מצעד סרטי העשור של סריטה: חלק ראשון – מקומות 61-80

אנחנו יודעים ש-2019 לא אמרה את המילה האחרונה, אבל איפשהו בין יום ההולדת התשיעי של סריטה וסיכומי השנה הספציפיים, נראה לנו שזה בדיוק הזמן לעשות את מצעד העשור שלנו, לחפש ולדרג את הסרטים שעשו לנו את עשר השנים האחרונות לבלתי נשכחות.

לא בשונה מהפרויקט הגדול הראשון של סריטה, פרויקט ה-50, גם הפעם מצאנו את עצמנו חברי סריטה (אורון שמיר, אור סיגולי, עופר ליברגל ולירון סיני שהצטרפה אלינו מאז), נאלצים לא פעם ולא פעמיים לבחור בין הראש והלב. כל אחד מאתנו עשה את השיקולים שלו, אבל האמת היא שתוכלו לראות בעצמכם שלרוב הלב ניצח. כך ש"פרויקט ה-80" שלנו, שחוגג את שמונים הסרטים הטובים ביותר של העשור על פי דעתנו, הוא יותר רשימה אישית (אם אפשר לכנות ככה את פועלם המשותף של ארבעה אנשים די שונים זה מזה) מאשר רשימת צפיות החובה של העשור, או הסרטים החשובים ביותר שנעשו. אפשר לומר אפילו שישנם סרטים נפלאים ששינו את פני הקולנוע בשנים האלו ועל אף זאת הושמטו מהרשימות, רק כי העדפנו להכניס סרטים שדיברו אלינו באופן יותר אישי, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

הסרטים הכשירים למצעד העשור הם כאלו שנחשפו לראשונה, בין אם על המסך הגדול ובין אם על המסך הקטן, בין השנים 2010 ל-2019, ושאורכם מעל ל-60 דקות, מכל המדינות ובכל השפות. לאחר שהתקבלה רשימה ארוכה-ארוכה לשלב הבא עלו הסרטים שהופיעו בשלוש או ארבע רשימות אינדיבידואליות. לאחר מכן, שאר הסרטים קיבלו מאתנו ציונים ומשם עלו שלב הסרטים שקיבלו ממוצע של 8.25 ומעלה. לבסוף, בחר כל אחד מאתנו ארבעה סרטי וטו, שייכנסו באופן אוטומטי, וכך התקבלו 80 הסרטים שלפניכם אחרי ציון מחודש בשביל הדירוג הסופי.

על אף שלכל אחד מאתנו יש סרטים אהובים שנשארו בחוץ, כמו גם סרטים שנכנסו ולא קולעים לטעמם של כולנו, האמת שאנחנו די גאים במה שיצא גם אם בטח חלק מהם יעוררו קצת מהומה. העיקר שנזכור שאנחנו פה מאהבת קולנוע ומהערצה והערכה לכל אנשי הקולנוע באשר הם. תודה על העשור הזה. היה מדהים.
(הקרדיטים וחלוקת הטקסטים לכותבים תופיע בסוף הרשימה)

לכל חמשת חלקי מצעד סרטי העשור שלנו

סרטי העשור של סריטה – מקומות 80 עד 61

80.
"האישה שעזבה"
The Woman who Left
הפיליפינים, 2016
בימוי ותסריט: לב דיאז

אישה מואשמת ברצח שלא ביצעה ונכלאת ל-30 שנה, שם היא מתחברת עם האישה שכן ביצעה את הרצח, וזו מתוודה בפני רשויות החוק. גיבורת הסרט משתחררת מן הכלא ויוצאת לנקום בגבר האחראי לכליאתה, פושע השולט ביד רמה באי בו מתרחשת העלילה. בדרך לביצוע הנקמה, האסירה המשוחררת לומדת להכיר מספר דמויות ולשנות את חייהן, כולל טרנסג'נדר המרגיש דחוי, אפילו בחברת חברותיו למגדר. זה תיאור העלילה שאינו מסגיר או מסביר את הקסם של סרטו זוכה אריה הזהב של לב דיאז. סרט שאורכו קרוב ל-4 שעות הרתיע רבים (אף כי הוא קצר ביחס לסרטי הבמאי האחרים) ולכן נותר סוד כמוס לסינפלים. רבים גם החלו לצפות בסרט ונואשו באמצע, שכן דיאז נוטה להתחיל את סרטיו עם פיזור קווי עלילה רבים שמתחברים רק במחצית השנייה של הסרט. אבל מי שצולל לתוך הקולנוע שלו, מקבל במחצית השנייה יצירה נגישה ועשירה, אשר מרגישה גם אותנטית לפיליפינים וגם אוניברסלית באהבת האדם שלה ובמציאת תקווה וביטוי אישי מתוך האפלה הכי גדולה. זהו המצב בכל הסרטים של לב דיאז, הבמאי שיצר אפוסים רבים באורכים לא שגרתיים והפך לאחד מן היוצרים המקוריים והנסתרים ביותר של העשור.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר מפסטיבל ירושלים

79.
"מסיבת רווקות"
Bridesmaids
ארה"ב, 2011
בימוי: פול פיג | תסריט: קריסטן וויג ואנני מומולו

בלתי אפשרי להקל בחשיבות הסרט הזה. הקומדיה הזו – שיצאה לקולנוע במאי 2011, הפכה ללהיט מטורף וקיבלה מעמד סרט קאלט, דוהרת עד לשתי מועמדויות לאוסקר על כתיבה ומשחק – הוכיחה את החשיבות של הקהל הנשי לקופות ואת היכולת של נשים להצחיק ולהחזיק על עצמן הצלחה גדולה (בפעם המיליון, אבל בהוליווד לומדים לאט) כמו גם האפשרות לנצח עם קומדיה למבוגרים. הסרט, שאמנם בוים על ידי גבר (פול פיג) אך נכתב על ידי שתי תסריטאיות (קריסטן וויג ואנני מומלו) ובו כל הדמויות הגבריות משניות לחלוטין, הפך לסמן חיובי לשינוי המיוחל בתפיסת ההצלחה הקולנועית, לאלטרנטיבה מרעננת וחצופה. אבל הוא לא במצעד שלנו בגלל זה, על אף שבהחלט מדובר בהישג משמעותי. הוא נמצא אצלנו מכיוון שהוא כל כך מצחיק ומרגש, שאין גבול לכמות הפעמים שאפשר לצפות בו. לא כל כותבי סריטה נמנים על מעריציו, אבל אלו שכן כבר יודעים אותו בעל פה, ומאמינים שבזכותו העולם הזה מקום קצת יותר כיפי לחיות בו.

