• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"רצח באוריינט אקספרס", סקירה

11 בנובמבר 2017 מאת אור סיגולי

(סקירה זו נטולת ספויילרים לחלוטין)

בפעם השנייה מזה 43 שנים חוזר לקולנוע פרי דמיונה של הסופרת אגאתה כריסטי – הבלש הבלגי המהולל הרקול פוארו, על מנת לפתור את תעלומת מותו של אחד מנוסעי רכבת האוריינט אקספרס. ארבעה עשורים וקצת זה לא מעט זמן, ועדיין במהלך הצפייה בגרסה החדשה ל"רצח באוריינט אקספרס" (Murder on the Orient Express), עניינה אותי שאלה אחת במיוחד – לאיזה קהל הסרט הזה מיועד? אין ספק שפרויקטים מוזרים יותר נעשו ונעשים, אבל אם כבר האולפן אישר את ההפקה הזו, בטח היו צריכים למלא איזו רובריקה לגבי שאלת הצופים, בעיקר מטעמי שיווק ופרסום, ואני מת לדעת מהו פלח האוכלוסייה אליו כיוונו.

אני תוהה לגבי זה מכיוון שהגרסה החדשה עליה אמון קנת' בראנה כבמאי וכשחקן ראשי, לוקחת את עצמה מאוד ברצינות, מלאת פאתוס וכבדת ראש, כך שאי אפשר להגיד שמדובר באיזו גרסה מודרנית, מרעננת או קצבית ליצירה בת 83 שנה, כזו שקורצת לקהל צעיר שלא מכיר את הספר או הסרט הקודם. גם אין פה איזשהו כיוון חדש ומפתיע, או אמירה על המצב החברתי כיום, כפי שמתבקש מסרט שבעצם מייצר מיקרוקוסמוס של דמויות במצב קיצון (כן יש דמות משנה שהייתה לבנה במקור והפעם הפכה לשחורה, אבל זה מרגיש מאולץ ומזיע מניסיון להיות פוליטקלי קורקט). אפילו העיבודים הקולנועיים האחרונים לשייקספיר לרוב מכילים איזה טוויסט על המצב המוכר, בין אם בשפה או במיקום העלילה. במקרה דנן, מאת התסריטאי מייקל קרין (שחתום על כמה מהסרטים הגדולים של השנה כמו "לוגאן – וולברין", "בלייד ראנר 2049" ו"הנוסע השמיני: קובננט", כמו גם סדרת הטלוויזיה "אלים אמריקאים") מדובר באמת בגרסה מאוד נאמנה למקור, כזו שרוצה לעשות כבוד לבסיס הספרותי המהולל, ולא משנה כמעט דבר מהגרסאות המצולמות האחרות.
וזה גם מוזר. הרי סביר להניח שהקהל המבוגר יותר, זה שנמשך להפקות ענק מנקרות עיניים עם קאסט מוכר, כבר מכיר את העלילה וגם את פתרון התעלומה, ואם לא קרא את הספר, בטח צפה בגרסה הידועה והאהודה שביים סידני לומט. האם הוא ימהר לראות שוב סרט שמתבסס על שאלת "מי עשה זאת" כשהוא יודע את התשובה?

לצערי אין לי קשרים בפוקס המאה ה-20, ועל כן אין לי תשובה. נותרתי רק עם שאלות. בתור אדם שאמנם צפה בסרט של לומט לפני שנים רבות, אבל פתרון הרצח נחרט היטב בזיכרוני, נותרתי מעט אדיש לגרסת כריסטי 2017, ואם הייתי צריך ליהנות מההפקה המרהיבה או מהשחקנים היוקרתיים, זה לא באמת הצדיק את הצפייה בסרט. הוא בהחלט מבדר, הוא בהחלט נראה מצוין, ואני בהחלט ובהחלט מאושר עד הגג בכל פעם שיש לי זמן איכות עם מישל פייפר, אבל הוא במהותו סרט כל כך מנופח, וככזה מרגיש חסר חיים, שהוא בעיקר מבליט את כל מה שלא מתקתק, לעומת מה שכן.
באופן אירוני, אפשר להגיד בדיוק את אותו הדבר על פרוייקט המארוול של קנת' בראנה, "תור" הראשון (להוציא את סעיף פייפר), אז כנראה יש פה תבנית.

סיפור מוזר עם מר קנת' בראנה. בכל זאת, מדובר במי שהיה מסוף שנות השמונים ועד אמצע התשעים מין סמל לקולנוע בריטי טוב ואיכותי, ממשיך דרכו של לורנס אוליבייה אפילו (תוכלו לקרוא קצת על זה בפרק שהקדשתי לזוכה האוסקר משנת 1948, "המלט"), זה שהביא בשורה שייקספירית חדשה למסך, ואפילו ניכס לעצמו שיא אוסקר מאוד מרשים: בראנה הוא האינדיבידואל שהיה מועמד להכי הרבה קטגוריות שונות בפרס ההוליוודי (בימוי ושחקן ראשי על "הנרי החמישי", סרט קצר על "שירת הברבור", תסריט מעובד על "המלט" ושחקן משנה על "השבוע שלי עם מרילין"). כלומר, עברו הקולנועי של בראנה הוא מרשים בהחלט, אבל בשנים האחרונות זה נראה כאילו הוא שכח איך עושים את זה נכון. סרטיו האחרונים כבמאי ("משחקי בילוש", "תור", "ג'ק ריאן: צייד הצללים" ו"סינדרלה") נעו בין סקאלת הפיהוק למבוכה. "רצח באוריינט אקספרס" כנראה יותר טוב מהם, אבל הוא מרגיש כמו פול גז בניוטרל. הרבה מהבדיחות לא עובדות, על אף כמות השוטים (הבלתי נגמרת) של רכבת דוהרת הסרט עצמו לא נורא סוחף, ועל אף כל ההשקעה בעיצוב וצילום הוא איננו עוצר נשימה.

