פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 32: "בן-חור" (1959)

שיא הזכיות שקבע "ג'יג'י" ב-1958 החזיק מעמד בדיוק שנה אחת. זוכה האוסקר ה-32, והאחרון של שנות החמישים, היה "בן-חור" (Ben-Hur) שניכס לעצמו לא פחות מ-11 פסלונים. הוא עדיין מחזיק כשיאן הזכיות של כל הזמנים אבל אליו הצטרפו לאחר מכן "טיטניק" ו"שר הטבעות: שיבת המלך" שהשוו את הכמות. עם זאת, בשונה מ"ג'יג'י", הפקת הענק של MGM לא ניצחה בכל הקטגוריות להן הייתה מועמדת, אלא הפסידה בפרס התסריט המעובד עליו חתום קארל טונברג.
בשנת יציאתו זו הייתה ההפקה היקרה ביותר שידעה הוליווד, בתקציב שבעה מיליון דולר. בחישוב אינפלציה זה אומר 125 מיליון דולר כיום, וזה עדיין נראה מעט. ההשקעה הוכיחה את עצמה, ו"בן-חור" היה להצלחה ענקית שהתמקמה במקום השני בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, אחרי "חלף עם הרוח". "בן-חור" ניצח את "אנטומיה של רצח", "יומנה של אנה פרנק", "סיפורה של נזירה" ו"מקום בצמרת", ולמרות שבראי הזמן שחלף אפשר להתווכח האם הוא הטוב מכולם, באותה השנה לא נראה שבאמת הייתה שם תחרות כלשהי.

הניצחון הסוחף של הסרט גם הפך את וויליאם וויילר לבמאי היחיד שהצליח לביים שלושה זוכי אוסקר. "בן-חור" זכה אחרי "גברת מיניבר" ו"שנות חיינו היפות ביותר". בפרק המוקדש לזוכה 1946 ניסיתי לחשוב איזה במאי עכשווי יכול לשחזר את ההישג, וכרגע נראה שרק קלינט איסטווד יכול לעשות את זה. סרטו הבא של איסטווד כבמאי ("רכבת 15:17 לפריז") עוד רק בשלבי תכנון, אז סביר להניח שהתואר ימשיך להישאר אצל וויילר לעוד כמה שנים. וויילר חזר לאוסקר רק עוד פעם אחת לאחר הניצחון הזה, עם מועמדות לבימוי על "האספן" בשנת 1965 (והפסיד ל"צלילי המוזיקה"). הוא צבר במהלך חייו 11 מועמדויות, שלוש זכיות בקטגוריות תחרותיות ופרס מפעל חיים ב-1966. הוא נפטר בגיל 79 בשנת 1981.

"בן-חור" התבסס על סרט משנת 1925, שבכלל התבסס על ספר עב כרס משנת 1880 אותו כתב גנרל לו וואלאס. כפי שאתם ודאי זוכרים, ב-2016 יצא רימייק נוסף לסרט, שנחשב לאחד הכישלונות הגדולים ביותר שידעה הוליווד. מגיע להם.
השם המלא של הסרט הוא "בן-חור: סיפורו של הצלוב", ועל אף שגיבור הסרט יהודה בן-חור איננו הצלוב בכבודו ובעצמו, עלילת ישו המושיע משתלבת בסרט בכמה נקודות במהלך העלילה. למעשה, הסרט נפתח בסיפור לידתו של ישו, ובן-חור עצמו מופיע 20 דקות פנימה, בסצנה שאנחנו כל כך הולכים לדבר עליה עוד מעט, אבל רגע יש כמה דברים לפני זה.
פניו של ישו לא נחשפות כלל במהלך 210 הדקות של הסרט, אלא רק גבו ועורפו. הוא ובן-חור נפגשים על המסך פעמיים, במהלך תסריטאי מאוד יפה, האמת. למי שלא מכיר את עלילת הסרט, אזכיר שמדובר בעצם בסרט הנקמה הראשון שזוכה באוסקר, ואולי בסרט הדתי ביותר שקיבל את אותו הכבוד. בן-חור הוא יהודי צעיר מירושלים, יורש עצר למשפחה עשירה של סוחרים, אשר מנושל מנכסיו בעקבות סכסוך עם מצביא רומאי חדש, מסאלה, שמקבל את משרת הפיקוד על הצבא שמוצב בירושלים, והוא גם לגמרי במקרה חבר הילדות שלו. בן-חור נכלא, מופרד מאמו ואחותו, ומתגלגל משם להיות עבד. הוא מתגלה על ידי מצביא רומאי, הופך לנהג מירוצי כרכרות, וחוזר לירושלים כדי לברר מה עלה בגורל משפחתו ולנקום בחברו שעשה לו עוול. בואו נגיד את זה ככה, העובדה ש"גלדיאטור" היה מועמד דווקא בקטגורית התסריט המקורי של שנת 2000, ולא המעובד כראוי לרימייק, היא שנויה במחלוקת (ולא בגלל איכות התסריט. זמן טוב להגיד ש"גלדיאטור" הוא אחד הסרטים האהובים עלי).
איפה ישו נכנס לתמונה, אתם שואלים? ובכן, סיפורו של בן-חור מקביל לסיפורו של ישו שבאותן השנים מתחיל לאסוף לעצמו קהל מאמינים בגבעות נצרת. זהו סיפור על אדם אחד שמונע משנאה יוקדת אל מול אדם אחר שמונע מאהבה טוטאלית, והאירוניה הגדולה היא לאיזה גורל מנתבת אותם דרך החיים שלהם. המהלך הרגשי של יהודה בן-חור הוא שבזכות מפגשיו עם ישו הוא לומד להפוך משונא לאוהב, ממישהו עם דם בעיניים לחומל, ועל כן מרוויח גאולה לו ולמשפחתו.

