• רווק נצחי
  • סרטים חדשים: ״מחברות שחורות - ויויאן״ ביום הקולנוע
  • ״רואים קולנוע״, סקירת נטפליקס
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • כוחו של הכלב

"שכונה על הגובה", סקירה

3 ביולי 2021 מאת אור סיגולי

ציפיות רבות הונחו על כתפיו של הסרט "שכונה על הגובה" (In the Heights. תהיו בריאים, מפיצי ישראל), ועל פניו בצדק רב. הכל היה שם, יושב בדיוק כמו שצריך כדי להיות אירוע עצום: עיבוד למחזמר אהוד וזוכה טוני מבית היוצר של לין-מנואל מירנדה, האחראי על אחת מתופעות התרבות המהדהדות ביותר של האלף החדש, "המילטון"; תוכן שעוסק בעולמם של מיעוטים בארה"ב, כלומר כזה שיחגוג גיוון ויביא לאולמות אוכלוסיות שונות; במאי מיומן בדמות ג'ון צ'ו, שאחראי על הלהיט "עשיר בהפתעה"; קאסט שאמנם לא מאוד מוכר לקהל הרחב, אבל מורכב כמעט כולו מתגליות מרשימות; תאריך יציאה מחודש (לאחר עיכובי הקורונה) ממש עם פתיחת האולמות לחגוג את הפלא שהוא המסך הגדול, ועוד כזה שמקדים את התחרות שיביא לו מחזמר מדובר אחר על רחובות ניו יורק (העיבוד של ספילברג ל"סיפור הפרברים"); הצבתו כסרט הפתיחה המדובר של פסטיבל ניו יורק; ומערך אסטרטגי מעומעם אך קיים שמזכיר את המילה "אוסקר" כל הזמן ומעלה את רמת העניין עוד ועוד.
סימון וי אחרי סימון וי, נראה ש"שכונה על הגובה" נהנה לא רק מתזמון מצוין, אלא גם ממערך מיומן של אנשי שיווק, שתכננו הכל לפרטי פרטים.
ואז הכל השתבש. או לפחות, לא הלך ממש לפי התוכנית.

התגובות מפסטיבל ניו יורק היו טובות אך יותר מנומסות מנלהבות (הרבה מהמבקרים התייחסו לכך שהם התרגשו בעיקר מהחזרה לאולמות מאשר מהסרט עצמו), והקהל לא הגיע. כלומר, הגיע, אבל רחוק מהמספרים שאליהם ציפו. "שכונה על הגובה" קיבל חותמת של אכזבה קופתית ובזאת גם סוג של התפוגגו תקוות האוסקר שלו. אם כי, צריך לומר, המרוץ עוד ארוך, שלא נאמר טרם התחיל, ודברים יכולים להתהפך.
אפילו אי אפשר היה לתלות את מכירות הכרטיסים הנמוכות בעובדה שהסרט יצא במקביל ל-VOD של HBO max, בטח לא אחרי ההצלחות של "קונג נגד גוזילה", "מורטל קומבט" ו"לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן", שהופצו באותה מתכונת אבל מילאו אולמות.
כמובן שמחזמר ללא כוכבים מפורסמים איננו עומד בהשוואה לסרטי מותג לקהל צעיר (אם כי שני האחרונים שהוזכרו הוגבלו לגילאי 16 ומעלה), אבל ביחס שבין הציפיות והנתונים בשטח, היה ברור שהמחזמר לא באמת מימש את ההבטחות שלו. אפילו מסקרי הקולנוע הוותיקים ניסו להבין איפה הם טעו כשהכריזו מבעוד מועד על "שכונה על הגובה" כאחת ההצלחות הבטוחות של 2021.

בדיעבד אפשר לחשוב על הרבה תשובות לשאלה מדוע זה התפקשש. נגיד, שאולי על אף הטוני ושמו של לין-מנואל מירנדה, "שכונה על הגובה" לא היה מוכר מספיק לקהל הרחב ולכן לא ייצר מספיק התרגשות ראשונית. אולי באמת זה שאין פה פרצופים מוכרים לטובת השיווק גרם לצופים לבחור בסרטים אחרים. הכל יכול להיות, אבל זה לא ישנה את השורה התחתונה.

כאוהד משובע של מחזות זמר, בטח קולנועיים, וכמחבב "המילטון" ואת עבודותיו של מירנדה באופן כללי, התרגשתי מאוד לקראת "שכונה על הגובה" ("במרומים" היה הורג אתכם, הא?). אני תמיד מאוד נלהב לקראת צפייה במיוזיקלז כי יש להם השפעה די משמעותית עלי, עוד מגיל צעיר. אני תמיד צופה בהם ממקום של הערכה אין סופית, וגם קנאה גדולה לאנשים המעורבים בהם. בתור מי שתמיד רצה להיות כוכב של מחזות זמר, אבל לצערו נחסכה ממנו שמיעה מוזיקלית כלשהי או יכולת שירה, וניחן בחינניות תנועתית של אשכול בננות, אני לרוב יושב פעור פה מולם, מתחרפן מכמות הכישרון המוצגת בהם, וסולח על הרבה דברים שבסרטים אחרים הייתי רוטן עליהם כמו עלילות מסומנות וחוסר תחכום.

