• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"ספליט", סקירה

2 בפברואר 2017 מאת אור סיגולי

סקירה זו נטולת ספויילרים לחלוטין.

אם הבמאי האמריקאי מ. נייט שיאמאלאן יצליח לחזור חזרה לפסגה, זה יהיה אחד הסיפורים היפים. זה לא שהזדמנות שנייה היא משהו נדיר בהוליווד (ע"ע בן אפלק, ריאן ריינולדס או מל גיבסון), אבל זוהי עוד הוכחה שהדברים תמיד יכולים להשתנות.
תולדות הדברים בקצרה: שימאלאן, שנולד בהודו ב-1970, פרץ לתודעה עם סרטו השלישי, "החוש השישי". זה קרה בשנת 1999, והסרט לא רק שהיה להצלחה קופתית היסטרית, אלא גם הפך לתופעה תרבותית ולאחד מסרטי האימה היחידים שזכו לחיבוק אוסקרי רחב, כולל מועמדויות לפרס הסרט, הבימוי ושתי קטגוריות משחק. שיאמאלאן הפך לדבר הגדול הבא, וכבר שנה לאחר מכן שחרר את "בלתי שביר", שרבים מחשיבים כסרטו הטוב ביותר. שני הסרטים שהגיעו לאחריו זכו גם הם לתהודה רבה, אבל משהו התחיל להסדק. "סיינס" ו"הכפר" הרגישו כריגרסיה, וסימן ההיכר של שיאמאלאן, הטוויסט הגדול בסוף הסרט, כבר התחיל להרגיש כפוי ופחות אפקטיבי. מאותו הרגע החלה התדרדרות תלולה ולא נעימה בכלל. "נערה במים", "ביום שזה יקרה", "איירבנדר: אוואטר – כשף האוויר האחרון" ו"העולם שאחרי" הפכו אותו לסוג של בדיחה. הרצף הזה מחק לשימאלאן את ההצלחות הראשוניות שלו, והרחיק מעליו את רוב מעריציו.
אציין שמתוך הפרק הזה בפילמוגרפיה שלו, צפיתי רק בארבעת הראשונים, ומכיוון שלא אהבתי אף אחד מהם (אולי אתן הזדמנות נוספת ל"בלתי שביר" יום אחד), ומעולם לא הבנתי את ההתלהבות סביבו, כמובן שגם לא מצאתי זמן לבדוק את סרטיו המושמצים.

בשנה שעברה התרחשה תפנית, בחסות בית ההפקה "בלומהאוס". שיאמאלאן שחרר את "הביקור", צ'יזבט מוקומנטרי על שני ילדים שהולכים לבקר את סבם וסבתם, ומגלים דברים מאוד מטרידים בבקתתם הכפרית. כמנהגו של המפיק ג'ייסון בלום, עלות הסרט הייתה זעומה, כחמישה מיליון דולר בלבד. כך שגם אם הסרט היה נכשל, אף אחד לא היה מפסיד יותר מדי. אבל "הביקור" לא רק שהצליח, הוא הצליח בענק. הוא פתח במקום השני בטבלת ההכנסות, ונשאר בעשיריה הפותחת במשך חמישה שבועות. הכנסותיו בכל העולם הגיעו לכמעט מאה מיליון דולר. אבל עזבו את זה, מה שבאמת יוצא דופן הוא ש"הביקור" סרט לא רע בכלל. רחוק מלהיות צפיית חובה, אתגר לז'אנר או שום דבר מעבר לסרט הקפצות חביב, אבל גם זה ממש לא מובן מאליו.
ועכשיו, שנה לאחר מכן, שיאמאלאן ובלומהאוס חוזרים עם סרט חדש, "ספליט" (Split) שמו. התקציב גדל מעט יותר, לתשעה מיליון דולר, אבל כבר עכשיו, שבועיים אחרי שיצא לקולנוע, הוא עבר את רף מאה המיליון, מה שיהפוך אותו כנראה לאחת ההצלחות הגדולות של 2017. הקהל חזר לשיאמאלאן, וגם המבקרים החלו בתהליך הפשרה. מסקרן מאוד מה יבוא בהמשך.