78.
"ג'ון וויק 2"
John Wick: Chapter 2
ארה"ב, 2017
בימוי: צ'ד סטאהלסקי | תסריט: דרק קולסטד

לא מזמן התמרמר הבמאי של "ג'וקר", טוד פיליפס, על הביקורת שהסרט שלו סופג (לצד זכייה בפסטיבל ונציה, כן?) לגבי האלימות שבו, לעומת החיבוק והפירגון להם זוכה המותג "ג'ון וויק" האלים לא פחות, לדבריו. בפרשנות של אתר סלאשפילם ליחס השונה שמקבלים הסרטים הם תפסו את רוב מה שעובד בסרטי האקשן של צ'אד סטאהלסקי. כל העוסקים במלאכה, כולל קיאנו ריבס שמצא תפקיד שהולם את כישוריו (לא בדיוק שחקן אופי, כן מישהו שיעשה כמה קונג פו שצריך וכמה פעלולים על סוסים ואופנועים בעצמו כדי לספק את הסחורה), יצרו עם סרטי ג'ון וויק עולם מוקפד, נושק לפנטזיה, עם חוקים וכללי התנהגות ברורים משלו. ככזה, האלימות שבו, שעלתה רמה בסרט השני שנכנס לרשימה שלנו, היא מופרכת מיסודה ופועלת כספקטקל לא ריאליסטי שמספק בידור ואסקפיזם טהור.

כל מהלומה של וויק וכל יריית אקדח (ספורה במדויק, בהתאם לכמות הכדורים שיש בתוף האקדח שלו) מהוות קריצה מכבדת לסרטי אקשן קודמים ומכתיבות קצב מוזיקלי, עד כדי כך שבאחת הסצנות בסרט היריות מהוות חלופה לתופים שמלווים את הנעימה האינסטרומנטלית ברקע. בעידן קולנועי שנשען ברובו על עיבודים לחומרים קיימים, "ג'ון וויק 2" הוא חגיגה של מקוריות קולנועית. לא כי הוא חף מהשפעות, להפך – מדובר בסרט שלוקח מכל הבא ליד, כולל קטע מסרט של באסטר קיטון שמוקרן על קיר של בניין בניו יורק כבר בהתחלה, כדי להבהיר שאנחנו בטריטוריה קולנועית שמזמינה אותנו לבלות ולהאמין לאשליה.

הסרט השני כולל זיקוק ופיתוח נוסף של העולם אליו קיבלנו הצצה בסרט הראשון. גם ברמת האסתטיקה שהופכת את ניו יורק להוגוורטס של המתנקשים עם עולם סודי, בתי מלון וחליפות, כל כך הרבה חליפות וסטייל, וגם ברמת הנרטיב. הוא כבר מתייחס אל עצמו כאל מיתולוגיה, ומסוגל לצחוק על מרכיבים שהיו כבדים מאוד בסרט שקדם לו. הוא גם מהודק יותר מהסרט שבא אחריו. כמו האנטיתזה האפלה של סרטי ג'יימס בונד, וויק הוא אנטי-גיבור שתענוג לראות מצטייד בכלי נשק וטריקים שיאפשרו לו לשרוד כל דבר, ולחסל כל מי שיעמוד בדרכו אל הנקמה, שבמרכזה נמצא תמיד שברון לב גדול, וכלב חמוד כזה או אחר. מה עוד צריך?

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

77.
"הסוללה"
The Battery
ארה"ב, 2012
בימוי ותסריט: ג'רמי גרדנר

לא נשקר, אנחנו מופתעים שהצלחנו להכניס את הסרט הזה למצעד העשור בדיוק כמוכם. מכיוון שהסרט לא הופץ בארץ, ולמיטב ידיעתנו גם לא נקנה על ידי אחת מחברות השידור, סביר להניח שחלקכם טרם נחשפתם אליו ואת זה אנחנו מאוד רוצים לתקן.
הבמאי, התסריטאי והשחקן ג'רמי גרדנר (שזהו סרטו הראשון) החליט לעשות סרט זומבים, ועל אף שמדובר באחד מתתי-הז'אנר הכי שחוקים של האלף החדש, תחת ידיו יצא משהו אחר לחלוטין, אולי סרט הזומבים השונה והמעניין ביותר שראינו מאז המהפכה של 2004. "הסוללה" אמנם מתנהל בתוך כל חוקי הז'אנר המוכרים, אבל הוא בעצם מתרכז ברגעים שבין לבין הדרמות והאימה הגדולות שאנחנו מכירים. הוא מכניס שני גברים לתוך עולם אפוקליפטי ועכשיו הם צריכים לשרוד לא רק מול אוכלי אדם אלא גם מול אויבים גדולים הרבה יותר – שעמום ובדידות. זה סרט קטן, איטי, מבריק, מצחיק ועצוב נורא, על הרגעים הלא משמעותיים שהופכים להיות החשובים ביותר. וכן, יש בו את סצנת האוננות הטובה ביותר של העשור הזה, בקלות.

