• האביר הירוק
  • סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

"הנשף", סקירת נטפליקס מזמרת

12 בדצמבר 2020 מאת אור סיגולי

כמו שליט שרואה איך קיצו עלול להגיע ומנסה לעשות שלום עם כל מיני מדינות לא רלוונטיות ולהקליט שירי פופ (מה?), כך גם 2020 כנראה רואה שסוף דצמבר מעבר לפינה ויש לה הזדמנות אחרונה להתחמק מתואר "השנה הגרועה ביותר של הזיכרון הנוכחי". זאת ודאי הסיבה למה בסוף שבוע אחד, שנייה לפני 2021, יצאו לעולם שני סרטים בכיכובה של מריל סטריפ. כולם אוהבים את מריל סטריפ, כולם רוצים סרטים עם מריל סטריפ, אמרו יועצי התקשורת של 2020. אולי ככה ישכחו את כל החיים שהרסת. בואי ננסה.
ועכשיו נשאלת השאלה האם שני סרטי מריל סטריפ באמת יכולים לעזור, או שהם חסרי ערך כמו הכרזת שלום נטולת משמעות עם מדינות שיש לנו יחסים דיפלומטיים איתן כבר שנים, והתחנפות מיינסטרים מביכה ברמה ברלוסקונית עם זמרת שאיש לא יזכור בעוד עשר שנים מלבד חובבי טריוויה, כנראה גייז.

וכך, באותו סוף שבוע בשלהי 2020, קיבלנו ארבע שעות עם מריל סטריפ. ולא סתם פרויקטים בהם זוכת שלושת האוסקרים צצה לסצנה ורבע, אלא תוכן פרימיום שלה בתפקיד הראשי. אחד מהם לא יהיה מרכז הסקירה הזו, והוא סרטו החדש – עוד הפתעה ברצף של מהלכים משונים – של סטיבן סודרברג. "שיידברו" (Let Them All Talk) שמו, ובו סטריפ, קנדיס ברגן (בהופעה לאוסקר), דיאן וויסט ולוקאס הדג'ס עולים ספינת תענוגות מארה"ב לאנגליה. יש הרבה מה לומר על הסרט, הרוב דברים חיוביים למדי, אבל נחכה שיגיע לאיזושהי פלטפורמה חוקית ויציבה בישראל.
השני הוא "הנשף" (The Prom) שעלה ביום שישי לנטפליקס, אחד מפרויקטי הדגל של ענקית הסטרימינג ל-2020 ואחד מסרטי החוזה השמן שחתם ריאן מרפי מולה כשעזב את פוקס. אפשר אפילו לראות את זה כגראן-פינאל שלו מ-2020 העמוסה, לאחר שדרדס בשביל נטפליקס כמות מטורפת של תוכן השנה עם המיני סדרה "הוליווד", הסדרה "ראצ'ד", העונה השנייה של "הפוליטיקאי", והסרט "הנערים בחבורה". כל אלו היו, בצורה כזו או אחרת, אכזבות, ולכן סימן שאלה גדול כמארקי של ברודווי עמד מעל המחזמר החדש והמנצנץ, זה עם הקאסט החלומי ושאיפות האוסקר.

ברודווי העכשווית איננה תחום המומחיות שלי, אאלץ לומר (הפעם האחרונה שהייתה שם הייתה ב-2001 ובזבזתי את תקציב הלפני-צבא שלי על "רנט" ו"פאנטום האופרה", כי אני תיירת מביכה), אבל נראה לי ש"הנשף" מסמן את תקופת הזמן הקצרה ביותר בין עליית מחזמר בבורדווי וההפקה ההוליוודית שלו. בסך הכל שנתיים עברו בין הפרימיירה של "הנשף" שכתבו מת'יו סקיאר וצ'אד בגלין, שהיה להצלחה והפסיד את כל שש המועמדויות שלו לטוני, ובין הרגע בו היה לסרט שעומד בפני עצמו.
סתם, לצורך העניין, לעיבוד הקולנועי של "רנט" לקח תשע שנים לקרות (וכל שנה חרצה בו צלקות), לעיבוד של "היירספריי" ארבע שנים ו"מאמא מיה" שש שנים. ל"מרשעת" (2004) ו"ספר המורמונים" (2011) אנחנו עדיין מחכים.

