״תיכון מגשימים״, סקירה

קיץ 2026 הוא קיץ הראפ וההיפ-הופ של ישראל. הסדרה "זהב שחור" שעלתה השבוע בכאן 11 מציגה באופן סוחף ומבדר את תולדות הז'אנר בארץ, לפחות על פי שני הפרקים הראשונים בהם צפיתי, שני פרקים שהם סיפור בפני עצמם ובו בזמן רק סוג של הקדמה. השבוע עולה לאקרנים הסרט המצופה "תיכון מגשימים", סרטו השני של עמית אולמן אחרי "העיר הזאת", וסרט שהיה די בלתי נמנע אחרי ההצלחה של קודמו.

כמו "העיר הזאת", גם "תיכון מגשימים" התחיל את דרכו כהצגה אותה כתב אולמן (מוכר גם בכינוי פדרו גראס) עם עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי),  שותפיו להרכב "ויקטור ג׳קסון" ולהופעת ראפ עוד מהתיכון. על שתי היצירות שלהם אפשר לומר שהן מחזה ששואב הרבה לא רק מן המוזיקה, אלא גם מן הקולנוע. במקרה של ההצגה השנייה שהיא כעת הסרט השני, הדגש הוא בעיקר סרטי תיכון, אבל גם סרטי ספורט וסרטי חניכה בכלל. זאת, בעוד הסרט הקודם התכתב עם סרטי הבלש הפילם נואר, ז'אנר גם שמכתיב סגנון בצורה ישירה יותר.

הדבר מציב את אולמן כבמאי עם סוג של דילמה לקראת הסרט הנוכחי שלו. מצד אחד, דומה כי התקציב גדל וגם החופש והדרך בה הוא יושפע מן הז'אנרים. מאידך יש פחות כלים בטוחים להיעזר בהם מבחינה סגנונית ולהרגיש כי הם בהכרח יזכו לאהדת החובבים של הפרויקט הבכור. מעבר לכך, בגלל השימוש בשחקנים צעירים בעלילה, אולמן עובר כעת לתפקיד משני ומעניק את הבמה המרכזית לדור חדש.

השורה התחתונה, שאני שם דווקא קרוב לפתיחת הסקירה, דומה למדי למה שרשמתי קרוב לפתיחת הסקירה הקודמת על סרט של אולמן. אצטט את עצמי: "העיר הזאת תיכון מגשימים" פונה היטב לרוב המעריצים של ההצגה והמוזיקה, אבל הוא בהחלט לא רק חגיגה למעריצים בלבד. הצגת הקאלט יכולה להפוך בהחלט גם לסרט קאלט, אבל יש בו פוטנציאל להביא גם קהל אחר. זהו משב רוח די רענן בנוף הקולנוע הישראלי, סוג של סרט קיץ שללא ספק קורץ לתרבות המקומית במספר דרכים".

במילים יותר ספציפיות לסרט הנוכחי – הגרוב של הסרט עובד וגם בעל ערך מוסף במעבר לקולנוע. אולמן מיטיב להשתמש ביכולת לבנות לוקיישנים שונים ולערוך ביניהם, כמו גם בתוך הסצנה, קרדיט כאן כמובן גם לעורך איל סיבי. האהבה של הבמאי למוזיקה וגם לקולנוע ולמה שהקולנוע יכול להציע שאין בתיאטרון. כמו מתי לעבור לצילום תקריב של פנים, או של חפץ. בנוסף, עם החשיפה לקהל גדול יותר יש סיכוי רב יותר להחדרת ביטויים לשיח, בעיקר בשירים כמו "השתנית יואב" או "יש לך הרבה מה ללמוד" שאני מיד משלים את הכותרת שלו – "נס ציונה".

