• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • פסטיבל טרייבקה 2018: דיווח ראשון מניו-יורק
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 78
  • ״120 פעימות בדקה״, סקירה
  • מתח גבוה
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

אוסקר 2017/18: שחקני המשנה והשחקנים הראשיים הטובים ביותר

5 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי

יש לנו עוד איזה חודש עד טקס האוסקר ה-90, אז כבר עדיף שננצל את הזמן להגיע אליו כמה שיותר מוכנים. לכן חשבתי שיהיה רעיון טוב לכמה פוסטים בהם נוכל להכיר היטב את המועמדים השונים, למקרה שתרצו להתרברב עם כל מיני פריטי טריוויה כשתראו את המשדר עם אנשים, או שסתם מעניין אתכם לדעת מי הגיע לקו הסיום ואיזו תמונה מתגבשת בעקבות זה.

בחלק הזה נתרכז בשחקנים המועמדים בקטגוריה הראשית והמשנית. נכון לעכשיו צפיתי בכל ההופעות מלבד זו של דנזל וושינגטון, אז אם תרצו לקרוא מקור מהימן על הסרט הזה ספציפית, אני מפנה אתכם לסקירה של אורון. אבל מעבר לדעתי האישית, תהיה פה גישה לסקירות ופוסטים אחרים שפרסמנו על הסרטים, כך שסביר שתהיו מכוסים מכל כיוון.

השחקנים מסודרים לפי סדרת אלפב"תי של שם המשפחה, אבל כמובן שאחשוף מיהו המועמד המועדף עלי בסוף. רק כי אני יכול.

פרס שחקן המשנה הטוב ביותר

לראשונה מאז 1991, סרט אחד הצליח להכניס שני שחקנים לקטגוריה הזו. מדובר כמובן ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (הקודם היה "באגסי").
במבט כללי אני חייב להודות שאני מרגיש שהיה אפשר לעשות את פרס שחקן המשנה הרבה יותר מסעיר השנה עם מועמדים אחרים, ועל אף שלרוב באוסקר זו הקטגוריה החביבה עלי, הפעם אני לא באמת נלהב מאף אחד מהחמישייה. לא שמישהו מהם עושה תפקיד רע, אבל בעיני אף אחד לא מגיע לשיאיו כשחקן פה, ויש פה תחושה של קיבוץ שחקנים אהודים שרצו לעשות להם כבוד מאשר למצוא באמת את הופעות המשנה הטובות של השנה.

ריצ'רד ג'נקינס – "צורת המים"
גיל: 71
מועמדות מספר: 2 (אחרי "האורח")
הופעות בולטות: "בון טומהוק", "בקתת הפחד", "תן לי להיכנס", "אחים חורגים", "עמוק באדמה"

ג'נקינס נחשב לאחד משחקני האופי המוערכים ביותר שפועלים כיום, אם כי לקח לו המון זמן להיות שם מוכר, וגם זה בערבון מוגבל. הוא פעיל מאז תחילת שנות השמונים, אבל אני מסתכן ואומר שאת הפריצה האמיתית שלו קיבל רק ב-2004 כאשר שיחק את האבא המת של משפחת פישר בסדרת המופת "עמוק באדמה". ב-2008 הצליח להיכנס בשערי האוסקר כשחקן ראשי עם דרמת האינדי "האורח". הוא הפסיד לשון פן.

