• סרטים חדשים: ״רכבת הקליע״ עם בראד פיט וחברים
  • מתכון לחיים
  • פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

"הכרוניקה הצרפתית", סקירה

3 בדצמבר 2021 מאת אור סיגולי

מנחי אחד הפודקאסטים החביבים עלי החליטו לפני כמה שבועות לדרג את חמשת סרטי ה-feel good ("עושים-טוב" מעתה) האהובים עליהם. הרשימה עצמה לא הייתה מסעירה מדי – "שיר אשיר בגשם", כמה קומדיות רומנטיות, כמה סרטי טום הנקס, כמה קומדיות רומנטיות עם טום הנקס – כך שהיו לי זמן וריכוז לחשוב אלו סרטים אני הייתי מכניס לדירוג כזה, ומצאתי את עצמי מופתע, אפילו מבולבל. התברר לי שאני לא מסוגל למצוא חמישה סרטי עושים-טוב שאני באמת אוהב, כאלה שאני חוזר אליהם לצפייה מנחמת. היה לי אחד בלבד שקפץ לי לראש, שלפני שנה אפילו ממש התיישבתי לראותו שוב כדי לעודד את רוחי, והוא "מסיבת רווקות" כמובן. אבל זה פחות לעכשיו.
כשהמשכתי להרהר בעניין בימים שלאחר מכן, התחוור לי שעל אף שאני פונה שוב ושוב לקולנוע כאמצעי מושלם לעורר בי תחושות ומחשבות, אני כמעט אף פעם לא מבקש ממנו לגרום לי להרגיש טוב, לפחות לא ברמה המיידית שמזוהה בעיקר עם פחמימות. יש סרטים שהם גילטי-פלז'ר, יש סרטים שמשעשעים אותי לרמה של לשכוח קצת מהצרות, אבל לצאת מסרט ולהגיד "וואי, איך יותר טוב לי עכשיו", זה לא משהו שנרשם אצלי.

לגמרי במקרה יצא שכמה ימים לאחר ההאזנה ההיא, נקראתי לצפות בסרטו החדש של ווס אנדרסון "הכרוניקה הצרפתית" (The French Dispatch). תאריך ההקרנה נקבע למוצאי שבת בתומו של שבוע לא מאוד קל בשבילי, שגם היה יחסית סמוך ליום ההולדת שלי עם כל המטענים שזה מביא עמו, ואתוודה, לקראת השעה הנקובה היו בי מחשבות כפירה האם באמת לצאת מהבית. לא ממש התאים לי סרט עכשיו, בטח לא כזה של ווס אנדרסון שיכול גם להיות מאוד טרחני. הנחתי שאולי פשוט עדיף לוותר.
בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה. הגעתי לסרט עם כל השבוע הזה רובץ על כתפי, ובתום מאה הדקות הצפייה, אני זוכר שנכנסתי לרכב, התנעתי, פתחתי את החלונות והייתה לי רק מחשבה אחת בראש: הכל הולך להיות ממש בסדר. כאילו פתאום שוב ראיתי את העולם על כל מה שיפה בו. או במילים אחרות, כאילו משמיים, הגיע "הכרוניקה הצרפתית" והבהיר לי בדיוק מה זה סרט עושה-טוב.

