פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 58: שנת 2013

גם אם לא נחשבת לאחת השנים החזקות ביותר בתולדות הקטגוריה לשמה נתכנסנו, נראה שב-2013 האקדמיה לכל הפחות עבדה היטב עם הקלפים שחולקו לה. נכון שזה יחסי, נכון שיש פה סרטים שאני אוהב יותר ואוהב פחות, ונכון שלכל אחד תהיה חמישיית חלומות משלו, אבל האקדמיה הצליחה לייצר תמהיל די מרשים ולבטח מעניין של סרטים ומדינות מתוך החבורה שהוגשה לתחרות. זה הכול חוץ משכיח או מובן מאליו.
דבר בולט במיוחד הוא ששנה אחרי שהאוסקר הוענק לזוכה דקל הזהב ("אהבה" האוסטרי. לינקים לכל הפרקים בסוף הפרק), האקדמיה דבקה בתוצרת הפסטיבל הצרפתי, יוצרת מצב בו ארבעה מתוך חמשת המועמדים התחילו את דרכם בריביירה. המועמד החמישי הגיע ממסגרת משנית של פסטיבל ברלין. ואם אתם דואגים לוונציה, תנוח דעתכם: אף אחד מהזוכים הגדולים של הפסטיבל האיטלקי לא הוגש כמתמודד.

76 מדינות שלחו סרט לאוסקר ב-2013, וגם אם כמובן נשארו בחוץ סרטים טובים יותר מהחמישייה הסופית, נראה שלכל אחד מהמועמדים של היה קייס משמעותי להיות שם.
אל הרשימה המקוצרת של תשעת הסרטים שעלו שלב נכנסו החמישייה הסופית יחד עם "אפיזודה בחייו של אוסף מתכות" הבוסני מאת זוכה האוסקר על "שטח הפקר" דניס טאנוביץ' (בברלין זכה בפרס חבר השופטים ובפרס השחקן), "חיים כפולים" מגרמניה, "הגראנדמאסטר" של וונג קאר-וואי כנציג הונג קונג, ועל תקן סרט השואה השנתי – "המחברת הגדולה" מהונגריה.
ישראל שלחה את "בית לחם", וזה לגמרי משהו שאתייחס אליו בהמשך ביחס למועמד סופי שהיה כתמונת מראה שלו.
השמות הגדולים והמוכרים ביותר שניסו את מזלם ללא מעבר לשלב האמצע היו "צלילים מהשכונה" של קלבר מנודזה פילהו מברזיל, "גלוריה" הצ'יליאני זוכה פרס השחקנית של ברלין, "העבר" של אסגר פרהאדי שייצג את אירן אבל היה הפקה משותפת של צרפת, איטליה ובלגיה (עליו זכתה ברניס ביז'ו בפרס השחקנית של קאן), "הלי" המקסיקני זוכה פרס הבימוי של קאן, "ואלנסה איש של תקווה" מטעמו של אנדז'יי ויידה הפולני, זוכה דב הזהב "בן יחיד" מרומניה, וצרפת בחרה ב"רנואר" על פני זוכה דקל הזהב "כחול הוא הצבע החם ביותר".
ולמרות שלא היה להם סיכוי לקבל מועמדות, אהיה חייב להזכיר את שני סרטי האימה האסייתים שהוגשו, "ספירה לאחור" התאילנדי ובעיקר "נשמה" הטיוואני, אחד הסרטים האהובים עלי ביותר מאותה שנה.

"הגראנדמאסטר" ההונג קונגי היה הסרט המרכזי שאינו באנגלית בלוח המועמדויות הכלליות, עם נוכחות בפרסי הצילום ועיצוב התלבושות. בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר הועמד "מעשה בהרג" הדני-אינדונזי (הפסיד ל"תהילה במרחק נגיעה"), ובפרס סרט האנימציה הטוב ביותר היו "ארנסט וסלסטין" הצרפתי ו"הרוח העולה" היפני של סטודיו ג'יבלי (הפסידו ל"לשבור את הקרח").
הטקס ה-86 הסתיים בזכייתו של "12 שנים של עבדות" (סרט, תסריט מעובד, שחקנית משנה ללופיטה ניונגו) אחרי מאבק עיקש ב"כח משיכה" מאת האמיגו אלפונסו קוארון שניצח את פרס הבימוי בין היתר. קוארון כמובן עוד יחזור לנצח גם בקטגוריה לשמה אנחנו מתכנסים, אבל זה בהמשך הדרך.