ג'נקינס הוא כנראה המועמדות המפתיעה ביותר בקטגוריה הזו השנה, אם כי היו כאלה שזיהו את הפוטנציאל, כמו למשל עופר שלנו בפוסט ההימורים שלנו לקראת הכרזת המועמדים. במהלך העונה הוא היה מועמד לגלובוס הזהב, לפרסי איגוד המבקרים, לאיגוד מבקרי הבידור הלהט"בים, לאיגוד מבקרי האון-ליין, לאיגוד השחקנים ועוד כמה ועדות מבקרים מוניציפליות.
ב"צורת המים" הוא מגלם את ג'ילס, שכנה טוב הלב והמזדקן של גיבורת הסרט אלייזה, שגם עוזר לה להציל את המפלצת בו היא מתאהבת. ג'ילס מקבל עלילת משנה די משמעותית, והוא חלק מייצוגי "השונה" בהם עוסק סרט הפנטזיה המהמם של גיירמו דל טורו, כנציג הלהט"בי של העלילה, שכמובן חווה על בשרו את השנאה וחוסר הסבלנות של החברה בה הוא חי. הסרט, באופן לא מעודן ומאוד מאפיין, מקביל בינו ובין היצור האקוואטי הנרדף, אבל לא מתייחס אליו רק כקורבן ונותן לו רגעי גאולה בהמשך הסרט.
השילוב הזה בין דמות מעוררת חיבה והזדהות ויכולותיו של ג'נקינס כשחקן, גורמות לכך שהוא אחד הדברים הבולטים בסרט הזה, וזה בפני עצמו ממש לא מובן מאליו. אני לא חושב שזוהי הופעתו הגדולה ביותר, ובעיני הוא בכלל היה צריך לזכות על "בון טומהוק", אבל בקטגוריה הלא מסעירה הזו השנה, לדעתי הוא מהמרשימים בה.

ווילם דפו – "פרויקט פלורידה"
גיל: 62
מועמדות מספר: 3 (אחרי "פלאטון" ו"צלו של ערפד")
הופעות בולטות: "הקדושים מבוסטון", "אנטיכרייסט", "ספיידרמן", "הפצוע האנגלי", "מיסיסיפי בוערת"

אפשר לומר די בקלות שדפו הוא אחד השחקנים האהובים ביותר בהוליווד כיום. עם רזומה עצום שמתחיל בשנות השמונים, אני לא זוכר שאי פעם שמעתי מילה רעה על השחקן הזה, שעל אף שפרץ לתודעה כנציג כל הטוב עלי אדמות (בזוכה האוסקר "פלאטון"), הפך לשחקן משנה שמזוהה בעיקר עם דמויות שליליות, כמו זו שהביאה לו את המועמדות לאוסקר השנייה שלו, בתור מקס שרק ב"צלו של ערפד", טייק משובח על מאחורי הקלעים של צילומי "נוספרטו". השנה דפו נצפה לא רק ב"פרויקט פלורידה", אלא גם ב-"Death Note", "רצח באוריינט אקספרס", ו"מה קרה ליום שני".

באזז האוסקר של דפו התחיל עוד בספטמבר, כאשר "פרויקט פלורידה" הפך לאחד הסרטים המדוברים של פסטיבל טורונטו (הוא הוקרן לפני זה בקאן). הסרט שביים שון בייקר קיבל שבחים רבים והיה לאחד מחביבי המבקרים של 2017. מנבאי האוסקר סימנו את דפו, והוא הצליח לשמור על המומנטום במהלך העונה עם כמות פסיכית של פרסים, ביניהם מועמדות לגלובוס הזהב, הבאפט"א, איגוד השחקנים, איגוד מבקרי הבידור הלהט"בים, מקום ראשון בסקר השנה של אינדיווייר, איגוד הסינפילים הבינלאומי, זכייה ב-NBR, וכמעט כל פרסי המבקרים שיש.

אספר שאני צפיתי בסרט בפסטיבל חיפה, שם ביקשתי את מותי ויותר מפעם אחת. אני באמת לא מבין את ההתלהבות מהסרט הזה, ועל אף שכמו כולם גם אני חושב שדפו הוא שחקן ענק, אני לא לגמרי בטוח האם המועמדות הזו הכרחית. ב"פרויקט פלורידה" הוא בולט במיוחד כי הוא השחקן המוכר היחיד בקאסט שכמעט כולו מורכב מתגליות ונון-אקטורים. זה יוצר מצב מעט מוזר, כי מצד אחד הוא בהחלט אמין כמנהל המוטל המצ'וקמק בו מתנהל הסרט, ויש לו כמה סצנות נהדרות (בראשן הברחת הפדופיל, כמובן) אבל מאידך גם מרגיש כאילו הוא גדול על הסרט הזה.

