• סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • מחתרת השישה
  • סופשבוע אוטופיה 2019: המדריך המלא
  • האפיפיורים
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

אוסקר 2019/20: מה למדתי מעונת הפרסים הקודמת?

25 בנובמבר 2019 מאת אור סיגולי

אמנם אין באמת תאריך פתיחה רשמי לעונת האוסקר (או "עונת הפרסים" אם אתם בקטע פלורליסטי), אבל בכל זאת יש כמה אופציות. יש כאלה שמכריזים על ההזנקה עם פרסום המועמדים של פרסי הגות'האם והספיריטיס (אם כי השפעתם על המשך העונה די זניח), חלק הולכים אחורה להתחלת פרסומי מודעות For Your Consideration שצצים בעיתוני הבידור, יש שכבר מתחילים לספור החל מפסטיבלי טולרייד וטורונטו, ויש גם כאלה שממהרים לכתוב שעונת האוסקר התחילה בשנייה שהם ראו סרט למבוגרים משובץ בין סרטי הקיץ לסרטי החגים. הדבר היחיד שאנחנו יודעים בוודאות הוא מתי זה יסתיים. השנה, זה יקרה ב-9 לפברואר עם תום טקס האוסקר ה-92.
בתור השמרן הניינטיזי שאני, מבחינתי עונת הפרסים מתחילה עם הזוכים הראשונים שמוכרזים, בין אם אלו של הנשיונל בורד אוף רוויו, או של תא המבקרים של ניו יורק. מהרגע הזה הדברים הופכים להיות אמיתיים, ולא סתם רעם מתגלגל מרחוק.

וכמו שאין דרך אחת להסתכל על תחילת העונה, גם אין שום דרך לדעת מה יקרה בה. זה נשמע הדבר הכי מובן מאליו, אבל האמת היא שאנחנו לא באמת מתנהלים על פי הידיעה הזאת. רוב הזמן אנחנו מחפשים נקודות השקה לעונות קודמות כדי לעשות לעצמנו סדר בבלגן, וכדי שנוכל להרשים את עצמנו בשלב ההימורים.
דברים כמו "זה בדיוק כמו המרוץ של זה נגד זה בשנה שעברה" או "התהליך שהשחקנית הזאת עוברת זהה למה שההיא עברה לפני ארבע שנים" הם מאוד שכיחים, לפעמים נכונים ורוב הפעמים לא. המרוץ הוא דינמי, משתנה כל שנה, וגם אם נדמה שנכנסים לתבנית, זה לא בהכרח יהיה המצב.
זה קשור להרבה גורמים משתנים. הסרטים כמובן, אבל גם הדמוגרפיה של האקדמיה (הרבה לא-אמריקאים הצטרפו לאחרונה), התאריכים (השנה זוכי איגוד המפיקים והבמאים יוצאים על תום ההצבעה לאוסקר ולכן לא ישפיעו בהכרח על המצביעים), וגם שינויים גדולים יותר, כמו למשל תמורות בהרגלי הצריכה והצפייה ברחבי העולם.

אז כאמור, אין דרך לדעת לאן הרוחות ינשבו השנה. ובכל זאת רציתי, שנייה לפני שזה מתחיל באמת, להסתכל על מה שקרה בשנה שעברה אחרי שהאבק שכך, ולראות מה בכל זאת אפשר ללמוד ולהבין – אם בכלל, וממה אנחנו יכולים להתעלם כאשר הרעש יהפוך למחריש אוזניים וכבר לגמרי נתבלבל.

שובו של "גלובוס הזהב"

כמובן שהטקס המתוקשר מטעם כתבי הבידור הזרים של הוליווד מעולם לא הלך לשום מקום, אבל מבחינתי קרה הדבר הנורא מכל – בשנה שעברה, "גלובוס הזהב" היה ברומטר כמעט מושלם למה שעומד להיות בטקס האוסקר עצמו. אחרי כמה שנים טובות בהן ראו את הזיעה של תא העיתונאים הזרים ניגרת מלנסות לקלוע לטעם האקדמיה, תוך כדי פלרטוט זנותי למדי עם הכוכבים הגדולים שירימו להם בשטיח האדום, היקום שלהם התיישר עם האקדמיה ואני נותרתי ללא קייס להסביר למה ההתעסקות בטקס הזה מביכה.

