פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 2: "כנופיות ניו יורק"

טרם הגענו אל האוסקר ה-75 בפרויקט המפסידים, וכעת עם עונת "אין נושא. תרקדו" הגיעה ההזדמנות לדבר על הטקס של סרטי 2002, ועל העונה מרובת התהפוכות שלו שהייתה מפתיעה לרבים עד הרגע האחרון.
האוסקר הספציפי הזה הוא סוג של נקודה עיוורת בשבילי, כי על אף שאני עוקב באדיקות אחרי הפרס מאז 1994, זה היחיד שלא ראיתי בלייב. זו הייתה שנתי השנייה בצה"ל, ובדיוק לקראת הטקס התחיל מבצע צבאי כלשהו שמנע ממני להגיע הביתה ולהתעדכן בחדשות העולם. ובגלל שרמת הכוננות הצריכה מהסטי"ל שלי להיות בים, לא יכולתי להיות מול טלוויזיה באותו הלילה, ובעולם נטול וויי-פיי וטלפונים חכמים את רוב המידע נאלצתי להשלים לאחר מכן (היה ערב אחד בו הכרחתי את אמא שלי להתקשר אלי ולהקריא לי את רשימת המועמדים. החצי שעה הארוכה בחייה). החוויה שלי הייתה כאילו עליתי על הרציף עם מנצח ודאי, וכשעגנו התברר שהיה מנצח אחר, עם עוד כמה פיתולים באמצע שהחמצתי.
על אף התסכול, הבוקר שאחרי האוסקר ההוא גם הפך לאחד מהזיכרונות היפים ביותר שלי מהצבא. מה שקרה הוא שחברי לספינה ידעו על התסכול שלי מכך שלא אראה את הטקס (אירוע שחד משמעית לא עניין אף אחד אחר שם), ובסקירת החדשות היומית שהושמעה ברמקולי הספינה בבוקר על ידי אלחוטני הספינה – החיילים היחידים שהיה להם קשר לעולם בחוץ – הקדישו לי את המידע על הזוכים מהטקס שזה עתה הסתיים. זה היה סופר חמוד מצדם.

לקראת הפרק על 2002, השאלה הייתה באיזה סרט אבחר להתמקד, כאשר אם מוציאים מהרשימה את "שר הטבעות: שני הצריחים" (אמרתי את כל מה שיש לי לומר על הטרילוגיה בפרויקט המנצחים עם "שיבת המלך"), נותרו לי שלוש אופציות, כולן מרתקות. "הפסנתרן" ללא ספק יכל לספק פרק ארוך ומעניין, אבל לא מצאתי את הכוחות להתמודד אתו כרגע, ו"השעות" גם הוא בעל פוטנציאל, וגם חלק מהדי.אן.איי שלי, אבל מכיוון שאני צופה בו בממוצע של פעם בשנה, החלטתי לנצל את ההזדמנות לחזור לסרטו של סקורסזה, משהו שרציתי לעשות הרבה זמן. בערך עשרים שנה, אם להיות מדויקים, בעיקר כי חוויית הצפייה בו הייתה אחת המכוננות שלי.
את "כנופיות ניו יורק" (Gangs of New York) ראיתי בקולנוע, ביום הראשון שבו הוצג באופן מסחרי בישראל. מיהרתי לחזור מהבסיס ונסעתי במהירות לגרנד קניון בחיפה. זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלי בעצם לראות סרט של מרטין סקורסזה על המסך הגדול, ומבחינתי זאת הייתה סוג של פגישה עם אלוהים. זה לא אכזב. שתי דקות לתוך הסרט כבר הייתי שלולית, נפעם ורועד מהקולנוע שהתפוצץ לי מול העיניים. יצאתי ממנו רועד.
שני עשורים חלפו ו"כנופיות ניו יורק" לא שרד יותר מדי טוב בזיכרון הקולקטיבי. לכן רציתי כבר הרבה זמן לברר האם החוויה הכל כך מדהימה הזו שעברתי אכן מחזיקה, או שפשוט ההתרגשות שאיתה הגעתי השפיעה על הצפייה כולה. למצוא כמעט שלוש שעות לרוקן על הדבר הזה איננה המשימה הקלה ביותר, והפרויקט סוף סוף אפשר לי לעשות את זה. הידד.
אז הנה, פרק על אחד המפסידים הכי גדולים בהיסטוריה של האוסקר. מקווה שתיהנו.