המוטיבים הדתיים של הסרט אמנם לא נורא מחזיקים מעמד בעולם הציני והמתקדם שאנחנו נמצאים בו כיום, בטח לצופים שאינם נמנים על הנצרות (לפחות העם הנבחר הרוויח את זוכה האוסקר הראשון שסובב באופן מופגן סביב יהודי). עם זאת, "בן-חור" מחזיק מעולה. בשונה מרוב הסרטים הארוכים שהופיעו בפרויקט עד כה, צפיתי בכל שלוש וחצי השעות שלו די ברציפות (טוב, הייתה הפסקת תה בשלב האינטרמישן).
במהלך הצפייה ניסיתי להבין מה בסרט הזה גורם לו להיות כל כך מוצלח, למרות שמאז ראינו את הסיפור הזה נעשה עשרות פעמים, ולמרות שההפקה שלו באמת מרהיבה אבל ויזואלית הסרט התיישן, בטח בהשוואה לספקטקלים זוכי אוסקר כמו "חלף עם הרוח" או "הגשר על הנהר קוואי". עם זאת, זו הייתה כבר הצפייה השלישית שלי בסרט במהלך חיי, ואני עדיין נהנה ממנו מאוד. כמובן, כמו כל סרט שנמשך הרבה מעל שעתיים (בטח לגבי השניים שהוזכרו זה עתה), גם ל"בן-חור" יש נחיתה באנרגיה לקראת סופו, אבל האמת היא שזו פחות תלולה מסרטים אחרים שסוקרו בפרויקט עד כה.

שיאי ההפקה של "בן-חור" הם רק שניים, בסופו של דבר. הראשון הוא הסיקוונס המדהים על ספינת העבדים, כזה שמגיע לקליימקס בקרב ימי מרשים נורא, וכמובן סצנת מרדף הכרכרות שאוכלת בלי מלח את רוב מרדפי המכוניות שאנחנו רואים בסרטים עכשוויים (אם כי לבי יצא אל הסוסים המסכנים שהשתתפו בסצנות, והקשו עלי את הצפייה בהן). זה מסתכם במשהו כמו עשרים דקות בסך הכל, אחוז קטן למדי מהסרט. אולי זו עלילת סיפור הנקמה שמצליחה לעניין עדיין, למרות שהדמויות לא נורא מפותחות או כתובות באופן מורכב במיוחד. אולי זו העובדה שיחסית לתקופה, "בן-חור" הוא סרט שמציג אלימות מאוד גראפית וקיצונית. יש בו דם, איברים כרותים, פציעות, אנשים שנשרפות להם הפנים על ידי לפידים, בני אדם שנדרסים על ידי סוסים דוהרים, ועבודת איפור לא רעה בכלל. בהקשר הזה אספר אנקדוטה אישית שמעידה על איך סרט קולנוע יכול להיות אפקטיבי בעיקר כשהוא מסתיר יותר מאשר מגלה. באחת השיחות של עם אמי לגבי הסרט, היא אמרה שכשראתה את "בן-חור" בצעירותה הוא הפחיד אותה ורדף את לילותיה. תהיתי מה בסרט הזה יכול לגרום לתגובה כזו, והיא ענתה שהמצורעים בסרט כל כך מחרידים, שזה זכור לה עד היום כזעזוע עמוק. ואכן, יש כמה סצנות בסרט המתרחשות במושבת מצורעים, אבל לא רואים מהם דבר. גם פניהן של הדמויות הנגועות במחלה כמעט תמיד מוסתרות ומוחשכות, והאיפור עליהן הוא מינימלי למדי. זה כנראה הדמיון שהשלים את מה שלא רואים על המסך, ויצר תגובה חזקה אצל הצופים.

