• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 9: "גדרות"

10 בינואר 2022 מאת אור סיגולי

תקופת סיכומי השנה יצרה פער גדול יחסית בין הפרק הקודם בעונת הבונוס של פרויקט המפסידים, לבין זה הנוכחי. אבל מעבר לחלק הטכני, דבר נוסף שמנע ממני להכין את הפרק התשיעי היה השאלה המאוד מהותית באיזה סרט לבחור. כאמור, העונה השישית (והאחרונה. נראה לי הגיע הזמן למשהו אחר) מורכבת מסרטים בבחירה חופשית שלי, בלי תימות משמעותיות, ולכן מגוון האופציות מעט בלבל אותי.
לא אכניס אתכם לכל הפרטים הלא מעניינים של תהליך הבחירה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שהדבר הנכון יהיה ללכת על "גדרות" (Fences) שהפסיד את האוסקר בטקס של סרטי 2016. הטריגר לכך היה חזרתו של דנזל וושינגטון למרוץ של 2021 בזכות הופעתו המעולה ב"הטרגדיה של מקבת'", אבל גם בלי קשר, זה באמת כבר משהו שהיה צריך לקרות.

"גדרות" הוא לא רק המועמד היחיד לאוסקר מאז 2011 שלא קיבל סקירה משלו בסריטה, אלא הוא גם המועמד היחיד מאז 1980 שעדיין לא ראיתי. הסיבה העיקרית לחור הזה שלי בהשכלת האוסקר היא כי "גדרות", על אף המועמדות לפרס הסרט, לא הופץ מסחרית בישראל. לא בטוח אם משהו כזה קרה מאז שנות השמונים. בעקבות כך פספסתי אותו לפני הטקס, ולאחריו פשוט לא מצאתי את העניין להשלים אותו. אבל עכשיו זה קורה, ועל הדרך הוא גם מקבל סוף סוף את המקום שלו בסריטה, כפי שעושים כל המועמדים השנתיים.
אז הנה, באיחור ניכר, "גדרות" נכנס בדלת האחורית כחלק מפרויקט המפסידים, ממש רגע לפני הפרידה. לינקים לכל שאר פרקי הסדרה, כמו תמיד, בסוף.

עוד לפני האוסקר…

אוגוסט ווילסון, כנראה בכיר המחזאים השחורים בהיסטוריה האמריקאית, כתב את מחזהו "גדרות" ב-1985, כאשר היה בן 40 ועם רזומה די עשיר (שנה לפני כן הועלה מחזהו שעל בסיסו נעשה "הבלוז של מא רייני"). "גדרות" מתרחש בפיטסבורג של שנות החמישים, ועוסק בטרוי מקסין, גבר אפרו-אמריקאי מבוגר שמתפרנס מפינוי אשפה, נשוי לאישה אוהבת, ואב לשני בנים – רק הצעיר מהם מאשתו הנוכחית. מקסין איננו אדם קל, הוא סוחב על עצמו שנים של אפליה וגזענות, ומנהל את חייו וחיי משפחתו ביד נוקשה, מסרב להכיר בזמנים המשתנים, ולאט לאט מרחיק מעצמו את כל אלו שאוהבים אותו.
המחזה עלה לראשונה ב-1987, עם ג'יימס ארל ג'ונס בתפקיד הראשי (מה הייתי נותן כדי לצפות בזה), והביא לווילסון את הטוני ואת הפוליצר. במשך שנים ניסו להעביר את המחזה למסך, אבל ווילסון התעקש על במאי שחור, מה שמנע ממנו לקבל אור ירוק אצל האולפנים.
13 שנה לאחר מכן, וחמש שנים לאחר מותו של ווילסון, "גדרות" עלה שוב בברודווי, הפעם בהובלתם של שניים מהשחקנים המוכרים ביותר של אותה תקופה בקולנוע – דנזל וושינגטון בתפקיד טרוי, כבר אחד הכוכבים הגדולים ביותר של זמנינו עם שני אוסקרים ביד וניצניה של קריירת בימוי משלו; ו-ויולה דייויס, שנתיים אחרי שהדהימה את העולם בזכות סצנה וחצי ב"ספק", שהעניקה לה מועמדות לאוסקר. השניים זכו על הופעתם בטוני, ו-וושינגטון החליט שהוא זה שיביא את המחזה למסך. גם היה לו מספיק כוח כדי לגרום לזה לקרות, ועוד בדרך שלו.