המועמדים

בלגיה – "המעגל השבור" / "קריסת המעגל השבור" (The Broken Circle Breakdown)

המועמד היחיד שאיננו בוגר פסטיבל קאן היה זה של בלגיה. הוא הוקרן בברלין במסגרת פנורמה, מחוץ לתחרות הרשמית, וזכה בפרס חביב הקהל. משם יצא לסיבוב פסטיבלים נרחב וצבר פרסים נוספים ביניהם פרס השחקנית של הקולנוע האירופאי, פרס השחקנית והתסריט של פסטיבל טרייבקה, ופרס בחירת הקהל של פסטיבל טאלין.
סרטו של פליקס ואן חרונינגן הגיע שנתיים אחרי המועמדות הקודמת של בלגיה, "ראש שור", ולאחריו תהיה בלגיה מועמדת רק פעם נוספת (נכון ל-2026. היא הכריזה שתשלח את "Coward" המוערך, זוכה פרס משחק בקאן, אז יש לה סיכוי לא רע לחזור).
"המעגל השבור" הוא מלודרמה מפורקת כרונולוגית במרכזה דידייה (יוהאן הלדנברג, שכתב את המחזה עליו מבוסס הסרט), מוזיקאי בלו-גראס חובב שמתפרנס מעבודות בנייה ותחזוקה, ואליזה (ואלרי בייטנס) המקעקעת. שני הצעירים נפגשים, מתאהבים עד מעל הראש, ואז מגלים שהם בהיריון. למרות שזו לא ממש הייתה התוכנית, אהבתם מנצחת והם בונים בית ומביאים לעולם ילדה מקסימה ונהדרת. למרבה הצער, החלק הקשה עוד לפניהם כאשר מתברר שלבתם הפעוטה יש סרטן שמסרב להיעלם. ההתמודדות יוצרת סדקים בקשר שלהם, והם נכנסים למערבולת רגשית שמי יודע אם אפשר לצאת ממנה, ואם כן אז באיזה מצב.

המחזה של הלדנברג עובד למסך על ידי ואן חרונינגן וקארל ג'וס. הצילום הוא של רובן אימפס, לימים הצלם הקבוע של ז'ולי דקורנו ("נא", "טיטאן", "אלפא").
"המעגל השבור" לא הוקרן מסחרית בישראל, אבל היה חלק מתוכניית פסטיבל הסרטים חיפה, ומשם עבר לערוצי הסרטים של yes (אלו היו הימים בהם עבדתי בערוצי הסרטים של חברת הלוויין, אז אני זוכר את הרכישה).

בלגיה – "המעגל השבור"

דנמרק – "ניצוד" (Jagten / The Hunt)

דנמרק המשיכה את העשור המעולה שלה ביתר שאת, עם מועמדות שלישית תוך ארבע שנים (המועמדות ב-2010 אפילו הסתיימה בזכייה). לא רק זה, דנמרק גם כאמור נכחה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר עם "מעשה בהרג", אז באופן כללי שנה מצוינת בשבילה.
"ניצוד" היה אחד המדוברים של השנה אחרי בכורתו בפסטיבל קאן, משם יצא עם פרס השחקן הטוב ביותר – זהו כמובן אהובנו מאס מיקלסן, בו נתקלנו בפרויקט הזה בעבר עם המועמדים "אחרי החתונה" ו"סיפור מלכותי". הפעם מיקלסן מגלם את לוקאס, גנן (של גן ילדים) גרוש בעיירה קטנה שנמצא בתהליך סידור המשמורת על בנו המתבגר. לוקאס הוא אחד האנשים האהובים בעיירה חובבת הציד והשחייה באגם, שבאופן כללי נחווית כמו קהילה נעימה ושלווה. מה שכן, הכול הולך לעזאזל די במהירות כאשר לוקאס מואשם בהטרדה מינית של ילדה קטנטנה מהגן שלו. תוך רגע הוא מוקע וחייו נהרסים לחלוטין. לוקאס טוען לחפותו, אנחנו בקהל יודעים שהוא לא עשה דבר, אבל כל זה לא משנה לאנשים סביבו, אלו שלפני רגע היו חבריו הטובים ביותר.

אני אכנס לזה קצת יותר בחלק הבא של הפרק, אבל כן, יש פה עניין שהסרט עוסק בתלונת שווא, דבר שלחלוטין קורה וקיים אבל באחוזים נמוכים ביחס לתלונות אמת. זה דיון מאוד מורכב ונפיץ, במיוחד בתקופה שלנו, והשאלה היא האם הסרט מתמודד עם זה כראוי. ללא ספק אנסה להישיר אל זה מבט בחלק הבא של הפרק.

את הסרט ביים תומס וינטרברג על פי תסריט שכתב עם משתף הפעולה הקבוע שלו טוביאס לינדהולם. וינטרברג הוא אחד מבוגרי תנועת דוגמה 95 המפורסמת, כאשר סרט הדגל שלה, "החגיגה" אותו ביים וינטרברג, נשלח כנציג דנמרק לאוסקר ב-1998 אך למרבה התסכול נותר מחוץ לחמישייה. אנחנו עוד נפגש עם וינטרברג ואת לינדהולם בעתיד הלא רחוק של הפרויקט.
"ניצוד" היה להצלחה קופתית וביקורתית, ולאוסקר הגיע אחרי מועמדות לפרס בחירת המבקרים, לפרסי הקולנוע העצמאי ולגלובוס הזהב. מכיוון שהוא טכנית סרט של 2012, מחוץ לארה"ב התמודד על פרסים שנה לפני כן, בעיקר מול "אהבה" של מיכאל האנקה, לו הפסיד את רוב פרסי הקולנוע האירופאי.