בשנה שעברה, שני הזוכים הגדולים שיצאו מהטקס היו "הספר הירוק" (סרט-דרמה, שחקן משנה, תסריט) ו"רפסודיה בוהמית" (סרט-קומדיה/מוזיקלי, שחקן ראשי-קומדיה/מוזיקלי). אלו היו בדיוק שני הזוכים הגדולים ביותר של האוסקר, כאשר אמנם "רפסודיה בוהמית" הפסיד את פרס הסרט ל"הספר הירוק", אבל סיים את הטקס עם הכי הרבה זכיות. בנוסף לאלו, פרסי המשחק היו זהים, אם כי בקטגוריות הראשיות זה לא חוכמה בגלל הפיצול לז'אנרים, וכך גם פרס הבימוי והסרט בשפה זרה שהלכו ל"רומא".
בשנה לפני זו, לצורך העניין, זוכה האוסקר "צורת המים" הפסיד את פרס הסרט ל"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". שתזכרו שזה לא תמיד מסונכרן.

השנה ל"גלובוס הזהב" יש לא מעט יכולת להשפיע על האוסקר. ב-6 לדצמבר יוכרזו המועמדים לטקס ובדיוק חודש לאחר מכן יתקיים הטקס שידברו עליו רבות – יום אחד לפני פתיחת ההצבעות לאוסקר. תחשבו כמה טריים בזיכרונם של המצביעים יהיו הזוכים בטקס שטות הזה. נורא.

אבל האמת היא שיש בי סימפטיה סודית ורבה ל"גלובוס הזהב", כי בשונה משאר הטקסים הרשמיים של העונה, הוא היחיד שמכריז בצורה ברורה מה הוא – מסיבה שבה באים להשתכר ולתפוס קצת תשומת לב מול המצלמות. זהו. בשונה מטקס פרסי בחירת המבקרים למשל, שהפך בשנים האחרונות ל"פי 1000 גלובוס הזהב" עם המון קטגוריות שנועדו להרים רייטינג ולפייס כוככבים, כמו גם ובחירה מפוקפקת של זוכים תוך כדי העמדת פנים של טקס מכובד, "גלובוס הזהב" כבר נדמה שהוא בעצמו חלק מהבדיחה.

"הספר הירוק" זוכה ב"גלובוס הזהב"

מותו של "הקמפיין השלילי"

יחד עם פרישתו המבורכת של הארווי ויינשטין מהמרוץ לאוסקר, כל הקונספט של "קמפיין שלילי" (כלומר, חשיפת לכלוך על הסרטים והמועמדים האחרים כדי להרחיק מהם קולות) שכנראה הוא בעצמו המציא, לא שווה כלום כך התגלה בשנה שעברה.
באמת שלא היה סרט שאכל יותר מרור מ"הספר הירוק", החל מהמבקרים שזעקו על גזענות לטנטית (צודקים), דרך משפחתו של דון שרלי שאמרה שהסרט הזה חוטא לאמת, המתקפה המטופשת על ויגו מורטנסן אחרי שאמר "ניגר" בזמן שדיבר על הנושא הרגיש של גזענות באחד ממפגשי הקהל (הוא כמובן לא כינה ככה אף אחד, אלא התייחס לשינוי בתפיסה אל המילה), חשיפת ציוצים פרו-טראמפים וקסנופובים ישנים של התסריטאי ניק ואללונגה שנעלם לחלוטין מהקמפיין לאחר מכן, והצפת אירועים לא מאוד נעימים מעברו של הבמאי פיטר פארלי. מישהו עבד מאוד קשה כדי להפיל את "הספר הירוק", ובדיעבד קשה לחשוב על כישלון גדול יותר.

גם "רפסודיה בוהמית" חטף מכל הכיוונים בגלל מעורבות הבמאי המואשם בפדופיליה והטרדה מינית בריאן סינגר (שהושתק לחלוטין במהלך הקמפיין); אלפונסו קוארון לא שילם לשחקני "רומא"; הצלם של "כוכב נולד" פוצץ מישהו במכות בפסטיבל פולני; ונטפליקס היא בעצם ארגון של אנשי לטאה. כל אלו לא שינו דבר. בסופו של היום, חברי האקדמיה מצביעים למה שעושה להם נעים באותו הרגע, בזכרם שהם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד על פני אדמתו הירוקה של האל.