עוד לפני האוסקר…

האלף החדש לא תפס מרטין סקורסזה בתקופתו היפה ביותר. על אף שאת שנות התשעים פתח בתנופה אדירה עם "החבר'ה הטובים", שנחשב כבר באותו הרגע לאחת הפסגות בקריירה העמוסה והמרהיבה שלו, וגם לאחד מפסידי האוסקר המפורסמים ביותר, הדיבור היה שהוא הגיע לשיא אותו כבר לא יוכל לשחזר.
ב-1991, כשהיה בן 49, יצא סרטו "פסגת הפחד" שנתפס כמאוד שנוי במחלוקת; שנתיים אחר כך הביא את "עידן התמימות", בעיני אחת מיצירות המופת המוחלטות של הקולנוע האמריקאי אבל איכשהו עדיין לא מוערכת כראוי; כשהגיע "קזינו" כולם כבר האשימו אותו בשידור חוזר של "החבר'ה הטובים" ודשדוש באותם מים (אם כי בשונה מ"עידן התמימות", זה מ-1995 זכה לעדנה מחודשת לאחרונה); "קונדון", האפוס הגדול שביים על הדלאי לאמה הגיע ב-1997 והיה כישלון קולוסאלי בקופות; ו"לגעת במוות" מ-1999 שבר איזשהו סטרייק והיה הסרט הראשון שלו מאז 1985 ("שגעון של לילה") שלא היה מועמד אפילו לאוסקר אחד. סקורסזה הגדול פתאום נראה כאילו התבלבל בדרך, כאילו אין לו עוד רלוונטיות.

"כנופיות ניו יורק" היה אמור לשנות את כל זה. זה היה פרויקט חלומות של סקורסזה אותו ניסה להגשים לסירוגין מאז תחילת שנות השבעים. בהתבסס על ספר של הרברט אסבורי מ-1927, זהו סיפור נקמה המתרחש בניו יורק בזמן שבדרום ארה"ב משתוללת מלחמת האזרחים. אמסטרדם, בחור אירי צעיר, חוזר אל העיר המתחשלת ("אז ניו יורק הייתה יותר כבשן מאשר עיר", נשמעים דבריו ברקע) כדי לנקום את רצח אביו על ידי ביל הקצב, ראש ארגון פשע ששולט במתחם "חמש האצבעות", ומתעקש להדוף החוצה את המהגרים והשחורים, ולהשאיר את השליטה בידי המקומיים. אמסטרדם משקר לגבי עברו ומאומץ על ידי ביל כיד ימינו, אבל חבר קנאי חושף אותו ובכך מתחילה מחדש המלחמה בין השבטים.

בחסות הארווי וויינשטין ומירמאקס, קיבל סקורסזה את ההזדמנות להרים את ההפקה, עם תקציב עצום של 100 מיליון דולר (150 מיליון בחישובי אינפלציה, סכום פסיכי לבמאי שלא עשה להיט הרבה זמן). את התסריט כתבו סטיבן זאיליאן (זוכה האוסקר על "רשימת שינדלר") וקנת' לונרגן (שהיה כבר מועמד לאוסקר על כתיבת "מישהו לסמוך עליו" ובעתיד יזכה על "מנצ'סטר ליד הים") על בסיס עבודה ראשונית של ג'יי קוקס.
מייקל בולהאוס צילם, הווארד שור הלחין, דאנטה פרטי עיצב את הסטים וכמובן שתלמה סכונמייקר ערכה. צוות מהחלומות.
הצילומים יצאו לדרך בשנת 2000 באולפני צ'ינצ'יטה האיטלקיים, עם כוכבים גדולים כמו ליאונרדו דיקפריו וקאמרון דיאז, ושחקני אופי מהמעלה הראשונה בראשם זוכה האוסקר דניאל דיי-לואיס, ששיתף פעולה עם סקורסזה ב"עידן התמימות". כשהסרט הושלם וכבר היה אמור לצאת, התרחש פיגוע אסון התאומים. הסרט נדחה, ואז זכה למהמורה נוספת (קטנה יותר הפעם) כאשר הוחלט לדחות אותו שוב כדי שלא יתנגש עם סרט נוסף בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, "תפוס אותי אם תוכל".
קטעים מההפקה העצומה כבר נחשפו בפסטיבל קאן, העולם לא יכל לחכות, ו-וויינשטין הכריז שזה הסרט שסוף סוף "יביא לסקורסזה את האוסקר", משהו שהוליווד חיפשה דרך לעשות כבר זמן מה. כלומר, עוד לפני בכורתו, נחשב "כנופיות ניו יורק" לסרט האוסקרים הרשמי של 2002.