מאוד לא מפתיע מדוע ריאן מרפי, אחד הקולות הטלוויזיונים הכי משמעותיים בעשייה הלהט"בית של האלף החדש – וכנראה של אי פעם, אם להיות כנים – מיהר להשתלט על "הנשף". המחזמר מתחיל כאשר ועד ההורים של תיכון באינדיאנה מחליט לבטל את נשף הסיום של התיכון, וזאת רק כדי למנוע מתלמידה לסבית להשתתף בו בנוכחות אהובתה. הידיעה הזו מגיעה אל אוזניהם של ארבעה שחקנים מברודווי, שנעים בין כאלו שהקריירה שלהם אחרי שיאה לאלו שכבר לא יגיעו לשום שיא בימי חייהם, והם מחליטים שהתערבותם תוכל לסייע להם לצבור חיבה בתקשורת.
במשהו בין "קאדילק של סוף שבוע" ל"באג לייף", הנוכחות הצבעונית והגדולה מהחיים של הניו יורקרים לא בדיוק מתיישבת טוב עם העיירה, והם עושים אפילו יותר נזק מתועלת, אבל דווקא הם בדרך לעבור שינוי חיובי ולגלות עולם שהם כנראה לא הכירו.

אהיה חייב להתוודות שאל "הנשף" הגעתי עם סוג של סכינים שלופות, מוקף חומה צינית למדי, מוכן להתאכזב מזה שריאן מרפי נגס ביותר ממה שהוא יכול לבלוע, לכתוב שהמהירות מהבמה למסך תהיה בעוכרי העיבוד, שדי כבר ללהק את מריל סטריפ למחזות זמר למרות שיש וואקליות מוכשרות ממנה, שמה פשר מתקפת הג'יימס קורדן הזו אחרי שלא הוכיח את עצמו ב"אל תוך היער" או "קאטס", למה ליהקו אותו לתפקיד של גיי במקום שחקנים מחוץ לארון שיותר צריכים את ההזדמנות הזאת, ואיך אני כבר יודע שהסרט הזה יהיה מועמד לכל פרסי גלובוס הזהב כי כולם פה ישנים בעמידה.

בדיוק כמו בשבוע שעבר, התיישבתי מול נטפליקס קצת אחרי עשר בבוקר של יום שישי, השתקתי את הנייד, וחיכיתי לראות מה יבוא, כאשר שהדקות הראשונות אותתו לי שאשר יגורתי בא לי. הנאמבר הראשון, "לשנות חיים" שמתרחש רגע אחרי הפרימיירה של המחזמר "אלינור" בכיכובם של די די אלן (סטריפ) ובארי גליקמן (קורדן), גם לי להשתבלל במושבי. זה הרגיש כמו הגרסה הלא אירונית של פתיחת "המוות נאה לה", והשיר "אני רואה אותי" מתוך העיבוד המזמר והמומצא של "ציפור הנעורים המתוקה", זה שחתם את הקריירה של מדלין אשטון. כלומר, לא משהו שאנחנו צריכים.
לא רק ששנאתי את העיצוב האומנותי המלאכותי והשטוח, אפילו כמעט הצטערתי שהסיפור המעניין הזה הולך ליפול קורבן לשירים משונים בביצוע של שחקנים טרנדיים, ופוסט טראומה קרה מימי "אל תוך היער" שטפה אותי. מי ידע שאת המשך היום שלי אבלה בלשבת בחצר שלי, מקשיב לשירים של "הנשף" שוב ושוב, הכי שמח שהייתי מזה חודשים, ובערב אושיב חברים מול הטלוויזיה כדי לצפות בו פעם נוספת.