אל תלכו אחרי הנראטיב

מונח אהוב מאוד אצל מסקרי האוסקר שמנסים להבין לאן הרוח נושבת, הוא מה שמכונה "הנראטיב", כלומר הסיפור הכתוב היטב, והלרוב מרגש, שמוביל מישהו לזכייה באוסקר. כמו למשל מישהו שמעולם לא זכה והנה הגיע הרגע הגדול שלו, מישהו שהפסיד באופן מפוקפק וזה הזמן לתיקון, קאמבק מרשים או כל דבר אחר כאשר בסופו של דבר השורה התחתונה היא זהה – הוא עבד קשה, עכשיו מגיע לו.
הבעיה עם זה היא שבאוסקר אין באמת "מגיע לו" (זה משהו שאנחנו, האנשים שמביטים מבחוץ, מכתירים) והאקדמיה איננה מוח כוורת שפועל בסינכרון.

בשנים האחרונות כמעט כל הנראטיבים הלכו לפח. למשל, זה שאיימי אדמס נחסמה על "המפגש" מכיוון שהאקדמיה לא תרצה סתם להעניק לה מועמדות שישית שתוביל להפסד, אבל אז הגיעה המועמדות על "סגן הנשיא" כשהיה ברור לחלוטין שזו מועמדות מבוזבזת. למשל, העובדה שהמסלול שעשה ג'יימס קובורן בדרך לזכייה על "פגיעה" זהה לחלוטין למסלול של סם אליוט ב"כוכב נולד". למשל, רידלי סקוט שאחרי ההפסד על "גלדיאטור" היה בטוח זוכה על "להציל את מארק וואטני" אבל בסוף בכלל לא היה מועמד. למשל, הזכייה של אנט בנינג על "אמריקן ביוטי" כי בעלה, וורן בייטי, זוכה באותה שנה בפרס למפעל חיים.

השנה יש לא מעט שחקנים שסוחבים אתם "נראטיב": ג'ניפר לופז, רנה זלווגר, רוברט דה נירו, אנטוניו בנדרס, סירשה רונן, שיה לה-באף, לורה דרן מרגו רובי, או כל שחקן מהקאסט של "סיפור נישואין", אם לבחור כמה. בואו נראה מה יצא מזה.

נכון שיש פעמים שזה כן מסתדר. הדוגמא של ליאונרדו דיקפריו ו"האיש שנולד מחדש" הבולטת ביותר מהזמן האחרון, וכמוהו ג'וליאן מור ב"עדיין אליס" וקייט ווינסלט עם "נער קריאה", אליזבת טיילור ב-1960 או אל פאצ'ינו אי שם בניינטיז. אבל זה בטח לא משהו שאפשר לסמוך עליו. וזה כמובן מוביל לדבר הכי מטלטל שקרה בטקס של שנה שעברה.

"ג'ודי – מעבר לקשת"

אין דבר כזה "בחירה סנטימנטלית"

מה היה יכול להיות יותר מרגש ונפלא מזכייה של גלן קלוז באוסקר על "האישה"? מדובר בשחקנית אהובה ומוכשרת, עם קריירה מרשימה מאוד של 37 שנים ושישה הפסדים באוסקר, על חלקם הגיע לה לזכות. עם מועמדותה השביעית בשנה שעברה נראה שכל הכוכבים התיישרו, והיא סחפה את העונה עם נאומים מצוינים בגלובוס הזהב ובפרס איגוד השחקנים. מה היה כואב לאקדמיה להצביע לה ולהעניק לאישה הזו רגע של ניצחון שכל כך מגיע לה?
התשובה לזה היא, כנראה, אוליביה קולמן הייתה טובה יותר.
נכון, המונח "טוב יותר" לא תמיד מנצח באוסקר, אך אם מסתכלים אחורה גם "אבל הגיע הזמן" לא ממש. זה עוזר מאוד בשלב המועמדות, לא בזכייה.