נס ציונה הוא אכן המקום ממנו בה הגיבור של היצירה, יואב (אמיר בנאי). יחד עם אמו היחידנית מיכל (מיכל ינאי) הוא עובר קרוב ליותר למרכז ומשובץ לתיכון מגשימים, מבלי לדעת כי המעמד החברתי בתיכון נקבע על ידי קרבות ראפ. כאמור, יש לו עוד הרבה מה ללמוד. הוא חוטף השפלות מן הרגע הראשון, ודומה כי כמעט אף אחד לא בפינה שלו, חוץ משימי (נועם קלינשטיין), נערה שמוכנה לחלוק עמו את ההשפלות שלה ורואה בו אלטרנטיבה לתרבות השולטת, אף כי גם לה יש יכולת ראפ ושירה. העיניים של יואב מוקסמות ממלכת השכבה מאיה עדן (יעל שלביה) שנראית כמה ליגות מעליו. היא אפילו לא יוצאת עם מלך קרבות הראפ של השכבה, חנן (יונתן הורנצ'יק), שמנחית על יואב השפלה שצריכה לגרום לו לחשב מסלול מחדש, או לנסות להיעלם עד סוף התיכון.

יואב נלחם והוא רוצה להילחם גם דרך הראפ והוא גם מוצא את המנטור הכי אולטימטיבי שניתן לצפות בו כעת בקולנוע. כולל הדמות המקורית שעל שמה המושג מנטור, שמופיעה בסרט אחר: יואב פונה לאם.סי. חמורבי, אגדת ראפ שהייתה לכאורה באמת ומגולמת בידי אולמן עצמו והוא לא ממש שחקן משנה בהצגה, או בקרב המילולי הבלתי-פוסק של הסרט. חמורבי מדריך את יואב דרך כל התחנות של מדרכים בסרטים כאלו, שילוב של מאסטר יודה וכל דמות של מאמן בסרט ספורט. אבל ביצוע מדויק עם מידה נכונה של אירוניה הופך כל קלישאה למתנה, מה שבעצם נכון לגבי הסרט כולו.

ההפתעות של הסרט אינן בעלילה, אלא בהומור ובשליפה המהירה ואיכותית של חרוזים. הדבר נכון גם לשפה הקולנועית של הסרט, שבונה את הקלישאות בדרך בה היא מציגה את הדמויות של גיבורים, נבלים, אישה בלתי מושגת וכו', רק על מנת להראות מציאות קצת יותר מורכבת לגבי כל דמות. כלומר, כל דמות שנראית חד-מימדית מגלה עוד מימד אחד וזה מספיק. אולמן אוהב קולנוע ואוהב את המהלכים המקוריים של הקולנוע. הוא גם אוהב ראפ וגם בעיבוד של הצגה בת עשור, דומה כי הוא שולט בתחום ברמה שאכן מצדיקה ליהוק לתפקיד של מאסטר.

שני השחקנים הראשיים הצעירים, בנאי וקלינשטיין, הם בעלי כריזמה וגם יכולת להביע רגש. מה שהופך אותם לליהוק מדויק המרומם את היצירה. יחד עם זאת, זה גם סרט אנסמבל עם עוד הופעות מוצלחת של נערים (נועם כרמלי, דניאל שלמייב) וגם תפקיד גדול יחסית של עידו ברטל בחזית המבוגרת. הופעות האורח, ויש הרבה מהן, לא פחות חשובות למרקם של היצירה כחגיגה – לפני כל דבר אחר. חגיגה של מוזיקה, של קולנוע ואולי יותר מכל של מילים שנונות שבסופו של דבר בונות ומלמדות יותר ממה שהן מעליבות או מוכיחות של גדולת הדובר והיוצרים. זה לא דבר טבעי או מובן מאליו בקרבות ראפ.

אין שום דבר שדומה לסרטים של עמית אולמן בקולנוע הישראלי. הם איפשהו באמצע בין המסחרי להכי אישי שיש, מחווה לתרבות האמריקאית אבל עם וייב מאוד מקומי. למעשה, אף יותר מ"העיר הזאת", "תיכון מגשימים" הוא גם חגיגה של ישראליות ולא רק בגלל אזכור של ערים והופעות אורח שילדי שנות התשעים יזהו. כי אולי אין דבר ישראלי יותר מהשפעה של תרבות אמריקאית, בתוספת אירוניה ועוד תבלינים מקומיים.

/// כל התמונות הן מתוך הסרט שצילם מישה פלטינסקי, ובאדיבות היח״צ דרומהפקות, עמית אולמן ותיאטרון האינקובטור