בדיעבד אני יכול להגיד שזה מפתיע, או לפחות לא מובן מאליו. הרי אם יש ביקורת מוצדקת על סרטיו של ווס אנדרסון היא שבין היופי הוויזואלי יוצא הדופן והופעות השחקנים המשמחות, רגש הוא משהו שקשה למצוא שם. לפעמים החוויה מהסרטים שלו היא שהאיש מעולם לא פגש בני אדם, ולכן לא יכול לפצח מורכבות רגשית. סרטיו יכולים להצחיק, הם יכולים לעורר חיבה, אבל הם אף פעם לא מרגשים. עד היום אני בשוק איך האיש הזה הצליח לעשות סרט שלם על כלבים נטושים – כנראה הטריגר הכי גדול שלי – ולא להוציא ממני דמעה אחת.
באספקט הזה, "הכרוניקה הצרפתית" לא שונה. על אף שיש בו אלמנטים סנטימנטליים של אהבה חסרת עתיד, אבות שמסכנים את עצמם לטובת ילדיהם, וקינה על עולם הולך ונעלם (ממש כמו "מלון גרנד בודפשט"), הכל עדיין מרגיש כאילו כל גיבוריו הם בובות שמונחות בסטים שהוא בנה (כלומר, הוא יחד עם המעצב האומנותי הגאון אדם סטוקהאוזן), ושום דבר לא פועם בעורקים שלהם.
מצד שני, העולם אותו ברא אנדרסון והצוות שלו בסרטו החדש, חוגג כל כך הרבה יופי ופלאות, שאצלי הלחיים כאבו באיזשהו שלב אחרי שדקות ארוכות הן היו עסוקות בלהחזיק את החיוך שלי.

זה מתחיל בסיפור המסגרת, העוסק במו"ל אמריקאי שקבע את משכנו בצרפת (ביל מארי), ושימר כנגד כל הסיכויים פיסה של עשייה נכחדת, מונע מאידיאל והערכה לעובדיו. בתוכו הוא כולל שלושה וחצי סיפורים שהביאו העיתונאים הקבועים שלו למהדורה האחרונה בהחלט, העוסקים כל אחד בנושא אחר. הראשון והקצר ביותר הוא מסע אופניים בעיר הצרפתית על רחובותיה ואנשיה, השני מספר סיפור על אמן מיוסר שמתגלה בבית כלא, השלישי מביא כרוניקה של מרד נעורים מבולבל, והאחרון מציג סיפור על פשע ואוכל.
כבר על ההתחלה הסרט מפגיז אותנו במידע שקשה לעקוב אחריו אפילו עם כתוביות. המון פרטים ופרצופים מושלכים לקראתנו בידיעה שרק חלק מהם יצליחו להיכנס אלינו לתודעה, וגם הסיפורים עצמם לעיתים מאתגרים לעקוב אחריהם. לצורך העניין, אם תבקשו ממני לפרט את מהלך העניינים של הכתבה האחרונה ייתכן ואתחיל לגמגם. זה מדהים כמה אינפורמציה ויזואלית ותכנית מתבזבזת עלינו בדקות הראשונות, אבל כשהסרט מגיע לישורת האחרונה שלו, נראה ששום דבר מזה לא משנה. אלו לא הפרטים שחשובים, אלא התרכובת שלהם ביחד. כך שעל אף שזו בוודאות לא היצירה הטובה ביותר של אנדרסון, היא אולי המאפיינת ביותר שלו.
זה אמנם לא נשמע כמו כתב הגנה – ואכן הסקירה הזו ממש לא מבקשת להיות כזו – אבל מלכתחילה קשה לתאר את הקסם של היצירות האנדרסוניות במילים.

כמובן שיש חלקים טובים יותר וטובים פחות. החלק האמצעי, בו מככבים פרנסס מקדורמנד וטימותי שלאמה, הוא מקושקש למדי ובו היו מהמורות ברמת העניין שלי במתרחש על המסך. יחסית לסרט שמרגיש כאילו הוא נעשה עם סרגל, התסריט שכתב אנדרסון יחד עם רומן קופולה, הוגו גינס וג'ייסון שוורצמן, לא עומד בסטנדרטים הוויזואליים שהקימו אותו לתחייה. אבל גם אם באמת זה לא הסרט המהודק והאחיד ביותר של אנדרסון (אפילו ביחס לכך שסרטיו כמעט תמיד נוטים להתפזר), והקאסט עמוס מדי בפרצופים מוכרים באופן שיכול להעמיס ולבלבל, אלו התעלולים הוויזואליים, העיצוב שבאמת קשה להסביר כמה הוא מדהים, הקולנוע המתוחכם שמפתיע כמעט בכל סצנה, ומה שנראה כמו אהבה כנה של הסרט לחיים, לכתיבה, לאנשים, הם אלו שלא יכולתי, או רציתי, להתנגד אליהם. הנאיביות של הסרט הזה רחוקה מלהיות מגרעה מכיוון שהיא כנה. היא הכוח שלו. היא זו שמזכירה לנו את הדברים הפשוטים שיש בחוויה האנושית, גם אם היא מובאת לנו באמצעים קולנועיים מורכבים מכדי להכיל את כולם בצפייה אחת.