לקריאה נוספת:
אור כתב על הסרט במסגרת אימת החודש

76.
"המשלחת של מיק"
Meek’s Cutoff
ארה"ב, 2010
בימוי: קלי רייכהארדט | תסריט: ג'ונתן ריימונד

סרטה של קלי רייכהארדט מרגיש תחילה כמו הדבר הכי קרוב שנקבל אי פעם למערבון של רובר ברסון או יאסוג'ירו אוזו: משלחת של שלוש עגלות נעה במדבר באורגון של אמצע המאה ה-19. החברים במשלחת כמעט ואינם מדברים, ואחד מהם חורט את המילה "אבודים" על מנת להסביר עד כמה חמור המצב. בהמשך, הגברים בחבורה מדברים על הדחת או הריגת מיק, מי שנשכר כמורה דרך אך מתברר כי הוא אינו מכיר את הדרך כלל. רק אחרי חצי שעה בערך יתגלה הנתיב לגאולה אפשרית, דרך יליד אמריקאי שיכול להיות אויב, ואישה צעירה אשר מול אובדן אפשרי לוקחת לראשונה אחריות על חייה.
רייכהארדט לקחה סיפור אמיתי על 300 איש וצמצמה אותו למינימום הדמויות ההכרחי, ולקטע קצר מן המסע אשר עזר לה להביע בדרכה את המחאה שלה כלפי מנהיגים בעבר ובהווה, אלה המונחים בידי שילוב של ביטחון עצמי וחשש מן השונה. הרבה סרטים מן העת האחרונה בראו מחדש את המערבון, אך סרט זה לא מנסה לשבור את כללי הז'אנר: הוא מתקיים בעולם משל עצמו ומדבר על סבל אותנטי יותר, אך גם על אופציות לתקשורת. חוץ מזה, מישל וויליאמס מדהימה.

לקריאה נוספת:
סקירת די.וי.די. של עופר

75.
"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"
Star Wars: The Last Jedi
ארה"ב, 2017
בימוי ותסריט: ריאן ג'ונסון

האינטרנט הוא מקום נפלא בו לכל אחד ואחת יש דעה. עם מספיק רעש אפשר לגרום לסרט מכניס מאוד, מצליח וכזה שלוקח סיכונים, להיראות כמו כישלון קולוסיאלי שהורס מותג. "אחרוני הג'דיי" של ריאן ג'ונסון הגיע כדי לטלטל את הספינה של "מלחמת הכוכבים", אחרי שג'יי ג'יי אברהמס החזיר את אמון המעריצים עם "הכוח מתעורר". הסרט של אברהמס עשה כל מה שאפשר כדי להעביר את המקל לדור צעיר וחדש של דמויות בצורה חלקה. זה קרה עם מחוות לדמויות הוותיקות, הרבה הומור לצד כמה רגעים שוברי לב ומבנה שדומה במתכוון לסרט הראשון (כלומר הפרק הרביעי) בסאגה. כל כך דומה, שגם על זה היו מי שהתמרמרו. כמובן.

ואז הגיע ג'ונסון, והחליט לקחת את כל הציפיות וההנחות המוקדמות ש"הכוח מתעורר" ביסס, ולהפוך אותן על הראש. את חלקן הוא השליך מצוק, חלקן נחתכו לשניים באבחת לייטסייבר וחלקן קיבלו משקל, אבל לאו דווקא באופן שבו היינו רוצים. זה מהלך לא מובן מאליו בעולמות שוברי הקופות. אחת הגדולוּת של סרטי "מלחמת הכוכבים" היא המחיר שהדמויות משלמות, ואיתן כוכבים שלמים, על טעויות ומהלכים סבוכים של משפחה לא מתפקדת אחת, ומאבקי כוח. ביקום הקולנועי של מארוול, להשוואה, ההשלכות הגיעו רק בשני הסרטים האחרונים, וגם שם יש דרך לתקן את רוב הנזק. עכשיו כשאנחנו יודעים שהמפיק של היקום הקולנועי של מארוול, קווין פייגי, עובד על סרט "מלחמת כוכבים כלשהו", זו הזדמנות טובה להעריך את העובדה שכשכוכב שלם מושמד בסרטי "מלחמת הכוכבים" הוא מושמד. כשבן מחסל את אבא שלו – הוא נשאר מת.

"אחרוני הג'דיי" מכיר בכך ומאמץ את האופל והקדרות של הנרטיב, מבלי לשכוח להכניס הומור. עם האסתטיקה הברורה של שחור ולבן, הרעים לא רעים לגמרי, והטובים מתפתים לפזול לכיוונים אחרים בגוון קצת יותר אפור (וגם אדום, יש כל כך הרבה אדום בסרט הזה). למרות התעסקות קצת מתישה במועדון הימורים אחד באמצע, יש ב"אחרוני הג'דיי" כל כך הרבה אומץ ללכת הלאה ולבחון מחדש מותג שעל פניו המעריצים לא היו רוצים שייגעו בו. זה סרט שמטיל ספק בנרטיב מהיסוד, שמאפשר לדמות כמו לוק סקייווקר לפקפק בעצמה ועדיין להישאר ג'דיי רב עוצמה, בלי לזלזל במקורות. הסרט עושה את כל זה תוך כדי חגיגה של דמויות עבר, עוד פיתוח של הדמויות החדשות והכנה לפרק הבא והאחרון בסאגה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר

74.
"רחוב ג'אמפ 21"
Twenty One Jump Street
ארה"ב, 2012
בימוי: פיל לורד וכריס מילר | תסריט: מייקל באקול וג'ונה היל

רגע, עצרו הכל. יש סרטים שצריכים לדפוק כניסה למצעד, לצאת מלימוזינה לבנה לצלילי שיר היפ-הופ עם סימפול מוכר, לבוש חליפה יחד עם כל הכנופייה, ואיך אפשר בלי ארגז של יונים צחורות. בערך ככה נכנס אל חיינו הסרט הזה, שנדמה שלא רבים חיכו לבואו ומעטים עוד יותר חזו את הצלחתו. כי מי בא עם ציפיות אל רימייק לסדרת טלוויזיה נשכחת מהאייטיז, מאת צמד יוצרים שהרזומה שלהם כלל עד אז רק את סרט האנימציה החביב "גשם של פלאפל"?

