• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סיכום 2021: ניצחונות, הפסדים, תיקו ונספחים

26 בדצמבר 2021 מאת אורון שמיר

בסוף השנה הקודמת הייתה תקווה שהנוכחית תהיה נורמלית יותר, או לפחות שונה. ספק כדי לעשות דווקא היא התחילה עם עוד מאותו הדבר וכעת מסתיימת עם איומים ובהלה מחודשת מאותו וירוס שמנהל את חיינו כבר שנתיים. מה שחשוב קרה בין לבין, עם קצת פחות חוסר אונים ויותר אירועים משיש לי מקום לפסקת פתיחה אחת. אז רק לדוגמה, קשה להאמין שזה קרה השנה אבל הייתי בביקור מולדת סביב פסח לראשונה מזה נצח, ואז ביום ששבתי לארה״ב החלה מתקפת טילים על ישראל. דוגמה אחרת היא שזכיתי לחוות לראשונה את פסטיבל סאנדנס, אבל מהבית בברוקלין. לעומת זאת, חזרתי אל אדמת פסטיבל קאן המקודשת אבל נתקעתי שם, כי לא הורשתי לשוב אל ארה״ב עם סגירת הגבולות. נדמה כאילו לא היה טוב בלי רע גם ב-2021 ועם סיכומי השנה של סריטה זה הזמן להיזכר ולהאמין בכל מה שעברנו, בדגש על הפן הקולנועי.

מבחינת סרטים, אלה שעל המסכים ולא בראש שלנו, נדמה לי שהשנה ראיתי יותר מאי פעם. גם הלטרבוקסד שלי חושב ככה עם מעל 250 רשומות ביומן הצפייה השנתי. אבל לטרבוקסד לא יודע על כמה מסרטי פרס אופיר, על הייעוץ שלי לפסטיבל חיפה, ועל עוד דברים שאני לרוב לא מסמן, כמו סרטים קצרים (אם כי השנה השתדלתי). בתחושה ראיתי שישה סרטים בשבוע לאורך השנה, בזכות זמן בית מוגבר אבל גם הסתערות פרטית שלי על בתי הקולנוע מרגע שנפתחו. כולל מינויים, ואפילו חופשי-חודשי לקולנוע ליד הבית. כמה אתעצב כשכל זה יילקח ממני בעוד סגר או מה שמתכנן לנו השטן ב-2022.

העניין הוא באמת הפרספקטיבה, כי במקום שלושה-ארבעה חודשי קולנוע בשנה כמו ב-2020 היחס השנה היה הפוך עם סגרים בהתחלה וחזל״ש בהמשך. אז בניגוד לאווירת הנכאים בה כתבתי את סיכום השנה הקודמת, אשתדל לאזן הפעם. לשם כך אני משיב את הפורמט הקבוע שלי, שמחלק את השנה לניצחונות והפסדים דרך שלל קטגוריות מטופשות, יותר או פחות. החלוקה מתבצעת באופן שגם אני לא תמיד מבין ונועדה בעיקר להקל על הקריאה. כמובן שיהיו שינויים קלים המושפעים מ-2020 המקוללת, בדגש על הנספחים. זה גם המקום להזכיר לא לקחת קשה מדי את הפוסט הזה, לצערי יש והיו דברים יותר חשובים מקולנוע גם השנה.

ניצחונות

אתמול בלילה בסוהו

לפני הכל, כמה הבהרות לגבי כשירות הסרטים להיות חלק מהסיכומים. החלטנו שלכל אחד ואחת התנאים שלהם, ומבחינתי יש כמה שיצאו מהקווים. יש לא מעט סרטים מעוכבי הפצה שכבר התייחסנו אליהם, בדגש על ״עוזרת אישית״ (סרט השנה שעברה שלי), ״ארץ נוודים״ (סגנו), ״עוד סיבוב״, ״לאן את הולכת אאידה״, ״האב״, ו״מינארי״. עבורי הם נחלת העבר, ובין הכסאות נפלו גם ״יהודה איש קריות והמשיח השחור״, ו״לילה אחד במיאמי״, שניהם מינואר והאוסקר הקודם.
בצד השני של הקשת בענן מחכים סרטים שאמנם ראיתי השנה, אבל הם כנראה יזכו למירב התהודה בשנה הבאה, אז נמתין. בזאת כלולים סרטי פסטיבל קאן הקיצי כמו ״גיבור״ של פרהאדי, ״שפעת פטרוב״ של סרברניקוב וגם ״אחרי יאנג״ של קוגונדה, וגם סרטי סתיו דוגמת ״ספנסר״ של לאריין, ״הטרגדיה של מקבת״ של ג׳ואל (בלי איתן) כהן, ו״דרומית לגן עדן״ של אהרון קשלס. האחרונים שריינו תאריך לינואר ומכאן הביטחון שלי שיהיו חלק מן השנה הקולנועית הבאה.

טרנד השנה: על כמות סרטי המתנקשות המוגברת השנה כתבתי בסקירה על ״קייט״, כולל ניסיון לדרג. יותר חריג בעיניי היה לגלות כמה במאים של סרטים עלילתיים התנסו לראשונה בקולנוע דוקומנטרי – מטוד היינס (״הוולווט אנדרגראונד״) דרך אדגר רייט (״האחים ספארקס״) ועד אנדריאה ארנולד (״פרה״). האחרון גם מזכיר את חיות המשק הנוספות שכיכבו בסרטים כדמויות (״גונדה״, ״פיג״, ״טלה״). אבל הכי מופרזת הייתה הפגזת הסרטים המוזיקליים, מחזות הזמר המצולמים שמצאו להם שירות סטרימינג ושאר המחוות לז׳אנר המתקמבק של המיוזיקל. עופר הקדיש לכך סגמנט בסיכום שלו ואני כתבה שלמה ב״הארץ״, אז בקצרה – אחרי ״שכונה על הגובה״, ״סיפור הפרברים״, ״טיק, טיק… בום!״, ״אנקאנטו״ ושות׳, מיוזיקל השנה בעיניי מכיל אדם אחד בחדר אחד. קוראים לזה ״בו ברנהאם: בפנים״ וזה המחזמר היחיד השנה שהתבאסתי כשהוא נגמר.

הנאמבר המוזיקלי הכי טוב שלא מתוך סרט מוזיקלי: כל-כך הרבה אפשרויות, לא אמנה את כולן. גם בניכוי הסיום המסחרר של ״עוד סיבוב״, אם נחשיב אותו כסרט ותיק מדי, שווה להזכיר את הבלדה של אדגר ב״בארב וסטאר״, את הסיקוונס בו אלכסיה הולכת לעבודה ב״טיטאן״, ואת הקליפ הלא רשמי של ״שב״ק ס׳ אימפריה״ מתוך ״הברך״. אגב, בכל אחד מהסרטים הללו יש לפחות עוד אופציה לנאמבר מתחרה. אבל אם חייבים, וזה הרעיון בפוסט, אני בוחר בריקוד המשולש שהוא שיא מוקדם ב״אתמול בלילה בסוהו״, רגע הוא גם וואן-שוט השנה מבחינתי.

פרס המיקסטייפ לסרט שחרשתי על הפסקול שלו אחרי הצפייה: אם להודות על האמת גם כאן ״סוהו״ של אדגר רייט מככב. אבל ספק אם האזנתי לאותם שירים שוב שוב כפי שהיה עם אותו ״בפנים״ של בו ברנהם. זה לא הוגן כמה מוכשר אפשר להיות.

פרס מיוחד על הישגים טכניים ואמנותיים: במקום לבחור לחוד את הצילום, העריכה, העיצוב, התלבושות, האפקטים, הסאונד וכל אלמנט אחר אפשר מבחינתי לסגור עניין עם ״חולית״. הסרט הכי ספקטקולרי השנה בכל מובן, עם מיזוג פורץ דרך בין עבודת סט צילום ואפקטים מיוחדים (אמר כריסטופר נולאן, לא רק אני).

