פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 10: "בחדר המיטות"

1 במרץ 2022 מאת אור סיגולי

הנה זה קורה – הפרק האחרון בהחלט של פרויקט מפסידי האוסקר. אמת, גם בעונה הקודמת הבטחתי שזה הסוף וחזרתי, אבל הפעם אני בטוח בזה. הקונספט מוצה, כפי שבוודאי שמתם לב מהפערים הגדולים בין פרק לפרק, וכבר אפשר לחשוב על כיוון אחר. אז אחרי שש עונות ושישים מפסידי אוסקר משנות השלושים ועד האלף החדש אנחנו נפרדים, ועושים את זה עם סרט שקרוב מאוד ללבי, אז יש במה לשמוח.

בהתחלה הייתה לי התלבטות האם לבחור ב"בחדרי המיטות" (In the Bedroom) כפרק המסיים, בעיקר כי היינו בעונה שלו במהלך הפרויקט עם "פארק גוספורד", וכמובן בפרויקט הזוכים עם "נפלאות התבונה". בכל זאת הלכתי עליו לא רק כי אני כל כך אוהב אותו, אלא כי אני מרגיש שהוא קצת נעלם מהתודעה בשנים האחרונות, ואם אני יכול לעשות משהו כדי להזכיר אותו זוהי חובתי האזרחית. מה גם שזו הזדמנות לדבר על פרסי המשחק הראשיים של האוסקר ה-74 ועוד כמה דברים על הדרך. אז הנה.
לפני שנכנסים לעניין, רציתי להגיד תודה לכל הקוראים ואלו שמצאו דרכים יצירתיות לכתוב לי שהם עוקבים, לתקן כשצריך, ולהרים כשראוי. הפרק הראשון פורסם (כמעט) בדיוק לפני שנתיים, במרץ 2020, וזאת הייתה דרך טובה להעביר את כל החרדות שחווינו בתקופת הזמן הזו. לפחות מבחינתי.

עוד לפני האוסקר…

"בחדר המיטות" הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס שהתקיים בינואר 2021. זאת הייתה מהדורה כמעט מיתולוגית שכללה את "דוני דארקו", "ממנטו" (זוכה פרס התסריט), "המאמין" (שזכה בפרס הראשון וייתכן ואפשר לשייך לו את הפריצה של ריאן גוסלינג), "הדוויג והשארית העצבנית" (זוכה פרס הבימוי ובחירת הקהל), "L.I.E" ו"The Deep End" בין היתר. "בחדר המיטות" סיים את הפסטיבל עם פרס מיוחד מחבר השופטים למשחק והתלהבות מאוד רצינית מהתקשורת. הוא נרכש להפצה על ידי מירמאקס של בוב והארווי ווינשטיין, כך שמהשלב הזה היה ברור שהוא בדרך לאוסקר. ואכן במהרה הוא נחשב לקלף הכי חזק של מירמאקס בעונת הפרסים (אחרי ש"המנדולינה של קפטן קורלי" התגלה כמפלה. שוקינג).

את "בחדר המיטות" ביים טוד פילד בן ה-37, על פי תסריט שכתב יחד עם רוברט פסטינגר בהתבסס על הסיפור "הריגות" מאת אנדרה דובוס. זה היה סרטו הראשון של פילד, אחרי קריירה של שחקן אבל בלי איזשהם תפקידים משמעותיים במיוחד. לפני סרט הביכורים שלו היה בעיקר מוכר מהופעות המשנה שלו ב"עיניים עצומות לרווחה" ו"טוויסטר".
"בחדר המיטות" מתרחש במדינת מיין הצפונית (זו שמזוהה יותר מהכל עם כתביו של סטיבן קינג), בעיירת נמל ודיג בשם קיימדן. הסרט נפתח בשלהי הקיץ, אז פרנק פאוולר, סטודנט לאדריכלות, נמצא בעיצומו של רומן עם נטלי, שלא רק מבוגרת ממנו בכמה שנים אלא גם אמא לשני ילדים קטנים, זאת למורת רוחם היחסית של הוריו. אלו הם רות, מורה למוזיקה בתיכון, שמשתדלת להיות מנומסת לנטלי אבל חוששת מהרגע בו פרנק יצטרך לחזור ללימודים ויעזוב אותה (או יותר מפחדת שיחליט להישאר עמה), ומאט, רופא פרטי, שמשתדל לא לקחת צד בנושא. ארבעים דקות לתוך הסרט מתרחש אירוע שמערבב מחדש את כל הדינמיקה בין הדמויות, ומוציא כמה מהן למסע של התמודדות והתבוננות פנימית. חלקו האחרון של הסרט בין השעתיים וקצת הוא דרמת מתח לכל דבר ועניין.

