• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992

״אוסלו״, סקירה לסרט בהפקת HBO על שיחות השלום

1 ביוני 2021 מאת אורון שמיר

העיתוי בו צופים וצופות בסרט יכול להכתיב לא מעט מהתגובות אליו. קחו לדוגמה את ״אוסלו״ (Oslo), הפקה של HBO שהגיעה בסוף השבוע אל שרתי HBO MAX בארה״ב, ובישראל לכל מקום בו ניתן לצפות בתכני הרשת (יס, הוט, סלקום). עבור הקהל הישראלי, די במילה אוסלו כדי להכיר לא רק את העיר הנורווגית אלא את שיחות השלום בין הישראלים והפלסטינים בתחילת שנות ה-90 ואת הסכמי העקרונות שנחתמו בעקבותיהן. הסרט מגיע ארצה רגע אחרי עוד סבב של שנאה ואלימות בין העמים, בזמן שגם ישראל בינה לבין עצמה מתקשה במשא ומתן שהיה פשוט בתכלית עד לפני כשנתיים – הרכבת ממשלה. הוא גם עוסק בנושא אותו דשו ולשו אותו שוב ושוב, גם בקולנוע. בתקופת 25 שנים להסכם, יצא סרטם התיעודי של מור לושי ודניאל סיון, ״יומני אוסלו״. הנושא ודאי עולה ביצירה אחרת מהשנה הנוכחית, ״הגורם האנושי״ מאת דרור מורה, הפקה ישראלית-בריטית שהוקרנה כסרט בשנה החולפת ובהמשך השבוע תשודר ב-HOT8 על פני שישה פרקים. אבל הסרט הנוכחי שונה לא רק בכך שאינו דוקומנטרי ועושה באירועים כבשלו, אלא מפני שהוא נקודת מבט חיצונית על שהתרחש.

ספציפית, נקודת המבט של ג׳יי טי רוג׳רס, שהפך את המאורעות ההיסטוריים למחזה ברודווי זוכה פרס הטוני. המחזאי האמריקאי גם עיבד את יצירתו לתסריט, ומי שהעביר אותה למסך הוא בארטלט שר. גם הוא איש תיאטרון זוכה פרס טוני (על ״דרום פסיפיק״), ומי שהכיר לרוג׳רס את האדם האמיתי שעל סיפורו מבוסס המחזה. החשש שלכם ושלכן למקרא הפיסקה הזו מוצדק – והיוצרים מודעים אליו. אולי מתוך הנחה שהמילה ״תיאטרון״ תהיה תקועה לפני העיניים של הקהל, הבימוי זועק מיד בפתיחה ״ראו, קולנוע!״. הוא עושה זאת בצילום פילם מגורען, פילטר מודגש, ואסתטיקה כמו-חלומית שמתגלה כפלאשבק. גם בהמשך אפשר כאילו לשמוע את ההערות לעורך, ההפצרה במצלמה להיות דינמית, העיקר שלא נחשוב על שעתיים של דיבורים בחדר אחד. זה אכן לא המצב בסרט, אבל אני לא בטוח מה הייתי מעדיף לראות וכמעט מתחרט שלא חוויתי את ההצגה על הבמה. קל לדמיין כיצד החומרים הללו יכולים לעבוד בתיאטרון, אבל בתור סרט הצלחתי להנות מ״אוסלו״ רק כקומדיה שלא מדעת.

גיבורי הסיפור הם הזוג הנורווגי מונה יול (רות ווילסון) וטריה לארסן (אנדרו סקוט). באותה פתיחה, שתשוב כפלאשבק מתגלגל לאורך הסרט, נראה שבעברם הוצבו כחלק מכוח או״ם בעזה (המושלגת, כדי להקבילה למולדת של השניים) ונחשפו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט מלווה אותם לאורך תקופה מאוחרת יותר, בין דצמבר 1992 לספטמבר 1993, אז ניהלו ערוץ תקשורת בלתי פורמלי בין שני העמים. זה מתחיל עם הצעה של לארסן לסגן שר החוץ, יוסי ביילין (איציק כהן), המבהיר כי לשום גורם רשמי בישראל אסור להיפגש או להידבר עם אש״ף. זה ממשיך עם היכרות מהוססת בין הפרופסור לכלכלה יאיר הירשפילד (דבל׳ה גליקמן) לבין אחמד קריע (סלים דאו), איש הכספים של הארגון לשחרור פלסטין.

הכל קורה בתיווך הנורווגים המספקים מקומות התכנסות חשאית, מאחורי הגב של השלטונות של כל המעורבים ובעיקר של האמריקאים השתלטנים. מהצד הפלסטיני מצטרף חסן עספור (ואליד זואייטר) כנציג רשמי במו״מ, ומהצד הישראלי מתווספים בזה אחר זה: עמיתו של פרופ׳ הירשפלד רון פונדק (רותם קינן), מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר (ג׳ף וילבוש), היועץ המשפטי של המשרד יואל זינגר (יגאל נאור), ולבסוף שר החוץ עצמו, שמעון פרס (ששון גבאי). ראש הממשלה יצחק רבין מוצג רק בצילומי ארכיון, כמוהו גם ראש אש״ף יאסר ערפאת, המצטרף לשיחות רק דרך הטלפון, שכן הוא וצמרת ההנהגה גולים בטוניסיה.