הסרט הארוך הכי קצר: בשנה בה שוברי קופות תפחו למימדים מפלצתיים של שעתיים וחצי מינימום, וסרטים כמו ״בית גוצ׳י״ ניסו להתנקש בי בעזרת אורכם המגוחך, היה גם סרט שלא רק הצדיק את ההשקעה אלא עיקם את מימד הזמן. שלוש השעות של ״הנהגת של מר יוסוקה״ הן הקצרות ביותר שביליתי בקולנוע השנה. הסרט חלף ביעף ואחרי הסיום המספק כל-כך שלו גם הרגשתי קליל ומזוכך.

הקרנת השנה: לטבוע בדיונות של ״חולית״ על מסך איימקס היה חוויה מספקת ושונה משמעותית משתי הצפיות האחרות שלי. ״ליקריץ פיצה״ נראה כל-כך נכון בפילם 70 מ״מ שזה פשוט משונה לצפות בו בעותק דיגיטלי. אבל לראות את ״בארב וסטאר״ באלאמו דראפטהאוס היה כל מה שחלמתי ועוד, אחרי מספר צפיות ביתיות ועם קהל אוהד. לעומת זאת, מהקהל שהביא את הרגלי הבית שלו לקולנוע פחות נהניתי. הלוואי שייחנקו מפופקורן בזמן שתישפך להם הקולה על הסלולרי המרצד.

היום הכי טוב בפסטיבל קאן: אולי היו אלה הגבלות הקורונה שגרמו למנהלי הפסטיבל לשבץ את רוב הסרטים הישראליים יחד בימים הראשונים של הפסטיבל, אולי אנטישמיות. מכל סיבה שהיא, כך יצא שראיתי באותו יום את ״מחברות שחורות״ ו״הברך״ ומלבדם לא רציתי או הייתי מסוגל לראות דבר. שניים משיאי הפסטיבל כבר ביום המלא הראשון שלו, שהצליחו לרפא ג׳טלג וגעגוע לקולנוע כמו שהוא צריך להיחוות.

הפתעת השנה: הזוכה האמיתי הוא הסוף הפתאומי של טקס האוסקר, בו חואקין פיניקס מכריז על הזכייה של אנטוני הופקינס על פני צ׳דוויק בוזמן ומסיים ב״לילה טוב״ כי החתן בבית. אבל טקס אינו סרט גם אם מביים אותו סטיבן סודרברג, ואיכשהו יש אנשים כמו אור סיגולי שראו את זה בא. אז אני הולך עם ״שומר טינה״, שכבר בסצנת הפתיחה אותת חזק שסרט רגיל של גאי ריצ׳י זה לא יהיה. כמעט מצאתי לו מקום בעשירייה וחצי מההנאה היה אותו גורם ההפתעה.

טוויסט השנה: היו השנה כמה תפניות עלילה שהפילו את הלסת שלי ארצה. בעיקר סרטים שלא ידעתי בכלל שיש בהם טוויסט כמו ״גלגל המזלות״. אבל לפעמים מה שהכי מספק בתפנית עלילתית חדה זה דווקא לראות אותה באופק ואז לחכות. ״סוהו״ עשה עבודה טובה גם כאן, עם רד הרינג שרק חצי ניחשתי ותגלית שהתעלתה על הציפיות שלי (אבל זרקה החוצה את רוב הקהל, מסתבר). אולם, גם השכנים שמעו את צווחת האושר שלי ברגע הגילוי הממש לא מפתיע אבל הרבה יותר מופלפ מכל מה שדמיינתי ב״מורעל״. בתנועת מצלמה קלה, הרגשתי שהסתובב לי הצוואר ב-180 מעלות.

סרט ההמשך הכי מפתיע ל״בוראט״ שלא ידעתי שאני צריך: ״מיי ניים א-גוצ׳י״! סליחה שאני מסרב להעמיד פנים שליידי גאגא שחקנית, ומחילה שאני מזהה את המבטא שלה כשייך למחוז איטלקי עלום שנקרא ״מזרח אירופה״. אבל אני סוטה מהעיקר, כמו האיפור של ג׳ארד לטו. בניסיון לצלוח את השעתיים וחצי הכי קשות השנה בקולנוע, שכנעתי את עצמי שאני רואה בוראט. פשוט התמקדתי בהפרש הגבהים בין הגאגא ובין הנעבך שעמד לידה והתפדח, בעלילה על צמד שמנסה לכבוש את אמריקה, ובכל אותם הצחוקים שלא תשכנעו אותי לעולם שהם מכוונים. ורי נייס!

הסרט שהכי נשמע כמו סרט המשך לבוראט אבל הוא לא: ״סיפורה של אשתי״.

ההפצה הנדירה: הקולנוע הבוליוודי התגנב אל המסכים בארץ, קהל דובר צרפתית זוכה לסרטים במיוחד בשבילו (בלי תרגום לעברית), וגם הקהל הרוסי נהנה מן הדיבוב האהוב עליו לחלק משוברי הקופות. אבל היה מקרה אפילו יותר מעניין השנה, חד-פעמי, של הפצת סרט קצר. על ״הקול האנושי״ אמנם חתום פדרו אלמודובר אהוב הקהל הישראלי, אבל זה עדיין סרט קצר שמופץ בבתי הקולנוע. לא היה כדבר הזה מאז ״איה״ הישראלי. אני בעד, חוץ מהסרט עצמו, אז אם אפשר להמשיך עם הפורמט אבל הפעם עם סרט טוב, תודה מראש.

ההפצה האמיצה: מה שקולנוע לב עושים עם קולנוע דוקומנטרי או סרטי נישה בהקרנות כמו-סינמטקיות צריך להילמד באיזה בית ספר, לא בטוח איזה. יותר מוגזם מזה היה להפיץ בקולנוע את ״טיטאן״, סרט שאינו לקהל הרחב גם אם הוא מגיע עם כתר דקלים מוזהבים. אבל את ״האביר הירוק״ קשה יותר למכור ומדהים במיוחד לשבץ אותו באמצע הקיץ, בין בלוקבאסטר חלול לשאריות מתחילת השנה שלא מצאו מסך כי לא היו כאלה בנמצא בחצי הראשון של השנה.

הסרט שסירב לרדת מהמסכים: ״שבעה בייבי״ הוא יותר נס חנוכה מאשר טקס אשכבה. את מסעו בארץ הוא התחיל בפסטיבל הקולנוע היהודי בשלהי 2020, חזר אל שבוע הגאווה ביוני, צץ בסינמטקים מאז ועד שזכה להפצה מסחרית באוקטובר. בקרוב ב-VOD או כבר שם והחמצתי.

השם העברי שמתעלה על המקור: זה לא קורה בכל שנה, אבל כשמגיע מגיע. כנגד כל היגיון, חיבבתי את התרגום (אבל לא את הסרט) ״אמאל'ה״ (Run). השם העברי בעל כפל משמעות לסרט על אמא מפחידה, וזה יותר נחמד מלקרוא לסרט על ילדה שגפיה התחתונות משותקות ״תברחי״. אבל התואר הולך מבחינתי למי שראו את הסרט של גאי ריצ׳י והפכו אותו מ״זעמו של גבר״ ל״שומר טינה״. כיוון שהסרט הזה יותר על שמירת טינה מאשר על זעם של גבר, אין אלא להודות שאנשי השיווק בישראל הבינו טוב מהבמאי הבריטי מה הוא יצר. וכן, ״נוטר טינה״ היה מושלם.

