• סרטי 2022: סיכום מחצית
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים
  • ״הכל עבר בשלום״, סקירה לסרט של פרנסואה אוזון
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"סיפור הפרברים", סקירה לגרסת 2021

10 בדצמבר 2021 מאת אור סיגולי

מצחיק להסתכל על זה ככה, אבל איכשהו הפכו המיוזיקלס הקולנועיים של 2021 לסוג של עבודת שורשים, או אולי "חזרה למקורות" יהיה יותר נכון לומר. כאילו כל סרט שהגיע חשף שכבה נוספת בדרך אל בראשית.
זה התחיל בקיץ עם "שכונה על הגובה" שביים ג'ון צ'ו על פי המחזמר זוכה הטוני מ-2005 של לין-מנואל מירנדה. כחצי שנה לאחר מכן, בנובמבר, יצא "טיק, טיק… בום!", שאותו ביים מירנדה בעצמו, והוא עיבוד למחזמר אוטוביוגרפי שכתב ג'ונתן לארסון, אחת ההשפעות הגדולות ביותר על "שכונה על הגובה" ויוצרו. וכעת, עם תום השנה, מוכן להסתער על הכריסמס ועונת האוסקרים, מגיע עיבוד חדש ל"סיפור הפרברים", שאחד מיוצריו, סטיבן סונדהיים, היה ההשראה של אותו ג'ונתן לארסון ואפילו שימש לו כמנטור רגע לפני פריצתו (ומותו המוקדם). ממש שלוש קומות של התקדמות מחזמרית אחת אחרי השנייה.
כדי להוסיף לכל העניין עוד משמעות מטא מפוארת, סונדהיים האגדי הלך לעולמו ממש בין יציאת "טיק, טיק… בום" ל"סיפור הפרברים" והוא בן 91.

המקרה של "סיפור הפרברים" (West Side Story) כמובן שונה בהרבה מהשניים שיצאו לפניו, הן מבחינת המהות שלו והן מבחינת האנשים שעומדים מאחוריו. בשונה מ"שכונה על הגובה" ו"טיק, טיק… בום", זוהי לא הפעם הראשונה ש"סיפור הפרברים" מגיע לקולנוע. כזכור וכידוע, המחזמר מאת סונדהיים וארתור לורנס מ-1957, שעוסק בסיפור אהבתם חסר הסיכוי של מריה, נערה ממוצא לטיני, וטוני, צעיר אמריקאי-פולני, על רקע מאבק כנופיות נוער בשולי ניו יורק, קיבל גרסה קולנועית ב-1961 שחובקה בעת יציאתה, סחפה את טקס האוסקר, וזכורה כאחד משיאי תור הזהב של המיוזיקלס הקולנועיים וכאחד הסרטים האהובים והטובים שנעשו. אם אינני טועה הגרסה החדשה מסמנת את הפעם הראשונה שמחזמר בימתי שהפך לסרט קאנוני מקבל גרסה נוספת (הנוסף היחיד שעולה לי לראש הוא "אנני", אבל אין מה להשוות ברמת החשיבות התרבותית).
העניין הגדול הנוסף הוא שאת הסרטים הקודמים מהשנה ביימו שני יוצרים צעירים יחסית, כאשר "סיפור הפרברים" חושל בידיים של טיטאן, סטיבן ספילברג, אחד הבמאים הגדולים ביותר אי פעם, טובל לראשונה באגם מחזות הזמר והוא בן 74.
השילוב הזה של "סיפור הפרברים" וספילברג יצר הרבה עניין, ולא מעט סקפטיות. כמובן שאנחנו לא בעידן בו ראוי לפקפק בקולנוען הגדול (אם כי העשור האחרון לא הציג אותו בתפארתו), אבל התהייה מה הטעם להרים מחדש את "סיפור הפרברים" העסיקה לא מעט.