ולכן, כדי להסביר באופן קל יותר את תגובתי ל"שכונה על הגובה", אני אצטרך לבחור באופציה הנוחה יותר ולהשוות אותו לשתי חוויות אחרות שהיו לי ממיוזיקלז לאחרונה, "המילטון" ו"הנשף", שני העיבודים הגדולים למסך של מחזות זמר מ-2020.
כמו "שכונה על הגובה", את שניהם ראיתי ללא הרבה ידע מקדים. כלומר, הכרתי את הסיפור מאחוריהם ואת התהליך שעברו מהבמה למסך ("המילטון" כגרסה מצולמת של המחזה בברודווי שעלה לדיסני+, ו"הנשף" כעיבוד קולנועי בנטפליקס) אבל לא הגעתי עם ציפיות או חיבור רגשי מקדים. ובזמן שראיתי את החולשות והמעידות שלהם – כמו למשל המערכה השנייה והנגררת של "המילטון" או הפתיחה הנוראית והליהוק הבעייתי של "הנשף" – בסופם כמעט ולא יכולתי להכיל את עצמי מרוב התרגשות, ושבועות רבים לאחריהם העברתי בהאזנה חוזרת לשירים, את רובם כבר שיננתי בעל פה.
במקרה של "שכונה על הגובה" זה היה קצת אחרת. צפיתי בו בהנאה לא מועטה, מתרשם מההופעות, מהכוריאוגרפיה הפסיכית, מהחשיבה הקולנועית, וכמובן כמה מהשירים, אבל הרגשתי שהוא ארוך מדי, ובעיקר, לא התרגשתי. משום דבר. כשהוא הסתיים שמחתי מאוד על הזמן אתו, אבל הוא נשטף מעלי כמעט בין רגע. ואם אתם רוצים איזושהי אינדיקציה אמיתית, לרגע לא חשבתי ללכת ליו טיוב ולהאזין לכמה משיריו שוב.

אז הנה עוד השוואה, אם אתם בסדר עם זה, אבל דווקא כזו שמפרגנת ל"שכונה על הגובה". בערך.
בשניים מהעיבודים הכי מצופים של מחזות זמר מפורסמים למסך מהאלף החדש, "רנט" ו"אל תוך היער", ההרגשה שלי הייתה שיצירות בימתיות מופלאות נפלו לידיהם של יוצרי קולנוע מוגבלים, ולכן התרסקו במעבר בין הבמה למסך. למחזות זמר של ג'ונתן לארסון וסטיבן סונדהיים הוצמדו במאים שלא התמודדו עם החומר – או שאולי סורסו בידי האולפנים, אין לדעת – ויצרו סרט נשכח שלא מתניע.
ב"שכונה על הגובה" זה בדיוק ההפך. לתחושתי הקולנוע של הסרט טוב יותר מהחומר הבימתי, ואפילו שדרג אותו. זה פשוט לא לגמרי הספיק.

כן, אני יודע שהרבה שונה בין המחזמר שכתב מירנדה בתחילת האלף כחלק מסיום לימודיו בקולג' (כמה מוכשר האיש הזה יכול להיות, למען השם?) לבין הגרסה הקולנועית. הרבה שירים נחתכו, כמה מהם זזו והקונטקסט שלהם השתנה. אני לא מכיר על בוריה את הגרסה של ברודווי, לכן זה לא דיס על הטקסט המקורי, רק על מה שתורגם לקולנוע על ידי קיארה אלגריה הודס, שעמלה יחד עם מירנדה על המחזמר הבימתי, ובסרט חתומה גם כמפיקה. אני מניח רגע לשירים, חלקם מצוינים חלקם רק בסדר, אבל הנראטיב שאמור להחזיק את כל האופרציה יחד פשוט מאוד מאכזב, ובעיני זו הסיבה האמיתית שהסרט התאדה מהזיכרון שלי והחוויה ממנו התקהתה דקה לאחר סופו.

"שכונה על הגובה" עוסק בכמה דמויות בשכונת וושינגטון הייטס הניו יורקית, כל אחת מהן עוברת כמה ימים גורליים לפני הפסקת חשמל ארוכה, כזו שיצרה קורלציה דרמטית בין מזג האוויר הבלתי נסבל לבין הבעבוע בחיים עצמם של המיעוטים שלא מקבלים הזדמנויות אמיתיות ומאבקם היומיומי הופך לקשה מנשוא (כך משתמש המחזמר במונח Powerless כהקבלה בין חוסר בחשמל לחוסר באופציות לחיים טובים יותר). הדמות הראשית היא של אוסנאבי (אנתוני רמוס המהמם), מנהל מרכול שכונתי, שחולם לחזור לרפובליקה הדומיניקנית ולשחזר את העסק של אביו, אבל גם לזכות בליבה של ונסה (מליסה באררה) שחולמת בעצמה להיות מעצבת אופנה. חייו מתערבבים ומתערבים באחרים בשכונה כמו נינה הצעירה (לסלי גרייס) שנחשבת להבטחה הגדולה של הקהילה כי התקבלה לקולג' יוקרתי אבל מפקפקת בבחירות שלה, אביה האוהב (ג'ימי סמיתס) שיעשה הכל כדי להקנות לבתו את העתיד הטוב ביותר, בני (קורי הוקינס) שמאוהב בנינה ועובד אצלה אביה, סבתא קלאודיה (אולגה מרדיז) שמתפקדת בתור האמא של כל השכונה, נשות סלון היופי שעוד רגע עוזבות את השכונה, ועוד. כולם שרים להפליא ורוקדים אפילו יותר.

