• סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

״מוגול מוגלי״, סקירה

1 במאי 2021 מאת אורון שמיר

ריז אחמד נמצא בדרכו לצמרת כבר זמן מה. הפרסים וההוקרה הגלובלית החלו להגיע בשנים האחרונות, בין אם המועמדות לאוסקר על התפקיד הראשי ב״צלילי מטאל״ או הזכייה בפרס האמי ב-2017 על תפקיד מרכזי במיני-סדרה ״ליל האירוע״ (The Night of). באופן אישי התוודעתי אליו ב-2010 בקומדיית השאהידים הבריטית ״ארבעה אריות״, אבל יכול להיות שתכירו את השחקן יליד וומבלי דווקא מהסרטים ״חיית הלילה״, ״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ או דווקא ״נימוסים רעים״. הוא מופיע על המסכים מאז 2006, אז גם החלה הקריירה המוזיקלית שלו. לכן הסרט האחרון שציינתי, אותו אור כבר הציע להפוך לסרט פולחן, אינדיקטיבי לקריירה של הבריטי שחגג 38 בדצמבר הקודם. כי את הבמאי של ״נימוסים רעים״, הראפר בן דרו (Plan B), הוא מכיר מסצנת המוזיקה של ההיפ-הופ הבריטי ואף הקליט עימו שיר לסרט מוקדם עוד יותר בקריירה, שנקרא ״Shifty״.

רוצה לומר, המוזיקה והקולנוע שלובים זה בזה ובדמו של היוצר הבריטי ממוצא פקיסטני, בן למשפחת מוהג׳ירים מיוחסת ואינטלקטואלית. אולי לכן הוא למד גם כלכלה ולא רק דרמה. אני יודע דברים כאלה על ריז אחמד כי אני חי עם מעריצה, אבל הסיבה שפירטתי אותם היא משום שזהו רקע חשוב לצפייה בסרטו החדש ״מוגול מוגלי״ (Mogul Mowgli). מהתקציר אולי אפשר להסיק שמדובר בגרסה הבריטית ל״צלילי מטאל״ המהולל מהשנה החולפת, אבל מדובר למעשה בפרויקט הוותיק מבין השניים. פשוט רק עכשיו הוא הגיע ארצה, בזכות yes. בכורתו העולמית הייתה בפסטיבל ברלין לפני שנה (ולפני המגפה), שם זכה בפרס הביקורת, והפצתו בבריטניה בסתיו האחרון הביאה לו מועמדויות לבאפט״א. קשה להאמין שאפשר להיות עוד יותר מושקע בפרויקט ממה שהיה השחקן בסרט בו גילם מתופף שמתחרש, אבל זה המצב. אחמד לא רק מככב כאן בתפקיד המשיק לחייו, אלא גם הפיק וכתב את התסריט יחד עם הבמאי, באסם טאריק.

מיד בפתיחה המעורפלת-הזייתית, שמתבהרת לכדי עלייה לבמה של ראפר עצבני ופוליטי בשם זד (אחמד), אפשר לקבל תחושה טובה לגבי כוונת היוצרים. המצלמה לא סתם קרובה אל הפרפורמר שמתחיל לדקלם חרישית לפני שהוא עובר לקצב יריית מילים אל עבר הקהל המשולהב, אלא נעזרת בעריכה שכאילו יוצאת מתוך או חודרת אל נימי נפשו של הגיבור. מי שיבואו לראות ביוגרפיה מוזיקלית שגרתית, יאלצו להתמודד עם הרגעים המזכירים יותר וידאו-ארט. המחשה של זכרונות ותהליכים פנימיים, השתולים בין סצנה שמקדמת את העלילה לבין כזו המפתחת את הדמויות. כמו הראפ של זד, גם הסרט בן 90 הדקות לא מבזבז זמן וכבר באותה הופעה המתחילה את הסיפור מציג את רוב התהליכים העומדים לבוא.

זד חווה ערב מוצלח מבחינה מקצועית. המנהלת שלו (אנג׳נה ואסאן) מבשרת לו שהוא יוצא לחמם סיבוב הופעות נכסף בארה״ב. מאידך, החברה שלו (איישה הארט) מחוזרת בידי ראפר מתחרה (נבהאן ריזואן) ואז רבה עם זד ברגע שנראה כמו פיצוץ או פרידה, טוענת שהוא שר על מקורותיו אבל לא ביקר זמן רב את משפחתו. המניפולציה עובדת. בפגישה עם משפחתו הפקיסטנית השמרנית מתבררת מידת ההשקעה שלו במוזיקה. לכן נדמה שהבחירה בבמה ולא בזוגיות היא כמעט קלה מדי עבור הגיבור. אך הסרט לא עוצר שם, מוסיף לקלחת את יד הגורל האכזרית – מחלה אוטואימונית תוקפת את גופו של זד. הוא בהכחשה, ההורים שלו בהיסטריה, המנהלת המקצועית בדילמה, ואנחנו עוברים לטריטוריה שמבקרי קולנוע אוהבים לכנות ״סרט מחלה״. כפי שלא הסכמתי עם החלת ההגדרה הזאת על ״צלילי מטאל״, כך אני נוטה לסייג במקרה הנוכחי.