מה שקיבלנו היה לא רק בית ספר לאיך עושים רימייק אירוני למותג מת, אלא גם פארודיה מבריקה על סרטי תיכון וקומדיית אקשן כיפית מלהכיל וחכמה להפתיע. כל-כך הרבה השתנה מאז אותו אביב של 2012, בו ג'ונה היל וצ'נינג טייטום, מהצמדים הקומיים הגדולים של העשור, קיבלו על עצמם משימה להיות שוטרים סמויים בתיכון. הסרט הפליא לתאר את קצב השינויים הרדיקלי בתרבות האמריקאית, שהמליכה את החנונים והאכפתיים והשליכה הצידה את האדישות הקוּלית – היפוך שהוא הבסיס הקומי לסרט שפשוט מפרק מצחוק מבלי להרוג תאי מוח. רבות עוד ידובר בהשפעה של היוצרים לורד ומילר על ימינו, מבריאת היקום הקולנועי של סרטי הלגו, דרך הרפתקה לא מוצלחת עם דיסני ועד פריצות דרך נוספות באנימציה . בין לבין הם גם נתנו שיעור השלמה באיך עושים המשכון להצלחה מפתיעה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

73.
"36"
36
תאילנד, 2012
בימוי ותסריט: נאוופול תמרונגראטנאריט

העשור הנוכחי היה העשור הראשון בו הרוב המוחלט של הסרטים שראינו צולם במצלמה דיגיטלית. זו מהפכה שדובר בה רבות, אך לרוב היא נותרה שקטה ומעט מאוד יצירות עסקו בדרך בה החופש של הצילום הדיגיטלי שינה את האמנות. הסרט התאילנדי הזה עוסק בחופש לצלם בלי לחשוש לגבי כמות החומר גלם הן ככלי עזר והן כמוריד מאיכות הפריים המיוחד. במקביל הוא תוהה האם היכרות בין שני אנשים ליום אחד יכולה להיות מפגש נטול משקעים מיוחדים או שכל מפגש יש בו משהו מן החד-פעמי והנשגב. הסרט גם עוסק ביצירת אמנות דרך התחקיר ומול ההפתעות ששבריריות החיים והקבצים יכולה לייצר: שינוי בכתובות יכול להוביל לאובדן, שלא לדבר על כונן קשיח ששובק חיים.
הבמאי נאוופול תמרונגראטנאריט סרט שאינו ארוך בהרבה מפרק הזמן שלוקח ללמוד כיצד לבטא את השם שלו ולמרות שהוא צילם אותו דיגיטלית, הוא מצא חוזקה דווקא במגבלת חומר הגלם של הפילם: הוא הגביל את עצמו ל-36 שוטים נטולי תנועת מצלמה בלבד, כמו כמות התמונות בסליל צילומי סטילס בימי עבר. כל שוט בסרט מלווה בכיתוב קטן שמתחבר לתמונה כמו שיר הייקו חזותי. אך הסרט לא עוסק באמנים גדולים: המסע שלו ללב העשייה הקולנועית הוא דרך עוזרת ההפקה, לא דרך הבמאי.

לקריאה נוספת:
מצעד סרטי הביכורים הטובים ביותר
עופר כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים

72.
"ההתחלפות"
The Exchange
ישראל, 2011
בימוי ותסריט: ערן קולירין

יש יוצרים שאחרי הצלחה מסחרית וגורפת פרסים מנסים לשחזר אותה. אחרים מנצלים אותה לעשיית יצירה נועזת יותר, כזו המיועדת מראש לקהל מצומצם יותר, המוכן לקבל קולנוע שלא מאפשר פירוש ברור ואף מציב שאלות חדשות לקהל בכל סצנה. אחרי ההצלחה של "ביקור התזמורת", ערן קולירין פנה עמוק לכיוון הקולנוע האמנותי בסרטו הבא. לא נאשים אתכם אם השתעממתם או עזבתם באמצע, אבל אותנו הסרט ריתק עם כל צפייה מחודשת ועשה את מה שיצירות אמנות מעטות מספקות: גרם לנו לראות את המציאות בצורה שונה. וזה לא נובע רק מכך שגיבור הסרט רואה את ביתו מואר בדרך אחרת ובשעה לא רגילה עבורו, ומתחיל לבחון דרכים חדשות להביט בעולם או לחוות אותו. זה גם משום שהסרט שובר את המבט השבור על המציאות ומטיל בספק גם את הרצינות של התיאוריות המדעיות והפילוסופיות שהוא מעלה.
זהו גם סרט שמבוצע נפלא גם ברמה הטכנית: עם צילום של שי גולדמן שמצליח לבטא את השגרה של שכונות צפון תל אביב, וגם את הפליאה מעצם הקיום. ועם קאסט שרובו היה אלמוני אבל כל אחד מבין השחקנים סיפק הופעה ייחודית, מן הדמות הראשית ועד לנהג האוטובוס.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הניתוח של עופר
אור כותב על הסרט מפסטיבל חיפה

71.
"על גוף ונפש"
On Body and Soul
הונגריה, 2017
בימוי ותסריט: אילדיקו אניידי

סרט שמתרחש בבית מטבחים ולא חוסך מן הצופים מראות של חיות שחוטות, מצליח גם להיות אחד מהסרטים העדינים הרומנטיים של העת האחרונה. הוא עושה זאת דרך נגיעה בבשר החי – לא רק הבשר הגופני, אלא גם במה שמניע את המחשבה הנעה בין משיכה לרתיעה. ומעטים הסרטים שמצליחים להעביר היטב את התחושה של רתיעה מכל מגע וקשר נפשי שנובעת דווקא מכמיהה לקשר. הרתיעה, כמו גם הרצון להיפתח, גורמת לנו לקבל גם סיפור אהבה שהיה מעורר ביקורת במקרים אחרים, בין גבר מבוגר בעל מוגבלת פיזית לאישה על הספקטרום, הצעירה ממנו בהרבה. אבל האהבה שהסרט מציג טהורה כמו שלג בסצנות חלום, או לפחות מוצגת ככוח על-אנושי שיכול להתגבר גם על חוסר ההבנה של שאר העולם לצורה שבה המוח של הזולת פועל, או התחושה כי מגע לא מדויק יכול אף להוביל למוות. הבמאית אילדיקו אניידי גרמה לנו להבין כי לפעמים מה שחסר בחיינו זה חלומות עם איילים. או לפחות מישהו לחלום עמו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
אור כותב על הסרט מפסטיבל חיפה