אחד הדברים שהכי מחזיקים בסרט הוא הדינמיקה בין יהודה בן-חור וחברו/אויבו מסאלה. זהו סיפור טראגי למדי על שני גברים שאוהבים אחד את השני, אבל הנסיבות מפרידות ביניהן, והם הופכים להיות אויבים מרים בתהליך התדרדרות שיגבה משניהם קורבנות רבים. בהקשר הזה, מערכת היחסים בין השניים כבר הפכה להיות מזמן אחד הייצוגים המוכרים ביותר בהוליווד של קוד-הייז לאהבה גאה אך סופר לטנטית. סביר להניח שזה חלף מעל צופי 1959 אבל היום זה כמעט מעורר גיחוך. השניים נפגשים לראשונה כאשר מסאלה מגיע לתפקידו החדש בירושלים, ושם בא לבקר אותו בן-חור. כלומר, בן-חור מופיע שלישי בסרט אחרי ישו ומסאלה, כך שאפשר לראות שהתסריט משחק עם השאלה מיהו הגיבור האמיתי בסיפור.
זאת הסצנה שהבטחתי שנשוב לדבר עליה. המפגש בין השניים, שלא התראו שנים, מתרחש במסדרון ארוך וריק מאדם. אה, ועל כל הקירות שלו ניצבות חניתות ממש ארוכות. מסאלה ובן-חור מתחבקים, ומביטים זה בזה באופן כל כך מלא חיבה שזה יכול לגרום לצופים להסמיק. אבל זה לא נגמר בזה. אחרי שהם עושים קאצ'ינג-אפ קצר, שלרוב כולל מגע כזה או אחר, מסאלה מתקדם לעבר הקיר ולוקח משם את אחת החניתות, מחזיק אותה ביד בניצב לחברו ואז משליך אותה אל קורת הקיר. בן-חור עושה כך גם הוא. הרגשתי צורך עז בסיגריה אחר כך, וזה עוד לפני שגיליתי כמה אחוזים מהתקציב יצאו על שמן תינוקות.

הומו-אירוטיות? ב"סיפורו של הצלוב"? אתם ודאי מתלוצצים. אין שום דבר כזה בסרט.

