה ומודע לעצמו והוא כנראה לא שמע את החלק השני והשלישי של הבקשה. אבל מפח נפש של ממש היה לי בעיקר בסרטו החדש של תומאס אלפרדסון שמשום מה חתום על ״איש השלג״, ואם שמעתם קול שבר באמצע ״ליגת הצדק״ זה לא הריכוז של בן אפלק או המצלמה מרוב הכיעור של האפקטים – זה היה הלב שלי שלא עמד בכך שכנראה שכל מה שדי.סי. רוצים להיות זה מארוול. למה שמישהו ירצה להיות מארוול?

נאחס השנה: אני מת על מייקל פאסבנדר, אבל תראו את רשימת הסרטים שהוא הופיע בהם השנה – ״אמונת המתנקש״, ״הנוסע השמיני: קובננט״, ״איש השלג״, ״Song to Song״ (שבטח היה זוועה) ו-״Trespass Against Us" (שכנראה רק אני ראיתי ואני ממליץ להשאיר את זה ככה). וזה אחרי רצף מחריד לא פחות בשנה שעברה, ככה שמשהו רע מאוד עובר על הקריירה של הכריש הנאה. בציון לגנאי זוכה מאט דיימון שפתח את השנה עם ״החומה הגדולה״ והמשיך אותה עם ״סודות הפרברים״ ו״לחיות בקטן״.

הטוויסט הגרוע של השנה: הייתי בוחר ב״ספליט״, כי באמת שכמעט הכל בסרט הזה נורא בעיניי, אבל כפי שאור הבהיר – זה לא טוויסט. מה שמותיר במירוץ את הקומדיה האיטלקית האהודה-שנואה (תלוי את מי שואלים) ״זרים מושלמים״. אני מודה שבהתחלה חשבתי שמדובר בסרט לא כל-כך טוב אבל בהחלט לא איום ונורא כפי שהספקתי לשמוע, וככל שהוא התקדם בעיקר השתעממתי מכמה שהוא בנאלי ושטחי. אבל אז הגיע הרגע הכי מטופש של השנה בקולנוע שהוא בבחינת לבנות מגדל קלפים ואז להפיל אותו מעוצמת האוויר של מחיאת הכפיים שלך לעצמך. זו בגידה לא רק בכל מה שהסרט בנה, אלא גם בקהל, והכל במטרה לשלוח אותו הביתה בהרגשה טובה. עליי זה עבד בדיוק להיפך.

הסרט המגעיל של השנה: ״קינגסמן: מעגל הזהב״ ממשיך מותג שלא ממש הצטיין בעידון או טוב טעם, למרות שגיבוריו (ואולי גם יוצריו) מאמינים שכן. אבל תוך כמה סצנות בלבד ג׳וליאן מור בתפקיד הנבלית טוחנת להמבורגר את בשרו של אחד העובדים שלה ומכריחה אחר לאכול אותו. וזה אחד הדברים הפחות דוחים שמתרחשים בסרט, בלי שום סיבה אגב.

הרימייק המיותר: הייתי הולך על ״קונג: אי הגולגולת״ אם לא הייתי צופה השנה ב״קו הדממה״, שאין שום סיבה או הצדקה לקיומו.

הסופש המבלבל: בתחילת השנה הגיעו לקולנוע באותו היום יצורים ליליים ומצוד לילי. מזל של״תיקון״ שהגיע יחד איתם לא קראו ״תיקון חצות״.

הסופש שהוא משפט: בציר ראשון, הפנים האחרונות – חיבור פשוט!

השמות העבריים הגרועים: כאן כבר יש יותר מדי מתמודדים אז אין לי ברירה אלא לחלק לתת-קטגוריות.
פרשנות יתר: ״המרגל – סנודן״ (Snowden) – כל קמפיין השיווק (בעיקר מחוץ לארץ) התרכז בזה שאי אפשר לצמצם את סנודן למילה אחת, וטרח לשים סימן שאלה ליד המילה מרגל. כנ״ל ״לוגאן – וולברין״ (Logan), כנראה כדי שלא נתבלבל עם ״לוגאן לאקי״…שיצא כמה חודשים אחרי.
עודף יצירתיות: ״7 דקות אחרי חצות״ (A Monster's Call) באשמת הספר, אני יודע. ״שודדי הקאריביים נקמתו של סלאזר״ (Pirates of the Caribbean: Dead Men Tell No Tales) – שגם לא נשמע טוב באנגלית, זה נכון. ״בלשי אל. איי.״ (Once Upon a Time in Venice) שאני עדיין מנסה להבין. אהבה יוונית (Worlds Apart) – גובל בהטעייה בעיניי.
כנראה יודעים אנגלית יותר טוב מאמריקאים: ״The Boss Baby״ שהפך בישראל ל״בייבי בוס״. כלומר בוס שהוא תינוק נהיה למנהל זעיר.
השטיק החדש: דברים בהפרעה. למשל – ״מורים בהפרעה״, ״אמהות בהפרעה״.
שוביניזם בלי להתכוון: ״שעתם היפה״ – בסרט שהיה כה פשוט לקרוא לו ״שעתן היפה״ ממבט חטוף בפוסטר.
והזוכה הגדול הוא: ״באמאשל׳ך״ (Snatched). צמרמורת של גועל ורתיעה בכל פעם שאני רואה את זה כתוב. כל פעם מחדש.

בדקתי פעמיים ואני עדיין לא זוכר מה זה: ״ג'ילדה״ (מסתבר שזה לא רק הדבר הזה שסבא מנקה איתו את השמשה של האוטו), ״המתקפה״ (גנרי מדי), ״לחגוג את החיים״ (יכול להתאים להרבה יותר מדי סרטים).

עוד פריים מ״בלייד ראנר 2049״, כי למה לא בעצם

ועם אובדן הזיכרון הזמני הזה, נדמה לי שאפשר להמשיך הלאה לסרטים שכולנו נרצה לזכור (מחר) ולאנשים ולנשים שסביבם (מחרתיים).

תגובות

  1. ירון הגיב:

    אחלה סיכום 🙂 ושמח שיש לי שותפים לשנאת "חולי אהבה" (וגם למקס הזועם).
    רק תיקון קטן: "הבית תמיד זוכה" נקרא באנגלית "The House" ולא "Home" (עדיין שם גנרי, אבל כן משחק על הדו משמעות בין בית פיזי לבין הבית בפוקר).

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה, מתקן.
      וגם אנצל את ההזדמנות להבהיר שאני לא שונא את ״חולי אהבה״, זו מילה חזקה מדי בשביל סרט שעורר בי רתיעה קלה (כל קו העלילה בין הדמויות הראשיות), ניצני שמחה (כל פעם שהמסך כלל את ההורים ואותם בלבד) ובעיקר אדישות מאוסה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.