הסרט מ-1961 עליו חתומים כבמאים רוברט ווייז וג'רום רובינס הוא קונצנזוס מוצדק בהחלט, אבל איננו חף מבעיות, רובן קשורות לזמן והמקום בו נעשה. זו יצירה קולנועית סוחפת ונהדרת, וכמובן השירים מושלמים, אבל הליהוק של נטלי ווד הלבנה לתפקיד של מריה הפורטוריקנית, והחלפת קולה בעת השירים למרני ניקסון, מאוד צורמים בצפייה עכשווית. עם זאת, שחקנית אחת היא לא סיבה לעדכן מחזמר, ולכן השאלה מדוע בחר ספילברג, שעל פניו יכול להרים כל פרויקט שירצה, לאתגר דווקא את היצירה העצומה ההיא נותרה פתוחה.
אם הסקפטיות לא הייתה מספיקה כדי לדכא את ההתלהבות, היה גם את עניין ההאשמות השחקן הראשי אנסל אלגורט כמטרידן מינית, והכישלון של "שכונה על הגובה" (שניהם עוסקים בניו יורקים ממוצא לטיני). נראה שאנחנו בדרך למהמורה די רצינית בטיימליין הספילברגי – ואז הגיעו התגובות מהקרנות הבכורה שלו. בין רגע השתנה היחס לפרויקט והוא נתפס כאחת מפסגות השנה בקולנוע האמריקאי, קפץ לראש ההימורים לאוסקר, וכל אלמנט בו זכה לשבחים באופן כמעט מוחלט, בין אם התוספות והעדכונים שהכניס לו התסריטאי טוני קושנר ("מינכן", "לינקולן" וכמובן "מלאכים באמריקה"), הליהוק, ההופעות, והקצב.

הרגשתי את הצורך לפרט על ההיסטוריה הקצרה-ארוכה של הסרט כי חשבתי שזה יהיה הוגן שתכירו את התמונה המלאה לפני שאשטח בפניכם את דעתי, וכמובן מה גרם לי לחשוב ככה. כי בכאב גדול אני חושב שזה באמת סרט לא טוב. הייתי אפילו דוחק את זה עוד קצת ואומר שזה היציאה הספילברגית הכי חלשה מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולות הבדולח". ובזמן שאי אפשר לסמן את הסרט כפרויקט יוהרה או כמשהו שנעשה כלאחר יד – כמו כמעט כל סרטיו של המאסטר גם הנוכחי מרהיב לצפייה – אני כמעט נדהם מול כמה בחירות מאוד מפוקפקות שנעשו בו.

התמונות באדיבות פורום פילם

נתחיל ממשהו שלא אמור לעמוד כשלילה לסרט באופן עקרוני, אבל כן שווה לומר: אין בו אפילו אלמנט אחד שמצטיין מעל גרסת 1961. כלום. למעשה, להוציא את הליהוק של מריה, זה החדש מחריף את הבעיות הקיימות של המחזמר.
זה לא אומר שהכל בהכרח פחות טוב, אבל זה עדיין מעלה שאלות לגבי הצורך בו.
אז רגע בנוגע לענייני מריה. אכן, נהדר שיש עכשיו גרסת "סיפור הפרברים" שנותנת כבוד ומקום לשחקנים והמופיעים מהמוצא האתני שבו הסיפור עוסק. אין על זה כל חולק. זה מה שהיה אמור לקרות גם אז. ועדיין, אפשר להתווכח האם רייצ'ל זגלר בתפקיד מריה טובה יותר מנטלי ווד. או טובה באופן כללי. בעיני היא לא, אבל חלק מזה לא באשמתה, אלא קשור לבימוי הטלנובלי של ספילברג בסצנות הדרמטיות שלה. אותי היא לא שכנעה, וזה בלי להתחכם עוד יותר ולהגיד שכשחקנית ממוצא קולומביאני-פולני, היא הפורטוריקנית הלבנה ביותר שראיתי אי פעם.
וזה עוד טוב לגבי המכשלה הכי עצומה של הסרט הספילברגי, משהו שאני ממש מסוחרר שהגיע לכדי מימוש, וזה כל מה שקשור לאנסל אלגורט. אני כמובן לא נכנס לענייני פשעיו וחטאיו כן או לא, אלא לשורה התחתונה לגבי הנוכחות שלו על המסך. הבחור חסר כריזמה להדהים, ולרגע לא משכנע בתשוקה שלו למריה, בכוונות שלו, או לשום דבר במהלך הסרט. בכל רגע שלו עם אחרים זה אפילו מחריף עוד יותר. משגה ליהוק פטאלי.

