"אנט", סקירה

איזה שילוב מסעיר של כוחות יצירתיים הוא "אנט" (Annette), ממש פנטזיה של סינפילים ואוהבי תרבות אלטרנטיבית. את התסריט והשירים כתב הצמד המוזיקלי המוערך ספארקס – שרק לאחרונה נעשה עליהם דוקו מהלל מטעמו של לא אחר מאשר אדגר רייט; על הבימוי והחזון האומנותי חתום ליאו קארקס, שסרטו האחרון "מנועים קדושים" מ-2012 היה יצירה בלתי נשכחת; ושניים מהשחקנים הכי טובים של האלף, אדם דרייבר ("סיפור נישואים", "שחור על לבן") וזוכת האוסקר מריון קוטיאר ("החיים בוורוד", "יומיים ולילה") בתפקידים הראשיים. החומרים מהם עשויות חגיגות קולנועיות. ואם זה לא מספיק, בשורות מבטיחות קיבלנו גם מפסטיבל קאן, שם נבחר הסרט להיות אירוע הפתיחה, ואפילו סיים את נוכחותו בריביירה עם פרס הבימוי הנחשק.
מה שעוד היה ברור משיתוף הפעולה הזה הוא שלא משנה מה, הציפיות שלנו כנראה יתנפצו כמו גלים סוערים על סירה קטנה בלב ים. גם הספארקס וגם קארקס לא אמנים שהולכים לפי התלם, תמיד מחפשים להפתיע, אולי אפילו מטרילים באיזשהו מקום. הדרך היחידה להתכונן למחזמר שלהם הוא לשחרר כל קונספציה ולצלול אל תוך הטירוף שהנדסו לנו.

ואכן, כבר מהשנייה הראשונה של "אנט" אנחנו פוסעים לתוך קולנוע מסוג אחר. על רקע מסך שחור נשמע קול מהדהד שמבקש מאתנו לא לנשום, לדבר או להפליץ – כך הסרט כבר מערער אותנו בגבולות שבין תרבות גבוהה ונמוכה. משם אנחנו נלקחים אל חדר הקלטות שם קראקס והספארקס עצמם מקליטים שיר שמסביר לנו שאפשר להתחיל את הסרט – כך הסרט כבר מערער אותנו בגבולות שבין מציאות ובדיה. זה שוט אחד, נהדר, בו המצלמה מלווה את ההרכב המוזיקלי בזמן שהוא יוצא מהאולפן אל הרחוב, אליו מצטרפים השחקנים בבגדים פשוטים ונטולי פאות או איפור, כאשר הם מהלכים ושרים להם משהו בסגנון "בוקר טוב. ברגע זה, יתחיל סיפור המחזה. וזה הרגע לגלות את הנפשות הפועלות". לחיוך קשה להימחק מהפנים.
שעתיים ועשרים אחר כך, כאשר הסרט הסתיים, ניסיתי להיזכר בחיוך ההוא. אך לשווא. הוא אבד ללא שוב.

להגיד ש"אנט" היה חוויה מייסרת יכול אולי להיתפס כמחמאה אצל היוצרים, אז אני מעדיף לבחור במילים אחרות. לא בטוח אם מצאתי אותן עדיין, אבל על פני הסקירה הזו אני אנסה לדלות ממוחי – שנאבק בלהכחיש את רוב העניין – למה מדובר באחד הסרטים הגרועים שראיתי השנה. כזה שעל אף הכישרון העצום שאחראי עליו, הרגיש כמו בדיחה על חשבון הצופים שלו.

אדם דרייבר הוא הנרי מקהנרי, שמוצג כקומיקאי מצליח למרות שבהופעה הראשונה בה אנחנו חוזים בכישרונו הוא לא מצחיק, או נסבל, שפוגש את בחירת לבו בדמות אן, זמרת אופרה שכוכבה רק הולך ומתעצם, אותה מגלמת מריון קוטיאר. אנחנו יודעים שהם מאוהבים כי בחלקו הראשון של הסרט יש נאמבר שנמשך על פני, אם להאמין לתחושות שלי, מעל ליממה מחיי, בו הם אומרים שוב ושוב שהם אוהבים אחד את השני. כל כך. עם זאת, משהו מרגיש לנו מוזר. הנרי נראה יותר שזוחל לתוך הפריימים מאשר נכנס אליהן, אצבעותיו המעוקלות נפרשות לקראת אן החיננית במחווה ישירה ל"נוספרטו", ובעיקר, קריירת האופרה שלה מתמקדת בעיקר במילים "אני מתה. אני מתה. אני מתה". הנרי "שוחט" את הצופים, ואן "מצילה" אותם. אלו מילים שנאמרות בדיאלוג.
עם זאת, השניים הופכים לזוג החם של הרגע, זאת אנחנו מגלים על ידי סצנות עשויות באופן ילדותי של תוכניות חדשות הבידור, שמדווחות לנו שהם הזוג החם של הרגע. אבל רק התחלנו את הסרט ואנחנו יודעים שבשונה מקומדיות רומנטיות, אהבה שמלבלבת במערכה הראשונה תנבל הרבה לפני המערכה השלישית.