וושינגטון לא רק ששמר לעצמו ולדייויס את התפקידים הראשיים של טרוי ורוז, אלא גם הביא את כל מי שיכל מהקאסט של הבמה לסרט: מייקלטי וויליאמסון, ראסל הורנסבי וסטיבן מקינלי הנדרסון. רק דמות אחת הוחלפה, זו של קורי, הבן הצעיר, כנראה כי כריס צ'וק מברודווי היה מבוגר מדי לתפקיד. בסרט מגלם את קורי ג'ובאן אדפו.
עוד החלטה קיצונית של וושינגטון הייתה לא לגעת במחזה המקורי, ולשמר אותו לחלוטין לטובת העיבוד הקולנועי. טוני קושנר ("מלאכים באמריקה", "סיפור הפרברים") נשכר כדי לעשות את המעבר הזה ללא קרדיט. כך התסריטאי הבלעדי החתום על "גדרות" הוא ווילסון בעצמו, 15 שנים לאחר מותו.

"גדרות" יצא לקולנוע ב-16 בדצמבר, ממש בזמן לנקודת שיא של עונת הפרסים, וזכה לביקורות חיוביות מאוד. הוא גם הצליח יפה בקופות, יחסית לדרמה למבוגרים עם קאסט שחור לגמרי, והכניס מעל ל-64 מיליון דולר מתקציב של 24. זאת, יחד עם השילוב היוקרתי של וושינגטון, ווילסון ודייויס, הבטיח לו יחס משמעותי בעונת הפרסים ובשלבים מוקדמים הוא אפילו נתפס כאחד הטוענים לכתר.

מסלול ההפסד של "גדרות"

תשעת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-89 היו:
"לה לה לנד", הלהיט המזמר, צבר מספר עצום של 14 מועמדויות, משווה את השיא של "הכל אודות חווה" ו"טיטניק". הוא היה מועמד לכל הקטגוריות אליהן היה כשיר, מלבד שחקני המשנה.
"המפגש" ו"אור ירח" השתרכו אחריו עם 8 מועמדויות כל אחד, כאשר לזה הראשון הייתה נחיתות מסוימת מכיוון שנשר לחלוטין מפרסי המשחק (היעדרותה של איימי אדמס הייתה אחת ההפתעות הגדולות של משדר המועמדויות). הם נכחו גם בפרסי הבימוי, התסריט, העריכה והצילום.
"הסרבן", "מנצ'סטר ליד הים" ו"סארו – הדרך הביתה" היו שלושתם עם 6 מועמדויות, הראשון ללא תסריט, והאחרון ללא בימוי.
"גדרות" ו"באש ובמים" צברו 4 מועמדויות, שניהם ללא בימוי.
"מאחורי המספרים" היה האחרון עם 3 מועמדויות.

זאת הפעם הראשונה בתולדות הפרויקט שאני כותב על סרט שהעונה שלו סוקרה ממש בזמן שהתרחשה, על כל העושר הטקסטואלי המוגזם שאנחנו מעניקים פה בסריטה. אם זה לא היה המצב, הייתי כותב פה באריכות על הטקס המפתיע ביותר של האוסקר כנראה מאז שאני מסקר אותו, זה שהסתיים באירוע הבלתי נשכח – והיחיד מסוגו בתולדות הפרס – בו המציגים, וורן בייט יופיי דאנווי ספציפית, הכריזו על הזוכה הלא נכון. מכיוון שהיינו שם, ארשה לעצמי להתייחס לך בכלליות יחסית.
במהלך כל העונה היה ברור לכולם ש"לה לה לנד" עומד להיות הזוכה הגדול, וכנראה גם לסחוף את הטקס לחלוטין עם פרסי הסרט, הבימוי, השחקנית הראשית ורוב הקטגוריות הטכניות. זה הסתדר עם כל דבר אפשרי: הצלחה ביקורתית, הצלחה קופתית, וסרט שעושה כבוד לז'אנר הוליוודי ידוע. אמנם ממש בהתחלה נראה ש"מנצ'סטר ליד הים" או אפילו "גדרות" יכולים לעקוף, אבל די מהר העונה הייתה פרושה לרגלי "לה לה לנד". המעידה היחידה שלו נרשמה כאשר הושמט מפרס הצוות באיגוד השחקנים, מה שעד כה היה אינדיקציה רצינית להפסד. עם זאת, כאשר התגלה שהסרט צבר לעצמו שיא מועמדויות, באמת שלא היה שפוי להמר על כל דבר אחר.
לכן כאשר בייטי ודאנווי הכריזו על "לה לה לנד" כזוכה, לאחר שכבר צבר חמישה פרסים עד כה כולל בימוי ושחקנית ראשית, לאף אחד זה לא נראה מוזר. דקותיים לתוך נאום התודה של המפיקים התברר שהייתה טעות במעטפה ו"אור ירח" הוא בעצם הזוכה – הפעם הראשונה שסרט על גייז (ועוד אפרו-אמריקאים) זוכה בפרס הגדול. היסטוריה. אבל אנחנו פה לדבר על "גדרות" ולכן צריך לחזור קצת אחורה.

בחודשים שהקדימו את העונה, "גדרות" היה אחד השמות הכי בולטים בהקשר של האוסקר, מכל הסיבות הברורות מאליהן. אמנם סרטים המבוססים על מחזות נטולי שירים לא בדיוק סחפו את הטקס בעבר ("הנהג של מיס דייזי", "אמדאוס", "אדם לכל עת", "המלט", "הן לא תיקחהו עמך" ו"גראנד הוטל" היו הזוכים היחידים ב-89 השנים עד כה. להם אפשר להוסיף את "קזבלנקה", המבוסס על מחזה שלא הועלה), אבל ההערכה לאוגוסט ווילסון והמעורבות של וושינגטון בן ה-62 – שבאותה נקודה צבר ארבע מועמדויות ושתי זכיות, יותר מכל שחקן שחור אי פעם – הבהירו שזה לא סתם איזה פרויקט. כאשר הביקורות הצטרפו לחגיגה, היה אפשר לסמן אותו די בקלות כאחד מהמועמדים הסופיים.

במהלך העונה "גדרות" היה בכל מקום. כמעט. הוא צבר שלוש מועמדויות לאיגוד השחקנים (שחקן ראשי, שחקנית משנה, צוות), שש מועמדויות לאיגוד המבקרים כולל סרט ובימוי, ומועמדות לאיגודי המפיקים והתסריטאים. איגוד הבמאים השמיט את וושינגטון.
עם זאת, "גדרות" כמעט תמיד נשאר בעמדת המפסיד, ושוב ושוב "הסתפק" רק בשני פרסים: שחקן לוושינגטון, ושחקנית משנה לדייויס. השנייה הייתה במעמד מאוד קיצוני, כי נראה שפשוט כולם התיישרו על מנת להעניק לשחקנית האהובה והמוערכת הזו את הזהב. ויולה דייויס צברה בדרך את הבאפט"א, את איגוד השחקנים, גלובוס הזהב, ופחות או יותר כל פרס מבקרים תחת השמש. אמנם היה ויכוח כלשהו האם מקומה בקטגוריה הראשית או המשנית, אבל ברגע שהוחלט על קמפיין משנה, לא היו לה מתחרים. היה ברור שדייויס, אחרי שני הפסדים ("ספק" ו"העזרה" שכיום נחשב לאוסקר שהיה צריך להגיע אליה במקום מריל סטריפ), הולכת לזכות. ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