פלסטין – "עומאר" (Omar)

שמונה שנים אחרי מועמדות הבכורה שלה עם "גן עדן עכשיו", חזרה פלסטין לאוסקר בזכות אותו הבמאי – האני אבו-אסעד. הפעם, כאירוע קולנועי סרטו היה פחות מטלטל ומדובר מזה הקודם, כנראה בעיקר כי הנושא היה פחות פרובוקטיבי. אבו-אסעד חזר לנראטיב הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי, הפעם מנקודת מבטו של צעיר בשם עומאר, שבשונה מגיבורי "גן עדן עכשיו" איננו בדרכו להיות מחבל מתאבד. עם זאת, כמישהו שחופש התנועה שלו מוגבל והוא סובל מהשפלה של צה"ל, הוא לוקח חלק בהתנגדות, פעולה שמסתיימת ברצח של חייל. עומר נאסר על ידי השב"כ ונאלץ להיות משת"פ, מהלך שיאלץ אותו לבחור צד ולסכן את אהבתו לנדיה.

אבו-אסעד כתב את התסריט, והפיק יחד עם דיויד גרסון ו-וואליד זוואיטר, שגם משחק בסרט את סוכן השב"כ רמי. את עומאר מגלם נצר נוסף למשפחת בכרי, אדם, שזה היה סרטו הראשון (לאחרונה השתתף בנציג ירדן לאוסקר "מה שנותר ממך"), ולצדו סאמר בישאראת ("ויהי בוקר") ולים לובאני כנדיה.
בכורתו של "עומאר" הייתה במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, שם זכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים. לאוסקר הגיע ללא נוכחות בעונת הפרסים האמריקאית, מה שהפך את מועמדותו למפתיעה למדי.

מבחינתנו, העניין המרכזי בנוגע למועמדות "עומאר" הוא שישראל גם שלחה לאוסקר דרמת מתח מחוספסת שעוסקת בפלסטינים ובכוחות הביטחון הישראלי, "בית לחם" של יובל אדלר. אתוודה שבישראלי צפיתי לפני המון זמן, אז אני לא מרגיש בנוח להשוות ביניהם, אבל בשורה התחתונה האקדמיה האמריקאית העדיפה את הנראטיב הפלסטיני (הנציג הישראלי אפילו לא עלה לרשימה המקוצרת). ובזמן שזה יכול להיות תוצאה של המון דברים, כמו למשל זה שהאקדמיה כבר זיהתה את אבו-אסעד עם מועמדות העבר שלו ולכן הוא חולל הרבה יותר תשומת לב, זו בכל זאת יכולה להיתפס כאמירה.

קמבודיה – "התמונה החסרה" (L'image Manquante / The Missing Picture)

אפילו יותר מהניצחון של "אהבה" בשנה שלפני כן (הכול נמצא בפרק על הפרס של 2012), המועמדות של "התמונה החסרה" מעידה בעיני יותר מכל דבר על האקדמיה המשתנה והמתפתחת. לחשוב שסרט תיעודי בלי נראטיב קלאסי שברובו מורכב ממיניאטורות ייכנס לחמשת המועמדים, זה כמעט בלתי נתפס, ובהחלט לא משהו שקרה יותר מדי לאחר מכן. כמובן שחשוב גם לתת קרדיט למי שפילס את הדרך הזו ושבר מספר תקרות זכוכית – ארי פולמן, שהמועמדות שלו על "ואלס עם באשיר" כנציג ישראל ב-2008 יצרה שינוי תפיסה באקדמיה.

"התמונה החסרה" הוא המועמדות הראשונה והאחרונה (נכון ל-2026) של קמבודיה, והיא רשומה על שמו של ריתי פאן, שזה היה ניסיונו השלישי כנציג המדינה באוסקר. ב-1994 שלחה קמבודיה לראשונה נציג לתחרות, "אנשי האורז" של פאן. זה לא הסתדר, וקמבודיה נמנעה מהתחרות במשך 18 שנה, עד "אהבות אבודות" ב-2012. גם הוא נותר מחוץ לרשימת המועמדים.
פאן, שמשפחתו הוגלתה מקמבודיה, ראה ממקור ראשון את אימת החמאר-רוז' וצבר חוויות חיים די איומות, עד שהצליח להגיע לפריז התחיל לעשות קולנוע בתחילת שנות התשעים, מתמקד בעשייה דוקומנטרית. "אנשי האורז" שלו הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וב-1998 חזר לריביירה עם "ערב אחד אחרי המלחמה" הפעם לתחרות מבט מסוים. ב-2003 ו-2007 זכה בפרסים התיעודיים של פרסי הקולנוע האירופאי (סרטיו הם קופרודוקציות אירופאיות), ומאז הוא הפך להיות אורח בכל פסטיבלי הקולנוע בעולם. אני לא חושב שיש עוד יוצר קמבודי עטור שבחים כמוהו, ובפער.