סביר להניח שאחת האטרקציות של הגרסה החדשה היא אסופת השחקנים. לא בכל יום אנחנו פוגשים את בראנה, ג'ודי דנץ', מישל פייפר, ג'וני דפ, ווילם דפו ופנלופה קרוז על מסך אחד. אבל גם כאן אני נוטה לומר שמדובר באכזבה קלה. למרות ש"רצח באוריינט אקספרס" אמור להיות, בסופו של דבר, כיף גם לצוות וגם לצופים, נראה שהשחקנים האהובים של הסרט לא באמת מפיחים חיים בתפקידים הצבעוניים שלהם, ועל כימיה ביניהם אין מה לדבר. לעיתים זה מרגיש כאילו השחקנים לא היו בכלל באותו החדר. יש משהו מעונב ועצור בהופעות של הסרט הזה, כמו משהו שמחכה להתפרץ אבל נבלם. הדינמיקה בין השחקנים, שהייתה אמורה להיות הדבר המרכזי בסרט הזה למי שכבר מכיר את הסיפור, לא משדרגת את הסרט אלא להפך, מעכבת אותו.
מבין קאסט השחקנים, אני כמובן חושב שהמצטיינת היא מישל פייפר, אבל אני משוחד. במצעד המוצלחים אפשר לציין, תופתעו לשמוע, את ג'וני דפ אבל יכול להיות שזה מכיוון שהסטנדרטים ממנו כבר כל כך נמוכים שיהיה לו קשה לאכזב. קנת' בראנה עצמו נראה שנהנה אז בסדר, שיהיה לו בריאות, וגם ווילם דפו עושה את המיטב ממה שניתן לו, אבל מהשלב הזה הדברים פחות מעודדים.
ג'ודי דנץ', שכמו ב"להעיר את המלכה" נראה שבאה כדי להספיק כמה שיותר תפקידים לפני פרישתה, ואפילו לא טורחת להעניק כמה מהקריצות המשעשעות שאנחנו יודעים שאליהן היא מסוגלת; בהופעתה של פנלופה קרוז אין שום זכר למה שהביא למקבילתה מ-1974, אינגריד ברגמן, את האוסקר, והיא מרגישה מבוזבזת לחלוטין; דייזי רידלי ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"), שהדרך הכי טובה לזהות אותה היא "רגע? זאת קירה נייטלי? היא סידרה את הלסת?", היא עלמה מקסימה אבל נופלת קורבן לעייפות הכללית; ג'וש גאד מרגיש כמו ליהוק לא נכון; ואת סיבת הימצאותה פה של שחקנית מהקאליבר של אוליביה קולמן ("טירנוזאור") טרם הצלחתי לפענח. כל השאר נשכחים לחלוטין.

במבט כללי יותר, אני חושב שהנקודה אולי הכי מעניינת בהסתכלות עכשווית על "רצח באוריינט אקספרס" היא לאו דווקא משהו שבראנה התכוון אליו, אלא הבחינה המחודשת של המשבר הנפשי שעובר הבלש פוארו בסוף הסרט, זו שמגולמת באופן נהדר במשפט "There was right, there was wrong, and now there is you". פוארו, הבלש שכבר ראה הכל, מגיע לנקודה בה כל תפיסת עולמו של טוב ורע עומדת למבחן, כי הוא מזועזע מפרשיית הרצח אליה נקלע, וממה שעומד מאחוריה. העניין הוא שהספר של כריסטי יצא לאור בשנת 1934, אמנם בזמן שהיטלר עלה לשלטון אבל זוועות גרמניה הנאצית טרם תפסו תאוצה. התדהמה שהוא חווה על כל מה שנכון או פסול, זו שלראשונה יוצרת סדק בדרך בה הוא רואה את העולם, לא באמת מטלטלת לאלו שכבר יודעים לאילו תהומות אפלים יכולה להגיע הנפש האנושית. בשנות השלושים הגילויים של פוארו והאמת מאחורי הרצח בוודאי גרמו גם לקוראים רגע של בחינת ערכים מחדש, אבל אם בסוף הסרט אנחנו אמורים לקבל אגרוף בבטן, זה לא באמת קורה, כי אנחנו יודעים שבקרוב דברים מחרידים בהרבה יאפיינו את האנושות ועולם הערכים שלנו כיום שונה לחלוטין מזה שהיה בתחילת המאה ה-20.

אין לי מושג איך יגיבו צופים שאינם מכירים את "רצח באוריינט אקספרס" לנסיעה המחודשת הזו. אלו שראו וקראו, וזוכרים מה שהיה, כנראה שלא יתעניינו יותר מדי. זה הופך את ההפקה למעט מיותרת, ובזמן שלא מדובר בסרט רע, קשה לומר שהוא מצדיק את הצפייה בו, עם כל הצער שבדבר.