• סיכום המחצית של 2018
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

"אושן 8", סקירה

21 ביוני 2018 מאת אור סיגולי

ברשותכם, אתחיל את הסקירה דווקא עם אן הת'וואי, שמגלמת את הדבר שהכי קרוב לאנטגוניסט ב"אושן 8" (Ocean’s 8). יש פה משהו ממש מעניין, כי בהתחשב בפרסונה הציבורית שלה, ומצב הקריירה שלה כרגע, בעיני הת'וואי לקחה על עצמה פה את אחד הסיכונים הכי גדולים שאפשר לחשוב עליהם, וככזה הניצחון שלה כדפני קלוגר הוא לא רק מרשים נורא, אלא גם משדרג את הסרט.

להת'וואי והתקשורת יש מערכת יחסים נורא מוזרה. זה התחיל באדישות, כאשר בתחילת הקריירה שלה תמיד נדחקה הצידה על ידי השחקניות שחלקו איתה את המסך, המשיך באהדה ביקורתית עם המועמדות לאוסקר על "רייצ'ל מתחתנת", סבל מנפילה כואבת בזכות טקס האוסקר שהנחתה עם ג'יימס פרנקו שנחשב לפאדיחה גדולה בעיקר בזכות השניים האלה (היא השתדלה יותר מדי, הוא לא רצה להיות שם, זה היה מכאיב לצפייה), ובשנת 2012 נדמה שהעולם עשה כולו יד אחת כדי להעלות אותה לפסגת ההר רק בשביל לדחוף אותה מהקצה. עם הופעה מצוינת ב"עלייתו של האביר האפל" וסחיפת עונת הפרסים עם "עלובי החיים", הת'וואי הפכה להיות השחקנית הלוהטת ביותר, אבל כאשר כשלה מלהעניק נאום אוסקר מרגש, נדמה שלכולם פשוט נשבר ממנה – כאילו ממש כעסו עליה על כך שהייתה קורקטית ומרוחקת במקום לגעות בבכי על הבמה. מאותו הרגע נדמה שהת'וואי בעיקר מעוררת אנטגוניזם בכל מקום ופשוט מעצבנת את כולם.

ב"אושן 8" הת'וואי מגלמת דמות שמנציחה בדיוק את הדרך בה מסקרי עולם הבידור מתייחסים אליה – כוכבת מאוד יפה ומאוד שיקית שהיא בעצם לא יותר מאישיות חלולה, קריזיונרית ונרקסיסטית שאי אפשר לבלות יותר מדקה במחיצתה. היא כאילו פסעה בראש מורם למלכודת ענקית, תפקיד משמעותי בסרט מדובר שבו רוב מה שהיא אמורה לעשות זה להיות בלתי נסבלת, ואם תעשה את זה טוב היא בעצם תצדיק את כל מה שאומרים עליה. אבל הת'וואי הוכיחה שהיא חכמה יותר מכולם, ואיכשהו הצליחה להכניס לתפקיד הזה – שכמו שאר הדמויות בסרט לא כתוב בצורה מעניינת במיוחד – כל כך הרבה כריזמה ומורכבויות (באופן יחסי כמובן) שהיא גם צוחקת על הפרסונה שלה, גם מציגה בו צדדים אנושיים ומגניבים למדי, וגם מצליחה לבלוט מול הוריקנים בדמות קייט בלאנשט, הלנה בונהאם קרטר וסנדרה בולוק. אני מצאתי את זה מעורר התפעלות.

אבל הת'וואי היא לא הדבר היחיד להינות ממנו ב"אושן 8", מין ספין-אוף-סיקוול למותג סרטי השוד האהוב של סטיבן סודרברג שהחל עם "אושן 11" בשנת 2001 (והיה רימייק לסרט משנת 1960 בכיכובם של הרט-פק בהנהגת פרנק סינטרה), המשיך עם "אושן 12" (אחת הקומדיות האהובות עלי בכל הזמנים) והסתיים במפח נפש עם "אושן 13" שעליו אף אחד לא רוצה לדבר.
הסרט החדש מתחיל בדיוק כמו הקודם, ובו הדמות הראשית יושבת מול ועדת שחרור מהכלא. בסרט המקורי היה זה דני אושן (ג'ורג' קלוני) והפעם זו אחותו הקטנה דבי (סנדרה בולוק), גם היא נוכלת מבריקה. זה בעצם גם הטוויסט של הפרויקט החדש, או הגימיק, או התירוץ לעשייתו אם אנחנו בצדק ציניים – מדובר בעצם ב"אושן 11" רק במהפך נשי, כלומר צוות הגברים של הסרט הקודם מתחלף בגיבורות. זה משהו שהוא כמעט טרנדי עכשיו, כמו שהיה עם "מכסחות השדים" שהיה כישלון לא קטן, ו"נשוי בהפתעה" שדווקא הצליח היטב.