"התמונה החסרה" הוא סרט שקצת קשה לתאר או להסביר, מכאן ההפתעה שהאקדמיה השמרנית שלרוב נוטה לכיוון קולנוע יחסית קל להתמודדות הלכה אתו עד לחמישיות. פאן משלב בין ארכיונים, מניאטורות וקול-על כדי לתאר את החיים וההתמודדות עם זוועות החמאר-רוז' בקמבודיה, זו כנראה הדרך הכי טובה לתאר אותו.
הסרט הוקרן לצד "עומאר" במסגרת מבט מסוים של קאן 2013, שנה די מדהימה שכללה גם את סרט הביכורים של ריאן קוגלר "פרוטבייל", "בלינג רינג" של סופיה קופולה ו"זרים על שפת האגם". בזמן ש"עומאר" זכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים, "התמונה החסרה" לקח את הפרס הגדול של התחרות.
יושב ראש חבר השופטים של מבט מסויים באותה שנה, אגב, היה מי שהועמד לאוסקר לצידם, הבמאי הדני תומס וינטרברג. בטח היה שמח בכל האירועים המשותפים במהלך העונה.

פלסטין – "עומאר"

הזוכה

איטליה – "יפה לנצח" (La Grande Bellezza / The Great Beauty)

אני קצת אחזור על מה שכתבתי בפרק של 2005, בהנחה קלה שאף אחד לא באמת זוכר.
בנקודת הזמן הזו אנחנו מתקרבים לשנה ה-60 של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אם מסתכלים על חציה הראשון, שלושים השנים הראשונות שלה, נראה שאיטליה היא מלכת הנשף של הפרס עם 20 מועמדויות, מתוכן שבע הפכו לזכייה. זה אמנם לא היה השיא (צרפת הייתה אז עם 23 מועמדויות ו-8 זכיות) אבל מדובר במספר מרשים בכל אספקט. מה שקרה אחר כך די מדהים: בחצי הבא, שלושים השנים שלאחר מכן, איטליה הוסיפה לעצמה רק שמונה מועמדויות בסך הכול. פחות מחצי ממה שהרוויחה עד כה. כמובן שאי אפשר לפתח יותר מדי תיאוריות בעקבות נוכחות או היעדרות מקטגוריה באוסקר, אבל זה עדיין מסקרן.
הפעם האחרונה שפגשנו את שיאנית הזכיות הייתה ב-2005 עם הדרמה המחופפת "אל תספרי". לקח לה תריסר שנים לחזור לאוסקר, אבל הנחמה היא שהפעם זה הסתיים בזכייה. מדובר בניצחון הראשון של איטליה מזה 15 שנה. ונכון לכתיבת שורות אלו ב-2026, זוהי זכייתה האחרונה.

באותה תקופה לא מאוד מרשימה של הקולנוע האיטלקי, השם היחיד שנשא את מעט התהילה שלה ברחבי העולם היה הבמאי פאולו סורנטינו. אז בן 43, סורנטינו פרץ לתודעה בתחילת האלף החדש עם סרטו השני "השלכות האהבה" שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, האיטלקי היחיד ברשימת 19 המתמודדים. למרבה הצער, חבר השופטים בהנהגת קוונטין טרנטינו לא מצא לנכון להעניק לו איזשהו פרס. עם זאת, מאותו הרגע כל אחד מסרטיו של סורנטינו התקבל לתחרות הרשמית, מ"ידיד המשפחה" ב-2006, "האלוהי" ב-2008 (שבאוסקר קיבל מועמדות לפרס האיפור), ב-2011 עם "זה בוודאי המקום", ובנקודת הזמן הזו עם "יפה לנצח".
על אף שמדובר בארבעה סרטים די שונים זה מזה, היה אפשר כבר לזהות כמה אלמנטים מאפיינים אצל סורנטינו. הראשון הוא שיתוף הפעולה שלו עם השחקן המופלא טוני סרבילו והצלם הגאון לוקה ביגאצי, כמו גם העולם הקולנועי העשיר והרהבתן שלו, עמוס תנועות המצלמה המורכבות ופס הקול הגדול מהחיים שמלווה את סרטיו העוסקים בגברים מבוגרים בעלי מוסריות מפוקפקת או לפחות מעוררת שאלות. זה כמובן פיצל את צופי הקולנוע ברחבי העולם, אלו שנסחפו אחר העולם הקולנועי שלו, ואלו שהאשימו אותו בחוסר עומק ופורמליזם מתיש.
אני הייתי בקבוצה הראשונה. מהרגע שגיליתי את סורנטינו עם "האלוהי" השלמתי את כל סרטיו, סימנתי את עצמי כמעריץ מושבע, וחיכיתי בקוצר רוח לדבר הבא שיעשה.

