• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

״הרוח עולה״, סקירה

27 ביולי 2014 מאת עופר ליברגל

במאי האנימציה היפני הייאו מיאזאקי הוא אחד מגדולי המשוררים והקוסמים שידעה אמנות הקולנוע. שימוש במילות תואר כאלו עבור במאי מרגיש לעיתים נפוח, אבל אי אפשר להתחמק ממילות שבח והתפייטות כאשר באים לדון ביוצר ייחודי זה – אמן בעל מגע שאין שני לו, החורג מהשוואה לכל במאי אנימציה אחר, ביפן או מחוצה לה.

אם רוצים להכיר את מיאזאקי דרך סצנה מייצגת שמכילה את כל הקסם וגם את הצדדים האפלים של הקולנוע שלו, ייתכן כי דקות הפתיחה של סרטו החדש "הרוח עולה" (The Wind Rises) הן המתאימות ביותר – סצנה שמציגה חלום של ילד כדבר החזק מן המציאות. הילד בורא נס ועף לשמיים על גבי מטוס המונח על גג ביתו, אבל החזון האופטימי הופך לדבר מאייים, כאשר פצצות מגיחות מן השמיים, מטוסים שמסמלים חלום ילדות ושמחה נמחצים לעומת ייעוד אחר אשר מילאה התעופה כמעט מראשיתה – כלי מכריע במלחמות.

המשך הסרט הוא סוג של פירוט מורחב יותר של הסצנה הזו, דרך סיפור חייו של הילד אשר הסצנה נראית דרך דמיונו כמו גם סצנות אחרות בסרט, רק שהוא גדל והופך להיות ג'ירו הוריקושי. שם שלא אומר לכם כולם, אבל כנראה שביפן הוא אומר משהו לכמה אנשים -זהו מהנדס מטוסים שהיה בין אלו שהפכו את יפן ממדינה שמפגרת טכנולוגית אחרי מדינות המערב למעצמה שהיא היום. אלא שהוא היה ילד בשנות העשרה של המאה העשרים (שם הסרט מתחיל), ועיצב את המטוסים פורצי הדרך שלו בשנות השלושים. ואם אתם יודעים משהו על ההיסטוריה, אתם מבינים כי לפחות צד אחד במדיניות היה בעייתי, בטח עבור יוצר כמו מיאזאקי, ששואף לייצר אמירה הומניסטית ברוב סרטיו.

כאן הוא דן בגיבור נערץ ששירת משטר אפל, ובמשך השעתיים של הסרט מנסה הבמאי לקפוץ מעל המשוכה הלא פשוטה. בדרך הוא גם מנסה לעשות סרט שיסכם את מורשתו האמנותית, שכן הוא הכריז כי מדובר בסרטו האחרון. אף כי מדובר בפעם השישית (!) בה הוא מכריז על פרישה, יש בסרט כמה רמזים לכך שזהו פרק מסיים בגוף יצירה מופלא.

מבחינת מבנה התסריט, "הרוח העולה" מתנהל כמו סרט ביוגרפיה שגרתי. הוא עוקב אחר חייו של גי'רו (מכאן והלאה לא אציין את שם המשפחה) לאורך 25 שנה בערך, החל מחלום הילדות, דרך הלימודים באוניברסיטה, כשלונות בעיצוב מטוס ועד להצלחה הגדולה שאינה ספוילר כי אחרת למה להקדיש דווקא לדמות זו את הסרט. אם כי מיאזאקי מחזק את הסיפור עם קורות חיים של דמות נוספת החיה באותה תקופה, הסופר היפני טאצואו הורי, וזאת בעיקר על מנת לשלב כמה ציטוטים פואטיים וגם להוסיף סיפור אהבה. כך שבסופו של דבר, ג'ירו של הסרט הוא לא ג'ירו של המציאות, אבל הסרט עדיין מכיל הרבה מאוד סצנות מחיי הדמות הזו.

thewindrises3

כיאה לכל ביוגרפיה שמכבדת את עצמה, כבר בילדותו הוא פוגש מנטור שילווה אותו כל חייו – מהנדס מטוסים איטלקי עליו הוא קורא בספר ואותו הוא ממשיך לפגוש בחלומות. המנטור הזה לא רק אומר לו לחלום בגדול ולא לפחד מכשלונות, אלא גם מדגיש בפניו מתי השיא היצירתי – כאשר אתה צעיר. אחר כך אתה חוזר על עצמך ומתדרדר באיכות. סוג של הסבר של מיאזאקי בן ה-73 לתכנוני הפרישה, אם כי ראוי לציין כי סרטיו הבולטים ביותר של מאסטר האנימציה נוצרו כאשר היה מבוגר יותר מן הדמויות המוצגות בסרט זה.