הסרט יצא לבתי הקולנוע ב-20 בדצמבר 2002, על הכריסמס, בשיאה של עונת האוסקרים, והיה אפשר ממש לשמוע את האוויר יוצא החוצה מהבלון.
הביקורות היו מעורבות, הקהל לא באמת נהר לאולמות, ופתאום סרטים אחרים התחילו לתפוס את תשומת הלב. ועדיין, היוקרה של מרטי, הדחיפה של וויינשטין (שמצא את עצמו מג'לגל בין עוד שני סרטי אוסקר גדולים באותה שנה), ההערכה לדיי-לואיס, וההתרגשות מההפקה המשיכה לגלגל את הסרט פנימה עמוק אל תוך עונת הפרסים. השאלה הייתה, האם זה יספיק.

מסלול ההפסד של "כנופיות ניו יורק"

המועמדים לפרס הסרט באוסקר ה-75 היו:
"שיקגו", המחזמר והלהיט, צבר 13 מועמדויות, מרחק מועמדות אחת בלבד (כנראה לריצ'רד גיר בפרס השחקן הראשי) מלהגיע לשיא של "הכל אודות חווה" ו"טיטניק".
"כנופיות ניו יורק" ניצב אחריו עם 10, ועל פי מפת המועמדויות, לא היה לו אפילו חוסר אחד שיצמצם אותו לעמדת אנדרדוג.
"השעות" של סטיבן דאלדרי ניכס 9 מועמדויות, גם הוא בכל עמדות הכוח והקטגוריות החשובות.
"הפסנתרן", זוכה דקל הזהב של רומן פולנסקי, היה עם 7 מועמדויות מבלי לפספס שום תחנה חשובה.
"שר הטבעות: שני הצריחים" נישא על אינרציית הסרט הקודם, צבר בסך הכל 4 מועמדויות, היחיד מהחמישייה ללא בימוי (את מקומו תפס אלמודובר עם "דבר אליה"), כתיבה או משחק.
משהו מאוד יוצא דופן בחמשת הסרטים האלו, הוא שכולם יצאו לבתי הקולנוע בהפרש של בסך הכל עשרה ימים זה מזה, ממש בשלהי 2002. כאילו המצביעים התעוררו רק עם ההכנות לכריסמס, מוחקים לגמרי 11 חודשים של קולנוע.

מהלך העונה עצמה כבר הבהיר שההבטחות של וויינשטין לסדר אוסקר ראשון למרטי לא היו מציאותיות. "כנופיות ניו יורק" הוא בערך ההגדרה המילונית לסרט ששיאו הגיע מוקדם מדי. כלומר, אפילו לפני העונה. הציפייה העצומה ממנו לא הצדיקה את עצמה בעיני הקונצנזוס, והעניין בו התפוגג במהירות מסחררת. זה כמובן גם השפיע על וויינשטין, שקלט את העניין כנראה מהר מאוד, ואת המשקל שלו העביר לסיכוי הטוב יותר שלו עם "שיקגו".
"כנופיות ניו יורק" אמנם נכח בכל מקום במהלך העונה, כולל כל האיגודים ופרסי הביקורת, אבל הפסיד בכל תחנה. הפעמים היחידות ששמו נקרא כמנצח היו בזכות דניאל דיי-לואיס, שזכה בקטגוריות השחקן הראשי בבאפט"א, איגוד השחקנים, ואיגוד המבקרים (ורוב פרסי המבקרים המוניציפליים, כולל ניו יורק ולוס אנג'לס). המקום המשמעותי היחיד שבו הפסיד היה גלובוס הזהב, לטובת ג'ק ניקולסון של "אודות שמידט", היריב המרכזי היחידי שלו לאוסקר. או כך כולם חשבו. כמובן שנגיע לזה.