לרבים, "יפה לנצח" הוא נקודת השיא שלו כשלאחריה קצת יאבד את המושכות. אבל על כך נוכל לדבר במועמדות הבאה של איטליה עם "יד האלוהים" של סורנטינו ב-2021. אבל יש עוד קצת זמן עד אז.
"יפה לנצח" גם הוא היה שנוי במחלוקת, בעיקר בגלל העלילה שלו (אם אפשר להגדיר אותה כעלילה), במרכזו עיתונאי מכובד ושרמנטי מרומא (סרבילו כמובן) שחי חיים חסרי דאגות לצד המעמד העליון של העיר, נהנה ממסיבות מרהיבות ואלכוהול יקר. אבל כאשר הוא מבחין שהאנשים שסביבו מתחילים להביע איזשהו סיאוב או לפחות ניתוק מאורח חייהם, הוא מפתח משבר אקזיסטנציאליסטי ומתחיל לראות את העולם קצת אחרת, תוהה לעצמו האם אלו באמת החיים שהוא צריך לחיות.
במילים אחרות, מדובר בטייק די מובהק על "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. העניין הוא שאף אחד לא ביקש גרסה חדשה ליצירת המופת ההיא, וכל המהות של "יפה לנצח" הפכה להיות שנויה במחלות בעקבות ההשוואה הבלתי נמנעת.

ועדיין, "יפה לנצח" היה אחד הסרטים המעוטרים של 2013. מקאן אמנם יצא בידיים ריקות, אבל הוא זכה בבאפט"א ובגלובוס הזהב, היה מועמד לפרס בחירת המבקרים ולפרסי הקולנוע העצמאי, סחף את פרסי הקולנוע האירופאי (סרט, בימוי, שחקן, עריכה), וצבר חופן גדול של פרסי מבקרים בכל העולם.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

הפרויקט הזה, לפחות החל מהפרקים על 1994 ואילך, מציב אותי מול סיטואציה מאוד מעניינת שלא היו לי הרבה הזדמנויות לחוות באופן כזה לפני: להסתכל על דברים שנכחתי בהם בזמן אמת אבל מפרספקטיבה של עשור או יותר. זה נורא משבש. בפרקים האחרונים אני עומד מול איזשהו פער בין מה שידעתי אז לבין מה שאני יודע עכשיו, והדברים מקבלים נופך קצת מבלבל.

לצרכינו, אפשר לבחון אז מול עכשיו את כל ארבעת זוכי העשור הנוכחי עד כה: "בעולם טוב יותר" הדני, "פרידה" האירני, "אהבה" האוסטרי ו"יפה לנצח" האיטלקי. כל החבורה הזו, ללא יוצא מן הכלל, היא של זוכים מאוד צפויים, כמעט בלתי נמנעים, ואת זה אני זוכר ממקור ראשון כי מילולית הייתי שם. גם אם היו כאלו שהימרו או חזו תוצאה אחרת, אף אחד מהזוכים האלו לא היה יכול להיחשב הפתעה. אפילו לא תפנית. היה ברור שלשם זה הולך מכל מיני סיבות. עם זאת, כשאני מסתכל על המצנחים האלו עכשיו, אחרי שעברו הרבה שנים ואחרי שהלכתי צעד-צעד במורד דרכו של פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אני לא לגמרי מצליח להבין איך זה קרה.

בהקשר של 2013, אני זוכר שהיה ברור כשמש ש"יפה לנצח" הולך לזכות. בטוח שהיו כאלה שהימרו על "ניצוד", שכנראה היה המקום השני, אבל קשה לי להאמין שמישהו קפץ נדהם מהמושב בזמן הצפייה בטקס (באופן כללי הטקס ה-86 היה אחד הצפויים אי פעם. הדבר הכי קרוב להפתעה הוא כאשר "כח משיכה" ניצח בפרס העריכה על חשבון "קפטן פיליפס", וגם זה בקושי). אבל עכשיו, 16 שנים לאחר מכן, אני מביט שוב על כל המועמדים ואומר לעצמי, איך היינו יכולים להיות כל כך בטוחים?
"יפה לנצח", עמדתי האישית בצד אליה נגיע עוד מעט, הוא ממש לא זוכה רגיל, בטח לא באותה תקופה. אם מסתכלים על רצף הזוכים האחרונים, "ניצוד" הדני היה ממשיך באופן מושלם את קו דרמות האיכות המשפחתיות (לרוב עם אלמנט קל של מתח) שזכו מאז 2010. "יפה לנצח" יוצא דופן כי הוא שבר את רצף הזוכים הנראטיביים, אלו עם המבנה הקלאסי (למרות שגם "אהבה" בנוי קצת אחרת מהנורמה), אלו עם הסיפור המתקדם בסצנה שמובילה לסצנה, קונפליקט ופתרונו. "יפה לנצח" הוא סרט פורמליסטי שפועל על חזות יותר מאשר נראטיב, על תחושה יותר מאשר עלילה. הזוכה הכי קרוב לזה שאני יכול לחשוב עליו הוא "סינמה פרדיסו" מ-1989 ו"זיכרונות" מ-1974. שניהם איטלקים, כמובן.
ל"יפה לנצח" בהחלט יש מהלך רגשי, יש דמות שחווה דברים שמצטברים בה, אבל אין כל כך מבנה והתפתחויות לפרט עליהן. זה מסע נפשי של גיבור שעל פניו אין לו הרבה קונפליקטים במהלך הסרט. מאוד נדיר באוסקר.