את יהודה בן-חור מגלם צ'רלסון הסטון, שזהו זוכה האוסקר השני בהשתתפותו אחרי "ההצגה הגדולה בתבל" שעדיין שומר על מקומו בטבלה המתעדכנת של פרויקט זוכי האוסקר כסרט הגרוע ביותר מהרשימה (תוכלו לראות למטה היכן השתבץ הסרט הנוכחי). זוהי מועמדותו וזכייתו היחידה של אחד הכוכבים הגדולים בתולדות הוליווד, שנפטר בשנת 2008 בגיל 84, ובערוב חייו היה מפורסם יותר כדובר שדולת הנשק בארה"ב. הזכייה שלו נחשבת לאחת המפוקפקות ביותר בתולדות קטגורית השחקן הראשי הטוב ביותר, והאמת שאפשר להבין מדוע אם כי כן חייבת להיאמר הסתייגות בנושא. הסטון בהחלט לא עושה תפקיד טוב מדי ב"בן-חור", והזכייה שלו מול ג'יימס סטוארט ב"אנטומיה של רצח", לורנס הארווי ב"מקום בצמרת" וג'ק למון ב"חמים וטעים" היא חסרת פשר לחלוטין (המועמד החמישי באותה שנה היה פול מוני ב"הזועם האחרון", אבל את הסרט הזה לא ראיתי כך שאיני יכול להעיד לזכותו). עם זאת, הסטון כן נדרש להחזיק את הסרט רוב הזמן על כתפיו והעובדה שהסרט בכל זאת מהנה ועובר היטב גם כיום מעידה שהוא בכל זאת עשה משהו בסדר.
הסטון לא היה זוכה המשחק היחיד מהסרט הזה. את קטגורית המשנה לקח יו גריפית'ס הבריטי בתפקיד שייח' אילדרין, והאמת היא שגם הפעם מדובר בניצחון בעייתי. הדמות מופיע כמאה דקות לתוך הסרט, למספר סצנות בודדות, ולגריפית'ס אין יותר מדי מה לעשות איתה, מה גם שהמבטא הערבי שלו הוא בעצם מבטא בריטי עם ר' מתגלגלת. עיצוב הדמות של השייח' היא בכלל מעידה לא נעימה בפני עצמה, כאשר השחקן הבריטי נצבע בצבעים חומים כדי לשוות לו מראה ערבי, והוא כולו סטריאוטיפים די מצ'וקמקים. למשל, לפי "בן-חור" מסתבר שמסורת חשובה אצל הערבים היא לדפוק גרעאפס אחרי ארוחה כדי להראות למארח שנהנית מהאוכל. ברור.

אל מול הזכיות של שני אלו חייבים לעשות תיקון היסטורי. ההופעה הטובה ביותר של הסרט היא ללא ספק זו של סטיבן בויד כמסאלה. זאת אחת הפעמים הבודדות שטקס פרסי גלובוס הזהב הצדיק את קיומו, בכך שנתן לשחקן האירי החתיך זכייה בקטגורית המשנה, לפני שהתגלה כי הוא נותר משום מה מחוץ לרשימת המועמדים של 1959. גם אם הוא לא יכל להתחרות בתפקיד עמוס הפאתוס של הסטון, הוא בוודאי יותר מרשים ומוצלח מגריפית'ס, ויכל בקלות לזכות כמשנה באותה שנה. יכול להיות שההפקה הריצה אותו כשחקן ראשי, וזאת הייתה הבעיה. בויד מעביר את הכאב והיסורים של דמותו לאורך כל הסרט, והסצנה האחרונה שלו מצליחה להיות אפקטיבית אך ורק בגללו. בויד לא היה מועמד מעולם לאוסקר, ובאופן כללי לא הצליח להותיר חותם גדול לאחר "בן-חור". הוא נפטר בגיל 45 מהתקף לב.

אבל בשבילנו הליהוק הכי היסטרי הוא זה של הדמות הנשית הראשית של הסרט, אהובתו של בן-חור, השפחה לשעבר אסתר. מגלמת אותה השחקנית האייה הרארית, או כפי שצריך לומר, חיה הררית, לשעבר חיה ניוברג. כן, מסתבר שעוד לפני "רשימת שינדלר" ושנה לפני "אקסודוס", הוליווד ניכסה שחקנית ישראלית להפקות הענק שלה.
הררית היפייפיה נולדה בחיפה בשנת 1931 להורים ממוצא פולני. הקריירה שלה התחילה בשנת 1955 ב"גבעת 24 אינה עונה", וזוהי ההקרנה של הסרט בפסטיבל קאן שעוררה את עניינו של וויליאם וויילר, והוא לקח אותה לסרטו. הררית המשיכה לעבוד בקולנוע אך לא השתתפה בשום סרט בסדר הגודל של "בן-חור", ולפי מה שאני מבין היא עדיין חיה וקיימת. היא אחד הדברים הטובים בסרט, ואם מישהו מקוראי הפרק הזה מכיר אותה, תמסרו לה אלף סחתיינים. איזה מדהים יהיה אם מישהו יציע לה תפקיד בסרט חדש, ובריאותה תאפשר לה להשתתף בו. זה יהיה היסטרי.