וודי הארלסון – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
גיל: 56
מועמדות מספר: 3 (אחרי "לארי פלינט – האיש והסקנדל" ו"השליח")
תפקידים בולטים: "רוצחים מלידה", "משחקי הרעב", "המדריך לחיים בכפר", "חופשי על הבר" ו"בלש אמיתי"

עוד שחקן אהוב במיוחד, מהסוג שהוליווד מדי פעם תוהה איך עדיין אין לו אוסקר בבית. הארלסון גם הוא התחיל כשחקן טלוויזיה בסוף שנות השמונים, ובמהלך הקריירה העמוסה שלו כל הזמן נע בין סרטי פופקורן מטופשים להדהים, לדרמות איכות אהודות מבקרים. ב-1996 היה מועמד לאוסקר לראשונה, ואז חזר שוב עם מועמדות משנה על "השליח", שבעיני הייתה הראויה לזכייה ביותר ב-2009.
2017 הייתה שנה טובה לוודי הארלסון. הוא השתתף גם "כוכב הקופים: המלחמה", "ווילסון" ו"טירת הזכוכית" (אם כי השניים האחרונים קיבלו יחס קריר למדי מהעולם), והצליח לתפוס מועמדות לאוסקר למרות ש"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" כביכול נשלט על ידי שני גורמים אחרים שאיימו על תשומת הלב שלו: פרנסס מקדורמנד וסם רוקוול, שהתחרה אתו על אותה משבצת וקיבל דמות מהסוג שגונב את ההצגה. זה הפך את המירוץ של הארלסון לקשוח הרבה יותר, וזה מבלי להתייחס לאלמנט התסריטאי של הסרט שלא אוכל לפרט עליו מבחינת ספויילרים, אבל העניק להארלסון גבולות גזרה מאוד מסוימים. ועל אף כל אלו, הארלסון בפנים, כאמור, הופך את "שלושה שלטים" לראשון שמצליח להכניס שני שחקני משנה מאז 1991.

אני מאמין שיש שתי סיבות מדוע הארלסון זכה לחיבוק הזה. הראשון הוא שכמעט כמו תמיד, הארלסון מעניק הופעה מצוינת. מדובר בשחקן נפלא ומגוון, שיכול להיות הכי מאיים בעולם אבל גם רגיש ופגיע כשהתפקיד מצריך את זה. הסיבה השנייה היא שברוב חלקי "שלושה שלטים", הדמות שלו, שריף ווילובי, משמש כמין משחה מרגיעה לצלקות והפצעים שהסרט מייצר. גם ווילובי הוא דמות עם אלמנטים שליליים וחיוביים, אבל ישנה איזושהי שפיות שמגיעה ממנו, כזו שמנחמת ברגעים בהם היקום של הסרט זקוק לה, וככזה קשה מאוד לא לאהוב ולהתגעגע אליו כשהוא לא על המסך.
אני שמחתי במועמדות הזו, מכיוון שכמו במקרים של רייצ'ל מקאדמס ב"ספוטלייט" או גארי אולדמן ב"החפרפרת", נחמד לראות שהאקדמיה מוקירה הופעה טובה גם כשהיא נטולת "סצנות אוסקר" היסטריות או שינויים פיזיים מרחיקי לכת. עם זאת, אני לא יודע האם הארלסון נותן פה את אחת מחמש הופעות המשנה הטובות ביותר של השנה, גם לא ביחס לעצמו.

כריסטופר פלאמר – "כל הכסף שבעולם"
גיל: 88
מועמדות מספר: 3 (אחרי "התחנה האחרונה" ו"בגינרס" עליו גם זכה)
תפקידים בולטים: "צלילי המוסיקה", "12 קופים", "המקור", "מופע הפלאים של דוקטור פרנאסוס"

בקלות הסיפור המרתק ביותר של הקטגוריה הזו השנה, סיפור שבוודאי עזר לכריסטופר פלאמר לשריין לעצמו מועמדות. השחקן הבריטי המוערך והאהוב הזה עמד במרכזו של אחד הסיפורים המשוגעים ביותר של עולם הקולנוע השנה, שמקורו הדרך בה השיג את התפקיד של איל ההון פול גטי בדרמת המתח של רידלי סקוט.
התפקיד הזה היה שייך לקווין ספייסי, אך שבועות ספורים לפני שהסרט היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל הקולנוע של AFI, התפרסמו בתקשורת העדויות על ההטרדות המיניות של ספייסי, ועוד ועוד קולות הצטרפו למקהלה שסימנה את זוכה שני האוסקרים ("החשוד המיידי" ו"אמריקן ביוטי") כאחד היצורים הכי נאלחים בהוליווד, בריון לא יציב ומטרידן שמתעמר באנשי צוות. היה ברור שאף אחד לא ירכוש כרטיס לסרט בכיכובו (נטפליקס בינתיים פיטרה את ספייסי מ"בית הקלפים" וצילמה את הסדרה מחדש בהפסד של מיליוני דולרים). אחרי כמה ישיבות שאני מניח שהיו סוערות למדי, החליט רידלי סקוט להעיף לכל הרוחות את ספייסי מ"כל הכסף שבעולם" ולצלם את התפקיד מחדש עם כריסטופר פלאמר, שהיה הבחירה המקורית שלו לתפקיד. והנה הטוויסט – כל זה, מבלי לפגום בתאריך היציאה המתוכנן של הסרט.