70.
"בית קברות מפואר"
Cemetery of Splendor
תאילנד, 2015
בימוי ותסריט: אפיצ'אטפונג וויראסתאקול

עבור הבמאי אפיצ'אטפונג וויראסתאקול (אתם יכולים לקרוא לו ג'ו) אין באמת הפרדה בין מה שאנו תופסים כעולם הריאליסטי לבין עולם של רוחות רפאים, גלגול נשמות ותקשורת עם הנסתר. העבר בסרטיו הוא לא דבר שהסתיים והוא מציע שער בינו לבין העולם המודרני, כפי שהוא מקשר בסרט זה בין תאילנד הרוחנית לבין המערב.
בבית ספר שהופך לבית חולים אבל נותר בית קברות, שוכנת קבוצה של חיילים שנכנסו לשינה ארוכה מאוד. במיטות לצדם עמודים המשנים צבעים בהתאם לרוח. בתוך הכישוף הזה הסרט דן בתקשורת עם מתים וגם עם החיים, במהות הטיפול, ובסיקוונס מרהיב אחד גם בהליכה למתחם קולנוע עכשווי ועתיר מדרגות נעות.

במאי הסרט הוא למעשה השילוב בין שמו הרשמי לבין הכינוי שלו: ממבט ראשון קשה לפענוח ומאתגר לביטוי או הבנה של כל הרבדים, אבל הוא גם פשוט, ישיר וחברי, אם בוחרים להתבונן בסרטיו בדרך אחרת. חבר שלוקח אותנו לטיול בסביבה לא מוכרת וחוצה תרבויות. ובמידה וקשה לכם עם רצף הקולנוע האמנותי המאתגר שנוצר בדירוג – הנה, עוד מעט הרצף נשבר.

לקריאה נוספת:
עופר כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים

69.
"הערת שוליים"
Footnote
ישראל, 2011
בימוי ותסריט: יוסף סידר

בתחילת העשור, סרטו של יוסף סידר היה נדמה כהמשך טבעי לגל הישראלי של אמצע-סוף העשור הקודם. אפילו המועמדות שלו לאוסקר באה אחרי הרצף "עג'מי", "ואלס עם באשיר" ו"בופור", גם הוא של סידר, ששבר בצורת ארוכת שנים מבחינת ישראל באוסקרים. מי היה מאמין שזו תהיה הפעם האחרונה, נכון לכרגע, בה ישראל התמודדה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (כפי שנקראה עד השנה לפני שהוחלף שמה ל"סרט הבינלאומי הטוב ביותר"). מי חשב שנפסיד לאיראנים, אחרי הזכייה ההיסטורית בפרס התסריט בפסטיבל קאן – עוד פודיום בו לא ביקר הקולנוע הישראלי מאז. וכמה סמלי העיסוק בכתרים שנקשרו לסרט שכל כולו עוסק בפוליטיקה הפנימית של גביעים שהם יוקרתיים כשם שהם חסרי חשיבות. סרט וירטואוזי על אדם צנוע. ששמו ממוסגר בסוגריים, ובעצמו ממסגר כל כך הרבה דברים, כולל העשור עצמו. סרט המסתיים בתמונה שנראית כה רלוונטית לכאן ועכשיו – איש רוח לוחץ יד לראש ממשלה בלתי נראה.

ויש גם הערת שוליים משלנו. עד חודש יוני 2011 היינו בלוג בהתהוות, בחיתולים, עם כוונות טובות וגרפומניה לרוב. מאז שפורסמו בתחילת אותו חודש גורלי הסקירה והניתוח הקבוצתי של הסרט הזה, סריטה עלה על מפת הכתיבה על קולנוע בישראל באופן רשמי. אפשר ממש לחלק את הטראפיק ללפני ואחרי החפירה הנלהבת שלנו על סרטו של סידר. אז מכל הדברים שאנשי סריטה הכי אסירי תודה לגביהם, הסרט הזה חייב להיות אחד מהם. קיומם של סרטים כמו "הערת שוליים" הוא שמצדיק את הקיום של הבלוג הזה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הניתוח המשולש ששינה את הכל

68.
"סוספיריה"
Suspiria
איטליה-ארה"ב, 2018
בימוי: לוקה גואדאנינו | תסריט: דיויד קיגאניץ'

לצד "המכשפה", גם הסרט הזה הוא אחד שהחיבה וההערכה אליו הולכת ומתעצמת ככל שהמרחק ממנו הולך וגדל. במקרה הזה, סייעה מאוד צפייה שנייה בקולנוע, ימים ספורים אחרי הצפייה הראשונה. זו סגרה את הפינה לגבי העיבוד המחודש של לוקה גואדאנינו לסרט המקורי של דריו ארג'נטו, שהוא ברוב המובנים סרט אחר לגמרי, וטוב שכך.
הגרסה העדכנית נשענת על בסיס הג'יאלו של ארג'נטו מ-1977 כמיתוס, או כיסודות למה שמתרחש בין כתליו של בית הספר למחול בברלין. אלא שבגרסה החדשה היסודות משמשים לדיון אחר, או לדיון בכלל, ששונה גם בנרטיב שלו, גם בנבירה השיפוטית שלו לתוך ההיסטוריה של גרמניה ושל יחסי כוחות ועוד, וגם בסגנון שלו. מה שהיה צבעוני וצעקני במתכוון בסרט המקורי קיבל כאן גוונים שקטים יותר של חום ואפור שממתנים את כל האדום, רוב הזמן. פס הקול של תום יורק יכול להלחיץ אבל לפרקים הוא נעים להפליא, ואפילו הקול של דקוטה ג'ונסון שמגלמת את סוזי, העילוי החדש שמגיעה לבית הספר, הוא סוג של לחישה.