תיקו (אינטרמישן)

שכונה על הגובה

הפעילו ברקע את מוזיקת ההמתנה החביבה עליכם ועליכן ואולי תעזרו לי לפתור כמה התלבטויות. או סתם תקראו עליהן. השנה לא יהיה לנו פוסט אישים בסיכום של סריטה, כלומר לא נבחר יחדיו את אנשי ונשות השנה בקולנוע. קצת הפסקה מזה יעשה לכולנו טוב ואם תהיה דרישה תמיד אפשר לשקול להחזיר. אילו היינו מתכנסים לבחירה הזו, נדמה לי שהיינו מתחילים עם כל הבמאים והבמאיות שהביאו השנה דאבל דיפ. כלומר, חתומים וחתומות על יותר מסרט אחד בשנתון. נדמה לי שבכל המקרים יש לכך קשר ישיר או עקיף לעיכובים שנבעו מן המגפה והשלכותיה.
כך או אחרת, מצאתי לא פחות מחמישייה: רידלי סקוט (״הדו-קרב האחרון״, ״בית גוצ׳י״), קלואי ז׳או (״ארץ נוודים״, ״נצחיים״), זאק סניידר (״ליגת הצדק: גרסת סניידר״, ״צבא המתים״), אדגר רייט (״האחים ספארקס״, ״אתמול בלילה בסוהו״), וריוסוקה האמג׳וצי (״גלגל המזלות״, ״הנהגת של מר יוסוקה״). לא נעים לומר שכולם חוץ מהמגוצ׳י לא יוצאים מדהים מהכפילות הזו, אבל הקטגוריה הזו כמותית אז נישאר עם שיוויון.

עוד אופציות לאנשי השנה מבחינת מעורבות בכמה שיותר פרויקטים הם המועמדים שלי לפרס ״תנוח, חבריקו״. לרוב מדובר בשחקנים ולכן ראינו השנה בהכל את אדם דרייבר (״אנט״ והדאבל של סקוט שהוזכר לעיל), טימותי שלאמה (״חולית״, ״אל תסתכלו למעלה״, ״הכרוניקה הצרפתית״), ליאם ניסן (״הבית באיטליה״, ״גנב הגון״, ״כביש הקרח״, ״הצלף״) ובעיקר בנדיקט קאמברבץ׳ (״השליח האנגלי״, ״המאוריטני״, ״כוחו של הכלב״, ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ ועוד דברים של מארוול). המלחין ג׳וני גרינווד חזר השנה בגדול עם קומבו משולש (״כוחו של הכלב״, ״ספנסר״, ״ליקריץ פיצה״) שחייב להיגמר לפחות במועמדות לאוסקר. אבל יותר קיצוני הייתה השנה של לין מנואל מירנדה. הוא עיבד וכיכב ב״שכונה על הגובה״ ע״פ מחזה שלו, ביים את ״טיק, טיק… בום!״ ע״פ מחזהו של ג׳ונתן לארסון, וגם כתב והלחין את השירים בשני סרטי אנימציה, ״ויוו״ ו״אנקאנטו״. מה יצא לו מזה? דברים שאפשר להשוות ל״המילטון״ ללא הצלחה.

השם העברי החביב שאני אמור בעצם להיות נגדו: ״שכונה על הגובה״ (In the Heights). לקרוא לסרט ״בגבהים״ לא אומר כלום ומפסיד את כפל המשמעות הרומז על מקום התרחשות העלילה, שכונת וושינגטון הייטס. ולקרוא לו סתם על שם השכונה לא אומר כלום לקהל הישראלי. הפתרון אלגנטי למראה, יותר מ״אין דה הייטס״, אבל קצת מביך להגיד אותו בקול רם, וזו הסיבה שיש לסרטים שמות.

הסרט הכי טוב בו ריז אחמד מגלם מוזיקאי שהקריירה שלו עומדת לנסוק סוף סוף בזכות סיבוב הופעות מתוכנן, אבל אז מצבו הבריאותי מתדרדר בפתאומיות ואנו עוקבים אחרי המסע שלו להסתגל למציאות או להילחם בה, לסירוגין: לא רק ״צלילי המטאל״, גם ״מוגול מוגלי״. שיהיה תיקו.

הרגע הכי מספק מתוך סרט בו סלב מרגיז עם שיער מזוויע חוטף ירייה לתוך הפנים ולקול צהלותיי המשתאות: תאמינו או לא אבל התקשתי להכריע בין ״שומר טינה״ ו״יחידת המתאבדים״. כיוון שזה ספוילר לתאר מי חוטף באיזה סרט אבחר שלא להכריע.

הסרט הכי טוב של נטפליקס, שהוא בכורת בימוי של שחקנית מוערכת ממשפחת אצולה תרבותית, שבחרה לעבד ספר על גיבורה שמפגש עם אישה אחרת משנה את ההסתכלות שלה: זה היה קרוב לתיקו אבל ״חוצה את הקו״ של רבקה הול מנצח את ״הבת האפלה״ של מגי ג׳ילנהול אבל הקטגוריה כה ספציפית אז בכל זאת כללתי אותה בחלק הזה של הפוסט.

הסרט שהתלבטתי הכי הרבה מה לעשות איתו בסיכום השנה: ״ליקריץ פיצה״. מצד אחד, יש פה עוד ניצחון קולנועי מוחץ של פול תומאס אנדרסון. אם הוא במשחק הוא מאוד במשחק וכיוון שראיתי את הסרט בסוף נובמבר הוא לגמרי כשיר. מצד שני, תאריך העלייה שלו לאקרנים בישראל הוא היום הלפני-אחרון של השנה הקלנדרית ולעמיתיי לא הזדמן עדיין לצפות. האם לעשות מעשה ״נומאדלנד״ ולכלול אותו בעשירייה כבר עכשיו, או להמתין לסנכרון עם לוח ההפצה הישראלי, תוך חשש שהסרט יהיה עתיק ולא רלוונטי במחשבתי בסיכום 2022. לא קל כל עניין סיכומי השנה הזה.

הפסדים

וונדר וומן 1984

חזרנו מההפסקה וזה הזמן לחלק הצורב או הקודר יותר, אותו אני מנסה לתבל בהומור. אז נא לקחת אותי בקלות ולזכור שההפסד האמיתי כאן כולו שלי. כפי שתוכיח מיד הקטגוריה הראשונה.

הסרט הכי טוב שלא אהבתי: אין לי שום דבר רע להגיד על ״טלה״, זה פשוט היה מאוד לא בשבילי. לעומתו, ״לוקה״ מוכיח בעיניי שמותר לפיקסאר לעשות גם סרטים צנועים ולכן לא מצאתי לו מקום בסרטי השנה. זה נכון גם לסרט שהוא ההפסד הכי גדול שלי כנראה, ״כוחו של הכלב״. הכל בו עשוי נהדר וסוחף בדרכו, אבל לפעמים אני פשוט לא מצליח לאהוב סרטים עם גיבורים סדיסטים. מנומקים, פגומים ואנושיים ככל שיהיו. לא זוכר מקרה חריף מאז ״זה ייגמר בדם״, גם אותו רק הערכתי.

רציתי להתייחס אבל העדפתי לא לקטול: ״נקמה מרה״ (The Harder They Fall) היה כל-כך מבאס עבורי, כמו לראות את האח הפחות מוצלח של ״ג׳אנגו ללא מעצורים״. אז החלטתי להתעלם. מאז אני שומע קולות שנהנו מבזבוז של קאסט מרהיב ורעיון חביב בקושי. איזה כיף לכם ולכן.

ההתעלמות המפתיעה: מישהו שם לב שיצאו השנה סרטים חדשים לקלינט איסטווד, ״הדרך לגאולה״ שמו, או משהו של וודי אלן בשם ״הפסטיבל של ריפקין״? לא? ככה חשבתי. העיקר אומרים אל תשליכני לעת זיקנה.

הסרט שהכי שכחתי שראיתי: לקח לי רגע להיזכר מה זה ״ערים״ של נטפליקס, או ״אוסלו״ של HBO אז מזל שכתבתי עליהם. אבל איכשהו סימנתי שראיתי קומדיה בשם ״Vacation Friends״ ואפילו לצפות בטריילר לא ריענן את זכרוני.

שכחתי שלא הקדשנו לו סקירה: ״מינארי״ הוא אחת ההתעלמויות הפושעות שלנו בסריטה וזה לגמרי עליי. הוא פשוט סרט של סתיו 2020 בעיניי ולא מצאתי פנאי לצפות בו שוב ולכתוב כפי שהבטחתי.