צריך רגע להבין כמה זו משימה בלתי אפשרית. מה שזה מצריך הוא שפלאמר יידע ויתכונן לתפקיד על פני זמן קצרצר, ואז להביא את השחקנים האחרים כדי לצלם מחדש, להרים את הסטים, לשכור את המלבישים והמאפרים, לצלם הכל על פני ימים בודדים, ואז לפתוח מחדש את הסרט והמיקס, לשתול את פלאמר איפה שאפשר ולהכניס את הסצנות החדשות איפה שצריך ואז לסגור הכל שוב. כל הדברים האלו לחלוטין אפשריים, אבל הייתה זו מסגרת הזמן שסקוט שם לעצמו שהפכה את כל האופרציה הזו למרוץ לא הגיוני נגד הזמן. מה שבעיקר הובן מהמהלך הזה, הוא שהדמות של גטי היא כנראה ברמת הופעת האורח, שלוש-ארבע סצנות ולא יותר. אבל זו טעות. הדמות של גטי היא משמעותית למדי, עם זמן מסך לא קטן בכלל.
ההתעקשות של סקוט, והמיומנות של הצוות שלו שממש לא מקבל את הקרדיט הראוי על ביצוע המשימה על הצד הטוב ביותר, התגלו כדבר הכי טוב שיכל לקרות. לא רק שהסרט זכה למנה הגונה של יחסי ציבור, מהסוג שבאמת אי אפשר לקנות בכסף, אלא העניקו לו משמעות גדולה יותר מסתם עוד סרט בידורי, וכפי שכבר שמתם לב – הכניסה אותו לאוסקר.

היה אפשר לומר שהסיפור הזה לבדו הוא שהעניק לפלאמר את המועמדות, אבל אני לא באמת חושב ככה. פלאמר ענק ב"כל הכסף שבעולם", הוא בורא דמות מרתקת ומלאת רבדים, נותן תפקיד שאחרים לא היו מצליחים גם עם חודשים של חזרות.
פלאמר הפך להיות השחקן המועמד המבוגר ביותר בתולדות האוסקר. זה מצטרף לתואר הנוכחי שלו, כשחקן הכי מבוגר שזכה (על "בגינרס"). זה רק מראה שאף פעם לא מאוחר מדי. פלאמר פרץ בשנות השישים ואפילו כיכב באחד מזוכי האוסקר הגדולים – "צלילי המוסיקה", אבל הוא עצמו אפילו לא היה מועמד. בשנות התשעים פלאמר הפך כבר לאחד מהשחקנים האלה שחייבים לקבל מועמדות באיזשהו שלב, וב-1999 כולם חשבו שהנה הגיע הזמן שלו עם "המקור" אבל זה לא קרה. פלאמר נאלץ לחכות עד גיל 70 למועמדותו הראשונה כטולסטוי ב"התחנה האחרונה", ושנה לאחר מכן זכה, כאמור, על "בגינרס". והנה, שמונה שנים לאחר מכן, הוא שוב חוזר. אם הוא יזכה, אני די בטוח שאצעק בהתלהבות.