ובכל זאת, 10 מועמדויות קיבל הסרט, מספר עצום בכל קנה מידה, כזה שאפילו גרם לאנשים לחשוב שאולי ההספד היה מהיר מדי (כמעט אחד על אחד עם מה שקרה באוסקר האחרון ל"מאנק"). אז אם התלהבות לא הייתה שם, כיצד זה קרה?
אז קודם כל צריך למתוח קו בין שני סוגי המועמדויות, הראשון הוא הפרסים בתחומים האומנותיים-טכניים ושם "כנופיות ניו יורק", כהפקה תקופתית מרהיבה, זכה לשבחים גם אצל מבקריו ולכן כבר צבר לעצמו יתרון מספרי. דניאל דיי-לואיס היה כמובן בפנים לא משנה מה, וכנראה שגם סקורסזה כגיבוי של התעשייה ההוליוודית שבאמת אוהבת ומוקירה את פועלו. הנוכחות בפרס הסרט היא כנראה עבודה של וויינשטין, אבל יותר מזה – זה היה הסרט המייצג של גווארדייה הוליוודית מאוד ספציפית, של גברים לבנים מבוגרים שאוהבים את הקולנוע שלהם גברי, לבן ונוח להתמודדות. "שיקגו" הוא מחזמר, "הפסנתרן" הוא דרמה מאתגרת, "שר הטבעות: שני הצריחים" הוא סרט פנטזיה ו"השעות" הוא סרט על נשים, רחמנא ליצלן.
שאר הסרטים המעולים של 2002, שהפסידו מועמדויות מרכזיות כמו סרט ותסריט ל"כנופיות ניו יורק", היו גם הם כאלו שנוגעים בפרינג', או לפחות מכוונים לקהל אחר, כמו "אדפטיישן", "הרחק מגן עדן", "החתונה היוונית שלי", "אודות שמידט", "תפוס אותי אם תוכל" ו"פרידה".
"הדרך לפרדישן" סתם לא היה טוב מספיק.

וכך, עם המון סימני שאלה ולא מעט תבוסות, הגיע "כנופיות ניו יורק" לטקס שהתקיים ב-11 למרץ 2003, מוכן למאבק עיקש על כל קטגוריה וקטגוריה. רק בשתיים מהן הוא היה בעמדת המוביל: השחקן הטוב ביותר לדניאל דיי-לואיס, והשיר המקורי מטעם להקת U2.
זו הראשונה הייתה אחראית להלם הגדול ביותר בטקס (שנייה אולי רק להפסד של "השעות" בקטגוריית התסריט ל"הפסנתרן"), כאשר במאבק בין דיי-לואיס לניקולסון, הזוכה היה בכלל האופציה השלישית – אדריאן ברודי של "הפסנתרן". הרבה החשיבו את הניצחון הזה כתוצאה של פיצול קולות בין שני ענקי המסך הוותיקים, אבל האמת אולי אחרת. לא רק שניקולסון כנראה לא היה באמת איום כי זכה באוסקר השלישי שלו רק לפני חמש שנים ("הכי טוב שיש"), אלא שדיי-לואיס סחף את העונה הרבה לפני שהתחילו לקחת ברצינות את "הפסנתרן". אם סרטו של פולנסקי היה נכנס למרוץ בשלב מוקדם יותר, אולי ברודי – שעשה היסטוריה כצעיר ביותר שאי פעם ניצח בקטגוריה הזו – היה נחשב איום עוד לפני.
ההפסד הנוסף, של קטגוריית השיר, גם הוא היה תדהמה, כי מי שניצח היה אמינם עם "8 מייל". אז אמנם השיר הזה היה תופעת תרבות עצומה באותה שנה, והסרט עצמו היה להצלחה, אבל לא הרבה הניחו שהאקדמיה תיתן לשיר ראפ את הפרס. אבל זה קרה. אמינם אפילו לא טרח להגיע לטקס.