לתפקיד פרנק לוהק ניק סטול בן ה-22, שהיה בעסק כבר עשור וזכור בעיקר מתפקידו ב"איש ללא פנים". בשנת "בחדר המיטות" שיחק גם בדרמה עצמאית מטלטלת אחרת, "ילד רע" של לארי קלארק, בתפקיד שונה לחלוטין, של בריון פסיכופט. את נטלי גילמה מריסה טומיי, שבאותה שנה חגגה עשור לאוסקר המפתיע שלה בזכות "בן דודי וויני", והייתה אחרי כמה שנים לא מאוד טובות בהן קצת דשדשה בסרטים לא מאוד מצליחים. היא הייתה בת 36, ובקטע לא הגיוני יפיפייה בדיוק כמו שהיא כיום בתפקיד דודה מיי של "ספיידרמן" המארווולי. האישה לא התבגרה במילימטר.
את רות ומאט גילמו סיסי ספייסק וטום ווילקינסון. ספייסק היא אחת השחקניות האמריקאיות הבולטות של שנות השבעים והשמונים, שפרצה בזכות הופעתה הבלתי נשכחת ב"קארי" (מועמדותה הראשונה לאוסקר) וזכתה ב-1980 עם "בתו של כורה הפחם". מועמדותה האחרונה לאוסקר לפני "בחדר המיטות" הייתה ב-1986 עם "פשעים שבלב". ווילקינסון, לעומתה, פרץ לתודעת הקהל מחוץ למולדתו אנגליה רק כמה שנים ספורות לפני כן, בזכות הלהיט המועמד לאוסקר "ללכת עד הסוף" ב-1997, כמו גם הופעות משנה ב"שייקספיר מאוהב" ו"על תבונה ורגישות".
תפקידים בולטים נוספים בסרט היו של וויליאם מפות'ר כפרוד של נטלי, וויליאם ווייס כחברו הטוב של מאט, ועוד הופעות אורח מאת קארן אלן מתהילת "אינדיאנה ג'ונס" וססיל ווטסן בין היתר.
הסרט הופק על ידי טוד פילד, רוס כץ וגרהאם לידר. את המוזיקה הלחין האחד והיחיד תומס ניומן ("חומות של תקווה", "אמריקן ביוטי", "1917"), הצילום היה של אנתוניו קלוואש והעריכה באחריות פרנק ריינולדס.

"בחדר המיטות" יצא לבתי הקולנוע בנובמבר 2001, בזמן שארה"ב עדיין מתאוששת מאסון התאומים. על אף מורל האומה, הסרט היה להצלחה עצומה עם הכנסות של מעל 40 מיליון דולר מתקציב של פחות משני מיליון, נישא על ביקורות נלהבות ותמיכה משמעותית של עונת הפרסים שכבר הייתה בעיצומה.

מסלול ההפסד של "בחדר המיטות"

על המועמדים של האוסקר ה-74 הרחבתי בפרק על "פארק גוספורד", אז כמו תמיד במקרים של דאבל אעשה זאת הפעם בקצרה.
"שר הטבעות: אחוות הטבעת" הוביל עם 13 מועמדויות; "נפלאות התבונה" ו"מולין רוז'" היו אחריו עם 8, כאשר זה השני היה נטול מועמדות על בימוי ותסריט; "פארק גוספורד" קיבל 7 ונוכחות בכל הקטגוריות החשובות; ו"בחדר המיטות" הסתפק רק ב-5, בלי מועמדות על בימוי.

את העונה של 2001 "בחדר המיטות" פתח בקול תרועה רמה עם זכייה בפרס הבימוי והתסריט של ה-NBR; פרס הסרט והשחקנית (ספייסק) מטעם מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס; ופרסי סרט הביכורים, השחקנית (ספייסק) והשחקן (ווילקינסון) של מבקרי ניו יורק.
עם זאת, ככל שהעונה התקדמה, התברר שאולי המבקרים מציבים אותו בראש התהלוכה, אבל התעשייה עצמה לא לגמרי מתרגשת ממנו. "בחדר המיטות" נעדר מאיגודי המפיקים והבמאים, ורק זה של השחקנים חגג אותו, אבל גם עד גבול מסוים. איגוד השחקנים העניק לו שלוש מועמדויות, אבל אלו הפכו לשלושה הפסדים: שחקן (הפסיד ל"נפלאות התבונה"), שחקנית (הפסיד ל"מונסטר בול") וצוות (הפסיד ל"פארק גוספורד").
המקום בו הסרט זכה לתמיכה המשמעותית ביותר הייתה מטעם פרסי הקולנוע העצמאי, שם זכה בשני פרסי המשחק הראשיים ובפרס סרט הביכורים (את פרס התסריט הפסיד ל"ממנטו").
ככל שיותר ויותר אינדיקציות נכנסו לתמונה, היה ברור שהדרמה האיכותית הזו כנראה בדרכה לחופן מועמדויות כולל הפרס הגדול (בעיקר בזכות הדחיפה של מיראמקס), אבל היא לא באמת איום. למעשה, נראה היה שמבין חמשת המועמדים לפרס הסרט, "בחדר המיטות" הוא אולי היחיד בלי סיכוי אמיתי לסיים כמנצח. כנראה המהות השקטה ואינטנסיבית שלו הייתה יותר קשה לעיכול מהטירוף המדבק של "מולין רוז'", ההישגים הטכניים של "אחוות הטבעת" או הטרנדיות של "נפלאות התבונה".
השאלה הייתה לגבי ארבע המועמדויות האחרות שלו: תסריט מעובד ושלושה פרסי משחק.

לפני שנכנס לעובי הקורה של ההפסדים, אני רוצה לקחת רגע ולדבר על כל המועמדויות ש"בחדר המיטות" יכל לקבל, אבל נמנעו ממנו. אז כמובן שכאחת הדרמות הטובות ביותר של הקולנוע האמריקאי, קטגורית הבימוי לחלוטין הייתה צריכה להכיל את טוד פילד, בטח לפני "נפלאות התבונה" ו"בלק הוק דאון". כך גם בקטגוריות הצילום. העבודה של קלוואש היא לא מהסוג שמקבל הכרה בקטגוריה הזו בדרך כלל, אבל השימוש של הסרט בתאורה, בהשתקפויות, זגוגיות ומיזנסצנה באופן כללי הייתה ראויה למועמדות. מצד שני, לכו תדחפו את זה בין "אחוות הטבעת", "בלק הוק דאון", "אמלי", "מולין רוז'" ו"האיש שלא היה שם".
המוזיקה של תומס ניומן היא עוד מועמדות ש"בחדר המיטות" יכל להתהדר בה, במיוחד כי לא היינו צריכים שתי מועמדויות לג'ון וויליאמס (על "אינטילנציה מלאכותית" ו"הארי פוטר ואבן החכמים"). לא שאני בטוח שהיה נחמד להוסיף עוד הפסד ל-15 שלו, אבל שווה להזכיר.

בפרס התסריט המעובד גם לא היו הפתעות כאשר "נפלאות התבונה" ניצח את "בחדר המיטות", "העולם שבפנים", "אחוות הטבעת" ו"שרק". מכיוון שלסרטו של רון הווארד היה פייט די רציני ברוב הקטגוריות שלו, נראה שלפחות פרס התסריט היה בכיס שלו כגיבוי לפרס הסרט, בטח כשהיה ברור ש"אחוות הטבעת" ו"מולין רוז'" יאכלו אותו בקטגוריות הטכניות. ואכן כך קרה. אם להיות כן, על אף ש"בחדר המיטות" הוא בקלות התסריט הכי טוב בקטגוריה הזו, אני אפילו מאמין שהוא לא היה המקום השני. זה בטח היה "אחוות הטבעת".