בשלב הזה של הסרט פניתי אל חבריי לצפייה ושאלתי אותם האם אני היחיד שמקבל וייבים קיצוניים של "טומי" ממה שקורה מולנו. מכיוון שהחברים שלי מגניבים הם גם ידעו על מה אני מדבר, אופרת הרוק של ד'ה הו שהפכה לסרט מצלק ומחסל נשמות מאת קן ראסל ב-1975 (תודה, אבא, שנתת לי לראות את זה כשהייתי בן עשר. שום דבר שמחלקת הרווחה צריכה לדעת עליו). חלקם גם ראו אותו לאחרונה. ההסכמה הייתה מיידית.
"אנחנו אוהבים אחד את השני כל כך" מ"אנט" הוא מראה לשיר "1921" של "טומי", רק, אתם יודעים, בלי מלודיה או קצב. ובהמשך, כאשר הסרט יתמקד בדמות של ילד פלא שממש כמו טומי מנוצל על ידי סביבתו אחרי שחווה טראומה שקשורה לאחד מהוריו, יהיה מאוד קשה להפריד בין שתי היצירות. וזה לא שאני אומר ש"טומי" הוא סרט מוצלח, אלוהים עדי שאני לא מתכוון לחזור אליו בקרוב, אבל הוא לפחות עדות לאיך הולכים עד הסוף עם משהו, וכמובן שיש לו שירים מדהימים שהפכו לחלק מהתרבות שלנו וזה.

הנרי או קיילו רן. לא זוכר.

"אנט" מצולם מדהים ומעוצב אפילו יפה יותר. זה הדבר הראשון, וכנראה היחיד שצריך לתת לו. ואולי היה אפשרי לחגוג אותו יותר אילולא מהלך העלילה הצפוי מקילומטרים, הדימויים הכל כך בוטים שלו (הנציג של הקומדיה הוא זה שמסמל מוות, הנציגה של הטרגדיה היא זו שמסמלת חיים. עד שהיא מפסיקה ומסמלת משהו אחר. אין צורך בעקביות), ובעיקר, וזה נכון לכל דבר בסרט הזה, כל דבר ממנו ממשיך עד שנמאס. ואז ממשיך עוד קצת. ואז עוד קצת. כל כך.
כל הסצנות פשוט לא מפסיקות הרבה אחרי שכבר הבנו, חווינו ופיללנו להמשיך הלאה. זה נכון לסצנות הרעות, ויש הרבה מהן (ההופעות של הנרי הן עינוי קרינג'י, וכן, "אנחנו אוהבים אחד את השני כל כך" עדיין ממשיך לדעתי), אבל גם לסצנות הטובות. וזה בכלל מתסכל.
נגיד, אחד הרגעים הכי מוצלחים, משב רוח רענן בתוך המדבר הזה, הוא שוט רציף המתמקד במנצח אותו מגלם סיימון הלברג. בעת שהוא עושה את עבודתו, המנצח (בסרט הוא מכונה "המלווה המוזיקלי". אין לו שם, אין סיבה) מהרהר במונולוג פנימי על ההצעה שקיבל מהנרי, ורחשי לבו משתלבים באופן בו הוא מנצח על התזמורת. זה מבריק. בפעם השלישית שזה קורה תוך שתי דקות, פחות.

על פניו אפשר להגיד שהכל מכוון. קארקס איננו קולנוען מתחיל, והספארקס יודעים היטב איך קהל מגיב לדברים כאלה. מצד שני, גם בסרטיו המוצלחים של קארקס היה זה המבע הקולנועי שניצח וברגע שנכנס הסיפור הכל די התדרדר (בגלל זה "מנועים קדושים" כל כך מופלא – פשוט אין לו אחד), והספארקס… טוב, זאת הפעם השנייה באותה שנה שסרט בנוכחותם מתארך פי שניים ממה שהיה אמור אז אולי זה עניין של תפיסה.
בפודקאסט המשובח "The Next Picture Show" הייתה שיחה מרתקת על הסרט הזה, ואחת ממשתתפי הפאנל, ג'נביב קוסקי הנהדרת, העלתה תיאוריה שאולי הרפטטיביות הקיצונית של הסרט היא בעצם דימוי לחיי אמן מופיע, כזה שנאלץ לחזור שוב ושוב על אותם החומרים מול קהל. זאת תיאוריה מקסימה אבל באמת שקשה לאמץ אותה מבלי לחשוב שמדובר ברציונליזציה של שעמום. אפילו אחד הפאנליסטים האחרים בפודקאסט, שחיבב את הסרט, אמר לה שהיא נדיבה מאוד עם הפענוח הזה.

כשזה מגיע לפסקול והשירים אקח בצניעות צעד אחורה. האוזן שלי לא נודעה בזכות ההבנה המוזיקלית שלה, והאמת היא שגם ההשכלה שלי בתחום הזה לא מהמרהיבות. את הרפרנסים הקולנועיים/נראטיביים של "אנט" זיהיתי תוך שנייה. לעומתם, אם היו כאלה בתחום המוזיקה, הם כנראה פוספסו על ידי. אז אם אתם כמוני בהקשר הזה, אוכל לחלוק אתכם שלכנות את מה שהתנגן בסרט הזה כ"שירים" הוא דחיקה די רצינית של המושג. באמת שהיה לי כאב ראש באיזשהו שלב. להוציא את הפתיחה אין רגע אחד שאני נזכר בו בחיבה, שיר אחד שהמוח שלי יכל לשחזר, משהו שארצה לקחת מהסרט הזה עמי הלאה.

באמת שאני יכול להמשיך עוד ועוד להדגיש את הנקודה אבל אם למדתי משהו מ"אנט" זה שחשוב לסיים אחרי שהפואנטה הושגה. אני מלא קנאה באלו שלא קמלו במהלך 140 הדקות שלו, ואלו שנפשם חזקה מספיק כדי להתמודד עם הפסקול הזה. אני מבטיח לזכור לכל המעורבים בדבר ימים יפים יותר.

התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג