פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 8: "בייב"

אמנם התכנון שלי היה בכל מקרה לחזור לניינטיז פעם נוספת בעונה הזו (אחרי "נסיך הגאות והשפל", אחד הפרקים שאני הכי גאה בהם), אבל לאו דווקא דרך 1995. המחשבות שלי נדדו לכיוון "חידון האשליות" ב-1994 או "סיפורו של וויל האנטינג" מ-1997, אבל אז אחד המגיבים זרק את "בייב" לאוויר, ולאחר שבאחד הערבים היותר עמוסי אלכוהול של פסטיבל ירושלים חבר קיבל סמס ממישהו שגם ביקש פרק על הסרט הזה, הרהרתי בזה מחדש.
היו שתי סיבות מדוע הייתי קצת מסוייג מ"בייב". הראשון הוא שעל הטקס המשונה של 1995 כתבתי באריכות בפרק על "אפולו 13" ולא הייתי בטוח אם יש מה להוסיף. הדבר השני הוא שאני די נמנע מצפייה בסרט הזה. ראיתי אותו פעמיים בקולנוע ואז אולי פעמיים נוספות במקרים אחרים, ובסוף אני תמיד עם כאב ראש בגלל חוסר בנוזלים. מ"אני רוצה את אמא שלי" ועד "That’ll do, little pig. That’ll do" אני פשוט סמרטוט לח ומרתיע ויזואלית.
אבל העם דרש, וגם הסרט הזה הוא באמת אנומליה מוחלטת בכל מה שקשור לאוסקר, אז בסוף זה קרה. אחרי עונת הניינטיז שפתחה את הפרויקט, "בייב" יהיה כנראה הדגל האחרון שלה.
לינקים לכל שאר הפרקים בסוף הטקסט. כרגיל.

עוד לפני האוסקר…

עבר כמעט עשור מהרגע בו החליט הבמאי והמפיק האוסטרלי ג'ורג' מילר ("מקס הזועם") לעשות סרט מספר הילדים הבריטי "The Sheep-Pig" של דיק קינג-סמית', ועד שסוף סוף יצאו לצילומים. בזמן הזה מילר הספיק לביים שני סרטים מצויינים ("המכשפות מאיסטוויק" ו"השמן של לורנצו") ולהפיק אחרים. הסיבות לעיכוב היו כמה חילוקי דעות עם קינג-סמית', בעיקר בכל מה שקשור ללוקיישנים (מילר התעקש על אוסטרליה, דיק-סמית' רצה את אנגליה, שם מתרחש הסיפור) ולניסיון לפצח את הקושי הטכנולוגי בצילום חיות מדברות.

את התסריט כתב מילר יחד עם כריס נונן, במאי טלוויזיה שגם קיבל את שרביט הבימוי, והשם הוחלף ל"בייב" (Babe), כינויו של החזרזיר המככב בו. בייב המדובר מופרד ממשפחתו לאחר שאמו נלקחת בדרכה להיות ארוחה איפשהו, ומגיע ליריד בשולי אנגליה. שם זוכה בו חוואי שתקן בשם הוגט ובעידוד אשתו מסכים לגדל אותו עד שישמין מספיק ויהיה אפשר לעשות ממנו סעודה. בייב, שלא מודע לגורל המחכה לו, מאומץ בחווה על ידי פלאיי, רועת הכבשים של הוגט, והופך להיות חלק מחיות המשק. כאשר הוגט מבחין שלבייב יש דרך להסתדר עם שאר החיות, הוא מחליט לתת לו הזדמנות לרעות את להקת הכבשים שלו. בייב נוקט בשיטת הרעייה של הכלבים, אבל מגלה שכבשים רק רוצות שיתייחסו אליהן יפה, ובגלל שהוא מנומס וחמוד, הן משתפות אתו פעולה להפתעת לא רק הוגט, אלא גם רקס, כלב הרועים המזדקן שלא בדיוק נגנב מזה. בסופו של דבר הוגט מחליט לרשום את בייב לתחרות מקומית של רעיית כבשים, שם בייב יוכל להוכיח את עצמו, וגם להראות לנו שלפעמים טוב לב וחביבות יכולים לקנות לך עולם שלם.
אני לא בוכה עכשיו. למה שתחשבו דבר מטופש כזה?

על אף שדווח על מתח בסט בין מילר ונונן, בעיקר על החזון האומנותי של הסרט ולא מעט מלחמות אגו, לפחות דבר אחד כנראה שהלך טוב – היחס לחיות. לא יודע אם פשוט הסתירו את זה היטב מהתקשורת, אבל כמי שנמנע מסרטים על חיות כי אני לא מצליח להתנער מהמחשבה שהסטים הרועשים והאינטנסיביים לא ממש מקום בשבילן, כנראה ש"בייב" עבר את זה בשלום. על האפקטים היו אמונים חברת רית'ם אנד היוז הצעירה (שבאותה שנה גם עבדה על "באטמן לנצח" ו"עולם המים") וסדנת היצורים של ג'ים הנסון שהקים האיש, האגדה והחבובות. כך כנראה הצליחו לצמצם את השימוש בחיות אמיתיות למינימום ההכרחי. לא שאפשר לשים לב במהלך הצפייה. זה באמת מדהים.
לתפקיד קולו של בייב נבחרה כריסטין קוואנה האמריקאית שהייתה ידועה מסדרת האנימציה "ראגרטס", ולצדה שחקני אופי ידועים אחרים תרמו את קולם, כמו מרים מרגוליס ("עידן התמימות"), הוגו וויבינג (שנה אחרי "פרסילה, מלכת המדבר" עוד לפני "מטריקס" ו"שר הטבעות"), מרים פלין ודני מאן.
שני השחקנים בתפקיד בני האנוש היו פרצופים לא מאוד מוכרים לקהל הרחב. לתפקיד הוגט החוואי נבחר ג'יימס קראמוול, אמריקאי בן 55 שמאז שנות השבעים עבד בעיקר בטלוויזיה, ולתפקיד אשתו מגדה סזובנסקי הבריטית, גם היא מעולם הטלוויזיה. מה שמדהים בהקשר שלה הוא שגילה בזמן צילומי הסרט היה 35, והיא אופרה להיראות מבוגרת הרבה יותר. אני הייתי בהלם כשגיליתי את זה.
את הצילום הצבעוני יצר אנדרו לזני , לימים צלם "שר הטבעות"; העריכה הייתה של מרקוס דארסי וג'יי פרידקין; והמוזיקה של נייג'ל ווסטלייק.

"בייב" הוקרן לראשונה באוגוסט 1995, אך ההפצה הרחבה שלו בעולם התקיימה רק לקראת סוף השנה בדצמבר, כנראה כדי לתת בראש במהלך חג המולד. בין רגע הוא היה להצלחה קופתית וגם הביקורות היללו אותו. מתקציב מדווח של 30 מיליון דולר, סרט המשפחה על החזיר טוב הלב הכניס מעל ל-254 מיליון דולר ברחבי העולם. הכסף שהרוויח רק במהלך 1995 הציב אותו במקום ה-30 בטבלת שוברי הקופות הבינלאומיים.

מסלול ההפסד של "בייב"

על רשימת המועמדים של האוסקר ה-68 הרחבתי בפרק על "אפולו 13" אז הפעם אעשה זאת בקצרה. אבל לפני זה, אני רוצה להצביע שעל אף שהכותרת של החלק הזה כוללת את המילה "הפסד" – זה הפורמט, מה נעשה – באמת שאי אפשר להסתכל על ההישגים של "בייב" במונח הזה. סרט אוסטרלי לכל המשפחה שאורכו פחות משעה וחצי בלי שחקנים מפורסמים, שמצליח להיות מועמד לשבעה אוסקרים ולזכות באחד, הוא איך שלא מסתכלים על זה ניצחון גדול מאוד.

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר של 1995 היו האפוס "לב אמיץ" של מל גיבסון עם 10 מועמדויות ללא פרסי משחק; "אפולו 13", להיט עצום בפני עצמו, שצבר 9 מועמדויות והדהים את כולם כשהושמט מקטגוריית הבימוי; "על תבונה ורגישות" הבריטי קיבל 7 ללא בימוי; "בייב" גם הוא היה עם 7, אבל היחיד מהחמישייה עם מועמדויות בכל ארבע הקטגוריות האינדיקטיביות לזכייה – בימוי, משחק (שחקן משנה), תסריט ועריכה; ו"הדוור", סרט דובר איטלקית שהגיע בדחיפת הארווי ווינשטין ולקח 5, כולל בימוי, משחק ותסריט.

1995 הייתה שנה מוזרה באוסקר, כמעט חסרת תקדים אפילו, תוצאה של יבול לא מאוד מרהיב מבחינת התוצרת האולפנית-מסחרית. זה איפשר לסרטים קטנים ואיזוטריים להשתחל עד לקומות הגבוהות ביותר. כך קרה שלצד "בייב" ו"הדוור", בפרס הבימוי צצו להם שני סרטים זעירים, "גבר מת מהלך" של טים רובינס ו"לעזוב את לאס וגאס" של מייק פיגיס – שניהם גם היו מועמדים לשני פרסי המשחק הראשיים, ואף זכו.
אך למרות שהיו באמת מועמדים משונים, כשבוחנים את שאר הסרטים שייצגו את הוליווד האולפנית, קשה למצוא היעדרות באמת מפתיעה. רוב הסרטים "האוסקריים" התקבלו באדישות או שפיצלו את דעת הקהל, ביניהם אפשר לסמן את "הגשרים של מחוז מדיסון", "אפרודיטה הגדולה", "רוב רוי", "ניקסון", "התחדשות", "ריצ'רד השלישי", "קזינו" ו"סברינה".
שאר הסרטים הבולטים של הקולנוע האמריקאי באותה שנה היו מאתגרים מדי לאקדמיה או מעולמות הז'אנר, ולא נחשבו חלק מהמרוץ, בין אם "שבעה חטאים", "כוננות מיידית", "יומן נעורים", "תפוס את שורטי", "12 קופים", "קלולס", "לפני הזריחה", "היט", "הנשיא מאוהב", "החשוד המיידי" או "פיתוי קטלני".
סביר להניח שבשיטת ההצבעה שמונהגת כיום, הדברים היו נראים אחרת לגמרי.

על אף התחרות החלשה, עדיין ישנה שאלה מאוד גדולה בהקשר של "בייב", והיא קשורה לכך שמעבר לסרטי האוסקר היוקרתיים, אפילו בז'אנר שלו הוא עמד בפני יריב רציני. "בייב" לא היה הסרט לכל המשפחה המהולל והמצליח ביותר של אותה השנה. התואר הזה שייך לאחד האירועים הקולנועיים של אותו עשור, "צעצוע של סיפור" הפיקסארי, סרט האנימציה הממוחשבת הראשון, שסחף את העולם. על פניו זה מוזר שלאקדמיה הייתה אופציה להכניס לחמישייה להיט ענק שכולם מדברים עליו, ועוד מגיע מהבית, אבל הם בחרו באחד הפונה לאותו קהל אבל ממדינה רחוקה, ושאין בו את טום הנקס, אבל כן יש לזה הסבר. נראה לי.
אני מאמין שהסיבה לכך היא לא רק דעות קדומות מובנות בתעשייה בנוגע לאנימציה, אלא גם שרק ארבע שנים לפני כן "היפה והחיה" שבר את תקרת הזכוכית והועמד לפרס הסרט, המונפש הראשון שעושה זאת. הגיוני מאוד שהוליווד הוותיקה נלחצה מההתעצמות הזו של סרטי האנימציה, כזו שכביכול מאיימת על גופים רבים בתעשייה כמו השחקנים, המעצבים והצלמים. "בייב" לא נחשב לסרט אנימציה אלא לסרט אפקטים, ולמצביעי האקדמיה היה יותר קל לאמץ אותו כאחד מהם.
"צעצוע של סיפור" היה מועמד לשלושה אוסקרים: תסריט מקורי, מוזיקה לקומדיה או מחזמר, ושיר מקורי. הבמאי והחזון מאחורי הסרט, ג'ון לאסטר, זכה בפרס מיוחד על תרומה אומנותית.

הבום הגדול של "בייב" במהלך העונה הגיע בטקס פרסי גלובוס הזהב. כמובן שאם אתם קוראים ותיקים שלנו, ממש מימינו הראשונים, אתם יודעים שלתהומות הבוז והזלזול שיש לי לתא "העיתונאים" הזרים של הוליווד אין תחתית, שנים רבות לפני שהם הפכו רשמית לבדיחה ולקבוצה מוקעת (בשנה שעברה תחקיר באל.איי טיימס חשף את השחיתות מאחורי בחירת המועמדים והזוכים, כמו גם חוסר האינקלוסיביות של חברי הקבוצה). עם זאת, במהלך שנות התשעים המוקדמות, טקס פרסי גלובוס הזהב היה אחד מהאירועים המשודרים הבודדים של העונה, ולכן להיות חלק ממנו היה יח"צ שלא יסולא בפז. החשיפה שהוא נתן לסרטים הייתה משוגעת. שם, "בייב" קיבל את כל הז'יטונים.
"בייב" היה מועמד רק לפרס אחד בטקס גלובוס הזהב של אותה שנה, זה של הסרט הטוב ביותר בתחום הקומדיה והמחזמר. לצדו היו מועמדים סרטים אמריקאים עמוסי כוכבים כמו "סברינה", "תפוס את שורטי", "הנשיא מאוהב" וכמובן "צעצוע של סיפור". כאשר הסרט האוסטרלי על החזירון זכה, זאת הייתה אחת ההפתעות הגדולות של העונה. משם כבר היה הרבה יותר קל לקבל את זה שהוא בדרך להיות חלק מהחמישייה גם אם הוא לא צבר יותר מדי תארים בדרך. הוא אמנם זכה בפרס הסרט של איגוד המבקרים הלאומי והיה מועמד מטעם איגוד התסריטאים, אבל משאר האיגודים החשובים (מפיקים, במאים, שחקנים) הוא נעדר לחלוטין.

באופן כללי ההיסטוריה של סרטי ילדים/לכל המשפחה באוסקר לא מרהיבה במיוחד. במרוצת השנים אפשר למצוא ממש כמה בודדים שהיו מועמדים, וכולם הפסידו להוציא אחד – "מסביב לעולם ב-80 יום". אפשר גם לקטלג את "צלילי המוסיקה" כסרט לכל המשפחה, תלוי באיזו מתכונת אתם אוהבים את הנאצים שלכם.
עוד כאלה שפנו לקהל של ילדים והגיעו לכדי מועמדות היו "הקוסם מארץ עוץ", "נס ברחוב 34", "מרי פופינס", "המלך ואני" (שהפסיד ל"מסביב לעולם ב-80 יום"), "מלחמת הכוכבים", "שודדי התיבה האבודה", "אי.טי.", "היפה והחיה", ולאחר 1995 גם "למעלה", "צעצוע של סיפור 3", ו"הפנתר השחור". זה מעט מאוד סרטים על 94 שנה.

על אף שהיה הימור סביר למועמדות בפרס הסרט, ההצלחה של "בייב" כפי שנחשפה ביום הכרזת המועמדים הייתה הרבה יותר ממה שאפשר היה לתאר. "בייב", כאמור, היה היחיד מהחמישייה שנכנס הן לבימוי, הן למשחק, הן לתסריט והן לעריכה. בנוסף, הוא הועמד לפרסי העיצוב האומנותי וכמובן האפקטים. "לב אמיץ" ו"אפולו 13" היו שני הסרטים היחידים עם יותר מועמדויות.

אבל מועמדויות זה דבר אחד, וזכייה היא משהו אחר. הרוב המוחלט של הקטגוריות בהן נכח "בייב" בישרו לו תחרות קשה מאוד. פרס הסרט והבימוי כמובן היו מחוץ לתחום, אבל גם בשאר זה לא היה פיקניק. פרס התסריט המעובד היה בידיים של אמה תומפסון ו"על תבונה ורגישות", ובפרס שחקן המשנה היה אפשר בקלות להגיד שג'יימס קראמוול היה המקום החמישי, אחרי טים רות' ("רוב רוי"), בראד פיט ("12 קופים"), אד האריס ("אפולו 13") והזוכה קווין ספייסי ("החשוד המיידי").
אזרוק פה בין השורות שהמועמדות של קארמוול היא מוצדקת ומשמחת, אבל בהקשר הזה מפתיעה מאוד ההתעלמות המוחלטת ממגדה סזובנסקי. היא נהדרת מההתחלה ועד הסוף בתפקיד שעל הנייר אין הרבה מה לעשות אתו, ולגמרי יכלו לתת לה איזה פירור במהלך העונה. ואם אנחנו כבר בעניין, אז גם כריסטין קוואנה כבייב פשוט מושלמת. מעולם לא הועמד שחקן על הופעה קולית (היה דיבור סביב אלן דג'נרס ב"מוצאים את נמו" ואדי מרפי ב"שרק", כמו גם הופעות המושן-קפצ'ר של אנדי סרקיס, אבל זה לא באמת היה ריאלי), אבל קוואנה בהחלט הייתה ראויה.
את פרס העיצוב האומנותי הפסיד "בייב" להפקה התקופתית עשירת הלוקיישנים "התחדשות" (שלקח כצפוי גם את פרס התלבושות), ואת העריכה הפסיד ל"אפולו 13".
המקום היחיד שבו היו לו אחוזי זכייה של חמישים אחוז, היה פרס האפקטים. מילולית. זאת מכיוון שמשום מה באותה שנה עמוסת סרטי אפקטים, רק שני סרטים התקבלו לקטגוריה: "בייב" ו"אפולו 13". זה היה המקום היחיד בו סרט הילדים נקרא לבמה כזוכה.
כך יצא שכל חמשת המועמדים לפרס הסרט זכו במשהו. "לב אמיץ" עם סרט, בימוי, צילום ועריכת אפקטים קוליים; "אפולו 13" עם עריכה וסאונד; "על תבונה ורגישות" עם תסריט מעובד; "הדוור" עם מוזיקה לדרמה; ו"בייב" עם אפקטים חזותיים.

האם ההפסד היה מוצדק?

ביחס לחומרים שאיתם עבדה האקדמיה ב-1995, אני חייב להודות שהתחשב בגבולות הגזרה המאוד מצומצמים של "טעם המצביעים", בדיעבד הם עשו עבודה טובה. כמובן שכולנו היינו שמחים לראות את "שבעה חטאים" ו"לפני הזריחה" מככבים שם, אבל זה גם ככה לא היה בקלפים. בהסתכלות על חמשת המועמדים הסופיים, אין מה להתפדח. סוג של.
"אפולו 13", "על תבונה ורגישות", "בייב" ו"הדוור" לא רק מביאים סוג שונה של קולנוע ועשייה, הם גם כולם סרטים מצוינים שעמדו במבחן הזמן. זה כמובן מביא אותי לזוכה של השנה, "לב אמיץ", אבל גם אם כרגע, אחרי צפייה מחודשת, הוא בקלות הפחות מוצלח מביניהם, הסרט היה כל כך סוחף ומדובר בשנת יציאתו – וגם לגמרי חלק הגיוני מרצף האפוסים הרומנטיים מובילי הכוכבים של הניינטיז – שקשה להביט בזלזול על הבחירה, גם אם כיום היא מייצרת תחושות מאוד לא נעימות.

ל"בייב" לא באמת היה סיכוי לזכות, אבל מותר לפנטז על איזה טירוף זה היה אם זאת הייתה התוצאה. אני לא חושב שהוא טוב יותר מ"אפולו 13" או "על תבונה ורגישות" ("הדוור" הוא אהבה גדולה שלי, אבל עבר יותר מדי זמן מאז שצפיתי בו), אבל הנה כן משפט גדול שאני מרגיש בנוח להפיל עליו – לסוגו, "בייב" הוא סרט מושלם.
כשאני כותב "לסוגו" אני כמובן לא מתכוון להוריד בערכו. להפך. לעשות סרט לכל המשפחה (אנחנו נגיע להגדרה הזו עוד רגע) מבוסס אפקטים שלא רק שמכבד את כל הצופים שלו, מרגש בכל פעם מחדש, ולא התיישן בחלוף מעל ל-25 שנה לאחר שיצא, זה הכל חוץ ממובן מאליו.

מה שבאמת מייחד את "בייב" והופך אותו לסרט שהיה קשה לעשות ככה כיום, אני חושב, הוא כל העניין של היחס לחיות כאוכל. נושא מאיפה-מגיע-המזון-לצלחת הוא באופן טבעי מאוד מורכב כשזה מגיע לילדים. התפריט התזונתי שלהם מסובך גם ככה ואף אחד לא רוצה לייצר לזאטוטים טראומות בגיל מוקדם. בתור מישהו באמת מתפלל ליום שבו אנשים יפסיקו לצרוך חיות בצורה כל כך גרגרנית שמעודדת תעשיות מזוהמות ונטולות אנושיות, אני לא יכול לעודד אותו יותר. מכיוון שחלום שלי שתעשיית המוצרים מהחי תכחד, מבחינתי העולם ש"בייב" מראה, ללא התחנפות אבל גם ללא מטיפנות או דידקטיות, הוא משהו שצריך להקרין בבתי ספר יסודיים.
עם זאת, עמדתי היא שלי ובהחלט לא מקובלת על רוב אנשי העולם. לכן אני די בהלם מהאומץ של היוצרים של "בייב" להגיד לילדים שחיות שנאכלות על ידי אנשים זה דבר עצוב ולא הוגן. הסיכון בלהפסיד קהל על ידי האג'נדה הזו הוא עצום, והפגיעה הכלכלית יכולה להיות עוצמתית. היום אני חושב שהיו מחרימים אותו או לפחות מוציאים כל מיני מודעות טוויטר ופייסבוק מגוחכות, כמו החבר'ה העצובים האלו שהתנגדו באופן חסר מודעות לכך שילדים חגגו האלווין בצפון תל אביב. כל דבר שמערער להורים את התפיסה השמרנית שלהם מסומן כאויב.
לא בטוח אם צמחונות הייתה פחות עניין מאיים בניינטיז כדי שהסרט הזה יחשב כלא מאיים ולכן אנקדוטלי, אבל זה עבר חלק.

ואיכשהו, על אף שהסרט מתחיל באמא שנשלחת לשחיטה ומשאירה מאחוריה חזרזירון עצוב, למרות שאחת הדמויות בסרט היא אווז שיודע מה גורלו ומנסה להילחם בזה (ולמשך כמה דקות טובות אנחנו בטוחים שהוא מבושל על שולחן החג), איכשהו נונן ומילר שמרו על קו מאוד עדין, מאוד חומל ואוהב, ואין לי מושג איך הם הצליחו לעשות את זה. רמת הדיוק הרגשי בסרט הזה די משוגעת.
מה שכן, זה לא מגיע בלי מחיר נפשי, צריך לומר בקול רם. סצנת מכירת הגורים של פלאיי, כזו שמובאת ללא מילים, רק עם הבעות של הכלבים, היא מרסקת. גם הכבשה הזקנה שנרצחת על ידי כלבי פרא זה לא לגמרי חומר לילדים קטנים, כך אני מרגיש. הסרט יכל ליפול בין כל כך הרבה כיסאות, ועדיין הוא מאוד מצחיק, מאוד חמוד, וגורם ללב להתרחב באיזה כמה סנטימטרים.

"בייב" הוא אנומליה בערך בכל קונספט שאפשר לחשוב עליו, והוא עובד, עדיין, בשונה מהזוכה הרשמי של 1995. לכן, באופן לא מפתיע, אומר לא. ההפסד ממש לא היה מוצדק, גם אם מובן.

…אחרי האוסקר

ההצלחה של "בייב" הביאה לסרט המשך, כשהפעם ג'ורג' מילר גם ביים. הסרט הזה היה כישלון מטורלל ב-1998, ודי בצדק. אני לא חושב שאי פעם הצלחתי לראות את הסרט הזה מהתחלה ועד הסוף כי התכנים בו כל כך אכזריים.
אבל מילר התאושש, וב-2006 הלך למחוזות האנימציה שם הרים את "תרימו ת'רגליים", סרט הפינגווינים המזמרים, ואפילו לקח על זה את האוסקר כסרט ההנפשה באורך מלא הטוב ביותר. סרט המשך הגיע גם.
ואז, כשהיה בן 70, ובלי שאף אחד חשב שזה יהיה רעיון טוב, מילר פנה אל המותג שעשה אותו, "מקס הזועם" וב-2015 חשף את הפרק הרביעי במותג – "כביש הזעם". העולם נשבר. הסרט היה ללהיט עצום, נחשב לאחד מסרטי האקשן הטובים אי פעם (אני נאבקתי על מקומו במצעד העשור של סריטה, ואינני מתחרט על דבר), והאוסקר חיבק באופן מאוד לא מאפיין. לא רק שהסרט היה מועמד לפרסי הסרט והבימוי (המועמדות הראשונה שלו בקטגוריה הזו), הוא זכה בחמישה אוסקרים.

המסלול של כריס נונן היה פחות מלהיב. הוא לא ביים אף סרט כעשור לאחר "בייב", וכשזה כן קרה זאת הייתה הביוגרפיה קולנועית "מיס פוטר" עם רנה זלווגר כסופרת הילדים של פיטר ראביט. זה היה די נוראי. מאז הוא ביים רק לטלוויזיה.

ג'יימס קראמוול קיבל את ההזדמנות השנייה של החיים, וניצל אותה בקטע מרהיב. החל מהמועמדות לאוסקר ב-1995 הוא הפך להיות אחד משחקני האופי המוערכים ביותר, ולוהק להכל. ואני מתכוון – להכל. האיש בן 70 ועובד בממוצע של שלושה פרויקטים בשנה. לאוסקר הוא אמנם לא חזר, אבל זה באמת לא משנה. קראמוול הופיע בתפקידים משמעותיים ב"סודות אל.איי", "גרין מייל", "אי.אר" (מועמדות לאמי), "מלאכים באמריקה", "עמוק באדמה" (מועמדות לאמי), "המלכה", "24", "אימה אמריקאית" (זכייה באמי), "האפיפיור הצעיר", ולאחרונה ב"יורשים", גם עליה היה מועמד לאמי.
מגדה סזובנסקי גם היא ממשיכה לעבוד, אבל בעיקר באוסטרליה.

הסיפור העצוב מבין הקאסט הוא של כריסטין קוואנה, המדובבת של בייב בכבודה ובעצמה. היא נפטרה ב-2014 והיא רק בת 51. סיבת המוות לא פורסמה מעולם.

והנה אנחנו, עוד שני פרקים לעונה, ונראה לי שאנחנו נתמקד יותר באלף החדש. אבל אתם יודעים, דברים משתנים לפעמים.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"
"כנופיות ניו יורק"
"האמת האיומה"
"נסיך הגאות והשפל"
"ג'וליה"
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"
"מילדרד פירס"