כאשר הוכרזו המועמדים לטקס ה-89, היה ברור ש"גדרות" איננו באמת איום על פרס הסרט. למעשה, נראה שהוא קיבל את המינימום ההכרחי מהאקדמיה, מה שמעיד על הערכה אבל לא על אהבה: סרט כמובן, שחקן ראשי לוושינגטון, שחקנית משנה לדייויס, ותסריט מעובד לווילסון. אף אחד משחקני המשנה הגבריים לא הצליח להראות נוכחות, וגם בלטה בהיעדרותה המועמדות על בימוי, כמו גיבוי מהענפים האחרים באקדמיה בהם של המוזיקאים, המעצבים האומנותיים, העורכים או הסאונד.
אפשר גם להזכיר שלפוליטיקת זהויות גם היה עניין בזה. האוסקר ה-89 הגיע אחרי שנתיים שלמות בהן לוח מועמדי המשחק היה לבן לחלוטין, מה שהרים קול צעקה מוצדק, והרצון להראות התקדמות כנראה בער באקדמיה. ואכן, כמעט מחצית מהשחקנים המועמדים באותה שנה היו ממוצא אתני שאיננו לבן (דייויס, אוקטביה ספנסר, נעמי האריס, רות נגה, דנזל וושינגטון, מאהרשלה עלי ודב פאטל). "גדרות", כסרט על נראטיב אפרו-אמריקאי מאת יוצרים אפרו-אמריקאים, כנראה זכה לדחיפה בעקבות oscarsowhite#, ממש כמו "אור ירח" ו"מאחורי המספרים" לצדו.

ל"גדרות" היה קייס די רציני לזכות בהכל חוץ מהפרס הגדול. אמנם ההימורים על התסריט המעובד היו מלכתחילה בצד של "אור ירח", אבל האופציה לתת לאחד מגדולי המחזאים האמריקאים אוסקר על סרט שהצליח הייתה קיימת. אפילו אפשר להניח שאילולא "אור ירח" (גם הוא מבוסס על מחזה, אבל כזה שלא הועלה), "גדרות" היה הזוכה, מביס את "המפגש", "סארו – הדרך הביתה" ו"מאחורי המספרים". זאת הייתה הפעם הראשונה בה שני כותבים שחורים מועמדים באותה קטגוריית תסריט.
לגבי דייויס כמובן שלא הייתה איזושהי דילמה, לא רק בגלל גודל התפקיד (כאמור, גבולית ראשי) אלא גם בגלל ההערכה לשחקנית עצמה. לניקול קידמן, אוקטביה ספנסר, נעמי האריס ומישל וויליאמס לא היה סיכוי למרות שכולן היו שם בזכות מועמד לפרס הסרט. אף אחד לא התפלא כאשר דייויס נקראה לבמה.

השאלה האמיתית בנוגע לגורל "גדרות" באוסקר הייתה בהקשר של השחקן הראשי, דנזל וושינגטון, כאמור גם הבמאי והמפיק של הסרט. אמנם לוושינגטון היו כבר שני אוסקרים ("גלורי" כמשנה ו"יום אימונים מסוכן" כראשי), אבל אם דניאל דיי לואיס ומריל סטריפ הצליחו לצבור פרס שלישי, גם נפיל הוליוודי כמו וושינגטון יכל לעשות זאת.
המתחרה היחיד שלו היה קייסי אפלק על "מנצ'סטר ליד הים", כוח מרכזי בעונה. רוב הזמן נראה שאפלק בעמדת עליונות (באותה תקופה פחות התייחסו לעדויות על הטרדה מינית, כך שאפלק לא נפגע מזה עד שכבר היה מאוחר מדי למנוע ממנו פרס), ובכלל לא היה מה לדבר על שלושת המועמדים האחרים: ויגו מורטנסן ("קפטן פנטסטיק"), ריאן גוסלינג ("לה לה לנד") ואנדרו גארפילד ("הסרבן").
מי שכן באו לערבב קצת את המים היו אנשי איגוד השחקנים – כן, אותו איגוד שרמז על המפלה העתידית של "לה לה לנד" – כשבטקס שלהם החליטו לתת לוושינגטון את פרס השחקן, במקום לאפלק. על פניו זה נראה כאילו עומד להיות מהפך, אבל מי שמכיר את האיגוד ידע שזה לא בהכרח אומר שום דבר, בעיקר כי לוושינגטון (שנחשב, כאמור, לאחד השחקנים הגדולים של דורו) עוד לא הייתה זכייה מטעם האיגוד, והם קפצו על ההזדמנות לתת לו אחת.
ועדיין, כאשר ברי לארסון עלתה על הבמה בטקס האוסקר להעניק את פרס השחקן, היה מתח גדול באוויר. זאת הייתה אולי הקטגוריה המותחת היחידה של הערב. והאמת היא שידענו מי זוכה עוד לפני שלארסון הקריאה את השם. זאת מכיוון שהבעת פניה, כמי שנלחמת בנושא ההטרדות המיניות וידעה בדיוק מה המוניטין של אפלק, הסגירה את חוסר הרצון שלה מהתוצאה. וושינגטון נשאר לשבת, וזה היה סוף הדרך האוסקר של "גדרות".

