• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: הזוכים והסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שביעי, וראשון של אורון
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

"נוכלות בלי חשבון", סקירה

13 בספטמבר 2019 מאת אור סיגולי

סביר להניח שהתגובה הראשונית להגעתו של "נוכלות בלי חשבון" תהיה זהה אצל כולם, וסביר להניח שזו לא תהיה אחת נלהבת במיוחד.
זה מתחיל עם זה של"נוכלות בלי חשבון" קוראים, ובכן, "נוכלות בלי חשבון" (לא הרבה יותר טוב מהשם הלועזי הגנרי, "Hustlers"); בנוסף הוא על חשפניות – עיסוק שבעולם הקולנוע לא זכה לטיפול המעודן ביותר נאמר זאת ככה; משובצות בו מיני כוכבות מוזיקה להופעות קצרצרות, כשממש אפשר לשמוע איזה ראש אולפן מתעקש ללהק אותן רק כי יש להן הרבה עוקבים באינסטגרם או משהו כזה; והשיווק מחו"ל מוכר לנו שמדובר בקבוצת נשים שלוקחות את העניינים לידיים, ומחליטות לעבור לצד הלא נכון של החוק כדי להוכיח שהן לא נופלות מאף אחד אחר.

ובזמן שבהחלט אין שום בעיה עקרונית עם סיפורים על נשים שלוקחות את העניינים לידיים, ומחליטות לעבור לצד הלא נכון של החוק כדי להוכיח שהן לא נופלות מאף אחד אחר, אם יש תת ז'אנר קולנועי שהמאיס את עצמו בשנים האחרונות, הוא בדיוק זה. "אלמנות", "נוכלות עם סגנון", "אושן 8" ובאיזשהו מקום גם "נקמה חריפה", כולם סרטים מאותו הקונספט, כולם נעו על הקו שבין המאכזב והמיותר (אל אלו אפשר להוסיף את "המטבח" שאמור להגיע גם הוא בקרוב, אבל אותו טרם ראינו).

בעקבות אלו, "נוכלות בלי חשבון", המבוסס על סיפור אמיתי במרכזו חבורת חשפניות שלאחר המשבר הכלכלי מצאה לנכון לסמם ולשדוד קליינטים בעלי ממון לעיתים במחיר הרס חייהם, סובל מנקודת פתיחה מאוד בעייתית. כשאני קיבלתי את ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט, לדוגמא, בהיתי במייל כמה שניות והחלטתי שאין סיכוי שאני מבזבז ערב על עוד סרט שמנסה להראות נשים חזקות אבל בסופו של דבר הופך אותן לקלישאות גבריות נבובות באצטלה של התקדמות. אבל אז הגיעו הביקורות מטורונטו ושינו את הכל. ואם זה לא מספיק גם כותרות האייטמים דיווחו משהו שלא קרה כבר מעל ל-20 שנה: באזז אוסקר לג'ניפר לופז. בשלב הזה היה ברור  שהפעם קרה משהו אחר, משהו שכדאי לבדוק.

לא יהיה זה מופרך לומר שחלק משמעותי מהיחס השונה שהסרט הזה קיבל הגיע בזכות מי שעומד מאחוריו, או יותר נכון, מי שעומדת מאחוריו – הבמאית והתסריטאית לורנה סקפריה. בשונה מכל הסרטים שהוזכרו בפסקת הפתיחה (להוציא את "המטבח"), "נוכלות בלי חשבון" נכתב ובוים על ידי אישה. זה כמובן לא ערובה לשום דבר, וראינו מספיק סרטים של נשים שחוטאים בכל מה שאנחנו מאשימים במאים גברים, אבל זה כבר הבדיל אותו מהשאר וכבר סיפק לו מנת סקרנות מסוימת.
אם להיות כן, האמת היא שבעיני המונחים "בימוי גברי" ו"בימוי נשי" הם כל כך ערטילאיים לרמה שאפשר בכלל להתווכח האם הם קיימים, אבל שני סרטים מהתקופה האחרונה, הסרט לשמו התכנסנו ו"נקמה" של קורלי פרגיט, חושפים בפנינו משהו שבשלב הזה קשה להתעלם ממנו – מה קורה כשהסרט איננו מסופר מנקודת מבט גברית.

זו רעה חולה גם של כמה מהסרטים הכי פרו-פמיניזם שיש. המצלמה, המיזנסצנה, התאורה והעריכה, כולם משרתים הסתכלות חיצונית על הדמויות הנשיות, והופכים אותן לאובייקט. הדוגמא הכי מוכרת מהזמן האחרון היא "כחול הוא הצבע החם ביותר", שעל אף שעוסק באהבתן של שתי בחורות ומציב במרכזו נראטיב נשי מובהק, עדיין יש בו לפתע סצנת מקלחת שאיננה קשורה לכלום בה השחקנית מסתבנת להנאתה בפוזיציה מגרה שחושפת-אבל-לא, עליה אמרה ידידה שלי שצפתה אתי בסרט "אף אחת לא מתקלחת ככה. זה פשוט נורא לא נוח".
סצנות הסטרפטיז ב"בלי חשבון", כמו סצנת האונס ב"נקמה" (להבדיל), מראים בצורה מוחלטת מה ההבדל בין שתי נקודות המבט. אם תשוו בין סצנות הסטרפטיז של "נערות שעשועים", "פלאנט טרור", "סטרפטיז" ואפילו "קרוב יותר", אל מול סצנות הסטרפטיז של סקפריה ב"נוכלות בלי חשבון", תיווכחו בכך באופן ברור כשמש. הסיקוונסים של הריקוד האירוטי ב"נוכלות בלי חשבון" הן לרוב אמנם סוחפות ואנרגטיות, אבל אף פעם לא מציצניות, בטח שלא מחרמנות. סקפריה לא בגדה באמון הדמויות הנשיות שלה, וידעה להעמיד את המצלמה ולחתוך באופן שאולי ילהיב את הצופים – כפי שלעיתים החשפניות נכנסות לקטע – אבל אף פעם לא הופכת אותן לאובייקט. ככזה, "נוכלות בלי חשבון" הוא בית ספר בבימוי.