איטליה – "יפה לנצח"

אז מה כן הוביל את "יפה לנצח" לזכייה על חשבון בוגר קאן הנוסף "ניצוד" והדרמה המשפחתית "המעגל השבור"? אני יכול לספק רק תיאוריות לגבי זה.
הדבר הראשון הוא שסיכוי טוב ש"יפה לנצח" בסופו של דבר כן דיבר יותר אל לבם של חברי האקדמיה, שרובה הגדול מורכב מגברים לבנים מבוגרים. הם ראו את עצמם בדמות הגיבור בן גילם שמגיע מעולם של בוהמה ואומנות ועומד בפני חשבון נפש, הרבה יותר מאשר זמר בלו-גראס בלגי או צעיר פלסטיני. זה אולי מה שבעיקר הטה את הכף.
הדבר השני הוא ש"יפה לנצח" בולט יותר מכל האחרים בזכות משהו אחד מאוד ספציפי שדי רמזתי עליו לפני זה – הוא כולו קולנוע. למרות שהוא לא עוסק בקולנוענים הוא מתכתב עם הקולנוע האהוב של פליני ומניח בחזיתו לפני כל דבר אחר את הפלא והעושר שהאומנות השביעית יכולה לספק. זה ספקטקל מופלא ממש, בזמן שהאחרים, גם אם רמת העשייה שלהם טובה ומעלה (טוב, אולי חוץ מאחד. נגיע לזה), נראים יחסית חיוורים ולא מסעירים על מול האימג'ים המפוארים של סורנטינו וביגאצי. זה גם זמן טוב להלל את המעצבת האומנותית סטפניה סלה (שנלקחה להוליווד וכעת חתומה על "ספרינגסטין: הדרך לשום מקום" ו"מורביוס" רחמנא ליצלן) ומעצבת התלבושות התלבושות דניאלה צ'נצ'ו. איפה האוסקרים שלהן?

בנוסף, בזמן ש"יפה לנצח" בהחלט יכול לאתגר צופים שמחפשים קולנוע במתכונתו היותר שגרתית, "ניצוד" גם הוא מאבק לא קטן, אבל ממקום אחר. אסביר את זה בצורת מקרה אמיתי שהיה:
את "ניצוד" ראיתי במועדון טרום בכורה בסינמטק תל אביב, אליו הזמינה אותי סבתי האהובה שכבר איננה עמנו. היא נסעה מהצפון פעם בחודש לסינמטק כדי לפגוש את חברותיה ולצרוך גם תרבות, ואני כמובן התייצבתי כי סרט חדש בחינם. אני זוכר שב"ניצוד" ישבתי בינה ובין חברה אחרת שלה, אישה משכילה מאוד (פסיכולוגית, אם אני זוכר נכון), והיא רטנה כל הסרט. קשה היה לפספס את זה. בתום ההקרנה היא כבר זעמה. האישה הזו שנאה את הסרט, הוא הרתיח את הדם שלה כי היא מצאה אותו מעודד ומגבה את ההתנהלות הנלוזה של החברה הסגורה בה הוא עוסק, את אהבת הציד שלהם (פיזית ומטאפורית), את הגבריות הרעילה, הנשיות ההיסטרית, את הטקסיות הנלוזה שלהם. הקשבתי לכל תלונותיה די מופתע, ואז עניתי: "אבל את מבינה שהסרט מבקר את ההתנהלות הזו, נכון? אי אפשר לחשוב על סצנת הסיום בו כמשהו אחר. הוא לא מגבה, הוא תוקף. וינטרברג מציג את תפיסת העולם הרווחת הזו בקהילה כדי לחורר אותה, הוא פשוט עשה את זה ריאליסטי ואמין מדי". והאישה הזו, ששוב אדגיש שהיא אדם שממש אי אפשר להאשים בבורות מאיזשהו סוג, הסתכלה עלי המומה. האופציה הזו לא חצתה את מוחה, וממש היה אפשר לראות איך היא מריצה שוב את הסרט בראש ולפתע רואה אותו באור חדש.

אני חייב להתוודות שבצפייה הנוכחית שלי ב"ניצוד" כמעט נפלתי לאותה המלכודת. בסצנות הציד הראשוניות אני כמעט עצרתי את הסרט, ובטח לא יכולתי להיות בצד של לוקאס אחרי שירה לצבי תמים בראש. לא הייתה לי טיפת אמפטיה אליו או לשאר התושבים, חלקם באמת מתמודדים עם מידע נוראי שאחד מחבריהם הוא מטריד ילדות. מהמקום הנוח שלי היה לי מאוד קל פשוט לפסול את כולם ולבקר אותם על כל מה שהם מייצגים, ועל ידי כך גם להדוף את הסרט ממני. לכן אני מאמין שלא מעט חברי אקדמיה גם חוו אותו באותה המתכונת, ופשוט לא רצו לתמוך בו בהצבעות.
לשמחתי, "ניצוד" סרט כל כך טוב במילולית כל אספקט שאפשר לחשוב עליו, שלמרות שניסיתי להחזיק כמה שאני יכול את העצבים שלי על כל הדמויות ולזכור שאני הרבה יותר טוב מהם, העשייה שלו, התסריט המבריק, הבלוקינג והמיזנסצנה, פוררו לי את זה דקה אחרי דקה. אפילו הרגישות שלי לגבי עניין תלונות השווא לא החזיקה עד הסוף. זה נכון שהבחירה בגבר שמופלל בהטרדה מינית היא מאוד בעייתית, ואני מאמין שכיום סרט כזה לא יכול להיעשות (לטוב ולרע), אבל מכיוון שווינטרברג ולינדהולם משתמשים בזה לא כדי להוכיח שצריך להאמין לגברים, אלא כדי להתנגח בהתנהלויות אחרות שלהם (כאמור, טקסיות, ציד, אטימות רגשית), זה עזר לי להסתכל מעבר לזה ולהעריך כל דבר בו. פשוט סרט ענק.