זה לא אומר שחסרות דרמה או אימה בשעתיים וחצי שבהן נמשך הסרט. הן פשוט עשויות אחרת. ועם כל הכובד והאורך שלו, יש בסרט הזה מספיק כדי לקרוא אותו בכמה אופנים. ואיזה תענוג למצוא כמה נקודות מבט באותו הסרט, כשהן לאו דווקא סותרות אלא משתלבות זו בזו ומעשירות אותו עוד קצת בכל פעם. יותר מכל זה סרט על אשמה, ואפשר לקרוא על כך בהרחבה בסקירה והפרשנות של אור. ויש בו עוד, כי הוא גם סרט עם נשים במרכזו, אך שמודע ומרפרר לכך שהוא נעשה על ידי גברים, כך שנקודת המבט של הנשים בסרט מראש מבלבלת ומבולבלת. וכרגיל, כמו עם כל אתגר בעולם, טילדה סווינטון היא התשובה. בתפקיד משולש וחוצה מגדרים היא מחזיקה על כתפיה הרבה מן המשמעויות הגלויות והנסתרות, ועוזרת ליוצרים לערער על גבולות הזהות המינית בזמן שהם מדברים על נשים ומדברים על גברים ועל מלחמות ועל אלימות ועל עוד כל כך הרבה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור
הדיווח של עופר מפסטיבל ונציה

67.
"מי מפחד מהזאב הרע"
Big Bad Wolves
ישראל, 2013
בימוי ותסריט: נבות פפושדו ואהרון קשלס

יש כמה סרטים ישראליים הנעוצים על לוח ליבו של הבלוג, חלקם כבר הוזכרו במצעד ואחרים יגיעו בהמשך. אבל ספק אם יש סרט שחגגנו יותר מאשר את סרטם השני של אהרון קשלס ונבות פפושדו. חמש פעמים כתבנו עליו בהפרש של חודש, ועוד פעם נוספת כשנה לאחר יציאתו. הרמנו לו אירוע ראשון מסוגו בסריטה, טרום-בכורה חינמית לקוראים ולקוראות שלנו, בתקופה בה היה סוד גלוי לחברי האקדמיה בלבד. הפכנו כל אבן ביצירה המרובדת והמרושעת בקטע מאוד אנושי, באופן יסודי יותר אבל יצרי לא פחות מאשר החקירה המתנהלת בעלילתו, המנסה למצוא חוטף ורוצח ילדות. ובעיקר הבאנו על עצמנו לא מעט אש בדמות תגובות וקריאות להרגיע, לצד מיני האשמות מאוד לא נעימות בדבר האובייקטיביות של חברי סריטה דאז כלפי היצירה. ממרחק הזמן, ובאופן הכי אישי והכי פחות מתנצל שאפשר להתנסח בו – היינו עושים זאת שוב וביתר שאת.

כי "מי מפחד" הוא חגיגת קולנוע ז'אנריסטית שלא נראה כמותה בקולנוע הישראלי. לא עד לאותו היום בו מונטאז' הפתיחה בישר על התהוותה של אגדה אפלה, ולא מאז הרגע בו כתוביות הסיום נפלו על המסך כמו פטיש על זרת, ויחד איתם נפלה ההבנה החורכת כמבער שאין שום סיבה להתפשר יותר, כצופה או כמבקר. שקולנוע ישראלי לא צריך להיות מטופש על מנת לבדר, או אנין בלבד על מנת לשעשע את האינטלקט. שאפשר להיות יותר משוגעים מהקוריאנים (חפשו דוגמאות אחרות בהמשך המצעד), יותר אופראיים מהבריטים כשמקליטים פסקול, או יותר מלוטשים מהאמריקאים בכל הקשור לפן החזותי – וכל זאת מבלי לוותר על גרם של ישראליות, לא בדמויות ולא בדיאלוגים הראויים לציטוט. חוץ מזה, לכו תתווכחו עם קוונטין טרנטינו-פיק – זה הסרט האהוב עליו ב-2013, והוא לא לבד בזה.

לקריאה נוספת:
אור על הקיצוניות החדשה בקולנוע הישראלי
מצעד סרטי האימה הגדולים של העשור
על המוטיבים הדרום קוריאנים בסרט
הסקירה של אורון
הניתוח של עופר

66.
"זרים על שפת האגם"
Stranger by the Lake / L’Iconnu du Lac
צרפת, 2013
בימוי ותסריט: אלן גירודי

מה שבהתחלה נראה כמו גימיק ארט-האוסי פרובוקטיבי – סרט שלם שמתרחש כולו באגם המשמש למפגשים מיניים בין גברים – התגלה כאחד התסריטים הטובים ביותר של העשור, בו אין רגע אחד בלי סאבטקסט ואין שנייה אחת בלי אמירה על הצורך בקרבה, במגע, ובאהבה גם אם זה אומר הקרבה אולטימטיבית. גיבור סרטו של אלן גירודי הוא צעיר חתיך שפוקד את האגם כל יום על מנת למצוא לעצמו מישהו שיפיג את בדידותו ומוצא את עצמו נמשך לגבר המסוכן ביותר בסביבה, כאשר הוא נאלץ להכריע האם הוא נשאר לבד או שמא לסכן את עצמו בתמורה למישהו שיגרום לו להרגיש נאהב. וכשחושבים על זה, זה משהו שכולנו עושים כל יום.
הצילום שסוחט על הלוקיישן עד תומו, הופעות השחקנים הנהדרות, גלריית הדמויות יוצאת הדופן, וההבנה המדהימה של הסרט במנגנון האנושי, הופכים את "זרים על שפת האגם" לסרט חובה שמצריך יותר מצפייה אחת כדי לפענח את כל עומקיו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור
הצעות לדאבל פיצ'ר
סרטי הלוקיישן הבלתי נשכחים

65.
"סיפורים שאנו מספרים"
Stories We Tell
קנדה, 2012
בימוי ותסריט: שרה פולי

בתקופה בה הקולנוע התיעודי הניב יותר ויותר סרטים אישיים, המסע של שרה פולי לעבר של משפחתה, ולשינויים השונים בתפיסה שלה ושל הסובבים אותה את העבר, נראה כמייצג של הצייטגייסט. פולי לא רק בוחנת את הסובבים אותה והאנשים אותה היא אוהבת, אלא גם את הדרך בה הסיפורים שסיפרו לה ושסיפרה לעצמה שינו את חייה, עד למציאת סוג של אמת לגבי האם המנוחה שלה. ידיעת האמת רק חיזקה את הקשר הרגשי שלה גם לאנשים אחרים בחייה וגם לסיפורים שנזנחו. אבל בניגוד לכותרת, טיבו של הזיכרון או של הסיפור אינו העיקר, אלא האהבה של פולי לשני הוריה: האם שנותרת מסתורית גם שהסודות מתגלים (דומה כי כל הסרט הזה וגם הסרטים העלילתיים שביימה פולי הם ניסיון להבין אותה או לסלוח) והאב שנותר תומך וקרוב גם כאשר מתגלים דברים שיכולים לערער את עולמו.
לכאורה זה סרט על משפחה עם סודות אפלים, אבל למעשה המשפחה שעומדת בלב הסרט היא מה שאני מאחל לכל משפחה להיות: תומכת, מקבלת את השונה וכזו המעניקה תמיכה מוראלית שלא קשורה בדבר.

לקריאה נוספת:
סקירה של אור
20/20 – נישואין בלתי נשכחים

64.
"חייבים לדבר על קווין"
We Need to Talk about Kevin
אנגליה-ארה"ב, 2011
בימוי: לין רמזי | תסריט: לין רמזי ורורי סטוארט קיניר

חייבים לדבר על סצנת הליצ'י בסרט. זה לא שחסרות סצנות טובות, מצמררות, הופכות מעיים או מחסלות קרביים בסרט של לין רמזי שמבוסס על רומן של ליונל שרייבר. הוא יצא אי שם לקראת סוף 2011 והצליח להיחקק היטב בתודעה כדי להתברג למצעד. המחשבה עליו היום מעוררת זיכרונות של גוונים שונים של אדום, צבע שמקיף את אווה (טילדה סווינטון), אימו הלא מתפקדת של קווין (עזרא מילר, שכבר אז היה מצוין), כבר מרגעיו הראשונים של הסרט. יש שם גם הבלחות של ירוק של דשא שאמור להציג חצר אחורית נעימה ובטוחה של בית משפחתי, וצהוב או חום בהיר, כזה שאמור לספק חמימות של אותה משפחתיות שלא ממש עובדת, ושהכשל שלה הוא הלב של הסרט ושל הצופים שנחמץ, ואז נלחץ ובסופו של דבר. נמחץ עד שכל מה שנשאר הוא עיסה המומה ועגומה.

הסצנה עם הליצ'י היא רגע משפחתי קטן, קצת אחרי "תאונה מצערת", נקרא לזה, שגרמה לנזק בלתי הפיך לעין של אחותו הקטנה של קווין. זו ארוחת בוקר, והשיחה שמתנהלת בה נמשכת פחות משתי דקות אבל היא מספיקה כדי להציג את תמצית מערכת היחסים והמתח בין אם, אב (ג'ון סי ריילי) ובן. אפשר לצפות בה ולהתחבט בתהייה האם קווין יותר מעורער או יותר מערער, מה הנסיבות שגורמות לילד לגדול ולהפוך לאדם המפחיד שהוא קווין, ועד כמה הסוף באמת היה ידוע מראש. וכבונוס, זו אמנם מניפולציה קולנועית מרושעת של סאונד וקלוז אפ, אבל לעולם לא תסתכלו על ליצ'י אותו הדבר.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

63.
"הקיר"
Wall
ישראל, 2017
בימוי ותסריט: מורן איפרגן

את הסרט הזה ניתן לקרוא כסרט תיעודי אישי, כמעקב אחר מקום מיוחד לאורך תקופת זמן ארוכה, כסרט על נשיות ישראלית, כמאבק בין זהות פרטית לזהות לאומית ודתית, כסרט על שאריות מבית שמתפרק או אבד כאשר המילה "בית" מתייחסת למספר מונחים שונים, וכסרט על בנייה של זהות חדשה. סביר להניח כי ניתן למצוא עוד מספר נקודות מוצא על מנת להביט ביצירה הפשוטה והעשירה הזו, בה הבמאית מצד אחד נתנה למציאות סביבה לדבר, ומאידך בנתה היטב את הסיפור המוצג לקהל, בסרט שלא ברור מה בו מתוכנן ומה בו קרה עם הזמן. ההליכה לכותל המערבי יכולה להיתפס כחיבור למורשת או שאיפה לגעת בדבר גדול יותר כמו אלוהות או תחושת קהילה, אבל בסרט זה דומה לעתיים כי הליכה זו היא גם שאיפה להתבודד ולקבל רוגע דווקא ממקום כאוטי המעורר באחרים סערה רגשית.
מעבר לכל הפירושים השונים שנתנו לסרט, זוהי יצירה תיעודית בה יש חשיבה על מה שנראה בפריים ועל האיכות המדויקת של המלל שנשמע בפסקול, מלל אשר לא פעם אינו מתכתב ישירות, או אף סותר, את מה שנראה בתמונה. מצד אחד זהו סרט קטן וצנוע ולא מובן מאליו שיהיה ברשימה כזו. מצד שני, הייתה לנו תחושה כי הרשימה לא יכולה להיות שלמה בלעדיו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
עופר כותב על הסרט מדוקאביב