"אושן 8" הוא סרט שיודע מה הוא אמור להיות ומספק בדיוק את זה. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות בשום שלב, הוא בידור חסר משקל שהגיע לעשות קצת כיף. ההצלחה הגדולה שלו, זו שמעפילה על כמה בעיות קטלניות שכמובן נפרט עוד רגע, הוא שההרגשה היא שכולם – לפני ומאחורי המצלמה – פשוט נהנים נורא מכל רגע. ואם צוות השחקניות המרהיב, והאנשים המוכשרים מאחורי המצלמה, עושים חיים, זה עובר גם לצופים. "אושן 8" הוא ממתק עם פסקול מצוין, שחקניות שאנחנו נורא אוהבים, הוא קצבי, מחויך ואם משתדלים לא להשוות אותו למקור אז הוא גם עובר כסרט נחמד בזכות עצמו. אם לפני כמה חודשים הכתרתי אותו כסרט הקיץ שאני הכי חושש ממנו, אני שמח לבשר שדאגותיי היו מוגזמות, וההצלחה הקופתית שלו בשבועיים הראשונים לצאתו בארה"ב גם מניחה את הדעת.

אבל…

"אושן 8" חוטא בכמה חטאים קולנועיים שאני יכול להבין למה לאנשים יהיה קשה למחול עליהם.
הראשון הוא התסריט. דבי אושן אוספת סביבה קבוצת נוכלות כדי לבצע את השוד הגדול ביותר אי פעם, לחמוס תכשיט נדיר מצווארה של כוכבת גדולה במהלך אחד האירועים המתוקשרים והמצולמים ביותר בעולם – נשף המט-גאלה בניו יורק. וואי וואי, לא תאמינו כמה קשה לבצע את השוד הזה, כפי שמתעקשים להגיד לנו בכל שלב בדרך. לא, אני באמת מקווה שאתם מוכנים להיות המומים מכמה מסובכת האופרציה וכמה בעיות יכולות לצוץ במהלך הביצוע. מי בכלל מטורף מספיק כדי לחשוב על דבר כזה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו.

הבעיה היא שזה מאוד לא נכון. האמת היא כזאת – השוד של "אושן 8" נראה כל כך קל לביצוע, שהמיומנות היחידה שהוא מצריך היא מוטיבציה לעשות אותו. כאילו לא ראו סרט שוד בימיהם – בטח לא את "אושן 11" – החתומים על התסריט גארי רוס (שגם ביים) ואוליביה מילץ' לא יכולים להתאפק יותר מסצנה אחת לפני שהם פותרים את הבעיה שהמציאו בסצנה הקודמת. כל דבר, ואני מתכוון לכל דבר, נפתר תוך רגע. זה שולל כל אלמנט של מתח או הפתעה. מכיוון שדי ברור לנו שהשוד ייצא לפועל בצורה מוצלחת, כי סרט הוליוודי וזה, החלק החשוב הוא איך מתגברים על הקשיים והבלת"מים שתוקפים בדרך. זה לא עובד בכלל ב"אושן 8".

החטא השני הוא שהסרט בעצם תמונת-מראה ל"אושן 11", אבל לא מוסיף או משנה שום דבר. סנדרה בולוק היא ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט היא בראד פיט, אן הת'וואי היא אנדי גרסייה, השוד עצמו הוא לא רק רצון של דבי להוכיח את עצמה אלא גם נקמה אישית שפועלת פחות או יותר על אותם כיוונים של "אושן 11" ויותר מזה – הסצנה בה בראד פיט מתעמת עם ג'ורג' קלוני על כך בסרט מ-2001 מוצגת בדיוק אותו דבר עם הגרסאות הנשיות שלהן. זה אומר בעצם שעם כל ההתלהבות מכך שיש גרסה נשית לסרט הגברי מתחילת האלף, זה בעצם שידור חוזר והיותן נשים לא משנה כלום. אולי זו בעצם איזו אמירה מתוחכמת של הפוך-על-הפוך שאומרת שהיי, 2018, גברים ונשים זה בדיוק אותו דבר. אבל אני באמת מפקפק בזה. "אושן 8" מתגלה כפרויקט עם אפס ערך מוסף בעשייתו.