"נפלאות התבונה" גם היה הזוכה הוודאי בקטגוריה אחרת מול "בחדר המיטות", זו של פרס שחקנית המשנה. ג'ניפר קונלי ב"נפלאות התבונה" הביסה את מריסה טומי של "בחדר המיטות", קייט ווינסלט מ"אייריס וג'ון", ושתי נציגות "פארק גוספורד" הלן מירן (זוכת פרס איגוד השחקנים) ומגי סמית'. הסיבה לניצחון הבטוח של קונלי היה גם בגלל הפופולריות של הסרט, אבל גם כי היא גבולית שחקנית ראשית (באיגוד השחקנים הייתה מועמדת כראשית). ובאמת שקשה להתנגד לניצחון הזה, אפילו שמדובר בקטגוריה חזקה להפליא בה כל אחת מהמועמדות הייתה ראויה לזכייה.

בתחום השחקן הראשי הדברים היו קצת יותר פתוחים, והמרוץ היה די מפוזר. ראסל קרואו על פניו היה אמור להיות ניצחון בטוח, ועל "נפלאות התבונה" זכה בגלובוס הזהב ובאיגוד השחקנים. עם זאת, הוא זכה רק שנה לפני כן עם "גלדיאטור" והסיכוי שלו לאוסקר שנתיים רצוף היה די נמוך.
שון פן על "קוראים לי סם" (מועמדותו השנייה אחרי "גבר מת מהלך") גם לא היה בראש ההימורים, בעיקר כי זו הייתה המועמדות היחידה של הסרט, מה שהעיד על הפופולריות שלו, ולפני האוסקר צבר רק מועמדות לאיגוד השחקנים ופרסי המבקרים. מה גם שידוע שאסור ללכת על פיגור טוטאלי, כך למדנו מ"רעם טרופי".
זה השאיר את טום ווילקינסון מול דנזל וושינגטון מ"יום אימונים מסוכן" ו-וויל סמית' עם מועמדות הבכורה שלו בזכות "עלי" – הפעם הראשונה בתולדות האוסקר ששני שחקנים שחורים מתמודדים בקטגוריית השחקן הראשי. לשני הסרטים האלו הייתה רק מועמדות נוספת אחת, בפרס שחקן המשנה: אית'ן הוק על "יום אימונים מסוכן" (בגניבת קטגוריה, כי הוא לגמרי שחקן ראשי) וג'ון ווייט על "עלי".
מבין השניים סמית' היה הפגיע יותר כי לא הייתה לו מועמדות לאיגוד השחקנים.
ווילקינסון הגיע לאוסקר כאמור עם פרס השחקן של פרסי הקולנוע העצמאי, פרס המבקרים של ניו יורק, ומועמדויות לאיגוד השחקנים והבאפט"א, אבל הרוח לחלוטין נשבה לכיוונו של וושינגטון, שטרם זכה באוסקר כשחקן ראשי (הוא ניצח בעבר רק כשחקן משנה עם "גלורי"). לא אשקר, זאת עדיין זכייה מוזרה בהתחשב באופיו הז'אנריסטי של "יום אימונים מסוכן", וזה בלי להיכנס לעניין שווילקינסון נותן את אחת ההופעות הכי טובות של שחקן אי פעם וזה, אבל באותו הרגע ניצחון של וושינגטון היה די בלתי נמנע.