הסרט החבוט שלא לצורך: ״וונדר וומן 1984״. קצת מצחיק להזכיר אותו עכשיו כשהוא יוזכר בהמשך כסרט נורא, שזה הוגן, אבל התגובות היו חסרות פרופורציה. זכיתי בגלגולי עיניים, הכפשות, קריאות לפיטוריי, בקשות להוצאתי להורג ועוד תגובות שמסתכלות בי כאילו רצחתי את קפטן פלאנט ואפילו לא טענתי מעולם שזה סרט טוב במיוחד. רק שזה דומה לקודם, ולרוב המכריע של סרטי גיבורי-העל של השנים האחרונות, ושזה מה שמגיע לנו לסיום השנה הקודמת.

התקפות הנוסטלגיה ו/או המרצ׳נדייז הכי חסרות בושה על הצופה: זה רק יתגבר כל שנה כנראה. הפעם היו לנו ״ספייס ג'אם: אגדה חדשה״ (ממש מריחים את הניילון מרוב שהיא חדשה), ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״ (אחרי מה? לא התקדמתם מהאייטיז), וכמובן ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ (יותר כמו ״אין דרך שבה נבחל כדי לסחוט כפיים ומזומן על חשבון הסרטים הקודמים״). הסרט שעשה את זה הכי מוזר הוא ״מטריקס: הדחייה״ וכן ככה אני בוחר לקרוא לו.

הסרט הכי מכעיס מכל בחינה: אני לא זוכר עצבים ומקום נמוך כמו זה שהביא אותי אליו ״מישה והזאבים״. מילא להתרגז במקביל גם על איכות העשייה, גם על האופן בו סיפור מסופר, וגם על הבחירה לספר דווקא אותו. למה להוסיף פנימה את ביזוי זכר השואה? מדוע לתת במה למשהו כמעט גרוע כמו הכחשתה? הלוואי שנלמד להבדיל בין קליקבייט מכוער וסרט קולנוע, אני כמעט בטוח שזה יאריך את חיי.

כל מה שרע בהוליווד בסרט אחד: התלבטתי אם התואר מגיע ל״לשחרר את גאי״ או ״ג׳אנגל קרוז״, אבל למה לא לאחד ביניהם למשהו שנקרא ״הודעה אדומה״? הבעיה איתו זה שהוא לא באמת גרוע או מעצבן, סתם אוויר.

הפריקוול שלא מוסיף דבר: לא ראיתי את ״הקדושים של ניוארק״ או את ״האלמנה השחורה״, אז הם לא כשירים אבל יש לי הרגשה שמקומם כאן. לעומת זאת, כן ראיתי את ״קינגס מן: ההתחלה״ שיוצא יום לפני סוף השנה, ואיך הוא בדיוק מעשיר את שני הסרטים שקדמו לו אין לי מושג. זה נכון כפליים ל״צבא הגנבים״ שהוא סיפור המקור של הדמות הכי פחות מעוררת אהדה בסרט שדמויות לא היו הצד החזק שלו, הלא הוא ״צבא המתים״. אבל בשם כל הכלבים הדלמטיים, מי הגאון שהחליט שמה שילדי העולם צריכים זו גרסה מעוררת אהדה של פושטת העורות מ״על כלבים וגנבים״? את השמות של אלו שהצליחו לגרום ל״קרואלה״ להפוך את הסרטים שבאו לפניה למטרידים שלא לצורך כבר יש לי, תודה.

ההייפ שהרס הכל: ג׳ורדן פיל! סרט קאלט ישן שלא באמת ראיתי! ריקליימינג לנרטיב השחור, או משהו! כמה פומפמנו לפני ״קנדימן״, שהתגלה כסרט כל-כך רגיל וסתמי, צ׳יזבט סמרטוטי שהייתי אולי נהנה ממנו בצפייה אגבית. כיוון שהגיע עם הייפ מחריש אוזניים ולא עמד בציפיות.

אכזבת השנה: ״מסע בזיכרון״ מורכב מהמון דברים שאני אוהב (יו ג׳קמן, רבקה פרגוסון, ניאו-נואר, פוסט אפוקליפסה, מכונה לצפייה בזכרונות) אבל הצליח לבאס בכל מחלקה ובכל דקה ורגע. זה כמעט הישג, אבל צריך להכפיל באינסוף בשביל להבין איך הרגשתי בזמן הצפייה ב״יחידת המתאבדים״ (או לקרוא את הטקסט של אור בלינק ולהוריד את המחמאות). אני מהמוזרים האלה שלא שנאו את הראשון (והוא כן די גרוע, אין ספק), הטריילר היה חביב וחשתי שנרקמה ידידות ביני ובין ג׳יימס גאן בעקבות ״שומרי הגלקסיה״. מדוע שלא ישחזר את הקסם, רק עם דמויות עוד יותר מופרעות ובלי מעצורים? אין לי תשובה אבל ככה הוא בחר וזו זכותו.

עוד כמה סרטים אהודים שלא אהבתי, חוץ מ״אנט״ כי זה קל מדי:
סדר חדש – כמה נהניתי לקרוא את הקטילה של אורי קליין. איזה סרט מניפולטיבי ומזויף.
קרעים של אישה – אחרי הפרסים מוונציה ובאזז האוסקר התכוננתי לסצנה שכולם מדברים עליה, והייתי מוכן לכבות את הנטפליקס עוד במהלכה. לפעמים צריך קאט.
מקום שקט 2 – הסרט הכי אוונגרד שלא במתכוון. במקום מערכה ראשונה, פלאשבק/פריקוול. במקום מערכה שנייה, שיעור בטכניקה הקולנועית של עריכה מקבילה. מערכה שלישית בכלל אין, רק הבטחה לסרט נוסף.
אגדת חורבן – אחלה סטורי בורד / פרוף אוף קונספט / פיצ׳ינג. אפשר גם את הסרט בבקשה? באמת שאשמח לצפות בו, זה נראה מעניין.
משחקי ציד – סליחה בפני חבריי לסריטה שמאוד התחברו לסרט הזה, אבל אני חשתי שהוא צפוי, לא חכם, מאוד מרוצה מעצמו ואז גם לועג לי בסיום. מזל שיש את בטי גילפין שעזרה לצלוח אותו.

התחמקות כמעט מושלמת: כמו ניאו במטריקס, הסרט המקורי לא החרטוט החדש, נדרשתי ללימבו מרשים כי להתחמק מכל מה שמארוול ירו השנה. ברחתי מ״האלמנה השחורה״, התעלמתי מ״שאנג-צ׳י״, הדפתי את ״נצחיים״, אבל שבועיים לפני תום השנה בכל זאת נפגעתי. עבודה זו עבודה וכך מצאתי עצמי בהקרנה אוהדת של ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, משתדל לא להפריע. לפחות זה היה רק אחד מארבעה ועל הסדרות ואת שאר התכנים שלהם לא משלמים לי כדי לראות.

סצינת הפתיחה שלא הצלחתי להתגבר עליה: אני לוקח את המילה של כולם ושל כולן ש״מין חסר מזל או פורנו משוגעים״ הוא סרט מבריק. הבעיה היא שנשרפו לי העיניים בדקות הראשונות וראייתי שבה אליי שוב רק בקרדיטים, אז אין לי איך להשתתף בהילולה. מי ידע שבסרט עם ״פורנו״ בכותרת באמת יש פורנו.

הבולבולים שממש לא רציתי לראות: קודם כל, כי זו לא הסיבה שאני הולך לקולנוע. אבל אפילו מתחסד כמוני לא באמת מתנגד לעירום על המסך. לדבר הספציפי שמופיע ב״Plan B״ אני מאוד מתנגד וגם למה שקורה לו. שזה כלום לעומת התנגדותי למגף הבוקרים שהדביקו לשחקן סיימון רקס ב״טיל אדום״, כאילו שזה האיבר שלו. אך הכל מתגמד, סליחה, מול מה שעברתי ב״Zola״. ידעתי שהצפייה לא תהיה קלה, אבל יש סיקוונס שהותיר אותי מבולבל עם ב׳ דגושה בשני המקרים. מבלי לספיילר, אולי מי שצפו יסכימו איתי שהיה מצעד והוא היה מאוד קשה. לצפייה.