הניצחון המפתיע של "הפסנתרן" בקטגורית התסריט המעובד ערבבה לגמרי את המשך הטקס. על אף ש"שיקאגו" היה בעצם הפרונט-ראנר בשלב הזה, עם "כנופיות ניו יורק" כמקום שני רחוק, פתאום האיזון הופר. כאשר פולנסקי נקרא לבמה כזוכה בפרס הבימוי – במקום סקורסזה בעל הנראטיב המרגש או רוב מארשל זוכה איגוד הבמאים – אף אחד לא ידע מה לחשוב.
אבל, בסופו של דבר, "שיקאגו" היה לזוכה פרס הסרט הטוב ביותר, המחזמר הראשון שעושה את זה מאז "אוליבר!" ב-1968 (נישא, חשוב לומר, על המומנטום שבנה "מולין רוז'!" שנה לפני כן).

"כנופיות ניו יורק" הפסיד ל"שיקגו" את פרסי הסרט, הסאונד, העיצוב האומנותי, התלבושות והעריכה; ל"הפסנתרן" את פרס הבימוי והשחקן הראשי; ל"דבר אליה" את פרס התסריט המקורי; ל"הדרך לפרדישן" את פרס הצילום; וכאמור, ל"8 מייל" את פרס השיר.
לפני שנכנס לעניין פרס הסרט הטוב ביותר, אני רוצה לדבר רגע על כמה מההפסדים האחרים של "כנופיות ניו יורק".
עם יד על הלב, אני חי בשלום עם חלק מהם (לגבי הפרס הגדול נדבר בסוף), אבל יש כמה שאני זועם עליהם, בראשם פרסי העיצוב האומנותי והתלבושות. הסטים והביגוד של הסרט הם מהמרהיבים ביותר שראיתי, משהו בסדר גודל אפי. עם כל האהבה ל"שיקגו", אלו לא היו אמורים להיות שלו.
ההפסד בפרס הצילום גם צורב אבל מובן. לא רק ש"הדרך לפרדישן" נראה מדהים, אלא גם שצלם הסרט, קונארד הול האגדי ("קיד וקאסידי", "אמריקן ביוטי"), הלך לעולמו קצת אחרי השלמת הסרט וזו הייתה הזדמנות להגיד להתראות לאגדה.

כך יצא שמתוך 10 המועמדויות שלו, "כנופיות ניו יורק" נותר ללא כלום. היחיד מבין חמשת המועמדים להפסיד כל אחת מהקטגוריות, ולסחוב על עצמו את תואר אחד הלוזרים הגדולים בתולדות האוסקר. ממש כמו "האירי", אבל לזה לא נכנס עכשיו.

האם ההפסד היה מוצדק?

אחרי ההתייחסות לקטגוריות הספציפיות הגיע הזמן לשאלת מיליון הדולר. האם האפוס של סקורסזה אכן היה צריך להישאר בעמדת השושבינה או שאולי אלו הציפיות הגבוהות שהכריעו אותו, ולמעשה הוא נחבט שלא לצורך? האם הוא היה צריך לקבל את הכתר ההוליוודי במקום המחזמר האסקפיסטי "שיקגו"?

שני דברים שאני רוצה לומר לפני שאני נכנס לעובי הקורה בעניין הזה.
1) אמנם זה מבאס לצאת עם אפס מתוך עשר, אבל ההפסד של "כנופיות ניו יורק" היה כנראה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לו בדיעבד. בגלל שהוא לא סחף את ההמונים, הזכייה הזו הייתה מקבלת חותם של פאדיחה אוסקרית כמו "גנדי" ו"לב אמיץ" (ועוד המון דוגמאות), והייתה מכתימה את המורשת של סקורסזה. הבמאי היה הופך לעוד סטטיסטיקה של יוצר שקיבל סוף סוף אוסקר על עבודה נחותה (ל"השתולים" לפחות יש הרבה מעריצים, והוא גם התמודד בשנה קלה יותר) וכנראה מתקבל בטינה מעתה והלאה.
2) הסרט הכי טוב מהחמישייה הוא "השעות". אין מה להתווכח אתי על זה. אבל, כידוע, זאת לא השאלה שעומדת בפנינו.