הסרט האהוב עלי משנת 1959 איננו "בן-חור", אלא דווקא זה שלקח ממנו את פרס התסריט, "מקום בצמרת". עם זאת, ההיסטוריה החליטה שהסרט הטוב ביותר של אותה שנה איננו אף אחד משניהם, אלא אחד אחר בתכלית. מדובר בסרטו של אלפרד היצ'קוק "מזימות בינלאומיות". עוד שני סרטים שהאוסקר פספס (למרות שבאמת לא היה להם סיכוי מלכתחילה) הם "ריו בראבו", המערבון הפופולרי של הווארד הוקס, וסרטו הנפלא והמשפיע של ג'ון קסאווטס, "צללים". אבל בזמן שהוליווד והאוסקר העלו על נס הפקה מסורתית ושגרתית, 1959 הייתה השנה בה הקולנוע השתנה לנצח, בעקבות סרטים כמו "הכייס" של ברסון, "400 המלקות" של טריפו (שהיה מועמד לאוסקר בפרס התסריט המקורי, למרבה ההפתעה) ו"הירושימה אהובתי". אולי זאת הסיבה ששנה לאחר מכן באוסקר, הסיקסטיז התחילו עם זכייה של סרט קצת שונה, כזה ששבר לחלוטין את רצף הספקטלקים עמוסי התקציב של שנות החמישים והשישים. זה בפרק הבא.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-31:
הסרט הטוב ביותר: סם זימבליסט – "בן-חור"
הבימוי הטוב ביותר: וויליאם וויילר – "בן-חור"
השחקן הראשי הטוב ביותר: צ'רלסטון הסטון – "בן-חור"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סימון סניורה – "מקום בצמרת"
שחקן המשנה הטוב ביותר: יו גריפית'ס – "בן-חור"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: שלי ווינטרס – "יומנה של אנה פרנק"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ניל פטרסון – "מקום בצמרת"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ראסל רוס, קלרנס גרין, סטנלי שפירו ומוריס רישלין – "דו שיח בחדר המיטות"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: וויליאם מלור – "יומנה של אנה פרנק"
הצילום הטוב ביותר בצבע: רוברט ל. סרטיס – "בן-חור"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: לייל ר. ווילר, ג'ורג' דיויס, וורנר מ. סקוט וסטוארט א. רייס – "יומנה של אנה פרנק"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: וויליאם א. הורנינג, אדוארד קארפניו, יו האנט – "בן-חור"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: אורי-קלי – "חמים וטעים"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: אליזבת' הפאנדן – "בן-חור"
הסאונד הטוב ביותר: פרנקלין מילטון – "בן-חור"
העריכה הטובה ביותר: ראלף ווינטרס וג'ון דאנינג – "בן-חור"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ארנולד ג'ילפסי, רוברט מקדונלד ומילו לורי – "בן-חור"
השיר הטוב ביותר: ג'יימס ואן יוזן וסמי קאהן – "חור בראש" (תקוות גדולות)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: מילקוש רוזה – "בן-חור"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אנדרי פרווין וקן דרבי – "פורגי ובס"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: מקס אופולוס – "ארפאו נגרו" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ברנהרד גרזימק – "סרנגטי לא ימות"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ברט האנסטרה – "זכוכית"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ון האבלי – "מונבירד"
הסרט הקצר הטוב ביותר: זאק-איב קוסטו – "דג הזהב"
פרס מיוחד: לי דה פורסט, באסטר קיטון
פרס מיוחד על פעילות הומניטרית: בוב הופ

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
6. "חלף עם הרוח" (1939)
7. "קזבלנקה" (1943)
8. "מה יפית עמק נוי" (1941)
9. "בן-חור" (1959)
10. "מעתה ועד עולם" (1953)
11. "רבקה" (1940)
12. "כנפיים" (1927)
13. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
14. "כל אנשי המלך" (1949)
15. "סוף השבוע האבוד" (1945)
16. "גברת מיניבר" (1942)
17. "גראנד הוטל" (1932)
18. "מרטי" (1955)
19. "ג'יג'י" (1958)
20. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
21. "המרד על הבאונטי" (1935)
22. "המלט" (1948)
23. "סימארון" (1931)
24. "תהלוכה" (1933)
25. "זיגפלד הגדול" (1936)
26. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
27. "ברודווי מלודי" (1928)
28. "החיים של אמיל זולא" (1937)
29. "אמריקאי בפריז" (1951)
30. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
31. "הולך בדרכי" (1944)
32. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)