די לבזבז לבמאים שאני אוהב את הזמן: זוהי קריאה אל רון וראסל מייל, מושא התיעוד של אדגר רייט ב״האחים ספארקס״ והתסריטאים, אם אפשר לקרוא לזה ככה של ״אנט״ עבור לאוס קארקס. כל אחד מהמקרים הוליד סרט בן כשעתיים וחצי, ושנים של עבודה. היה אפשר להשקיע במשהו מזיק פחות, כמו לכרות יער גשם או להכחיד בעל חיים בסכנה.

צימוד הסרטים הכי מוזר: על שני סרטים ישראליים שיוצאים באותו סופש אני מתלונן מאז קום המדינה, אבל הפעם היו חמישה באותו יום! הפעם נניח לזה ונתמקד בהחלטה המבריקה להוציא יחד סרטים עם שמות דומים. ״ג׳אנגל קרוז״ ו״בקצב הג׳ונגל״ זה עוד מילא, שניהם מיועדים לפעוטות. אבל מה בדבר האיחוד של ״כוחו של הכלב״ עם ״קליפורד הכלב האדום הגדול״. אחד מהם סרט לכל המשפחה והשני מעורר תהיות איך המשפחה שלכם מחזיקה מעמד יחד. תייגו ואל תגלו וכולי.

השם העברי הגרוע: כרגיל וכצפוי, זה כבר דורש מצעד.
לא זמן למות (No Time to Die) – ״עילגות זה אנחנו״ היה תפוס? אם אין יודעים אנגלית, אין זו בושה להשתמש בגוגל תרגום. ניסיתי, אפילו הוא הצליח להתעלות על מה שיצא.
עד במנוסה (Those Who Wish Me Dead) – מאוד מתחשב לתאר את העלילה כבר בכותרת, אני בעד. אבל איזה שם מגניב באנגלית ואיזה תרגום לא זכיר.
גנובים על הקרח (Arctic Justice) – ניסיון חסר בושה לשלב מותגים אהובים אך בלתי קשורים לסרט האנימציה חסר ייחוס.
ביל וטד שורפים ת'זמן (Bill and Ted Face the Music) – סדרת הסרטים הצטיינה עד כה בשמות עבריים נהדרים (כולל המילה ״כזבים״) והנה היא הגיעה לתחתית דחקאית.
תיכון פיצוץ (Spontaneous) – האם זה מסובך לכתוב ״ספונטנית״? זה שומר על כפל המשמעות וזו אותה מילה כמו באנגלית. אין איך לטעות, רק לבחור באותיות עבריות.
מורעל (Malignant) – בעוד אני מבין למה המילה ״ממאיר״ עלולה להרחיק קהל, זה השם של הסרט. אם חייבים שורש ר.ע.ל. אז למה לא רעיל או מרעיל? אני עדיין מנסה להבין מי המורעל בסרט ולאיזו יחידה קרבית הוא התגייס.

הסרט שאי אפשר להבין את שמו בעברית ולא באשמתו: ״ויוו״ (Vivo).

נספח: הסרטים הגרועים של השנה

מלקולם ומארי

ייתכן שהבחנתם או הבחנתן שאין, וגם לא יהיה, השנה פוסט נפרד להוצאת קיטור משותפת של סריטה והתמרמרות או התפעלות מול הסרטים שחירבו לנו שעתיים מהחיים. במקום זאת, ובהשראת חמישיות האימה בסיכום של אור, ביקשתי את שותפיי לפשע לבחור בין סרט אחד לעשרה שצריך להשליך מהחלון כדי שנוכל לסגור את השנה הזו. כיוון שנימוקים לא באמת מנומקים זה חלק מהכיף יהיו גם כאלה, ובסוף הבלטה של הקונצנזוסים. אפשר לראות בכך חימום לקראת רשימת הסרטים הטובים של השנה שנפרסם מחר.

חמישה סרטים גרועים מלהכיל אם תשאלו אותי, שמצאו להם הפצה:
המסור: המעגל נסגר – אין ספק שמה שהיה חסר במותג שהוא מזמן התעללות בגופה זה ביקורת חברתית וכריס רוק בתפקיד דרמטי, אמר אף אחד אף פעם.
מנהיג בהזמנה / המפתה – ג׳ון סטיוארט מזכיר שהוא לא יודע לביים, כאילו ששכחנו, ושובר את שיאי הזחיחות וההתנשאות של עצמו. מסכנים סטיב קארל ורוז ביירן.
הציור – ההתעקשות של הנפילה/נפיחה הזאת להמשיך לרדוף אותי מאז פסטיבל ונציה 2019 עם כל מיני טרום בכורות בימי הסגרים מבטיחה את מקומה ברשימה. בזבוז של קאסט, כשרון, קונספט ובעיקר זמן.
ארץ הפלאות של ווילי – באתי בשביל ניקולס קייג׳ במצב רוח שתקני ורצחני, קיבלתי רמת עשייה שלא הייתה עוברת אפילו כסרטון יוטיוב שהעלו תיכוניסטים ובחילה קיומית.
צ׳רי – האחים רוסו וטום הולנד ניסו להוכיח שהם יותר מסתם במאי בובה של מארוול וספיידי חמוד מאוד, בעזרת סרט קשוח ואמנותי. הם הוכיחו בדיוק את ההיפך וסידרו לשירות אפל+ את הנפילה היחידה בקטלוג.

קטגוריה נפרדת לגרועים של נטפליקס שמגיעה לה קטגוריה משלה
טוב על הנייר – אבל לא על המסך, סליחה שלזי.
כוח הרעם – הסרט ששם את ה״רע״ ב״רעם״.
שיני לילה – מעשייה ערפדית חסרת שיניים עם הבדל של יום ולילה בין רעיון לביצוע.
אכפת לי – מהקריירה של רוזמונד פייק והיא חייבת להחליף סוכן. או סוכנת, לא מפלה.
מלקולם ומארי – הסרט שנקרא כך כי ״בקושי-סרט מאת הבמאי הכי לבן, פריבילג, נפוטיסט חלול, פסבדו-אינטלקטואל שנפגעו רגשותיו הקטנטנים מביקורת רעה של מבקרת על הנאד הקודם והעלוב שלו, אז הנה אסופת מונולוגים טרחניים, שמוכיחים רק תפיסת עולם של מתבגר צדקן שקורא לאבא להחליף לו, והבנה בקולנוע של מתחזה שלא מבדיל בין אמנות לפרסומת לבושם אם שתיהן בשחור-לבן״ היה ארוך מדי.

עשרה סרטים שעופר ליברגל פחות התחבר אליהם:
סיפורה של אשתיזה לא סרט גרוע. חלקים ממנו מסקרנים עד מבריקים והבמאית אלדיקו אניידי בונה גם כאן כמה רגעים מפוארים. אבל עם כישרון גדול מגיעה אחריות גדולה וזה הסרט המאכזב של השנה, בפער לא קטן.
בגידה – סיפור על סודות וזוגיות בעידן הטלפונים הניידים שגורם ל"זרים מושלמים" להיראות כמו מלחמה ושלום.
זמן – מצד אחד, להצדיע לשאמאלן על עשיית קולנוע מקורי תוך שהוא משקיע מכספו. מאידך, אולי בגלל הרדידות של הסרטים שלו הוליווד איבדה אמון בקולנוע מקורי?
מים שקטים – סרט לא רע על אמריקאי בצרפת, מוקף בקשקוש שאמור להיות העלילה הראשית.
המתרגמים – תשעה מתרגמים כלואים בחדר ומנסים להבין איך הקונספט המוצלח על הנייר הוליד סרט שנע בין הבנאלי למגוחך.
דברים ששמענו וראינו – הכותרת מסבירה חלק מן הבעיות, אבל היעדר מקוריות זו הבעיה הקטנה בשלל שפע בעיות אחרות כאן.
ממשלת ארה"ב נגד בילי הולידיי – הבמאי לי דניאלס נגד עידון, טעם טוב, וסיפור חייה המדהים של אמנית גדולה.
העולם שיבוא – קונספט: מבטיח. קצב: מדוד ונכון. צילום: מרהיב. שחקניות: טובות. דיאלוגים: מעבירים את הסרט מרשימת הסרטים הטובים למועמדות לרשימה הזו. אבל זו העריכה של קטעי הסקס שהבטיחה את המקום.
טוב על הנייר – לא כל מה שמבריק בתור סטנדאפ עובד בתור סרט. במקרה הזה, הפער בין היכולת של אילייזה שלזינגר בכל מדיום גדול במיוחד.
מלקולם ומארי – כל מה שפחדת ממנו בסרטים שמצולמים בזריזות בזמן הסגר וכן העזת לצפות.