כסיפורים אישיים, כל אחד מהם בעל פוטנציאל ומטען לא מבוטל. עם זאת, התסריט לא באמת משקיע יותר מדי באף אחד והכל עובר כמסומן מאוד. להוציא את הסיפור של נינה, שהוא אולי הנוגע והמורכב יותר, הסיכונים והאתגרים של השאר לא דרמטיים מספיק ולכן אין תחושה של הזדהות יתרה או של חשש ודאגה. הרומנים הצעירים מרגישים ילדותיים ולא מפותחים כדי שנאמין להתנהלות שלהם, שלעיתים מקבל ממד בכייני (לא בשונה מ"סיפור הפרברים", בעיני), ונדמה שיש כל כך הרבה יותר עומק וכאב במקום הזה, שפשוט לא מקבל התייחסות.
"שכונה על הגובה" לדעתי כושל בהתפתחות הדרמטית שלו, והוא בעצם אנטיקליימקס אחד גדול. כל הסרט בונה אל הפסקת החשמל הקיצונית (בעזרת כותרות הסופרות לקראתו), כאילו זה יהיה הרגע בו הזעם והתסכול יתפרצו החוצה וישנו את הסדר הקיים. ושוב, אני מתנצל על ההשוואות, אבל אי אפשר שלא להיזכר ביצירת המופת של ספייק לי, "עשה את הדבר הנכון", שמתנהל בדיוק באותן טריטוריות – לסרט החדש יש אפילו כמה שוטים זהים – והוא מתאר באופן מבריק איך הדברים מגיעים לנקודת רתיחה. "שכונה על הגובה" גם שואף לשם כך נראה, אבל השיא שלו הוא לא יותר מדאנס-אוף בחצר אחורית בה נציגי כל הלאומים של וושינגטון הייטס שרים על המוצא שלהם ("קרנבל דל באריו"). זה נאמבר נהדר בכל מובן המילה, באמת נפלא, אבל הוא לא מספיק כדי לשמש נקודת התעלות שתעביר אותנו שלב. זה פשוט עוד רגע טוב ברצף של רגעים טובים שלא נדבקים יחד לכדי יצירה אחת.
בנוסף, בחירה שנעשתה במיוחד לסרט היא בסיפור מסגרת מוזר נורא, בו אוסנאבי מגולל את עלילת השכונה למאזינים צעירים על חוף אקזוטי. לא רק שזה נורא פוגם בהתקדמות של הסרט, ולא רק שזה לא מבוצע טוב טכנית, אלא גם שמדובר בסוג של טוויסט שכאילו עושה כל מה שהוא יכול לשקר לצופים במהלך הסרט מבלי שתהיה לזה סיבה טובה. הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על הבחירה הזו זה שהיא הביאה לעוד כמה קלוזאפים על פניו של אנתוני רמוס, וזה תמיד בסדר מבחינתי. נקווה שמצביעי האוסקר יזכרו אותו.

כל כך הרבה כישרון יש ב"שכונה על הגובה". מהבימוי של צ'ו, דרך השחקנים, העיצוב, ההעמדה, וכמובן כמה מהשירים. כל נאמבר עומד בפני עצמו לא רע בכלל. זה פשוט שהדבר שהיה צריך לאסוף את כל זה ולהעיף אותנו… כן, הנה זה מגיע… למרומים (!) נעדר, ולכן יש הרגשה של פספוס. זה בשום אופן לא סרט רע – למעשה, הייתי אומר שהוא אחד הטובים שמוקרנים כעת על המסכים בישראל – אבל אחרי הצפייה בו אפשר להבין מדוע לא הצליח להגשים את ההבטחה שכל כך הרבה האמינו לה לפני שנחשף לקהל.
בסריטה אנחנו לא מאמינים בשיטת הכוכבים, כי לדעתנו סרטים זה משהו מורכב ועמוס אלמנטים בשביל לצמצמם את זה לציון של בין 1 ל-5. אבל אם הייתי מתבקש לכך, בעיני "שכונה על הגובה" הוא 3.5 כוכבים קלאסי. סרט סבבה עם לא מעט הצלחות, אבל כזה שאין לו את התנופה להגיע עוד סנטימטר למעלה כדי להיות משהו להתלהב ממנו באמת.