אבל, עם יד על הלב, אני הייתי מצביע ל"יפה לנצח". אני סאקר של הסרט הזה. האמת היא שחששתי לחזור אליו עכשיו אחרי הרבה שנים, לא רק בגלל הסיכוי שהוא התיישן, אלא כי סורנטינו די המאיס את עצמו בהמשך עם אותם השטיקים. אני ממגיני "נעורים" אבל על "לורו" ו"יד האלוהים" היה קצת יותר קשה כי זה באמת הרגיש כמו התבוססות באותו הדבר. אם לשפוט לפי התגובות לסרטיו האחרונים "האישה מנאפולי" או "החסד", את שניהם טרם ראיתי, כנראה שהמגמה ממשיכה.
ועדיין, "יפה לנצח" הוא סרט נפלא בעיני למרות אורכו המוגזם, למרות שהוא לא שיא התחכום, ולמרות שהוא לוקח יותר מדי מ"לה דולצ'ה ויטה".
הנשק הסודי של הסרט הזה הוא לחלוטין טוני סרבילו, שחקן שהוא קוסם ביכולות שלו להשפיע על כל דבר בתוך הפריים, אבל הסצנות עצמן כל כך נפלאות, מרהיבות, וכן, לעיתים גם מרגשות, שאני ממש חזרתי להערצה שהייתה לי לסורנטינו לפני שזה הפסיק להיות מגניב.
אם לקחת בחשבון שיש לנו עוד שנים ארוכות לקטגורית הסרט הבינלאומי, קשה לי להאמין שזו תהיה הזכייה האחרונה של איטליה. אבל למקרה שכן, זה אקורד סיום מושלם שמגשר בין החדש והישן, בין דה סיקה וברלוסקוני. אמנם אני מאוד מבין למה הרבה צופים יאבדו סבלנות מולו, אבל אני מתמסר אל הסרט הזה בקלות.
למרבה הצער, עם שלושת הסרטים האחרים היה לי קצת יותר קשה. אתייחס אליהם בסדר יורד.

דנמרק – "ניצוד"

המועמדות של "התמונה החסרה" היא אחת המשמחות בתולדות האוסקר. שילוב של סוג עשייה שאנחנו בקושי נתקלים בה בהקשרים האלו, יחד עם זרקור על תעשייה שבקושי מקבלת מקום תחת השמש. לא הייתי בשום אופן שולף אותו החוצה מהחמישייה, אבל אאלץ להודות שאני לא הצלחתי להתחבר לווייבים הספציפיים שלו. אני לוקח את האשמה עלי, וגם תמיד אפשר לקחת בחשבון תזמון של צפייה (זה הסרט היחיד מהחמישייה שלא ראיתי עד להכנת לפרק הזה). ככזה אין לי הרבה מה לומר חוץ ממאה קולפה. זה עלי.

הבא הוא המועמד הבלגי, אבל פה גם צריך לעשות הפרדה בין סרט לבין מועמד לאוסקר. העניין עם "המעגל השבור" זה שהוא לחלוטין מצליח במשימה שהציב לעצמו – להיות דרמה סוחטת דמעות. הפסקול שלו נפלא, הליהוק של השחקנים הראשיים מעולה, הסרט נראה טוב, וגם אם אני קצת מותש מהפירוק הכרונולוגי (סימן היכר של ואן חרונינגן הבמאי, שאחר כך הכיל את זה על סרטו ההוליוודי "ילד יפה", גם שם היו לי בעיות עם הבחירה הזו), בהחלט יש בה אפקטיביות. זו יופי של דרמה לשבת מולה, להתייפח, ואז להמשיך הלאה בחייך. אין תלונות בחזית הזו. העניין הוא שאני לא ראיתי בו שום דבר מעבר, ובהקשר של נבחרי השנה אני בוחן אותו אחרת. ככזה הוא מאוד מאכזב. אז יופי, גרמתם לי להרגיש רע על ילדה גוססת ועל אהבת הוריה המתפוררת. ממש הישג כביר. יתרה מכך, בשלבים המאוחרים שלו הוא כבר ממש הרגיז אותי כי הבנתי לאן זה מתקדם (לא שזו חוכמה גדולה) ובכנות, גם ככה קשה פה. כנראה שכרגע אני צריך מהקולנוע שאני צורך קצת יותר מהתעללות בדמויות חסרות ישע ולשאוב ממני דמעות בכוח.
לא ראיתי הרבה ממתמודדי 2013, אבל מבין אלו שכן, "הקיר" האוסטרי, "הגראנדמאסטר" ההונג קונגי, "בורגמן" ההולנדי (שחולק שחקן עם "המעגל השבור", יאן ביוואט), "בן יחיד" הרומני, כמובן וכמובן "נשמה" הטיוואני, אני לא רואה צורך ב"המעגל השבור" בחמישייה.