תשעה סרטים שבזבזו את זמנה של לירון סיני:
9. קנדימן – הוא לא כזה נורא, היו כמה שוטים נפלאים והרבה כוונות טובות אבל משהו בדרך התפורר כמו גופה מצופה בדבורים. או קלישאה על אמנים וג'נטריפיקציה. היית אמור לתת לי יותר.
8. דברים ששמענו וראינו – למה ראיתי ושמעתי את זה. רפרט קולנוע שנה א' מקומו לא איתנו, אותו הדבר לגבי הרצאה על אמנות. היא לא אמנות! אלא אם כן את האנה גדסבי.
7. מתה לאהוב – רק כי הסרט הזה חמוד וגורם לך להזדהות עם בחור שלמעשה מבהיר שנשים אשמות בזה שגברים עובדים עליהן ועושים קאטפישינג אונליין. אין לו ברירה, אתן מבינות, אנחנו שיפוטיות מדי. מגיע לנו.
6. שדים מן העבר – השאריות שנשארו על רצפת העריכה של כל סרט אימה אחר בערך דבוקות יחד לדרמה שהייתה יכולה להיות קצת מעניינת לולא חשבה שהיא סרט אימה. ד"ר פרנקנשטיין מתהפך בקברו.
5. המסור: המעגל נסגר – למה כריס רוק כל הזמן צועק. למה. ואם כבר, אז למה זה לא מצחיק. היי, שפמים!
4. האלווין 2: הנקמה – הנקמה של דיוויד גורדון גרין בכולנו על זה ששרדנו את העיבוד המחודש הקודם שלו ולא קטלנו אותו בזמן אמת כמו שהגיע לו. מגיע לנו סרט נטול היגיון ודמויות נטולות מחשבה.
3. וונדר וומן 1984 – רציתי כיף של אייטיז וניו אורדר וקיבלתי ניצול מיני, גיבורה פריבילגית ומלחמה משעממת נורא.
2. אנט – שנתחיל? שנתחיל? נתחיל! לו רק ידעתי למה אני נכנסת אללי לי. זו לא ילדה אמיתית והם לא יודעים לשיר ואני לא בטוחה שזה סרט אמיתי.
1. מלקולם ומארי – כן לא שחור לבן, די כבר עם הרפרט שנה א' הזה, קשקוש מקושקש שהדבר היחיד שאיפשר לצלוח את הצפייה בו הוא לקשקש בעצמי.

חמישה סרטים שלא באו בטוב לאור סיגולי:
5. מלקולם ומארי (Malcolm & Mary)
מלכודת מרושעת טמן לנו השנה הבמאי-תסריטאי סם לווינסון (שאת הפרויקטים הקודמים שלו, "אומת המתנקשות" והסדרה "אופוריה", אני אוהב מאוד). מצד אחד סרט זחוח, מתיש, חסר השראה, מתחכם, מבזבז את שחקניו, ודי מביך רוב הזמן. מצד שני, זה בדיוק מה שהוא רוצה שנגיד כדי שהוא יוכל להצדיק את המונולוגים הארוכים-ארוכים ששיבץ בסרט על מבקרים שלא מבינים כלום, על לבנים שעיוורים לאמת, ועל הטמטום של כל אדם שאיננו הוא. אז ייתכן ואני מבקר פוץ, יומרני וגזעני בסתר. למעשה, אפילו סביר שזה נכון. זה לא יגרום לי לחשוב שהמתקפה האגוצנטרית של לווינסון שווה את הזמן של מישהו.
4. אנט (Annette)
עוד סרט שהוא הטרלה מוחלטת, אצבע בעין בכוונה, סחיטת סבלנות של הקהל ושל המוח האנושי, וכל זה כדי להגיד לנו שאם לא הבנו את הגדולה של המחזמר הזה אז הבעיה היא בנו. הנה, תראו איך אנשים חכמים מאתנו הבינו את הנשגב שברפטטיביות, והעריכו את המוטיבים והסמלים ששובצו במהלכו בעדינות ובתחכום של פאנל בערוץ 14. כיף להם. מבחינתי, גרסת הארט האוס של "יש לי שיר שמעצבן אנשים" הצליחה לעשות בדיוק מה שהיא רצתה, והוסיפה בונוס בדמות שעמום בלתי נתפס.
3. מחוז טרמינל (Terminal District)
פסטיבל חיפה השנה היה נפלא. בקלות אחד הדברים הכי טובים שקרו לי ב-2021 המורכבת ומלאת התפניות, גם מבחינת הסרטים וגם מבחינת הווייב הכללי. ועם זאת, ביום הראשון שלו, בסרט השלישי מתוך ארבעה במהלכו, יצאתי מהאולם וחשבתי שאולי אני פשוט צריך לסגור את הבאסטה, לעזוב את הפסטיבל וללכת הביתה לקרוא ספרים. זה קרה בעקבות סרט אירני קטנטן שהוקרן בשעה לא פופולרית באולם מרוחק, והייתה לזה סיבה. אז סליחה שאני נופל פה על יצירה קטנה שבטח נאבקה להיעשות והיא כולה כוונות טובות, אבל סרטם של אהסן מירהוסייני וברדיה ידאגרי כמעט ושבר אותי לגמרי בחובבניות שלו.
2. המסור: המעגל נסגר (Spiral: From the Book of Saw)
מערכון של SNL שיצא משליטה ואפילו לא יכול לעבוד כצפייה אירונית, הוא ההתקן החדש והאחרון בסדרת סרטי האימה "המסור". כריס רוק אחראי על ההתחדשות הזו, וקשה לשער מה הוא חשב שהוא עושה. מעבר לחוסר הבנה מוחלט בכל מה שקשור לקונספט של ג'יגסו ומעשיו, זה סרט כל כך מגוחך שהדבר הכי אמין בו השפמים שהודבקו על סמואל ל. ג'קסון כדי שנבין שמדובר בפלאשבק. כל הסרט אני בקרייב לפרינגלס ולא מבין למה.
ואגב סמואל ל. ג'קסון…
1. שומר הראש ואשתו של המתנקש (Hitman’s Wife’s Bodyguard)
איך שחזרו הקולנועים לשימוש, אי שם בתחילת הקיץ, הסתערתי על הקרנה מקדימה ודי פרטית של קומדיית האקשן עם ריאן ריינולדס, סלמה הייק, פרנק גרילו (כוכב האקשן האהוב עלי) ואותו סמיואל לירוי ג'קסון שכנראה אומר כן להכל. זה היה הסרט החמישי שראיתי בבית קולנוע ב-2021 (שני הראשונים היו בזכות הסינמטקים), וכשיצאתי ממנו התפללתי שגרוע מזה כבר לא יהיה השנה, כי אני לא אעמוד בזה. סרט ההמשך המיותר והממוחזר הזה נשכח מהתודעה הקולקטיבית באותו הרגע, תודה לאל, וכנראה הזיכרון הנורא ממנו הוא זה שגרם לי שלא לסבול מ"הודעה אדומה" הנטפליקסי – קומדיית האקשן הנוספת על ריינולדס השנה, שמרגישה כמו סרט של סלין סיאמה בהשוואה ל"שומר הראש".