למעשה, מעט מאוד שחקנים ותיקים זכו בזכות זה. גלוריה סטוארט הפסידה על "טיטניק", רובי די על "אמריקן גנגסטר", סילבסטר סטאלון על "קריד", עמנואל ריבה על "אהבה", לורן באקול על "שתי פנים למראה", פיטר פונדה על "הזהב של יולי", ברט ריינולדס על "לילות בוגי", אלברט פיני על "ארין ברוקוביץ'", ביל מארי על "אבודים בטוקיו", האל הולברוק על "עד קצה העולם", אדי מרפי על "נערות החלומות", ברוס דרן על "נברסקה" ועוד ועוד. לכולם היה נראטיב, לכולם היה ממד סנטימנטלי משמעותי בדרך, כולם הפסידו.

ולפני שאתם זועקים חמס, רגע – כן, אתם צודקים. בהחלט היו כאלה שרכבו על הרכבת הזאת עד הפודיום: ג'ק פאלאנס, ג'יימס קובורן, מורגן פרימן, אלן ארקין, כריסטופר פלאמר (אחרי שהפסיד את המועמדות הסנטימנטלית הראשונה שלו עם "התחנה האחרונה") ועוד, אבל שימו לב למספרים. זה לא באמת מתאזן.

הסיבה שאנחנו מתבלבלים בעשור-שניים האחרונים היא מאוד ברורה: פרס איגוד השחקנים. מה שנודע כפקטור הכי מוצלח לפרסי המשחק הוא למעשה פרס מאוד צעיר, בן 25 בסך הכל, ולכן המצביעים נוטים לחפות על כל השנים בהן לא היה קיים. ראינו את זה עם הזכייה של דנזל וושינגטון בזכות "גדרות", מריל סטריפ עם "ספק", רוברט דובאל עם "תביעה אזרחית" וכמובן גלן קלוז של "האישה". כשלחברי איגוד השחקנים יש הזדמנות לתת פרס תחרותי לכוכב ענק שהפסיד בעבר או שימיו הגדולים היו לפני 1994, הם מסתערים על זה, ואז פתאום נראה לנו שהמפה משתנה. אבל זה לא תמיד המצב.

בעולם מטורף קריס טפלי הוא השפוי

הנה טיפ: קראו את ההימורים של קריס טפלי מ"ווראייטי", מצאו את ההימור הכי מופרך ולא סביר שלו – ולכו על זה בכל הכוח. טפלי הוא זה שידע שפאקינג "הנוסעים" יהיה מועמד על עיצוב ומוזיקה, והוא לא זז מעמדתו שפאווליקובסקי יהיה על תקן במאי-בודד בזכות "אהבה בימים קרים". אם הייתה לי גישה קלה לשאר הההימורים שלו הייתי מביא דוגמאות נוספות.
הוא לא מהמר האוסקרים הכי מדויק שאני מכיר, אבל במדד ה-no guts no glory הוא אחד המובילים.

מה יהיה עם נטפליקס?

זאת כבר שנה שנייה ברציפות בה המעורבות של נטפליקס באוסקר מחזיקה את כולם על הרגליים. בשנה שעברה היא רשמה הישג מרשים עם שלוש הזכיות של "רומא" (סרט בינלאומי, צילום, בימוי) אבל כזכור הפסידה את הפרס הגדול. כך שבזמן שברור לנו שהיא יכולה לדרדס לעצמה פרסי אוסקר בקטגוריות הלווייניות, שאלת הסרט הטוב ביותר לא רק שעדיין פתוחה, אלא גדולה מאי פעם.

השנה לנטפליקס יש שלושה מתמודדים שכבר סומנו בכמה עיגולים אדומים בקטגוריות הסרט, המשחק והתסריט: יצירת המופת המונומנטלית של סקורסזה "האירי", "סיפור נישואין" המעולה, וחביב הפסטיבלים "האפיפיורים".
לא משנה כמה פרסים יצברו הסרטים האלו במהלך העונה, עד לרגע האחרון לא נוכל באמת בלב שלם להמר עליהם מכיוון שככל שידוע לנו, הוליווד הישנה – שכפי שראינו בשנה שעברה עדיין קובעת את סדר היום – ממשיכה להתנגד. יום אחד זה יישבר. השאלה אם האוסקר ה-92 יהיה הטקס בו זה יקרה.