סם רוקוול – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
גיל: 49
מועמדות מספר: 1
תפקידים בולטים: "ירח", "שבעה פסיכופטים", "וידויים של מוח מסוכן", "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"

רוקוול בנה לעצמו במשך השנים מוניטין של אחד משחקני האופי האהודים ביותר בקולנוע, כזה שמעולם לא זכה להערכה הראויה לו. כשזה הגיע לפרסים, התעשייה התעלמה ממנו כמעט לחלוטין על אף כמה תפקידים יוצאי דופן, בראשם "ירח" בו הוא מגלם מספר דמויות, ועושה זאת מדהים.
זה היה עניין של זמן עד שיקבל סוף סוף כרטיס לאוסקר, והנה זה הגיע עם "שלושה שלטים", שמציב אותו בראש המרוץ, לפחות על פניו. רוקוול מגלם בסרט שוטר זוטר, חלאה אנושית אמיתית, גזען ושובניסט שמזכיר אי אילו חברי כנסת מכהנים בממשלת הישראל הנוכחית. רוקוול מקבל המון עם מה לעבוד בסרט הזה, והוא בהחלט לא נותן לשום הזדמנות להתפספס. לי, כאמור, יש בעיות רציניות עם הדמות שלו, אבל זו באמת מסוג ההופעות שאוסקר מרוח על כולה.

קטגורית שחקן המשנה מאוד אוהבת תפקידים של רשעים. בין 2007 ל-2009 זכו בפרס הזה ממש התגלמות האופל ("ארץ קשוחה", "האביר האפל", "ממזרים חסרי כבוד"), כך שהעובדה שדמותו של רוקוול בסרט הזה היא זבל שבזבלים לא רק שיכולה לפגוע בו, אלא ההפך. עם כמה שאני לא ממעריציו של רוקוול – מסיבות, אגב, שבאמת ובתמים אינני יכול להסביר – זכייתו אם תקרה, הורווחה בעמל רב וזה אפילו לא קשור להיסטוריית ההתעלמות של האקדמיה ממנו.

הבחירה שלי: כריסטופר פלאמר – "כל הכסף שבעולם"
ההימור הנכון לרגע זה: סם רוקוול – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

היעדרויות מצערות: כריסטופר אבוט – "זה בא בלילה", אידריס אלבה – "המשחק הגדול", האריסון פורד – "בלייד ראנר 2049", מארק האמיל – "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", ארמי האמר ומייקל סטולברג – "קרא לי בשמך", לילריי האורי – "תברח", בארי קיגן – "להרוג אייל קדוש", ריי רומאנו – "חולי אהבה", פטריק סטוארט – "לוגאן – וולברין", פול וולטר האוזר – "אני, טוניה"

פרס השחקן הראשי הטוב ביותר

בקטגוריה שכל כך מעדיפה מועמדים מבוגרים בעלי קריירה מרשימה, כמעט בלתי יאומן שברשימת השחקנים הראשיים של האוסקר ה-90 מופיעים שני שחקנים מתחת לגיל שלושים. כמה לא יאומן? חזרתי אחורה עד תחילת שנות ה-50, ולא מצאתי שום תקדים לזה.
זאת גם הפעם הראשונה מזה 11 שנים שבה הקטגוריה הזו כוללת שני שחקנים שחורים. זאת גם הפעם הראשונה מאז 2011 שבה יש רק שני שחקנים אמריקאים, כלומר פחות מחצי מסך המועמדים. בפעם הקודמת ג'ורג' קלוני ("היורשים") ובראד פיט ("מאניבול") היו המיעוט מול ז'אן דוז'ארדן (צרפת), דמיין בישיר (מקסיקו) וגארי אולדמן (אנגליה). נחשו מי החוט המקשר.
בעיני, אגב, מדובר בליין-אפ המרשים ביותר של שחקנים בקטגוריה הזו מאז 2002.

גארי אולדמן – "שעה אפלה"
גיל: 59
מועמדות מספר: 2 (אחרי "החפרפרת")
הופעות בולטות: "ליאון", "האלמנט החמישי", טרילוגיית "האביר האפל", "רומיאו בן זונה", "דרקולה"

ידענו שהיום הזה יגיע, פשוט קיווינו שנזכה לראות אותו בחיינו. אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שאי פעם התהלכו בנינו הפך להיות המועמד המוביל לאוסקר. אחרי קריירה עמוסה של תפקידים מופלאים וכמה דמויות בלתי נשכחות שהסתכמו עד כה איכשהו במועמדות אחת בלבד, גארי אולדמן הבריטי תפס לעצמו את הביוגרפיה הקולנועית ממנה עשויים פרסים, שינה את מראהו ללא היכר, וסחב על עצמו הפקה שלמה. הוא עשה את זה כל כך טוב, ש"שעה אפלה" הצליח להגיע עד לפרס הסרט הטוב ביותר, מוכיח כמה תמיכה יש להופעה הזו.