עד כאן עמיתיי, ברכות ובעיקר קללות לסרט ״מלקולם ומארי״ שהופיעו בכל רשימה ורשימה. מי ייתן ונשכח אותו לנצח מלבד לרגע בדפדוף אקראי בנטפליקס, מה שיעורר רפלקס הקאה והכאה. כל הכבוד ולמטה מכך גם לסרטים שהופיעו ביותר מרשימה אחת, והם: ״המסור: המעגל נסגר״, ״דברים ששמענו וראינו״, ״אנט״, ו״טוב על הנייר״. אפשר לומר שהם חמישיית אימה בפני עצמה, לפחות אצלנו. מחר נכפר עם המון אהבה לסרטים המצטיינים בעינינו, אבל קודם נספח נוסף ואחרון שלי, על דברים שראיתי ושמעתי אבל אינם סרטים.

עוד נספח: מסכים אחרים

רואים קולנוע

בניגוד לשנה הקודמת, מתוך עשיריית סרטי השנה שלי שתפורסם מחר רק סרט אחד ראיתי בבית, ולא בקולנוע. את סרט השנה שלי אפילו ראיתי בפילם, לא סתם באולם. לעומת שנים קודמות, ומסיבות מובנות, אני לא זוכר שצרכתי דברים תרבותיים שאינם צפייה וקצת מוזיאונים. הכל קרה על המסך ולא רק של הקולנוע, גם זה הביתי. לכן אסיים עם רשמים מהמשך המסע מלא הנטישות והחזרות שלי אל הפורמט העדיין-נחות ושמו סדרות טלוויזיה. זאת כיוון שבפלייסטיישן הייתי חרפה השנה (את ״The Last of Us: part 2״ נטשתי בזעם די בהתחלה וטרם שבתי אז בלי ספוילרים, ״ספיידרמן: מיילס מוראלס״ היה כיף מוגזם אך קצרצר, את ״Fallen Order״ השלמתי לשביעות רצוני, ובעיניי ״שומרי הגלקסיה״ מאוד מהנה אבל רק התחלתי אותו).

עוד בעניין פרישה מוקדמת, לקח פרק או שניים להבין שהסדרות הבאות הן לא בשבילי: ״כלבי השמורה״ (מוזר מדי), ״רק רציחות בבניין״ (חמוד מדי), ״משחק הדיונון״ (מביך בבינוניותו), ״תשעה זרים מושלמים״ (למה ניסיתי), ״הלוטוס הלבן״ (כתוב מזעזע), ״פיזיקל״ (מזוכיסטי לטעמי), ״30 מטבעות״ (אכזבה דה לה איגלסיה), ״האקס״ (דווקא היה אחלה, למה הפסקתי). לעומת זאת, צפיתי בכל ״החוג לאנגלית״ בנטפליקס, שהוא ההגדרה של טלוויזיה סבירה ומהנה בעיניי, ואפילו ראיתי את העונה של ״סיפור פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי״ במלואה. אם זו לא הוכחה שאינני הייטר בכלל ושל ריאן מרפי בפרט, אני לא יודע מה כן. יותר משתיהן, הפקתי הרבה מ״טקס חצות״ של מייק פלאנגן, על אף קשיים מסוימים שלי עם חלק מהדמויות וקווי העלילה. זה לא מושלם כמו ״בית היל״ או גותי כמו ״אחוזת בליי״ אבל רצף האיכות של פלאנגן בנטפליקס נשמר והעיבוד שלו ל״נפילת בית אשר״ הוא אחד הדברים שאני הכי מצפה להם כרגע.

שלוש היצירות הטלוויזיוניות החדשות הכי טובות שראיתי השנה לא יכולות להיות שונות יותר זו מזו, אבל יש להן מכנה משותף – אוטרים. בתחילת השנה התענגתי על ״פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר״ וכתבתי על המפגש הקודם של ליבוביץ עם מרטין סקורסזה, סרט שהוא כמו פיילוט לסדרה הקצרה. בסוף השנה נפלתי שדוד לרגלי ״רואים קולנוע״ בהפקת דייויד פינצ׳ר, אסופה עליה הרחבתי לא מזמן ומאז קראתי עליה בעיקר ירידות. אולי לא סיפרו לי והקהל הרחב טובע בתכנים סינפיליים המנגישים לו פתח להתחבר לאמנות השביעית. כי אם כן, בואו נבטל את הניסיון הנוכחי. שתי אלה היו בנטפליקס, והן עדיין שם למעשה, אבל הכתר הולך לאמזון פריים וידאו. כלומר לעוד יצירת מופת של בארי ג׳נקינס. בעולם מושלם לא היו מפסיקים לדבר על ״מחתרת המסילה״ (תודה לעופר על הטקסט אצלנו), פלא ותופת הכרוכים יחד. מסתבר שאנחנו לא חיים באוטופיה אחרי הכל.

את מירב זמן הטלוויזיה השנה השקעתי בעונות נוספות לסדרות שכבר הוכיחו את עצמן אצלי – ולא התאכזבתי. העונה השנייה של ״דייב״ שכללה והעמיקה את הסדרה, ״טד לאסו״ הלך למקומות אפלים אבל לא פחות מצחיקים, ״המדריך לחיים בניו יורק״ של ג׳ון ווילסון איכשהו השתפרה למרות שכבר הייתה מושלמת (קשה לי להאמין שהפרק האחרון יקלקל), בעוד ״קתרינה הגדולה״ בינתיים שומרת על רמתה (טרם סיימתי) ושתי עונותיה הגיעו ארצה סוף סוף. בעונתה השלישית, ״החיים בצללים״ עדיין לא מיצתה את הגימיק ולמעשה הצליחה להפתיע אותי מאוד בסיום. גם העונה הרביעית והאחרונה (?) של ״10 אחוז״ הצרפתית הייתה מספקת בסופו של דבר. אבל על הפרצוף של כולם יושבת ״יורשים״, עם עונה שלישית שהתחילה בסדר והסתיימה פול פאקינג ביסט כמו שרק הם יודעים. מי שעדיין לא עלו על רכבות הבלהות וההצחקות, לעניות דעתי זו סדרה שאינה חומר לבינג׳ אלא לצפייה שבועית. כיוון שהעונה הרביעית תגיע עוד הרבה זמן, אפשר להתחיל עכשיו ולהתקדם במיקרודוזינג.

לסיום, התופעה הטלוויזיונית של השנה הייתה שובה של ״סיינפלד״ אל השיח הציבורי עם הגעתה לנטפליקס. לי זה לא שינה המון, הסדרה כולה כבר הייתה נגישה עבורי דרך הולו. להשתמש בדוגמאות מפרקי הסדרה זה משהו שאני עושה ממילא בכל שנותיי הבוגרות, לרוב בידיעה שהתגובה תהיה משהו כמו ״אורון, הניינטיז נגמרו״ או ״די לא נמאס לך מסיינפלד?״ (לפעמים עם קצת בוז או אפילו ממש אלימות). אבל כיוון שנטפליקס יכולה להכשיר מחדש ואז להמליך כל דבר, כיף לחיות שוב בעולם שמדבר על ״סיינפלד״ וצופה בה תדיר. גם אם בעולמי הפרטי זה מצב ברירת המחדל.

תגובות

  1. רנדל הגיב:

    נשמע שהיו יותר הפסדים מניצחונות. חייב לדעת מדוע הכתיבה מביכה בלוטוס הלבן, אתה הראשון ששמעתי אומר את זה?