המחלה של זד יותר מוצגת מאשר מוסברת. נאמר שמערכת החיסון שלו תוקפת את גופו וכתוצאה מכך מנוונת את שריריו, מוצעים לו טיפולים המבהילים את משפחתו שמעדיפה דרכי התמודדות מסורתיות, וכן הלאה שלבים עלילתיים. אבל הדגש הוא כל הזמן על הפן המטפורי. בסצנה שלפני האשפוז וההבנה כי המצב חמור, אחת הטובות בסרט, זד פוגש מעריץ שמתהפך עליו וקורא לו ״קוקוס״ – כינוי גנאי לשחורים מבחוץ ולבנים מבפנים, כלומר למי שמתכחשים למוצאם. זד הוא בעצם זאהיר, אבל לטובת הבריטים הוא מזדהה כאות הראשונה של שמו, בעודו עוסק באמנות שמקורה ושורשיה לא סתם מערביים אלא אמריקאים. הוא שר על לגדול בשכונה ולספוג עוולות בשל מוצאו ואמונתו, אבל מוטח בו העלבון שאולי שכח מאין בא. הבחירה האמנותית במחלה בה מערכות ההגנה תוקפות את הגוף מבפנים לא רק נכונה לסיפור אלא כמעט פיוטית, ייצוג רפואי למשבר הזהות.

הדיון באלמנט התורשתי של המחלה מחזק את הקריאה הזו. זד לומד כיצד אביו או סבו התמודדו עם כשל שרירי ברגליים, בעוד הוא מתפרק לחתיכות. יש כאן משהו עמוק יותר, זהות חצויה המגולמת גם בכותרת היצירה. בקטע הראפ היפה והעוצמתי ביותר בסרט, זד שר על מי הוא ומאיפה הוא. הבריטים קראו לו ״מוגלי״, כינוי גנאי לילד שנראה בעיניהם הודי ופראי (גזענות לא מבדילה בין הודים ופקיסטנים). זאת בעוד הוא ראה עצמו כמיועד לגדולות, כאופציה להיות מוגול עתידי, טייקון. בתחקירון שערכתי אחרי הסרט גיליתי ש״מוגול״ הוא גם בן לאימפריה מוסלמית קדומה בתת-היבשת ההודית. אז יש כאן משמעות כפולה ומכופלת, או שהמצאתי. בכל מקרה, לפנינו מישהו שבטוח שהוא נועד לגדולות, שמתעל את הסבל שלו ושל עמו ליצירה מוזיקלית ומחאתית אך עדיין שואף להיות חלק מהזרם המרכזי. זאת בעוד העולם סביב רואה בו כנישה או סתם בן מהגרים.

כאן נכנס לפעולה המבע הקולנועי של הבמאי, פקיסטני-אמריקאי (ולא בריטי) אבל במקור מאותה עיר כמו משפחתו של שותפו ליצירה. טאריק משכיל לקשור את קצוות הזהות של הגיבור ולהציגה כחולשה וחוזקה, לסירוגין או בו זמנית. הקהל הצופה בבית מקבל יותר מאשר הקהל המאזין למוזיקה של זד בסרט עצמו, משום שאנחנו ממש רואים וחווים מה עובר עליו בפנים דרך שברי זכרונות ומונטאז׳ים, המתבהרים ככל שהסרט מתקדם. אחד המוטיבים החוזרים והזכירים הוא מעין התגלמות והאנשה של המסורת עצמה, בדמות אדם שמן שפניו מכוסים פרחים. דמותו מופיעה לראשונה בסרט על קסטה ישנה והוא צץ כאשר זד הולך למסגד, מייצג את השתילים הדתיים שנטעו בנפשו עוד מילדות ככל הנראה. הם עדיין מפחידים ומבהילים את זד, כמו דתל״ש החרד ללחוץ על מתג האור בשבת כי אלוהים מסתכל, ולעשות שלום עימם פירושו להשלים עם עצמו המסוכסך.