אבל זה לא הופך אותו למושלם. די רחוק מזה, האמת. הסרט מסופר לנו ברובו בדיעבד על ידי דסטיני (קונסטס וו מ"עשיר בהפתעה" והסדרה "חמוץ מתוק", בעיני לא בשיאה פה) המגוללת את שרשרת האירועים שהפכה אותה מחשפנית המנסה בסך הכל לסגור את החודש – לפושעת שמכינה סמים במטבח ועוקצת אלפי דולרים מגברים חסרי אישיות, הכל בחסות חשפנית שלוקחת אותה תחת חסותה (ג'ניפר לופז, ואנחנו עוד נגיע לעניין הזה עוד מעט). ככזה, המבנה שלו מאוד שונה ממה שהטריילרים רוצים שנחשוב. למעשה, כל עלילת הפשע נכנסת רק שעה פנימה לתוך הסרט, אחרי דקות ארוכות שעניינן בעיקר אחווה נשית והקושי להתקיים. באיזשהו מקום, דווקא החלק הראשון הוא המעניין יותר, זה המקרב אלינו את הדמויות ויוצר הזדהות (סקפריה והצלם טוז בנהאזי משתמשים בהמון קלוז אפים לטובת האפקט). עלילת הפשע, כך מסתבר במהרה, איננה דרמטית במיוחד ובשלב הזה הסרט סובל מבטן די רצינית וממריחת זמן שגורמת לנו לפקפק האם בכלל יש פה חומר לסרט באורך מלא.
לא פעם יש תחושה שאנחנו נמצאים שוב בטריטוריה שכבר היינו בה, והסרט לא באמת מספק אדרנלין של סכנה והסתבכות כמו סרטים אחרים שראינו בסגנון מ"הזאב מוול סטריט" דרך "כלבי מלחמה" ו"תוצרת אמריקה" – גם להם הבעיות שלהם. התסריט גם לא מספיק חריף או עוקצני כדי להיות "מכונת הכסף" או סרטים אחרים על התמודדות עם המשבר הכלכלי שגם צצו כפטריות אחרי הגשם בתחילת העשור הנוכחי.

אבל על אף זאת, "נוכלות בלי חשבון" נותר סרט מהנה מאוד ברוב חלקיו. פס הקול של הסרט פשוט מעולה, והשירים המשובצים בו לא מרגישים כמו פלייליסט גנרי שנשלף מספוטיפיי אלא באמת מצליח להעניק תנופה לסצנות. העריכה של קיילה אמטר, גם אם מפספסת בתמונה הגדולה, כן מצטיינת בתוך הסיקוונסים עצמם.
ומעל לכל אלה – ואמרתי לכם שנגיע לזה – נמצאת ג'ניפר לופז.
לא בטוח כמה יודעים את זה, אבל אני מעריץ גדול של לופז השחקנית. יש אפילו תיעוד של זה בסריטה, כאשר המחמאה הכי גדולה שנתתי לאחת ההופעות האהובות עלי בשנה שעברה, זו של ליידי גאגא ב"כוכב נולד", היא שהיא מזכירה לי את הופעותיה של ג'ניפר לופז. הדור שלי מכיר את לופז כשחקנית לפני שהיא כוכבת פופ, ודי מדהים לראות את ההבדל בין הפרסונה הסקסית-המונית שלה כמוזיקאית, לבין זו העדינה ומלאת הניואנסים בקולנוע. "רומן לא חוקי", "ג'ק", "מארגנת החתונות", "עיני מלאך" ו"חיים לא גמורים" – בין אם מדובר בסרטים טובים או לא – כולם הוכחה ליכולות שלה כשחקנית מצוינת. בעיני, להוציא את "רומן לא חוקי", הופעתה ב"נוכלות בלי חשבון" היא הטובה ביותר שלה, ובאזז האוסקר שלה מוצדק בהחלט (בהתחשב בכך שאנחנו מכירים בזה שמדובר בתפקיד משנה).
לופז משתלטת על המסך בקלות מדהימה. הכריזמה שלה היא של כוכבת אמיתית, והיא מצליחה להוסיף לא מעט מורכבויות לתפקיד שלה. אני בכל זאת מאמין שממש כמו מת'יו מקונוהי ב"מג'יק מייק", לופז תצבור ביקורות מעולות ואולי אפילו כמה איזכורים בעונת הפרסים, אך לא בטוח שזה יתממש לכדי מקום בחמישייה השנתית. אבל לא יהיה שמח ממני אם יתגלה שטעיתי.

"נוכלות בלי חשבון" הוא מקרה בוחן מרתק הרבה לפני שהוא סרט מוצלח במיוחד, אבל יש לו את ההצלחות שלו. סביר להניח שהצלחה כלכלית איננה על הפרק, כי הצופים שיבואו לראות חשפניות שנותנות בראש ישתעממו למוות כאשר הם יגלו שמדובר בדרמה בווליום נמוך למשך לפחות 60 דקות, אבל הוא בטח ובטח לא סרט שצריך להתעלם ממנו או לפתור אותו כזניח. הוא לגמרי משהו אחר, משהו שראוי לתת לו הזדמנות.