זה מוביל אותנו לחטא השלישי, שהוא יותר עקרוני מכל דבר אחר, אבל מספיק בעייתי בשביל שנדבר עליו. אם "אושן 8" רצה להיות הסרט הזה שיעניק ייצוג לדמויות נשיות, שיחגוג סוגים שונים של גיבורות, שיראה שהמגדר לא משנה, למה בשם כל החליפות שבעולם נתנו לגבר לביים את זה? שום דבר אישי נגד גארי רוס (לנצח אזכור לו את "פלזנטוויל"), ואני באמת לא חושב שבמאי צריך להיבחר לפי מינו, אבל התמונה שמתקבלת היא שאמנם אפשר לתת לבנות לשחק קצת, אבל חייבים השגחה גברית למעלה שתראה שהכל בשליטה. יש רגע מטא משעשע למדי בסרט, שבו אחת הדמויות אומרת "אנחנו חייבות להצליח לבצע את השוד הזה כדי להעניק תקווה לאותה ילדה בת שמונה שיושבת עכשיו במיטה שלה ואומרת 'אני רוצה להיות שודדת כשאגדל'", שזה בהחלט מאוד ראוי, אבל לא כשמי שעושה את ההחלטות הוא בעצם בחור. זה מטופש נורא.

אבל אפילו זה, בעיני לפחות, מתגמד לעומת החטא הקולנועי המרכזי של הסרט, זה שבאמת הצריך ממני תעצומות נפש כדי לעקוף. העניין הוא כזה – אתה לא מביא משהו בסדר הגודל של קייט פאקינג בלאנשט, ולא עושה איתה כלום. "אושן 8" הוא החוסר שימוש הכי נורא במי שהיא, בעיני ובעיני רבים אחרים, אחת מחמש השחקניות הטובות והמעניינות ביותר של האלף החדש. "אושן 8" מביא את בלאנשט לתפקיד שאמור להיות כמעט ראשי (בראד פיט ב"אושן 11" הוא אחד הדברים הכי מוצלחים ובלתי נשכחים בסרט שיש לו המון דברים מוצלחים ובלתי נשכחים) ושם אותה באמצע הפריים כדי לא לעשות כלום. שום דיאלוג מושחז, שום סצנה דרמטית, שום הברקה, כלום. זה הטיזינג הכי מעייף שיש, כי הרי ברור שאם בלאנשט פה היא כנראה תעשה משהו, ואנחנו מחכים ומחכים ומחכים ושום דבר. יש אפילו רגע שהסרט מכין אותנו לזה, כאשר מדווח לנו שהדמות של בלאנשט עומדת להתחזות לאחראית הסעדה אוסטרלית. הפה שלי התחיל לרייר בשלב הזה, כי הנה היא תגיח במבטא המקורי שלה ותראה לכולם מי היא. האם הרגע הזה מגיע? לא. בלאנשט עומדת בתוך משאית אוכל ולא מתמודדת עם כלום. פשוט לא יאומן.

ב"אושן 11" יש את אחת הסצנות האהובות עלי בקולנוע, שאחר כך השתמשתי בה בתרגיל בימוי שחקנים בלימודי בסם-שפיגל. זה המפגש הראשון בין קלוני וג'וליה רוברטס בדיאלוג עם שלוש העמדות מצלמה שהוא כל כך מבריק שיש בו אנרגיות של מחזמר. "אתה שקרן וגנב," אומרת לו רוברטס. "שיקרתי רק לגבי היותי גנב," הוא עונה לה ולנו ברור שכל העולם עובד עכשיו כדי שהשניים האלה יהיו ביחד. ב"אושן 8" אין שום רגע שמתקרב לזה, שום דבר שתזכרו אחרי הצפייה. ועדיין, אני עומד מאחורי השורה התחתונה – היה לי ממש כיף אתו. אני מאמין שגם לכם.