"הרוח העולה" מציג סיפור של אדם שחלם בגדול והתעקש על החלום שלו, גם לאחר כמה כשלונות. אבל לצד קטעי החלום וקטעי הפיוט הנהדרים המתארים הצלחה וגם התאהבות, מדובר בסרט אפל מאוד. חוץ מפאשיזם, מיליטריזם ומלחמה שאנו יודעים כי תבוא (כולל גיחה לגרמניה הנאצית המציגה את רדיפת המשטר אחר דמות מסויימת) הסרט מציג גם רעידת אדמה הרת אסון, את ייסורי מחלת השחפת, וגיבור שמרוכז כל כך במשימה שלו עד שהוא מזניח את הקשר עם אחותו ואמו. אף כי האירועים הללו עוברים מהר משום שהסרט עמוס מאוד, מיאזאקי לא מטפל בהם בצורה רופפת ומעניק לעצב ולאכזריות העולם זמן מסך ניכר. מה שכמעט הופך את הסרט למדכא, אבל איכשהו סגנון היצירה של הבמאי נראה תמיד מהול באהבת אדם ואופטימיות במינון המדויק אשר הופך את היצירה למרוממת רוח.

חלק ניכר מן הכוח של הקסם מצוי בטכניקה עצמה: ציור פשוט, אפקטים קוליים פשוטים (רובם מסתמכים על קולות אנושיים) היוצרים יופי מורכב, בין היתר בשל התחושה של חדוות יצירה אותנטית ותשומת לב בכל פרט בהעברת התסריט ליצירה נעה ומתוזמנת היטב. יצירה המתארת דמות אוהבת אדם בתיאוריה אבל מתבודדת בפרקטיקה, העמלה על היצירה הגדולה שמשיבה את כבודם של המהנדסים היפניים ותורמת לאומה היפנית ברגע מאוד אפל בהיסטוריה שלה.

הסרט מציג את ג'ירו כמי שנרדף על ידי המשטר בשל החשיבה העצמאית שלו ואפילו מציג בשני מקרים ביקורת על הנעשה בגרמניה. וכמו הדמות האמיתית (על פי היומנים שלה) גם ג'ירו של הסרט מצר על כניסת יפן למלחמת העולם השנייה. אבל עדיין מדובר בדמות אשר עובדת ביעילות עבור מפעל שהופך יותר ויותר למפעל של תעשייה צבאית, והסרט לא נותן את דעתו על כך שהמטוסים אשר הגיבור מעצב יוצרו בעיקר על ידי עובדי כפייה בשטחים שיפן כבשה באסיה. או על כך שהמטוסים שימשו בסופו של דבר גם למשימות קמיקזה. כאמור, זה לא שהסרט נעדר ביקורת כלפי יפן של התקופה ובצורה עקיפה יותר כלפי החברה היפנית בכלל, אבל בסופו של דבר הסרט מותיר תחושה צורמת של שיר הלל לאדם ששירת את אחד מן המשטרים האפלים ביותר שידעה האנושות.

חסרון נוסף של הסרט הוא האורך והדחיסות. בשל מסוים הסרט פשוט מכיל יותר מדי ונהיה מעט מתיש, אף כי כל חלק בנפרד עשוי היטב ובכל כמה דקות מגיע רגע נפלא ממש של ברק קולנועי, סיפור אנושי מרגש או סצנת חלום שמתגלה כמבריקה כפי שהיא שונה מן הסצנות שקדמו לה (אך גם ממשיכה אותן). בסופו של דבר, "הרוח העולה" עובד כסרט שנותר עם הצופה גם לאחר הצפייה, כמו כל סרטיו של מיאזאקי.

the-wind-rises2

תגובות

  1. תומר הגיב:

    אני לא יודע איך לא הפריע לאף אחד הדמות הנשית שפשוט כל מטרתה זה להקטין את עצמה בשביל החלום המופלא של בעלה.

    זה ממש צרם. הסרט מדהים ביופיו ויש עליו גם תחכום בהרבה נקודות, אבל הדמות הזאת צרמה לי בכל כך הרבה סצנות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.