אולדמן מגלם את ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל, הראשון לזהות שהיטלר הוא חדשות די גרועות, ונקרא להוביל את האומה כאשר רוחות מלחמה מנשבות. צ'רצ'יל לא היה הדמות האהודה ביותר בבריטניה, אבל איכשהו הצליח לאחד סביבו את הפרלמנט ולהיכנס למה שתהפוך כמה חודשים לאחר מכן למלחמת העולם השנייה. הסרט מתרכז בימיו הראשונים בתפקיד, כאשר ענייני דנקרק עומדים על הפרק.
אולדמן נחשב המתמודד המרכזי לאוסקר מהרגע שיצאו הידיעות על כך שחתם על התפקיד, איפשהו בשנה שעברה, וכאשר הגיעו התמונות מהסט של אולדמן באיפור הכבד, הבינו כל שחקני הוליווד שהם יצטרכו לחכות לשנה אחרת אם הם רוצים להודות לאמא שלהם ולישו מעל במת האוסקר. אולדמן לא אכזב, ושמר על סטטוס המוביל לאורך כל העונה, צובר בוחטות של פרסים מקדימים.
כמובן שאנחנו עדיין שומרים את עצמנו מאכזבה ושברון לב למקרה שעד תום ההצבעה אולדמן יאבד כוח לטובת השחקנים הצעירים והמבטיחים שחולקים אתו את הקטגוריה, אבל בינתיים זה נראה די סגור.

דניאל דיי לואיס – "חוטים נסתרים"
גיל: 60
מועמדות מספר: 6 ("כף רגלי השמאלית" עליו גם זכה, "בשם האב", "כנופיות ניו יורק", "זה ייגמר בדם" עליו גם זכה, "לינקולן" עליו גם זכה)
הופעות בולטות: "ציד המכשפות", "מכבסה יפייפיה שלי", "אחרון המוהיקנים", "עידן התמימות"

כמו במקרה של אולדמן, גם הפעם מדובר בבריטי שרבים מחשיבים כשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים, וגם הפעם שמו סומן כמתמודד מוביל עוד לפני שמישהו ידע בכלל על מה הסרט. בכל זאת, מדובר בשיתוף פעולה של דיי לואיס עם פול תומאס אנדרסון, שסידר לו את האוסקר השני שלו. היה ברור שאלא אם כן מדובר בפלופ מוחלט, דיי לואיס יהיה מועמד שוב השנה. זה כמובן קיבל תוקף מוחלט כאשר דיי לואיס הודיע שהוא פורש ממשחק, וזוהי הופעתו האחרונה.

בין אם יעמוד בהבטחתו או לא (כולנו מקווים לאופציה ב'), הופעתו כמעצב האופנה ריינולדס וודקוק בדרמה המרהיבה של אנדרסון, היא אחת שנזכור להרבה זמן. הפעם דיי לואיס לא צריך לעבור שינוי גופני יוצא דופן או להיעלם לחלוטין בתוך דמות מההיסטוריה, וזה אולי הופך את וודקוק לניצחון גדול אפילו יותר. דיי לואיס נותן בפול גז את כל הצ'ארם שלו, לדמות המרתקת והכריזמטית שברא עם אנדרסון, אשר מתעמרת בנשים שמקיפות אותה. יש רגע אחד מוקדם בסרט בו דיי לואיס כוודקוק מזמין ארוחת בוקר ואיכשהו זה הצליח להביא אותי לידי דמעות, כי זה הכוח של השחקן הזה.

אני מכיר, ואפילו מבין לעיתים, את הביקורת על דיי לואיס – ביקורת שגם מופנית כלפי מריל סטריפ, לצורך העניין – הם שניהם כל כך "משחקים" כל הזמן שקשה לשכוח שאנחנו חוזים בהופעה, אלא רק בשחקן שמשתמש בכל הטריקים האפשריים כדי להרשים אותנו. ובזמן שלי לפחות יהיה קשה להתווכח עם זה, אני נופל שדוד לרגלי הופעתו בכל פעם. אפילו ב"ניין".