62.
"אוקג'ה"
Okja
דרום-קוריאה, 2017
בימוי: בונג ג'ון-הו | תסריט: בונג ג'ון-הו וג'ון רונסון

השנה בה מגיע אל קיצו העשור היא לגמרי "שנת הבונג" – עם הזכייה בדקל הזהב של "פרזיטים" והאופן בו הקהל הרחב יותר מגלה סוף סוף את בונג ג׳ון-הו. אבל מה שמדהים הוא שזה קרה דווקא עם השיבה של הגאון הקוריאני אל מולדתו, אחרי שני סרטים בהם עבד באנגלית ועם כוכבים בינלאומיים. הראשון היה "רכבת הקרח" והאחר שיתוף פעולה עם נטפליקס, הגוף היחיד שהסכים לקחת סיכון עם סרט שעל פניו נשמע מטורלל מכדי להצליח. זה נגמר בהקרנה היסטורית ובלתי נשכחת, מהרבה סיבות, בפסטיבל קאן של 2017 – הפעם הראשונה והשנה היחידה בה סרטים של נטפליקס הוקרנו בריביירה הצרפתית. מאז עברה ענקית הסטרימינג לוונציה והשאר היסטוריה. אבל את נטפליקס אוהבים יותר להכפיש מאשר להלל, ספק בשל פחד מהכוח שצברה וספק כי רוב תוצריה אכן בינוניים. אין מילה פופולרית יותר בעשור הנוכחי מאשר "נטפליקס" בהקשר של קולנוע, ותרצו או לא – בלעדיהם לא היו מקבלים הזדמנות כל מיני במאים ובמאיות, ובפירוש לא היה קיים הסרט המטורף הזה.

"אוקג'ה" הוא נס משום שמכל כיוון שלא מסתכלים בו, זהו סרט בלתי אפשרי. שילוב של ספילברג ומיאזאקי, של דרמת התבגרות וקומדיית אקשן, יצירה אנטי תאגידית שמופקת ומופצת על ידי חברה כמו נטפליקס. באורח פלא, בונג יצר מכל זה מעדן עם אינספור טעמים וגוונים, סרט בו אפשר להרגיש כל רגש אנושי שקיים ובו שום דבר לא אמור להתחבר – אבל הכל מתאים בול. זה מתאפשר משום שמדובר בבמאי הכי אנטי "איזם" שפועל היום בקולנוע, ואין שום תורה מוגדרת שאפשר להלביש על הסרט, שיש בוז או הלל לכל נושא בו הוא נוגע. ולכל מי שעדיין מבטלים את סיפור החברות בין ילדה קוריאנית לחזירת-על כמניפסט למען הסביבה – נשמע שדילגתם על הלעג בו מוצגים בסרט פעילים סביבתיים, או מצמצתם בארוחה הלא לגמרי טבעונית בשוט הסיום. ואצל בונג הפרטים הקטנים הם החשובים, מה שהקנה לו את הכינוי "בונג דיטייל". מומלץ לרענן את הזיכרון ואפשר לעשות זאת ממש עכשיו בחלון חדש בדפדפן. איזה כיף זה נטפליקס לפעמים.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
הדיווח של אורון מפסטיבל קאן
המדריך לסרטי בונג ג'ון-הו

61.
"מילים נרדפות"
Synonyms
ישראל, 2019
בימוי: נדב לפיד | תסריט: נדב לפיד וחיים לפיד

מה עוד ניתן לומר על הסרט הזה שטרם נאמר? כנראה שעוד הרבה מאוד דברים. שכן במהותו, הקולנוע של נדב לפיד מציב בפני הקהל יצירה הפתוחה לפירושים רבים כמספר הצופים ומספר הצפיות, עשירה בסתירות פנימיות ובמבטים מנוגדים על התנהגות ואידיאולוגיה.

לכן, נרשה לעצמנו לעזוב לרגע את הקריאה הפוליטית של הסרט או את הדיון האינטלקטואלי בזהויות ונזכיר דבר שקצת נשכח: זה סרט מאוד מצחיק. קצת קשה לשים לזה לב כי הוא מציע גם הרבה מאוד דברים נוספים ומדגיש את השפה הקולנועית באופן שיכול לייצר ניכור. אבל בבסיס יש בסרט הרבה אירוניה, סאטירה ורגעים של הומור מתפרץ. למשל בריקוד המופתי בו הגיבור מנסה לאכול ולהיראות כמבלה שגונב את ההצגה ברחבת הריקודים, הרגע בו הוא מדגים את חדוות גילוי המילה הצרפתית ל"פומפה", או כשהוא מתעמת עם תזמורת שלמה על עצם המוזיקה שהם מנגנים, המתקבלת על הדעת באופן בלתי מתקבל על הדעת. שלא להזכיר כמה דיאלוגים שהם בבסיסם מעין בדיחות של שורה אחת. ורק אם תוכלו לשים לב כמה הסרט הזה מצחיק, תגלו כי אף ייתכן שיותר מכך הוא סרט עצוב ונוגע ללב.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
הניתוח של עופר

טקסטים:

עופר ליברגל: "האישה שעזבה", "המשלחת של מיק", "36", "ההתחלפות", "על גוף ונפש", "בית קברות מפואר", "הסיפורים שאנו מספרים", "הקיר", "מילים נרדפות"

אור סיגולי: "מסיבת רווקות", "הסוללה", "זרים על שפת האגם"

לירון סיני: "ג'ון וויק 2", "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", "סוספיריה", "חייבים לדבר על קווין"

אורון שמיר: "אוקג'ה", "מי מפחד מהזאב הרע", "הערת שוליים", "רחוב ג'אמפ 21"