אחרי הפתיחה המקרטעת, בשתי הצפיות, הכל השתנה עם הנאמבר של "It’s Not About Me". כל חשדנות שהייתה לי התפוגגה ללא שוב. לא רק שזה שיר מבריק, אלא גם שהמודעות העצמית שהוא מביא מרגישה פתאום אורגנית, וכמובן שהביצוע של סטריפ מפואר. פתאום מצאתי את עצמי צוחק בקול רם, מסתנכרן לחלוטין עם הקצב, ומבין מה ריאן מרפי עושה פה. בצפייה השנייה ראיתי איך זה גם משפיע צופים אחרים בדיוק באותה מידה. אחת מסצנות השנה, בקלות.
אבל גם ההמשך מחזיק, אם כי ישנן מעידות. השירים של "הנשף" מרגישים כמו אחד-על-אחד "היירספריי" רק עם גייז במקום שחורים, והמוזיקה עצמה הולכת בתלמים מאוד מוכרים של תולדות המחזמר. עם זאת, מרפי מביים את הסרט הזה כמו מישהו שכל החיים ישב בחדר אפור ועלוב ואז פתאום קיבל את החופש לצאת ולרקוד בשדות. הוא מתפוצץ פה, מתנהג כמו ילד בחנות ממתקים, וזה כל כך מדבק.
"הנשף" הוא אקסטרה בהכל. הצבעוניות, הקיטש, הנאמברים, הכוריאוגרפיה, ההופעות, הרגשות, הכל ממש נשפך מהשוליים. לי, באופן אישי, זה עזר לשכך את הציניות. יש פה גישה מאוד לא מתנצלת, ואולי אפילו לא מודעת, של בניית מחזמר. זה מה שהפך את "גלי" ללהיט בעונה הראשונה. ייתכן מאוד שלאחרים זה יפריע, אבל תוך רגע כל הביקורת האינהרנטית שלי על הפרויקט פשוט התאדתה. ולכן גם במערכה האחרונה, שהופכת לסכרינית וזורקת כל אמינות או ריאליזם לרוח, כבר הייתי של הסרט הזה לחלוטין ולא הייתה דרך חזרה. הרבה זמן זה כבר לא קרה.
הפעם האחרונה שבאמת התלהבתי ממחזמר קולנועי, שטחנתי את שיריו בטיוב שבועות אחר כך, היה "היירספריי", לפני 13 שנה. ולכן מה שקרה כעת כל כך משמעותי מבחינתי – "הנשף" הוא החוויה הכי קרובה שהייתה לי מאז. וגם הפעם אני מאוכזב מהתגובה הכללית של העולם שאולי לא באמת רוצה לשמוח. וגם הפעם אני מאמין שאם לא עכשיו, בעוד כמה שנים יותר ויותר אנשים יאמצו את הסרט הזה לליבם.

מעבר לאפס ציניות של מרפי בגישה שלו ל"הנשף", הוא כמובן משתמש בכמה אסים די גדולים. נגיד, הצלם מת'יו ליבטיק ("כוכב נולד", "ברבור שחור", "רקוויאם לחלום"). נגיד, מריל סטריפ. ואני יודע שהיא כבר פאנץ'-ליין אוסקרי, וכל שעה הקונצנזוס משנה את דעתו עליה, אבל תקשיבו לי – זאת ההופעה הכי טובה שלה בקולנוע מאז "השעות". אם היא יכלה להיות מועמדת לאוסקר על "פלורנס פוסטר ג'נקינס" (מועמדות שאני ממש חי איתה בשלום, בשונה מרוב האנשים שאני מכיר), אז על "הנשף" מגיעה לה כפול.
שני הגברים שלצדה גם הם מצוינים, ובאמת שהדבר האחרון שרציתי לעשות הוא לפרגן לג'יימס קורדן, אבל היי, הנה אני עושה את זה. הוא מעולה. במקרה של קיגן-מייקל קי המצב קצת יותר מורכב. מצד אחד הוא נפלא, וכנראה ההופעה הסקסית ביותר של השנה (לא נכנס לזה עכשיו). מאדך, הליהוק שלו מול סטריפ – כפרטנר רומנטי למרות שהוא צעיר ממנה בכמה עשורים – מעט משונה. אני חושב שהיו צריכים למצוא מישהו מבוגר יותר לתפקיד מנהל בית הספר האפרורי שבורח לברודווי מדי פעם כדי להיזכר בפלא של העולם.
עוד הצלחה מפתיעה היא אנדרו ראנלס כצלע הרביעית של חבורת השחקנים. השנה ראינו אותו גם ב"הנערים בחבורה", ונראה שהוא סוף סוף הצליח לתרגם את הקסם שלו גם למסך.