"הכרוניקה הצרפתית" היה אחד מנפגעי הקורונה. הוא תוכנן לערוך את בכורתו בקאן 2020 ומשם להתגלגל אל עונת האוסקרים, אבל לעטלפים בסין היו תוכניות אחרות. אנדרסון כנראה סרב לאופציות הסטרימינג שהפכו לפופולריות, חיכה בסבלנות שהדברים יסתדרו, ועכשיו הגיע הרגע, בעונה הכי צפופה ותחרותית של הקולנוע סוף סוף יצא הסרט לפגוש את העולם.
העולם מצדו, כך נראה, לא בדיוק עזב הכל ורץ לחבק את הסרט השב הביתה מן הקרב. הוא אמנם עשה מספרים יפים מאוד יחסית להפצת ארט-האוס, אבל אם תאריך היציאה שלו מייצר איזושהי אינדיקציה למה שציפו ממנו, נראה תשומת הלב הכללית נתפסה על סרטים אחרים ולצורך העניין אם מסתכלים על האלמנט המשמעותי ביותר של עונת החורף, המרוץ לאוסקר כמובן, אף אחד לא מנבא לו גדולות ונצורות.
מצד שני, אחרי שני עשורים של ווס אנדרסון, קשה להגיד שמישהו מופתע. הבמאי בן ה-52, עם סגנונו המאוד ספציפי והמאוד מאופיין, אמנם צבר לעצמו קהילת מעריצים גדולה אבל גם לא מעט שכבר הבינו עם מי יש להם עסק, ושזה לא לגמרי בשבילם. מהסרטים שלו לאחר הפריצה עם "משפחת טננבאום" (שהיה סרטו השלישי), רק "מלון גרנד בודפשט" איכשהו נראה שמגיע לקהלים רחבים יותר. כל השאר זכו לאותם סנטימנטים: יפהפייה, לא מרגש, מקורי, זחוח, מתחכם. "הכרוניקה הצרפתית" כנראה שלא ישנה את דעתם של מתנגדיו או תומכיו, אולי אפילו רק יחריף את דעתם הנוכחית.

אני תמיד רוצה לאהוב את סרטיו של אנדרסון יותר ממה שאני מצליח בפועל (להוציא את "משפחת טננבאום" ו"מלון גרנד בודפשט" ששבו את לבי לחלוטין), ולכן כמישהו על הגדר אולי היה לי קל יותר לאמץ את "הכרוניקה הצרפתית" על מה שנפלא בו, שבעיני מחק לחלוטין את מה שפחות.
אפשר כמובן לפרק את הסרט, לדבר על כל שחקן והופעה, למדוד היכן כל סיפור מצליח והיכן הוא כושל, לפרט איפה הסרט נוגע באמת ואיפה הוא מזייף. אבל אם יש משהו שלמדתי מ"הכרוניקה הצרפתית" זה שגם אם הפרטים הקטנים חשובים וראויים לתשומת לב, בסופו של דבר מה שחשוב, מה שזוכרים, הוא את התמונה הגדולה שהם מרכיבים כולם יחד.
האלמנטים של "הכרוניקה הצרפתית" הופכים אותו לאחד הסרטים הכי עמוסים – וכן, די מבולגנים – שראיתי, אבל כשהתגבש לכדי יצירה אחת, הוא הזכיר לי איך זה כשסרט מגיע ובלי התראה פשוט עושה לך טוב, מפרק ממך איזושהי עצבות, חושף בפניך שוב את הפלא של החיים. ועל כך אני לא יכול להודות לו מספיק.