עניין אלגורט גם מקצין את הבעיה שלי תמיד הייתה עם החומר המקורי: הרומן של מריה וטוני פשוט לא משכנע. הקפיצה שלהם עם הראש קדימה לבריכה הריקה רק כי הם החליפו מבטים במסיבה איננה יציבה מספיק כדי להחזיק את כל מהלך העניינים הטראגי של המחזמר. והאמת שהייתי משוכנע שקושנר וספילברג ימצאו דרך לעשות את זה יותר הגיוני (אני לא משתמש ב"ריאליסטי", כי מחזמר וזה, אז בסדר) אבל מעבר לכך שהם לא פיצחו את זה, הרומן הצעיר עבר לי כמגוחך פי כמה הפעם. הסצנות שהתווספו לשניים לא רק שאינן מעמיקות את הקשר, אלא מקפיצות אותו אל עבר ההגזמה. בשלב מסויים של הסקירה הזו אכנס לחלקים האחרונים של הסרט – עם אזהרת ספויילרים כמובן, אז אל תדאגו – ושם זה ממש נטול כל אמינות.

להוציא את שני השחקנים הראשיים מהמשוואה, עד כמה שזה קשה, שאר הקאסט של "סיפור הפרברים" 2021 הוא נפלא לחלוטין. בעיני את הסרט גונבת לאור יום אריאנה דובוייס בתפקיד אניטה, גיסתה של מריה, וזה לא היה יפתיע אף אחד שכבר ראה איך עשתה את זה במחזמר אחר מלפני שנה בדיוק, "הנשף". היא כל כך מוכשרת שהיא בפני עצמה סיבה לראות את הסרט.
הצלע הנשית השלישית של "סיפור הפרברים" היא האייקון ריטה מורנו, מי שזכתה באוסקר על גילום אניטה ב-1961, פה בתפקיד שעוצב במיוחד בשבילה. למרבה השמחה לא מדובר רק באיזו הופעת אורח קטנה, אלא בתפקיד משנה נוכח, כולל נאמבר משלה. איזה כיף שזכינו למתנה הזו.
כמו בגרסה הקודמת, גם כאן מנהיגי הכנופיות הם הדבר המעניין והחזק ביותר. את ברנרדו מנהיג הכרישים, החבורה הפורטוריקנית, מגלם התגלית דיויד אלוורז, והוא הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שטוב יותר מהסרט הקודם. בתפקיד מנהיג הג'טס, ריף, שתמיד מצאתי כדמות המורכבת, המעניינת והטראגית ביותר של המחזמר, לוהק מייק פייסט, כנראה פרי אהבתם של ג'יימי בל וג'ון מולייני (אל תהרסו לי את הפנטזיה הזו, בבקשה). אבל גם בלי קשר, יש לו נוכחות משוגעת. אני מאחל לעצמי לראות אותו על הבמה יום אחד.
שאר התפקידים גם הם מגולמים על ידי שחקניות ושחקנים שעושים עבודה מצוינת, ביניהם קורי סטול, ג'וש אנדרס ריוורה, והשחקן/ית האנדרוגן/ית איריס מנאס בדמות שעוצבה כטרנס. מחשבה מתקדמת וראויה מצד היוצרים, שאני מצאתי מיותרת באופן שפגם בסרט.

בחירה נוספת של מודל 2021 שמהותה ראויה לשבח אבל תוצאותיה בעייתיות, היא לא לתרגם את שורות הדיאלוג שנאמרות בספרדית, שאמנם אינן רוב הסרט אבל כן נוכחות. המטרה הייתה אצילית – לקהל האמריקאי, תרגום בגוף הסרט לספרדית בעצם יבדיל את הדמויות האלו ויהפוך אותן לזרות, לחיצוניות (על אותו משקל לפיו שונה שם קטגורית האוסקר מ"הסרט בשפה זרה" ל"הסרט הבינלאומי"). אבל כוונות לחוד ותוצאות לחוד. לקהל שנזקק לכתוביות בשתי השפות, ושההפצה המקומית שלו קיבלה לתרגם רק שורות דיאלוג בשפה אחת מתוך השתיים, יוצא שהוא בעצם יכול להתחבר ולעקוב רק אחר הדיאלוגים באנגלית, וכך נוצר המצב ממנו ניסתה ההפקה להימנע: הפורטוריקנים אינם ברורים והדיאלוגים שלהם עוברים כחסרי חשיבות. אני מניח שזה יהיה נכון גם לקהל האמריקאי שלא יודע ספרדית.
אוסיף בכל זאת שזה לא מונע מלעקוב אחר העלילה. זה רק מסרבל את הצפייה ומעלה חוסר נוחות אצל אלו שלא קראו את הכתבות על הנושא. שזה הרוב, אני מניח.