עמדתי האישית בצד, אני יכול להבין ואפילו לקבל מה עושים פה "התמונה החסרה" ו"המעגל השבור", אבל המקרה של "עומאר" הפלסטיני מעלה אצלי הרבה מאוד שאלות.
המצפון השמאלני שלי מאפשר לי לכתוב את הדברים האלה כי אני מאוהדי "גן עדן עכשיו" הגדולים על אף הבעייתיות שהוא מציב מולי כישראלי. אני יכול להפנות אתכם לפרק של 2005 להוכחה כמה אני בעדו. המקרה של "עומאר", על אף זהות הבמאי המשותפת, הוא סיפור אחר לגמרי.

הדבר הראשון והבולט ביותר הוא שאני לא זוכר מתי פעם אחרונה ראינו סרט ברמת עשייה יחסית נמוכה כמו שלו בחמישייה. לא כל הסרטים הם "יפה לנצח", וגם לא צריכים להיות, אבל גם אם המילה "מרושל" קצת קיצונית בהקשר של "עומאר", זה אולי לא רחוק משם בכל מה שקשור לסאונד, צילום, עריכה ומשחק. ברור שאי אפשר להשוות בין דרמה עם תקציב אפסי אל מול האמצעים של הקולנוע האירופאי וגדולי יוצריו, אבל המועמדות שלהם זה לצד זה כמעט מחייבת את זה.
"עומאר" הוא סרט לא מאוד טוב מבחינת העשייה הטכנית שלו, וגם הסיפור שלו נוטה לכיוון הבעייתי. זה משהו שאולי היה לי יותר קל לראות כישראלי ונעלם מהעיניים הבינלאומיות, אבל מהרגע שהתמודדתי עם רגשות האשם של הכיבוש אליו הולכים כספי המיסים שלי, אני חייב להודות בצער שזו דרמה מקרטעת שלא ממצה את הפוטנציאל שלה, בעיני. דוגמה טובה היא איש השב"כ רמי, שכל עיצוב הדמות שלו כמעט מעורר גיחוך. עזבו שבאיזשהו שלב הוא שואל את עומאר אם הוא לא זיהה מבטא ישראלי בדיבור שלו, כשמאוד ברור שהשחקן לא יודע דיאלקט ישראלי מהו או לפחות לא הצליח לזייף אחד, אלא שגם יש סצנה סופר מביכה כאשר אותו שב"כניק מאיים ואלפא עונה לשיחה של אשתו, ומה אנחנו מגלים? שהוא בעצם לא איש מאושר בבית ושאשתו רודה בו. וואו, איזו מורכבות מבריקה לדמות האנטגוניסט.
הייתי מאוד רוצה להיכנס להשוואה לגבי "בית לחם" אבל כאמור עבר הרבה זמן מאז שראיתי את סרטו של יובל אדלר. ממה שאני זוכר, שני הסרטים מזכירים זה את זה לרמה של סצנת סיום די זהה. אני חושב שבשני המקרים זה לא עבד לי כמו שהיוצרים קיוו, ואולי אתקן את המילים האלה בעתיד, אבל מזיכרוני "בית לחם" לפחות מרגיש קצת יותר מיומן בעשייה שלו, אבל לא אכנס לזה כרגע. מבחינתי השורה התחתונה הוא שלמרבה הצער, "עומאר" הוא אחד המועמדים החלשים והתמוהים ביותר מזה שנים.

"יפה לנצח", "ניצוד" וגם "התמונה החסרה" הופכים את 2013 לשנה מסקרנת ומעוררת עניין של הקטגוריה הזו. אם לחזור למילות הפתיחה של הפרק, האקדמיה עבדה טוב עם מה שיש לה. המזל הוא שבאמת מדובר בשני סרטים מדהימים ובמועמד אחד כל כך יוצא דופן, שזה מספיק כדי להיות מרוצים. כעת העיניים נשואות ל-2014, אז שתי מדינות חדשות קיבלו מועמדות ראשונה, מדינה שטרם אחזה בפסלון עד כה נקראה לפודיום, ובחמישייה הסופית יש לפחות סרט אחד שהוא בעיני יצירת מופת. מקווה שאגלה שיש יותר.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2013:
צרפת – 36 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 28 (מתוכן 11 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
דנמרק – 10 (מתוכן 3 זכיות)
ישראל – 10
פולין – 9
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
מקסיקו – 8
בלגיה – 7
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
קנדה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
נורבגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
אוסטריה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אירן – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
פלסטין – 2
איסלנד – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
צ'ילה – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1
קמבודיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009,
2010, 2011, 2012