האם ההפסד היה מוצדק?

ובכן, לא רק שההפסד הזה מוצדק, אני די המום מכך ש"גדרות" בכלל היה מועמד. כלומר, כמובן שאפשר להבין למה, מכל הסיבות שהזכרתי מקודם: האיכויות של המחזה, הרצון לתת דחיפה לנראטיב האמריקאי השחור, החיבה לוושינגטון, כל אלו אלמנטים מאוד משמעותיים כשזה מגיע לאקדמיה. ועדיין, כשצופים בסרט הזה קשה להאמין שזה הגיע עד לשם (למרות שהמרוץ לפרס הסרט באותה שנה היה דל למדי).
חשוב לי להבהיר שלא מדובר בביקורת על המחזה עצמו, זה שכתב ווילסון, כי הוא באמת נהדר. הדיאלוגים מצוינים והדמויות מורכבות, כך שהמעמד לו זכה המחזה מובן לחלוטין. וזה גם לא הסרט הכי רע אי פעם, הוא פשוט עיבוד מאוד לא טוב ויותר מהכל, סרט שאין לו שום משמעות קולנועית. בהתחשב בשפה הקולנועית של וושינגטון, באמת שהוא יכל להיות עוצמתי יותר בתור פודקאסט.

זה לא שהסרט מכוער או משהו, אלא שפשוט שמדובר בהצגה מצולמת במדיום שוט. ההתעקשות של וושינגטון להישאר נאמן לחומר הבימתי פשוט סינדלה אותו בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו. על פני מעל ל-130 דקות ארוכות מנשוא, "גדרות" הוא כולו אוסף שיחות של דמויות בישיבה או בעמידה, עם מינימום תנועה, הן של השחקנים או של המצלמה. גם העריכה מבולבלת נורא, ומכניסה אינסרטים של תגובות באופן מגושם או עוברת זוויות באמצע מונולוג באופן שמקפיץ החוצה מהקצב.
הטקסט של ווילסון, שכמובן מבחינה ריאליסטית מורכב משיחות אינטימיות אבל נכתב באופן שיכול להגיע עד לשורות האחרונות, עובר מוזר בקולנוע. טרוי של וושינגטון מרגיש כמו השכן הגרוע בעולם, זה שעומד בחצר כל היום וצועק. זאת עוד סיבה מדוע הסרט מרגיש כמו מחזה – השכונה והבתים האחרים לא מתקשרים עם המתרחש, על אף הווליום הגבוה, ובכך וושינגטון כבמאי לא הצליח להעביר את התחושה של שכונה, של בית שהוא חלק ממארג, וזה נחווה כמו אי מבודד נטול קונטקסט לכלום. עוד בגלל ההבדלים בין המדיומים ועניין השהיית האי-אמון, על הבמה אולי היה קל לקבל שהדמויות הפשוטות של המחזה ורבאליות באופן לא מאפיין, אבל במסגרת קולנועית זה מלאכותי נורא.
הסרט כמעט מתחנן שיורידו ממנו סצנות, בעיקר אלו שמתבססות על קונפליקטים שטופלו במהלכו מספר פעמים לפני, קל וחומר כשנראה שכבמאי וושינגטון פשוט לא ידע מה לעשות אתן.