בסקרנות רבה ניגשתי אל הצפייה ב"כנופיות ניו יורק", לראשונה אחרי כמעט עשרים שנה, והאמת שתוך רגע נשאבתי אליו. מליאם ניסן ועד דניאל דיי-לואיס, ההפקה המדהימה, הפסקול הסוחף… הסרט הזה לפת אותי על ההתחלה, וחלקיו הראשונים עברו לי ביעף. הופתעתי גם מההופעה היציבה של דיקפריו, בתקופה בה ניסה לא להיות שובר לבבות ולחזור לקבל מעמד של שחקן רציני. הקאסט סביבו גם הצטיין מדיי-לואיס דרך ג'ים ברודבנט (שנה אחרי האוסקר על "אייריס וג'ון" וההופעה ב"מולין רוז'!"), ברנדן גליסון, גארי לואיס, וסטיבן גרהאם. הייתה רק נפילה אחת בתחום הזה, עליה נדבר עוד רגע.
סקורסזה ובולהאוס הצלם הרימו סיקוונסים מדהימים שכיום יכלו להספיק לעונה שלמה של סדרת HBO רבת תקציב. בצפייה הנוכחית הסרט נתפס לי כאילו זו גרסת האופרה של "חופי הכרך", ושמתי לב לראשונה כמה רפרנסים לתולדות הקולנוע נמצאים שם, במיוחד מחוות רבות ל"אוניית הקרב פוטיומקין". האהבה של סקורסזה לקולנוע פשוט מדבקת.
עם זאת, החולשות הקבועות של סקורסזה בלטו גם הפעם. היחס לנשים, לגייז, לשחורים, כל אלו ממשיכים להיות נקודות תורפה של הסרטים שלו, אבל מכיוון שהם טבעו בתנופה הקולנועית, ובעיצוב של דאנטה פרטי, כמעט ולא היה זמן להתבאס עליהם. יש שם שוט רציף אחד מופלא של המהגרים האירים יורדים מהספינות, עוברים שרשרת חיול ועולים חזרה על הספינה, ממנה יורדים במנוף ארונות הקבורה של אלו שהלכו לפניהם. זה אחד הרגעים הכי חזקים שראיתי בסרט מהתקופה.

הבעיות האמיתיות של הסרט מתחילות לקבל יותר ויותר מקום ככל שהוא מתקדם, עד לשלב שמאוד קשה להתעלם מהן. הצרה האמיתית של "כנופיות ניו יורק" היא קו העלילה של האוהבים הצעירים, אמסטרדם בגילומו של דיקפריו ואוורדין של קאמרון דיאז. הסיפור שלהם לא מאוד מעניין, והשחקנים לא מצליחים להתעלות מעל זה. דיקפריו עוד איכשהו, אבל דיאז, למרבה הצער, גוררת את הסרט למטה. זה לא שהיא ממש גרועה או לא אמינה, זה פשוט שהיא לא מצליחה להצית את הניצוצות שהתפקיד הנשי הראשי של הסרט תלוי בהן כדי לבעור. דמותה נותרת לא מסקרנת ולכן האנרגיה נופלת בכל פעם שיש עליה משקל דרמטי. זו מכשלת ליהוק רצינית.

בנוסף, ברגע שביל הקצב מגלה את זהותו האמיתית של אמסטרדם והשניים הופכים מחברים לאויבים, הסרט, שהיה אמור לזנק קדימה, מתחיל לאבד קצב. נראה כאילו הסרט נתן ספרינט רציני בשעה הראשונה, ואז נכנס להתקף קוצר נשימה. יש שם כמובן לא מעט רגעים מדהימים בפני עצמם, אבל סקורסזה וסכונמייקר כאילו פספסו את הביטים, ועל אף שאני צפיתי בו בהנאה עד הדקה האחרונה, אין ספק שיש משהו מתיש ולאה בסופו. למרות שוט הסיום הנפלא.