הסיכוי היציב היחיד של "בחדר המיטות" לא לצאת בידיים ריקות מהטקס היה בפרס השחקנית הראשית, ובתחילת העונה זה נראה כיוון סביר לגמרי. סיסי ספייסק זכתה בגלובוס הזהב (הזכייה היחידה של הסרט), באיגוד המבקרים, פרסי הקולנוע העצמאי, מבקרי לוס אנג'לס והייתה מועמדת בכל מקום אחר.
אם הייתה זוכה, לא הייתם שומעים אותי מתלונן. אני חושב שזו ההופעה הטובה ביותר של ספייסק אי פעם. על אף שזמן המסך שלה קצת ביחס לווילקינסון, והדמות שלה פחות אקטיבית, ספייסק היא סוג של הוריקן. מצד שני, קשה להתלונן על הזכייה של אותו הערב, זו של האלי ברי ב"מונסטר בול" שהפכה למובילה החל מהניצחון באיגוד השחקנים. בחלוף השנים אפשר להתווכח על איכות ההופעה, אבל האקדמיה החליטה בתבונתה לעשות היסטוריה ולתת לראשונה אי פעם את הפרס לשחקנית שחורה. בקטע מביך בהגזמה, זה לא קרה שוב מאז. לכן אני אקבל בהכנעה את ההפסד של ספייסק, מה גם ששאר המועמדויות מולה היו חזקות: ג'ודי דנץ' מ"אייריס וג'ון", ניקול קידמן של "מולין רוז'" ורנה זלווגר עם "יומנה של ברידג'ט ג'ונס".
זאת השנה היחידה בתולדות האוסקר בה שני השחקנים הראשיים שזכו לא היו לבנים.

"בחדר המיטות" היה היחיד מבין חמשת מועמדי הסרט שיצא עם אפס זכיות מהטקס שהתקיים ב-24 במרץ 2002. וזה מביא אותנו לשאלה האחרונה בהחלט.

האם ההפסד היה מוצדק?

בהתחשב בכל הקומפלימנטים שהשלכתי על "בחדר המיטות" עד כה, ובכל מה שליהגתי בפרק על "פארק גוספורד", כנראה שלא תופתעו אם אומר שההפסד הזה הוא אחד הלא מוצדקים בתולדות האוסקר. באמת שכל אחד מארבעת המובסים היה מייצר זכייה נפלאה ומרגשת יותר מהדרמה הבינונית שיצאה עם הפרס הגדול. אבל אגדיל ואומר, על אף חיבתי נטולת התנאים ל"פארק גוספורד", "אחוות הטבעת" ו"מולין רוז'" – באמת שלושה מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים – "בחדר המיטות" הוא הזוכה שלי בלי להתבלבל. האמת היא שלגמרי צריך להודות על חסדים קטנים שהוא בכלל הצליח להגיע למעמד הזה בהתחשב בפאר של שנת 2001.

אמנם יש איזשהו שלב במהלך השעה השנייה של "בחדר המיטות" שיכל להשתפר בזכות איזה הידוק קל, במיוחד ברצף הסיקוונסים שמתאר את חוסר היכולת של מאט ורות להמשיך הלאה מהטרגדיה שפקדה אותם, אבל הסרט הזה כל כך חזק, אלגנטי, מרגש וחכם, שהוא די בקלות מקבל ממני את התואר מאסטרפיס.

"בחדר המיטות" לוחץ על כל הכפתורים שלי. הוא סרט קטן מאוד שעוסק בטרגדיה גדולה מאוד, ולרגע לא גולש להיסטריה. הבימוי של פילד, יחד עם הופעות השחקנים, מחזיקים את האוויר בחזה עד שכבר אי אפשר יותר, וגם כשהדברים משתחררים הם נותרים בשליטה מוחלטת. הסרט מטפל באופן מרהיב בהתמודדות עם אבל, ולמרות שמדובר במשהו כמו שלושה סרטים באחד, אין תחושה של התפזרות או חוסר אחידות.
טום ווילקינסון, כמאט המסרב להראות כאב או חוסר שליטה, כאמור נותן את אחת ההופעות האהובות עלי. קשה לתאר כמה עוצמתית הנוכחות שלו בכל שלב של הסרט, וכמה הוא מצליח להפגין למרות שהוא נשאר אסוף כמה שניתן. הוא מצליח במבט אחד או הקטנה שבג'סטות להעביר סערת רגשות עצומה. סיסי ספייסק לצדו גם היא מעבירה כאב גדול במינימום אמצעים, וזו אחת הסיבות שיש לסרט את סצנת הסטירה האהובה עלי בקולנוע.