    1. אורון שמיר הגיב:

      תמיד יש יותר הפסדים מניצחונות אצלי, לאזן זו רק השתדלות.
      לגבי ״הלוטוס הלבן״, אני לא חושב שהכתיבה בו מביכה. אני חושב שהיא מזעזעת (וכך התבטאתי לעיל). זה נכון בעיניי בכל הרמות של כתיבה תסריטאית, אז אשתדל למקד בעזרת דוגמאות משני הפרקים שצלחתי (אולי זה היה אחד יותר? אני כבר לא זוכר).
      הקונספט/מאקרו – ארון קבורה בסצנה הראשונה זה הטריק הכי ישן של אגתה כריסטי, שלהבנתי אמור לנקר במוחי לאורך הצפייה את השאלה מי מת ולמה. הבעיה שהפסיק להיות אכפת לי מזה בתום שלב ההיכרות עם הדמויות, בדגש על אורחי המלון הבלתי נסבלים. אם אני אמור לרצות שהם ימותו, זה לא מעניין אותי. אם אמור להיות לי אכפת, זה עורר את ההיפך בשיטת עשירים הם חארות כי ככה וזהו וזוהי חובתנו להציג אותם כעלובים או משהו. לא מתחבר לזה בשום רמה, זה טרנדי ועצל.
      המכשיר העלילתי הנעלם – בפרק הראשון יש עובדת של בית המלון שמסתירה הריון מתקדם. הריון ולידה זה הנשק הכי שכיח בארסנל של התסריטאי והוא תמיד אטומי, אז לפתוח איתו סדרה כבר מוכיח על מצוקת חומרים. אלא אם זה הנושא של הסדרה, וזה לא המצב, לזרוק אותו בפרק הראשון זה כמו לצאת לדוג עם פצצת אטום. אבל עוד יותר גרוע מזה הוא שהדמות הזו נעלמת בפרק הבא, ולפי מה שביררתי גם לרוב הסדרה. אז מה עשינו פה? הרמנו הכנה לדמויות אחרות דרך אינטרקציה איתה? זה כבר לדוג טונה בפחית עם נשק אטומי. ועוד כבר בפרק הראשון, ממש קריאה לעזרה של הכותב.
      אפיון דמויות – כל הארכיטיפים של האמידים והאדישים לזולת התקבצו לבית מלון אחד, כמה נוח. המבוגרת הערירית, הזוג הטרי ופערי המעמד, המתבגרות המתנשאות, האב המנותק שצריך להתחבר אל בנו המתבגר המשונה וכו׳. כמובן שהאב גם חרד לגבריות/תמותה שלו בגלל משהו שקשור לאשכים, חבל שלא מחלקים פרס נובל למטפורות. גם אם זה רק הבסיס השטחי והחל מפרק ארבע או משהו פתאום מתגלים עומקים מדהימים, עדיין צריך להגיע לשם. ולא הגעתי.
      מריחת סצנות – כמעט בכל סצנה יש אינטרקציה די פשוטה שנמתחת עד קצה גבול הסיטואציה ומעבר לה. למשל הדמות של ג׳ניפר קולידג׳ שרוצה מסאז׳. ואז לא רוצה שהאינטרקציה ייגמר, כדי שנבין שהיא בודדה. זה מתיש וזה נראה כאילו תלמיד ביסודי מנסה למלא דף במסמך וורד על ידי הגדלת הפונט או קופי-פייסט של אותה פסקה בתקווה שלא ישימו לב. לצערי הבחנתי כי המסך מלא באוויר ומרוב שעמום אין לי ברירה אלא להבחין.
      חוסר הבנה של מה זה ביט התנהגותי – האמת שזה מה ששבר אותי כי זה הבסיס של הבסיס ואפילו את זה אין. ניקח לדוגמה את הבעל הטרי עם הפרצוף תחת, שבטוח שטעו לו בחדר. כשהוא מתעמת עם מנהל המלון, הביט ההתנהגותי שלו זה מעין כעס צדקני/צודק. הוא לא מניח לזה וגם בעימות הבא חוזר הביט, למרות מידע חדש שהגיע אליו. וככה זה ממשיך וממשיך עד שהזדקנתי. אני מבין את הכוונה של אירוע פעוט שמוציא משלווה והורס חופשה, ואולי את נישואיו לזאת עם הפרצוף אנימציה, רק כי הוא לא יכול להרפות. אבל היה הורג את הכותב לעשות קצת וריאציות על הנושא? לתקוף מזוויות שונות? להנחות את השחקן אחרת? זה מתחבר לכל הטענות הקודמות שלי על חזרתיות ורדידות, ואני יכול להמשיך עד מחרתיים. אבל המסקנה העצובה היא שמישהו שבקושי היה לו רעיון לסרט קיבל לכתוב סדרה, ובזריזות. בעיניי זה ניכר מאוד והצטערתי על הזמן המועט שכן השקעתי בצפייה.

      1. אור סיגולי הגיב:

        בשונה מאורון אני כן ראיתי את כל ששת פרקי הסדרה, ועדיין מגבה לחלוטין את הנאמר לעיל.

  2. the dibuk הגיב:

    עקרונית…שנה לא משהו.הסרט היחיד שעשה לי את זה
    היה "אמא קטנה".
    70 דקות של תענוג.

  3. גדעון לב הגיב:

    10 הסרטים הגרועים שראיתי השנה:
    10. ארץ הפלאות של וילי – איך הצליחו לדפוק קונספט כל כך מגניב כמו ניקולס קייג׳ נגד בובות סטייל ״צ׳אקי צ׳ייז״?
    9. אמריקה: הסרט – אם ״איפה אנה פרנק״, משפחת מיטשל ומלחמת במכונות״ ו״ויוו״ הראו את הכי טוב שיש לאנימציה השנה להציע (טרם ראיתי את ״לוקה״ או שאר דיסני), אז זה אראה למה לאנימציה דו מימדית אין תקווה במיינסטרים. וחבל.
    8-5. ארבעה סרטי הולמרק שנתקלתי בהם ביס שרק הוכיחו את התיאוריה שלי לכך שאלו לא סרטים, אלא סטוק פוטאז׳ שקיבלו תסריטים שיגרמו לנו עוד להתנצל בפני קלואי ז׳או על כך על הביקורות השליליות של ״נצחיים״.
    4. הזרזיר – אתם יודעים מהו הקונספט הכי טוב לסרט אוסקרים? מליסה מקארתי נלחמת בציפור במשך כמעט שעתיים. וגם זה נראה כאילו הגיע שמונה שנים מאוחר מידי.
    3. כאוס מהלך – אני היחיד שזוכר שבתחילת השנה דאג לימן ניסה להחיות את התת ז׳אנר של ״עיבודים לספרי צעירים בוגרים/נוער שגונבים מ׳משחקי הרעב׳ רק עושים זאת יותר מסובך עד כדי כך שאי אפשר להבין כלום״? וזה נראה כאילו יצא חמש שנים מאוחר מידי – כי באמת כך יצא (ברצינות, זה חומר מעולה לסקירה).
    2. כוח רעם – טוב, עכשיו באמת צריך להתנצל בפני ״נצחיים״ כמו כל שאר סרטי וסדרות גיבורי העל עליהם התלוננו. אפילו בפני ״מורשת יופיטר״. והתחתית החדשה של מליסה מקארתי ובעלה ״הבמאי״ בן פלקון (שמישהו יעשה למליסה מקארתי התערבות או משהו) נראית כאילו היא הגיעה אחת עשרה שנים מאוחר מידי.
    1. האישה בחלון – אני אוהב את איימי אדמס, אבל היא ממש צריכה לסרב בכל פעם שנטפליקס מציעה לה הזדמנות אפשרית לזכות באוסקר, כי זה תצוגת משחק שנייה ברצף (הקודם היה ״יומני הפלוצים״ אשתקד) שהייתה גרועה באופן שגרם לי להתהפך בכיסא. תוסיפו גם עלילה מטומטמת לסרט היצ׳קוקי, דמויות שנמחקו מהתסריטים של מ. נייט שאמלאן וגארי אולדמן צועק עד שבשלב מסויים תהיתי אם אולדמן אמור לגלם סטריאוטיפ מעליב של חירש, וקיבלנו את הסרט המטומטם של השנה ועוד נפילה מאולפני ״פוקס״. וכן, מבחינתי הם עדיין נקראים ״פוקס״.

  4. Patrick Murray הגיב:

    איזה כיף לקרוא אתכם כשאתם רעים (:
    סוף סוף מישהו אומר את האמת לגבי אגדת חורבן. מצגת פאואר פוינט שמישהו החליט למכור כסרט.
    סיפור פשע אמריקאי היתה מעניינת בעיקר כמסמך היסטורי וכעוד הוכחה שאמריקה זה מקום נורא (אפרופו מחתרת המסילה ). אבל בסופו של דבר נותרה מפוספסת, כשהתמקדה בעיקר בלינדה ומוניקה ולא בקלינטונז.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.