על אף שהסרט עדיין מתרחש באמצע המאה העשרים, ספילברג וקושנר עשו עבודה מאוד מעניינת להציף דברים שרלוונטיים להיום, ביניהם "השתלטות" של קבוצות אתניות על אזורי מגורים שהיו הומוגניות בעבר, והמראה המשתנה של העיר שמסיט הצידה את הוותיקים להם אין בית אחר. אלו מורכבויות משובחות שמעידות על כך שבכל זאת היה מקום להסתכל מחדש על המחזמר הידוע, אך מצד שני ספילברג בחר בעיצוב קולנועי של הוליווד הישנה, כלומר תמונה מגורענת וסטים אולפניים (חלק מהסטים נראו שנלקחו מהסרט הקודם), כך שגם הרצון "לעדכן" מגיע רק עד נקודה מסויימת. אני לא כותב את הדברים בהכרח לשלילה, אלא רק כעדות לעוד אלמנט מתוך כמה שהפכו את הצפייה שלי לשכלתנית ומנעו ממני להיסחף אחר הסרט.

בשלב הזה אני ארצה לרדת אל הבור העמוק ביותר של "סיפור הפרברים" 2021, אבל אלו נוגעים לדקותיו האחרונות (50 דקותיו האחרונות, אם להיות מדויקים) ובשביל זה אצטרך להיכנס לספויילרים. חשוב לומר שגם אם אתם מכירים את הסרט הקודם והמחזמר היטב, כן נעשו כמה שינויים לסרט החדש, אז קחו בחשבון למקרה שאתם לא רוצים לדעת דבר.
אם אתם עוזבים את הסקירה כעת (מקווה שתחזרו אליה בעתיד, אחרי הצפייה), אומר שכן, הכוונות הטובות שם, הכישרון ללא ספק קיים, אבל אני מצאתי את הגרסה הזו מיותרת, וכזו שחסרונותיה עולות על הצלחותיה. ובעיקר, וזה מוזר לכתוב את זה, השתעממתי נורא.

ספויילרים מכאן

אחרי הקרב שבו נהרגים ריף וברנרדו, מריה, ממש אחרי שהיא מסיימת לזמר את "אני מרגיש יפהפייה" (בנאמבר נהדר) שהועתק מאמצע המחזה לסופו, מתבשרת שאחיה נהרג על ידי אהוב ליבה. דיאלוג שנאמר בספרדית אגב, ולכן אין לו תרגום אז קל לפספס. התגובות של מריה, או יותר נכון של זגלר השחקנית, מעידות על כך שהיא נמצאת באיזשהו שלב של הכחשה, שזה כמובן הגיוני ביותר.
מה שפחות סביר הוא שבזמן שהיא מתבוססת באבלה בדירתה, מגיע אליה טוני הנמלט מהחוק. כן, אותו טוני שהיא מכירה יומיים וכרגע רצח את המשפחה היחידה שיש לה. במקום לצרוח ולהכות אותו, היא נופלת לזרועותיו והם אפילו שוכבים לראשונה.
אם להיות כן אתכם, מעולם לא הייתי מאוהב במישהו שרצח את אח שלי אז אני לא באמת יכול לשפוט, אבל קשה לי להאמין שהייתי נכנס אתו למיטה כשהחולצה שלו עדיין מגואלת בדם. אני פשוט לא יכולתי לקחת את זה ברצינות. גם לא קיבלתי את המעבר של אניטה, מאישה מלאת זעם כי איבדה את בעלה לפני דקה, לכזו שמשחררת את גיסתה בת ה-18 לברוח עם הרוצח לחיים חדשים. היא אכן עוברת מהלך תיקון בהמשך, בסצנה עוצמתית למדי, אבל הרגע הזה בו היא משתכנעת לעזור למריה, בה הן מצולמות במיזנסצנה שכיום אפילו אופרות סבון לא משתמשות בה כי זה כבר פארודיה, המשיך לגרום לי להרים גבות לרמה כה גבוהה, שמי שישב בשורה מאחורי באולם טען שאני מסתיר לו את המסך.

מסביבי נראה שהרבה התלהבו מ"סיפור הפרברים" החדש, ולא נותר לי אלא לקנא בהם. אמנם נהניתי מהשירים ומהכוריאוגרפיה, אבל זה גם היה ברוך השם בגרסה הקודמת, וקשה לי לומר שהייתי צריך את זה שוב רק עם אנסל אלגורט. האמת היא שבעקבות התגובות החיוביות, אני בעיקר מלא חשש מעונת האוסקר הקרובה. אם "כוחו של הכלב" יידחק הצידה לטובת "סיפור הפרברים" ו"בלפאסט", אני הולך להיות בבעיה.