דווקא בתחום הנשים-שאינן-סטריפ המצב איכשהו פחות מזהיר. אריאנה דבוסה בתפקיד אליסה גרין הצעירה והקרועה בין העולמות היא כנראה הטובה מכולן. קארי וושינגטון ראויה בהחלט, אבל בתפקיד פונקציונלי לחלוטין, ואיכשהו זה נראה שהיא לא לגמרי עומדת מאחורי הפעולות של הדמות שלה בחלקו הראשון של הסרט. כשמישל פייפר עשתה בדיוק אותו הדבר ב"היירספריי" זה היה חומר לאין סוף מופעי דראג. פה וושינגטון בעיקר מאזנת את הסצנה, אבל לא יותר מזה.
אבל בעיני הבעיה האמיתית של הסרט היא הליהוק של אמה, הנערה שנלחמת על מקומה בבית הספר, הגיע לג'ו אלן פלמן. היא באמת לא מחזיקה את המצלמה, מרגישה מלאכותית ומזוייפת ויש דיסוננס בין העוצמה הווקאלית ויכולת ההבעות שלה. היא ממש מחלישה את "הנשף".

וזה מביא אותי לסימן השאלה הגדול ביותר שלי בנוגע ל"הנשף" – ניקול קידמן. מדובר בשחקנית בה אני מאוהב, והמהלך שלה לקראת הפרויקט הזה מעניין במיוחד כי היא בכל זאת הרוויחה את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר בזכות מיוזיקל ("מולין רוז'") ואת הזכייה שלה בפרויקט עם סטריפ ("השעות"), כך שהמתח בין הנוכחות שלה לתפקיד היה די גבוה. אבל בתום הצפייה אני יכול לומר שבכל היקר לי אין לי מושג מה היא עושה פה. וזאת לא אשמתה, היא מאוד טובה במה שיש לה ביד, אבל התפקיד שלה מיותר לחלוטין (למרות שהדמות עצמה מעניינת, פשוט לא עושים איתה כלום), יכל להישלף מהסרט מבלי לפגוע בכלום, והשיר שלה הוא הגרוע ביותר – לטעמי – מכל הנאמברים. בזבוז נורא של שחקנית בקאליבר מטורף.

"הנשף" ארוך מדי, בקטע קיצוני, והוא כנראה מיועד למעריצי ברודווי אדוקים, או לפחות לאלו שמחשיבים את עצמם ככאלה. וכנראה שלמי שלא עלה על הגל שלו בחצי השעה הראשונה מחכה חוויה מפוקפקת למדי. מבחינתי, לא נראה לי שהיה פער גדול יותר השנה בין איך שנכנסתי לסרט ואיך שיצאתי ממנו.
קשה לתאר כמה טוב "הנשף" עשה לי על הלב, וכמה אני מאמץ אותו לחיקי מעתה ואילך. וגם אם העולם הולך להיות מסויג וחשדן אליו – ובצדק, יש לומר – אני די בטוח שההיסטוריה תעמוד לצדו. או לפחות ככה אני מקווה. למרות הנאיביות ולמרות הקרבה ל"היירספריי", הוא פשוט משמח מדי, ואנחנו זקוקים לזה כרגע.