אימג׳ נוסף שחוזר הוא פנים של רכבת דחוסה, ששרט את נשמתו של הגיבור לפחות כמו לראות מהצד את החוויות של אביו, מהגר שהוסלל לכל מיני עבודות סטריאוטיפיות. זד לא מתבייש באביו, אותו מגלם היטב עלי חאן בהופעת המשנה הטובה בסרט. אבל נדמה שלחזות בו מתרפס בפני הבריטים מחד והפקיסטנים מאידך הותיר בגיבור הצעיר חותם בל יימחה. אולי זה אפילו מה שהוביל אותו להקשיב לקול הפנימי הקורא לו ליצור, דחף אותו יישם מקטנות בהקלטות ביתיות, שהוקלטו על אותה קסטה של מוזיקה מסורתית. גם זה כמובן סמלי לתהליך המיתוג מחדש שעבר על הגיבור. הדקלומים שלו מתחילים כמעט כמו תפילות, דיבור לעצמו שהוא בעצם פנייה לאל, לפני שהם מתפוצצים לכדי שיר שמזכיר יותר היפ-הופ מערבי. הסגנון שלו בבגרות כבר מגובש אבל הוא גם מרגיש שזו ההזדמנות האחרונה שלו לפריצה הגדולה, מה שמחזיר אותנו להקבלות בין הדמות והשחקן.

כמו זד, גם ריז אחמד מציג עצמו למערב באופן מסויים. שמו המלא הוא ריזואן, אבל בגרון של הבריטים זה כנראה לא החליק. שם משפחתו לא מותיר מקום לספק בקשר לאמונות בבית ממנו בא (אגב, ההגייה הבריטית ״אהמד״ מאוד לא חביבה עליי ולכן אני דבק בתעתיק ״אחמד״). הבמאי משלב בחוכמה וידאו ביתי של ריז הקטן בשלב מוקדם של היצירה, מחזק את האותנטיות או לפחות את התחושה שאנחנו צופים במשהו אמיתי במידה מסויימת, מבחינת הקירבה בין העולמות הפנימיים של ריז וזד. השירים בסרט הם גרסאות לשירים של Riz MC (שם הבמה של אחמד) או של Swet Shop Boys (ההרכב המוזיקלי שלו ושל הימאנשו סורי). לא אני זיהיתי, אבל השיר בפתיחה הוא Mogambo (שאת הקליפ ההזוי שלו ביים לא אחר מאשר באסם טאריק), בעוד Once Kings מהאלבום האחרון של אחמד מלא ברגעים מהסרט.

כמו בתפקידים ראשיים קודמים של השחקן, מדובר במגנט. אפילו בלי האימג׳ים האקספרסיביים ששותל הבמאי אפשר להבין מה עובר עליו דרך מבט ממושך על העיניים. אבל עליהן תמיד מדברים, אז בהקשר של סרט זה אזכיר בולט דבר נוסף המייחד את השחקן – הקול. זה לא רק גוון קולו, שמצליח להיות מחוספס אבל עדין, כמו של נביא שלוחש את האמת בצעקות. זה גם האופן בו הקול מסגיר את הרגשתו, כאשר בסרט זה הוא גם כלי העבודה ודרך ההבעה האמנותית של הדמות. זו כנראה ההופעה השלמה ביותר של אחמד מבחינה ווקאלית, בעיקר בהעברת המילים החותכות של שירי זד. בסרט בו הוא נאלץ להפגין גוף פגיע מתמיד אבל לשדר אינטנסיביות תמידית, מדובר בהישג.

״מוגול מוגלי״ יכול להיקרא כאבולוציה אפשרית של סרטי ראפ. או לפחות כגרסה אמנותית ופסבדו-מחתרתית, המסמלת את הדרך הארוכה שעבר הז׳אנר מאז ״8 מייל״, שביל נוסף לצעוד בו עם אותו סיפור של אדם שמתמודד עם הפחדים והשדים שלו על במה. יש כאן יותר מאשר הביקורת הקבועה נגד ראפרים, שבאלבום הראשון שרים על חיי מצוקה וזוכים להצלחה, עד כדי כך שבאלבום השני הם כבר מאבדים אותנטיות בעודם ממשיכים להניף את דגל הקיפוח מביתם המרווח. הסרט בנוי על סתירות שהולכות ונערמות, מעצימות מתחים: מסורת וקידמה, גוף ונפש, אינדיבידואל ושבט, משפחתי ולאומי, מוגול ומוגלי. הסרט גם יכול אולי לסמן תגלית של כוח קולנועי חדש בדמות טאריק, גם אם ניכר לפרקים שזהו סרטו הראשון באורך מלא (קדם לו דוקומנטרי בשם ״These Birds Walk״), מבחינת בשלות יצירתית. או שאולי זה רק ביסוס מעמדו של ריז אחמד, שמתקרב עוד צעד לצמרת. השנה הוא עשה זאת בזכות שני הסרטים בהם גילם מוזיקאים שמצבם הבריאותי מעכיר את עתידם ומעמת אותם עם עברם, ואם אני חייב לבחור אז התחברתי יותר אל ״מוגול מוגלי״ מאשר אל ״צלילי מטאל״, לפחות מבחינה קולנועית.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    צלילי מטאל ,בעיני,סרט טוב יותר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.