לדיי לואיס, כאמור, יש כבר שלושה אוסקרים. הוא אמנם לא הראשון שצבר מספר כזה, והקדימו אותו ג'ק ניקולסון ו-וולטר ברנן, אבל מבחינת האוסקר ההישג של דיי לואיס מרשים יותר מכיוון שבשונה מהשניים לפניו, כל זכיותיו הן כשחקן ראשי. האמת היא שעם חיבת האקדמיה הבולטת ל"חוטים נסתרים" (הסרט צבר שש מועמדויות כולל סרט ובימוי), יכול להיות שדיי לואיס יעקוף את כולם ויתייצב ליד קתרין הפבורן כשיאני הזכיות. מעניין האם האקדמיה תעמוד בפיתוי לעשות זאת, כי אם למישהו מגיע זה ללא ספק דיי לואיס.

דנזל וושינגטון – "רומן ג'יי. יזראל, עו"ד"
גיל: 63
מועמדות מספר: 9 ("Cry Freedom", "גלורי" עליו גם זכה, "מלקולם אקס", "ההוריקן", "יום אימונים מסוכן" עליו גם זכה, "טיסה", ומועמדות כפולה על "גדרות" כשחקן וכמפיק)
הופעות בולטות: "תיק שקנאי", "אמריקן גנגסטר", "פילדלפיה"

גם בלי מועמדותו הנוכחית, וושינגטון הוא שיאן אוסקר בפני עצמו. עם שמונה מועמדויות למשחק הוא חולק את המקום הרביעי בשיאני המועמדים יחד עם אל פאצ'ינו, מרלון ברנדו, ג'ק למון ופיטל או'טול, וככזה גם השחקן השחור עם הכי הרבה מועמדויות; הוא השחקן השחור היחיד שזכה ביותר מאוסקר תחרותי אחד; הוא גם השחקן השחור היחיד שביים את עצמו למועמדות; ועכשיו עם "רומן ג'יי. יזרעאל, עו"ד", הוא השחקן השחור היחיד שזכה לשתי מועמדויות ברצף. הוא גם היחיד מכל השחקנים הגברים השנה שחוזר לאוסקר שנה אחרי שנה.

לצערי, הופעתו של וושינגטון היא היחידה מכל מועמדי ארבעת קטגוריות המשחק שלא ראיתי, אבל למזלנו אורון הספיק לצפות ולעדכן אותנו, אז יש לנו לפחות חוות דעת אחת להסתמך עליה.
מועמדותו זו של וושינגטון הייתה למפתיעה ביותר השנה, באופן יחסי. אמנם הוא היה מועמד לפרס איגוד השחקנים, אבל מכיוון שהוא היה מועמד בשנה שעברה (והיה הטוען לכתר, כך טוענים) ומכיוון שהסרט בהשתתפותו לא זכה לחיבוק גדול, היה קשה להמר עליו. ועם זאת, הוא עשה את זה, מוכיח כמה חיבה רוכשת לו התעשייה ההוליוודית. זו באמת ההצדקה היחידה שאני יכול למצוא למועמדות הזו, בטח בהתחשב בעובדה שהאקדמיה כבר הייתה מסודרת השנה מבחינת גיוון. זה מראה שהמועמדות הזו – נראה לי, בכל אופן – איננה עלה תאנה, אלא הצבעה מהלב.
אין ספק שוושינגטון עוד ייקח אוסקר שלישי בעתידו, בין אם כשחקן או על תפקיד כלשהו מאחורי המצלמה.

טימותי צ'אלמה – "קרא לי בשמך"
גיל: 22
מועמדות מספר: 1
הופעות בולטות: "ליידי בירד", "בין כוכבים", "הומלנד"

אלמלא גארי אולדמן, צ'אלמה היה ללא צל של ספק הבחירה שלי לפרס השחקן הראשי של השנה. אני לא ממעריצי "קרא לי בשמך" הגדולים, אבל ההופעה של הבחור הצעיר הזה פירקה אותי לגמרי. כבר הרבה זמן שלא ראיתי כזה כישרון מפתיע על המסך, ואני באמת חושב שהוא זה שסוחב על עצמו את סיפור האהבה הגאה הזה שביים לוקה גוואדנינו בתפקיד אליו, המתבגר שמתאהב בסטודנט שבא לעבוד עם אביו במהלך קיץ אחד בשנות השמונים. ומעבר לכל המחמאות, העובדה שצ'אלמה מצליח להיראות כל כך טוב במכנסיים הארורים של התקופה ההיא, זו הצדקה לפרס בפני עצמה.