על "שיקגו" אפשר לבוא בטענות וטרוניות מכאן ועד… אה… שיקגו. ואולי באמת תואר "הסרט הטוב ביותר של השנה" קצת גדול עליו, אבל לא רק שהוא עדיין מחזיק נפלא, הוא גם מצליח במשימותיו (לסחוף, לבדר, להטביע אותך בעולמו) הרבה יותר מ"כנופיות ניו יורק". גם יש לו משמעות תרבותית גדולה יותר מזה שאותו הביס, אבל יכול להיות שזה קשור לזכייה באוסקר ולכן קשה לדעת מה היה קורה אם היה מפסיד.
בכל מקרה, קיוויתי שהתשובה תהיה אחרת, אבל כן, "שיקגו" הוא זוכה ראוי יותר מ"כנופיות ניו יורק", למרות שסרטו של סקורסזה עדיין בעל מעלות רבות וצפייה מומלצת בכל מקרה.

…אחרי האוסקר

אם יש מורשת משמעותית אחת ל"כנופיות ניו יורק" היא הספתח לאחד משיתופי הפעולה של במאי-שחקן הטובים והמגדירים ביותר של האלף החדש, זה בין סקורסזה הוותיק והשחקן הצעיר דיקפריו (שהיה אז בן 28). הם המשיכו לאחר מכן לעבוד יחד ב"הטייס" (הכמעט-זוכה-אוסקר הבא של סקורסזה, וזה שהתחיל את נראטיב האוסקר של ליאו), "השתולים", "שאטר איילנד", "הזאב מוול סטריט" ויש עוד כמה בדרך. סקורסזה הוא בעיקר זה שאחראי להחזיר את דיקפריו לתלם אחרי כמה מפלות, ולשכנע את העולם בשנית שיש פה שחקן ענק שרק צריך את החומר הנכון.
דיקפריו, שכבר היה מועמד לאוסקר בעבר עם "מה עובר על גילברט", יחזור שוב כמועמד עם "הטייס" ואז יתחיל רצף של סרטים שכל אחד מהם כביכול יבטיח לו את האוסקר, אך אף אחד לא יתממש. ב-2016 יקבל סוף סוף את הפרס על "האיש שנולד מחדש", שאמנם נחשב כפרס פיצוי מאשר הופעתו הטובה ביותר, אבל נאום הזכייה שלו בכל זאת ישבור את שיאי הרייטינג של המשדר. כולם רצו שזה יקרה (אולי חוץ ממאט דיימון).

מרטין סקורסזה ינסה שוב את מזלו באוסקר עם "הטייס", יחטוף פחות או יותר את אותה הטלטלה (אם כי "הטייס" כן זכה בארבעה אוסקרים), יחליט שנמאס לו מכל הסיפור הזה של המרוץ לזהב, וברגע שיפסיק לנסות הוליווד תבוא על הברכיים ותהפוך אותו לזוכה כבמאי "השתולים" ב-2006. מאז היה מועמד שוב על "הוגו", "הזאב מוול סטריט" ו"האירי" אך יפסיד את כולם. אבל אל דאגה. ניצחון עוד יגיע. אני בטוח בכך. מה גם שהאיש ממשיך לעבוד בקצב מדהים ולהביא לנו יצירות מופת כמו הגאון המונומנטלי שהוא.

דניאל דיי-לואיס יקבע את מעמדו כאחד השחקנים הטובים ביותר אי פעם, יזכה באוסקר השני שלו חמש שנים לאחר מכן עם "זה ייגמר בדם" ואז אחרי חמש שנים נוספות יזכה על "לינקולן", יהפוך לאיש עם הכי הרבה אוסקרים בקטגוריית השחקן הראשי. ב-2017 יהיה מועמד שוב על "חוטים נסתרים" ויודיע על פרישה ממשחק.

קאמרון דיאז התמודדה עם המקלחת הצוננת שחטפה בעקבות הסרט הזה (שנים ספורות אחרי שלא קיבלה מועמדויות שנראו שנמצאות בכיס שלה עם "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"ונילה סקיי"), תעבוד בקצב די משוגע על מגוון סרטים לא מאוד מוצלחים, ותפרוש בשקט בשנת 2014, שנה בה יצאו לא פחות משלושה סרטים בהשתתפותה. אנחנו ממתינים לקאמבק.

הארווי וויינשטין התגלה כאנס וחלאה, ונכנס לכלא למלא זמן. את הסיפור הזה אתם כבר מכירים.

בפרק הבא, בלי נדר, אנחנו חוזרים אחורה לשנים הראשונות של האוסקר, ולאחת הקומדיות המפורסמות של התקופה.

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"