אז, כאמור, ראיתי רק ארבעה מסרטיו של שיאמאלאן, וזה מציב, מבחינתי, את "ספליט" בראש המצעד. זה הסרט השיאמאלאני ממנו חוויתי הכי הרבה הנאה, גם אם הפריעו לי בו אי אילו דברים. הבטחתי בלי ספויילרים (למרות שה"ספויילר" הזה שכולם מדברים עליו, זה לא מה שאתם חושבים) ולכן לא אכנס לפרטי עלילה, אבל בואו נלך קצת מסביב ונגיד שחלקים גדולים מהתסריט לא בדיוק מתיישבים טוב, ולא צריך לעבוד מאוד קשה כדי לחשוף את החורים שם. ועדיין, הסרט עשוי מצוין, המצלמה של מייק גיולאקיס ("משהו עוקב אחרי") מתקרבת באקסטרים לשחקנים שממלאים את כל המסך, לרוב מסתכלים הישר למצלמה, ועל ידי כך מייצרת אפקטיביות מרשימה. זה מונע מאתנו להסתכל לצדדים, סוגר עלינו, מעלה את מפלס החרדה, וגורם לנו לחפש את התזוזות הכי קטנות בפנים של הקאסט.
קצת כמו "דרך קלוברפילד 10", גם פה יש שינוי טון בחלקיו האחרונים, וזה לא מרגיש כמו משהו מודבק או מתחכם, אלא באמת ככזה שנבע מתוך הסיפור עד עכשיו. לכן קל להחליק את המעידות התסריטאיות של הסרט עד לשם.

לסרט שלושה שחקנים מרכזיים. הראשונה היא אניה טיילור-ג'וי, שבעקבות הופעת המחץ שלה ב"המכשפה" של שנה שעברה, אוהבי האימה כבר מחייכים עוד לפני שהיא פותחת את הפה. כיף לראות אותה שוב בתפקיד משמעותי. השנייה היא שחקנית מבוגרת בשם בטי באקלי. אני מניח שמגבלות התקציב הן שמנעו משיאמאלאן לקחת פרצוף מוכר יותר לתפקיד המשמעותי הזה (לא הפסקתי לחשוב על לין רדגרייב לאורך כל הסצנות שלה), אבל הרווח הוא שלנו. באקלי, שאולי תהיה לכם מוכרת כאשתו הנחטפת של האריסון פורד ב"פרנטיק" או מהעונה האחרונה של "אוז", היא ליהוק משובח, ועל אף שיכול להיות שהיה אפשר לקחת את דמותה למקומות מעניינים יותר, הנוכחות שלה משדרגת את הסרט.
אבל האמת היא ש"ספליט" הוא המופע של ג'יימס מקאבוי. השחקן הסקוטי ההורס, שהיה אמור להיות מועמד לאוסקר כבר שלוש פעמים ("המלך האחרון של סקוטלנד", "כפרה", "טינופת") ולאחרונה נאלץ לשתף פעולה עם החרפה של עולם האקס-מנים החדש, משתולל בסרט הזה ומקבל הזדמנות להראות מה הוא יכול. זאת לא הופעת משחק מעודנת ומלאת ניואנסים, זה בטוח, אבל היא מרשימה במיוחד. בעולם מושלם, בעוד שנה מהיום מקאבוי מועמד לאוסקר על "ספליט", אבל בגלל אופי הסרט אנחנו יודעים שזה אפילו לא בכיוון.

ועל אף הכל, יש דבר אחד מרכזי שהציק לי מאוד בליבת הסרט הזה, כזה שאני לא בטוח שאפשר להחליק אותו. כחלק ממגוון הנושאים שבהם מטפל "ספליט", הוא צולל למקומות מאוד אפלים, בעיקר בדברים שקשורים לבניית מתח ואימה על בסיס מיניות. לא רק זה, אלא במהותה של אחת הדמויות נמצא עולם שלם ומטריד נורא של התעללות על רקע מיני. אני לא מאמין באזהרות טריגר מסיבות רבות שזה לא הזמן להיכנס אליהן, ואני חושב שיש המון דרכים לטפל בנושאים כאלה וגם מותר וצריך לפתח עליהן דיון. עם זאת, בסכנה של לצאת מתחסד, אני לא חושב ש"ספליט" מרוויח את הזכות להשתמש בדברים כאלו כמנוע עלילתי. אותי הדברים האלה לא מזעזעים באופן אישי (האזהרות היחידות שאני מבקש לעצמי בסרטים קשורות רק להתעללות בבעלי חיים), ובכל זאת הרגשתי מאוד לא בנוח עם השימוש באונס והתעללות בתוך המשפחה שבסרט הזה. פירוט נוסף עלול לחשוף יותר ממה שאני מעוניין, אבל זו בעיני פסילה של הסרט הזה. זה קל מדי, נוח מדי, והפעם לא לגמרי ראוי.

על אותו טוויסט שכולם מדברים עליו אפשר אולי להרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת, כי לדעתי הוא ממש לא עונה להגדרה של תפנית או הפתעה. זה מצריך דיון רחב יותר על מהות הטוויסט והספויילר, ואולי זה גם משהו שיהפוך את "ספליט" לכזה שנחזור להתעסק בו בעתיד. אבל גם בניכוי החלק הזה, מדובר ביופי של סרט ז'אנר, עם הופעה אדירה של מקאבוי, סיפור שמתקדם באופן מוצלח מאוד, וכמה רגעים שמצדיקים צפייה בקולנוע.

split second

השאר תגובה