מכיוון ש"קרא לי בשמך" הצליח להיכנס לקטגורית הסרט הטוב ביותר, זה אומר שצ'לאמה משתתף בתפקידים מרכזיים לא באחד, אלא בשניים ממועמדי הפרס הגדול. השני הוא "ליידי בירד" הנפלא, שם הוא מגלה את ההפך מהדמות עליו הועמד בעצמו – לא זה שמשתוקק, אלא זה שמשתוקקים אליו. אתוודה שלא נפלתי ממנו בסרטה של גרטה גרוויג, אבל את הרושם שהותיר ב"קרא לי בשמך" (במצעד רגעי השנה של 2017 כתבתי שצ'אלמה לוקח את הגמלוניות וחוסר הביטחון של גיל ההתבגרות, והופך אותה לבלט) לא יהיה אפשר למחוק.
צ'אלמה הפך לשחקן השלישי הצעיר ביותר שאי פעם היה מועמד לקטגוריה הזו, אחרי ג'קי קופר (בגיל 9) ומיקי רוני (גיל 19), עוקף את ג'ון טרבולטה, ריאן גוסלינג וג'יימס דין. אני לא יכול לספר לכם עד כמה אני מחכה לראות מה יעשה בהמשך.

דניאל קאלויה – "תברח"
גיל: 28
מועמדות מספר: 1
הופעות בולטות: "מראה שחורה", "סקינס", "קיק-אס 2"

תברח

לקראת הכרזת המועמדים כבר היה אפשר להמר על מועמדותו של קאלויה די בקלות, אבל אם לוקחים רגע צעד אחורה מתגלה כמה יוצאת דופן נוכחותו בקטגורית השחקן הראשי – לא רק שמדובר בסרט אימה (ז'אנר שלרוב לא מביא מועמדים אל הקטגוריה, בטח לא זו הראשית), אלא גם בשחקן בריטי ולא מוכר.
ועם זאת, גם האקדמיה לא יכלה שלא ליפול בקסמיו של הבחור, ובאמת שאי אפשר להאשים אותה. כצעיר היוצא לפגוש לראשונה את הורי בת זוגו הלבנה ומגלה עולם של זוועות בין כותלי הבית שלהם, קאלויה מצליח להיות גם מקסים, גם אמין, גם מפוחד, גם אסרטיבי וגם מצחיק, כל זה בחבילה אחת. הקלוז-אפ שלו עם הדמעות הגדולות על פניו הפך להיות אחת התמונות האיקוניות של 2017 בקולנוע, ואני חייב להגיד שאני נרגש מכך שהוא חלק מהרשימה הזו.

לא נצטרך לחכות הרבה זמן עד שנראה אותו. זה יקרה ממש בחודשים הקרובים עם הגעת "פנתר שחור" של דיסני-מארוול, והוא כבר חתום לסרט הבא של סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות"), שם יהיה חלק מקאסט שכולל את ליאם ניסן, קארי קון, ג'ון ברנת'ל, קולין פארל, ויולה דייויס, רוברט דובאל, ג'קי וויבר, ואנדרה הולנד בין היתר. נאמר זאת כך, ייתכן וקאלויה יהיה חלק מעונת הפרסים של שנה הבאה גם כן.

הבחירה שלי: זה קשה, אבל אהיה חייב ללכת על גארי אולדמן – "שעה אפלה"
ההימור הנכון לרגע זה: גארי אולדמן – "שעה אפלה"

היעדרויות מצערות: בראש ובראשונה ג'יימס פרנקו ("חי בסרט"), אבל אפשר למנות גם את ריצ'רד גיר ("נורמן"), ג'ייק ג'ילנהאל ("חזק יותר"), וודי הארלסון ("טירת הזכוכית"), אדם סנדלר ("סיפורי מאירוביץ"), אנדי סרקיס ("כוכב הקופים: המלחמה"), כריס פיין ("וונדר וומן"), סבסטיאן סטן ("אני, טוניה"), הארי דין סטנטון ("לאקי")

מקווה לחזור בהקדם עם השחקניות…