יש כמה רגעים חזקים ומצוינים בסרט, זה בהחלט. כל דבר שקשור לויולה דייויס (שההתפלפלות האם היא ראשית או משנה לגמרי לגיטימית, אם כי אני חושב שהיא מתאימה לשתי הקטגוריות – היא מצד נוכחת המון, מצד שני לא מפעילה את העלילה בכלל) הוא חוויה. לראות את האישה הזו עוברת מרגעים פנימיים מודחקים למונולוגים שמאוד אוהבים באוסקר זה כיף גדול. גם שאר הקאסט לא רע, אבל הם יכולים להצליח עד גבול מסויים לפני שזה הופך למשעמם.
השיא השלילי מגיע ממש בדקות האחרונות, שמבוימות באופן שמקשה להישיר אליהן מבט רציני. הסרט הזה מרגיש כל כך ארכאי בעשייה שלו, כזה שארית של האייטיז, איפשהו בין "האגם המוזהב" ל"מגנוליות מפלדה", שזו באמת עדות אמיתית לכוח של וושינגטון יותר מכל דבר אחר. לא חושב שאף אחד היה מצליח להרים עיבוד כל כך מגושם ומתיש, ולהגיע עד לאוסקר.

"מנצ'סטר ליד הים" הוא הפייבוריט שלי מאותה שנה, אבל כמובן שהזכייה של "אור ירח" המדהים גם היא הייתה לאחד מהרגעים המשמחים ביותר שחוויתי. "גדרות", לעומת זאת, הוא בלי צל של ספק מבחינתי המועמד הכי פחות טוב מהתשיעייה, וזו ממש לא הרשימה הכי מדהימה של מועמדים גם ככה.

…אחרי האוסקר

ויולה דייויס העמיקה את חשיבותה כאחת השחקניות הטובות ביותר שפועלות כיום. היא הייתה לשחורה הראשונה שזוכה באמי כשחקנית מסדרת דרמה ("המדריך לרוצח"), ומאז בערך כל תפקיד שלה צובר לעצמו שיח אוסקר. היא הייתה מועמדת שוב בזכות תפקיד נוסף שכתב אוגוסט ווילסון, של הדמות משם הסרט "הבלוז של מא רייני", וכנראה הייתה מרחק הצבעות בודדות מזכייה. היא הפסידה לפרנסס מקדורמנד – אותה מקדורמנד שהפיקה את מה שמסתמן כמועמדות הבאה של וושינגטון על "הטרגדיה של מקבת'", אותו הפיקה ובו שיחקה לצדו.

כבמאי, דנזל וושינגטון עומל על סרט נוסף שבטח יסתיים בקרוב. כשחקן הוא רק המשיך להראות שיש מעטי מעט כמוהו בהוליווד. וושינגטון חזר לאוסקר ממש שנה לאחר ההפסד עם "גדרות", הפעם בזכות הופעתו ב"רומן ג'יי יזראל". לא הרבה ראו את המועמדות הזו מגיעה. הוא עדיין השחקן השחור היחיד שהיה מועמד שנתיים רצוף.
מאז כיכב בשני סרטים נוספים, אבל הם לא זכו להצלחה גדולה: "נקודת שוויון 2" ו"הדברים הקטנים". נראה האם השנה יוכל לקבל את מועמדותו התשיעית.
בינתיים עובדים על עיבוד נוסף למחזה של אוגוסט ווילסון, "שיעור הפסנתר", אליו כבר מצורפים שני שמות גדולים: סמיואל ל. ג'קסון, ובנו של דנזל, ג'ון דיויד וושינגטון.

ובזאת נסיים. הפרק הבא יהיה האחרון של העונה, וגם של הפרויקט. סרט שחיכיתי הרבה זמן להזדמנות לכתוב עליו, ולכן על אף שכבר עסקנו בשנה הספציפית שלו כמה פעמים, אני חייב לעצמי לחזור אליה שוב.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"
"כנופיות ניו יורק"
"האמת האיומה"
"נסיך הגאות והשפל"
"ג'וליה"
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"
"מילדרד פירס"
"בייב"