אני יכול לשבח את העבודה על הסרט מכאן ועד הפרויקט הבא, אז כדי להימנע מטרחנות אצטרך לעצור בשלב זה. כל שנותר לי לקוות הוא שהסרט הזה ייזכר כאחת הדרמות המשובחות של הקולנוע האמריקאי, באותה נשימה כמו "אנשים פשוטים" ו"מנצ'סטר ליד הים".

…אחרי האוסקר

ארבע שנים אחרי סרט הביכורים שלו, טוד פילד חזר עם סרט נוסף, גם הוא דרמה אמריקאית מאתגרת, בשם "ילדים קטנים". אני באופן אישי לא מאוד אוהב את הסרט הזה, אבל הוא זכה לתגובות טובות למדי (גם אם חלוקות הרבה יותר מאשר סרטו הראשון) והעניק מועמדויות לאוסקר לקייט ווינסלט כשחקנית ראשית וג'קי ארל היילי בקטגוריית המשנה. מאז פילד נעלם לחלוטין, גם כבמאי וגם כשחקן. שמו נקשר לפרויקטים פה ושם, אבל שום דבר לא קרה. לאחרונה דווח שהוא עובד על סרט עם קייט בלאנשט, אבל בהתחשב בזמן שעבר קשה להיות אופטימיים. באמת שאני מסוקרן לדעת מה קרה אחרי "ילדים קטנים" שפשוט הבריח אותו.

טום ווילקינסון הפך לאחד השחקנים המוערכים של התקופה. הוא היה מועמד שוב ב-2007 על "מייקל קלייטון" והוכיח את גדולתו בסרטים כמו "שמש נצחית בראש צלול", "באטמן מתחיל" ו"מלון מריגולד האקזוטי".
סיסי ספייסק לא חזרה לאוסקר מאז, אבל לסיפורי מדינת מיין בהחלט כן, כאשר קיבלה תפקיד משמעותי בעונה הראשונה של "קאסל רוק", מין ניסיון ליצור עולם טלוויזיוני משותף לכתביו של סטיבן קינג. לשמה גם נרשם הפרק הטוב ביותר של העונה הלא מאוד מסעירה הזו. היא עדיין ממשיכה לשחק בתפקידי מפתח בסדרות איכות.

מריסה טומיי, שבזכות "בחדר המיטות" הצליחה להסיר מעליה את המלעיזים שזלזלו בזכיית האוסקר שלה ב-1992, נכנסה לשלב חדש בקריירה שלה אבל המשיכה להרהיב בבחירת פרוייקטים מזעזעים. אחרי כמה שנים קשות חזרה למסלול עם "לפני שהשטן יידע" ומועמדות נוספת לאוסקר עם "המתאבק". היא ממשיכה לחלק את זמנה בין סרטים טובים ("המלך של סטייטן איילנד", "אהבה היא מוזרה"), סרטים איומים, והופעות בטלוויזיה ("אימפרייה", "סיפורה של שפחה"), וגם הפכה לחלק מהותי מאחד הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים והגלקסיות, "ספיידרמן: אין דרך הביתה".

ניק סטול הוא כנראה הסיפור המדכדך של כל הקאסט, מכיוון שאחרי שסומן כאחד השחקנים הצעירים המבטיחים, ואפילו נבחר להוביל את "שליחות קטלנית" השלישי, אבל נשאב למערבולת של סמים וסיבוכים לא טובים בכלל. לאחר "בחדר המיטות" הוא זכור בעיקר בזכות הופעתו המלחיצה ועמוסת האיפור והאפקטים ב"עיר החטאים", ולאחרונה התחיל לחזור לעניינים. ראינו אותו כפסיכופט מהזן המלחיץ ביותר במותחן המוצלח "האנטר האנטר" וחלק מהקאסט של סדרת הספין-אוף של "המתים המהלכים". נקווה שהוא בטוב.

ובזאת סיימנו, רשמית, את פרויקט המפסידים. לי היה כיף גדול, אז מקווה שגם לכם.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"