"האירי"

שלושת עמודי התווך של פרס הסרט הטוב ביותר התמוטטו

עד תחילת העשור זה היה די ברור – כדי לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר חייבים להתקיים שלושה דברים: מועמדות לבימוי, מועמדות לעריכה ומועמדות לפרס הצוות הטוב ביותר באיגוד השחקנים. אף אחד משלושת אלו כבר לא מחזיק.

פרסי איגוד השחקנים חטפו דאבל פאנץ' בשנתיים האחרונות, אחרי ש"צורת המים" ו"הספר הירוק" בכלל לא היו מועמדים לפרס הצוות הטוב ביותר. כזכור, מאז ייסוד הקטגוריה ב-1995 ועד 2014, כל זוכה אוסקר לסרט הטוב ביותר היה ברשימה הזו. החוק הזה כבר הלך. הבנתי שזה קשור לכך שבשנתיים האחרונות הקבוצה המצביעה למתמודדים הורחבה וכעת כוללת גם את הפעלולנים, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין רשמיים.

מועמדות לפרס העריכה הייתה אחת הסטטיסטיקות היציבות ביותר של האוסקר. בין 1980 ("אנשים פשוטים") ל-2014 ("בירדמן") לכל זוכי הסרט הטוב ביותר הייתה מועמדות בפרס העריכה. "בירדמן", כי הוא הרי ב"וואן שוט" (דווקא במקרה שלו מועמדות על עריכה הייתה מוצדקת לחלוטין, כי להסתיר את הקאטים בטח לא היה קל) שבר את זה. אמנם מאז כל ארבעת הזוכים מאז היו מועמדים על עריכה (במקרה של "ספוטלייט" ו"הספר הירוק" זה היה בולט במיוחד כי זו המועמדות האומנותית-טכנית היחידה שלהם), כך שעדיין מדובר בסטטיסטיקה החזקה ביותר, אבל כבר ראינו את הסדקים.

העניין עם הבימוי הטוב ביותר הוא משונה מאוד. באופן טבעי, אוסקר הבימוי הוא הקטגוריה השנייה בחשיבותה בטקס, וקשה לראות איך סרט יכול להיחשב כסרט הטוב ביותר בלי שהבמאי/ת שלו נמצא/ת ברשימת חמשת עבודות הבימוי של השנה, קל וחומר כשמדובר ברשימה של חמישה עד עשרה סרטים.
עד האלף החדש, זכייה של סרט בלי בימוי התרחשה בדיוק פעמיים – "גראנד הוטל" ב-1932 כששיטת ההצבעה הייתה שונה לחלוטין, וב-1989 עם "הנהג של מיס דייזי".
ב-2012, "ארגו" היה השלישי שעשה זאת במהלך 85 שנות אוסקר. זה היה סיפור די גדול. אבל מאז זה קרה שוב עם "הספר הירוק". כלומר, תוך שבע שנים כמות הסרטים שזכו בלי מועמדות לבימוי הכפילה את עצמה, ובאופן כללי הקטגוריה הזו הפכה להיות כאוס מוחלט ונפלא.

רוצה לומר, אין לנו על מי להישען.

האוסקר ה-91 היה אנומליה בכך שהוא היה הכי מסורתי מבין כל הטקסים מאז בערך "נאום המלך", ולכן אפשר לראות הרבה מן המשותף ביניהם – שניהם היו טקסים בהם נראה שהאקדמיה מחזירה עטרה ליושנה אחרי רצף של סטיות תקן, והטעם של הוליווד הישנה קבע בסופו של דבר את הטון. עכשיו נצטרך לחכות ולראות האם זה יחזיק שוב (המייצגים את הצד הזה של הסקאלה, נכון לעכשיו, הם "פורד נגד פרארי", "1917" ו"היו זמנים בהוליווד") או שמא אנחנו שוב מול עידן אחר ולא צפוי ("האירי" של נטפליקס, "פרזיטים" הדרום-קוריאני ו"ג'וקר" הקומיקסי). מה שבטוח, יהיה מעניין.