המטרה של הנורווגים היא לא להתערב אבל כן לדחוק בצדדים להגיע להסכמות מרחיקות לכת על גורל המזרח התיכון. מה שלא מוסבר הוא המניע שלהם. לא עד שאחת הדמויות שואלת זאת באופן ישיר אחרי שעה ו-20 דקות מתוך שעתיים. גם אז התשובה מאוד לא מניחה את הדעת (משהו באיזור ״אם היית רואה שני ילדים רבים, לא היית מנסה להפריד?״), אבל בכל מקרה מדובר בהחלטה תסריטאית תמוהה – בז׳אנר הנבחר, קשה להתחבר לדמויות כשלא ברור מה מניע אותן. חשבתי לתומי שסרט על הצמד הנורווגי העמום ינסה לכל הפחות לפצח את החידה ולתהות מה גורם לשני סקנדינבים, שאולי אין להם צרות אמיתיות בחיים, להחליט לפתור בעיות בנות עשרות, מאות או אלפי שנים (תלוי מי סופר). על אף שלא מעט דקות מוקדשות להם ולהם בלבד, לתחושתי לא נעשה אפילו ניסיון להציגם כדבר זולת המלאכים השומרים של המזה״ת מטעם עצמם. אז להבנתי, הם סתם דחפו את האף וציפו לפרסים. ממש כמו כל יוצר של יצירה על קונפליקט לאומי שהוא חיצוני אליו.

לא בטוח איך נהייתי כתבנו הלא-רשמי של סריטה לענייני ייצוג ישראל בתרבוית זרות, אולי זה פשוט עניין של כתובת מגורים. אבל עם כל שנה שחולפת בהחלט מעניין אותי יותר ויותר כיצד נתפסת ישראל בתודעה של מי שלא היה יודע למקם אותה על מפת העולם, למשל בחודש החולף. יוצרי ״אוסלו״ אינם משתייכים לקטגוריה הזו, ויעידו על כך מעידות קלות בלבד לצד דיוק מרשים בפרטים, מקידומת בחיוג מספר טלפון ירושלמי ועד תא טלפון של בזק בו האותיות לא הפוכות (לא דבר של מה בכך בהפקה הוליוודית). אבל בהחלט אפשר לראות ביצירה של רוג׳רס השתקפות של סוגי ישראליוּת כפי שהיא נתפסת בעיניים אמריקאיות. ואני לא מדבר על זה שכולם מדברים אנגלית גם בינם לבין עצמם.

הסרט שופע דמויות סטריאוטיפיות, מה שכאמור זלג בעיניי לכיוון הקומי שלא במתכוון. למשל גליקמן המגלם גרסה של הפרופסור המפוזר, ברמה שהייתי בטוח שעוד רגע ישלוף ממעילו את פלאבר. מצד שני, אולי ישראלים עושים ראשוני של תימהוניים ויש כאן אמירה? השני שמצטרף אליו הוא נציג חוסר הטאקט הישראלי המפורסם, בגילומו של קינן, וזה כבר מוכר יותק. אך כיוון שתמהוני וחסר רגישות לא מצטיינים בדיפלומטיה, הצעד הבא של ישראל במשחק הוא סוגים שונים של מאצ׳ואיזם. אורי סביר? יותר כמו אורי מוגזם, כוכב האקשן הצבר. אחריו מתווסף למערכה עוד כוח צבאי באופיו, עורך דין קילר. אפילו הכניסה לסרט של שמעון פרס, האיש שעבד כל חייו כדי להתקעקע בתודעה כרודף שלום, מגיעה עם נאום על היתרונות שבטיסה מהירה. לטובת מי שירצו לדעת ״מה חושבים עלינו בעולם״, יש כאן כמה תשובות קבועות בעצימות מפתיעה.

אל מול הכוח הישראלי ההולך וגובר מספרית יש רק שני פלסטינים לאורך כל הסרט, ובכך יש אמירה בלי סימן שאלה. שניהם נעים בין שקול ומכובד לאלים ומתפרץ, אז לא בטוח מי יוצא כאן יותר קלישאה מזרח-תיכונית. מה שבטוח הוא שההופעה המצטיינת בסרט שייכת לסלים דאו בתור אבו-עלאא (כך מתחילים לקרוא לו כשהשיחות נעשות ידידותיות יותר). הוא מעניק המון אנושיות לדמות שנעה בין שני קטבים ומצליח למצוא את האמצע ביניהם. קצת כמו שאמורים לעשות במשא ומתן, הנושא המרכזי של הסרט. כל שאר המשתתפים משחקים בסרט משל עצמם, מבחינת ריסון או ״גודל״ המשחק שלהם. אולי זה מכוון, בסרט על פערים ונתקים של מי שחיים בשכנות, אבל זה לא מאפשר להישאב פנימה או סתם לתפוס את מה שקורה על המסך כאמין.

אולי זה המקום לומר שישראל כנראה אינה קהל היעד של הסרט, למרות ריבוי פרצופים מוכרים מהקולנוע שלנו. התעניינתי בו מבחינה אנתרופולוגית, בעוד קולנועית קשה לקחת אותו ברצינות. כולל רגעים בהם הפארודיה מתפרצת החוצה מבעד לפאתוס. יש דברים שעובדים אחרת על המסך ועל הבמה, ואם התשובה של אנשי אש״ף לשאלה הישראלית ״קר כאן, הא?״ היא משהו בסגנון ״לא קר כמו לב של חייל בפלוגות הציונות כשהוא טובח בילדי וילדות עזה״ – מה אני אמור לעשות מלבד להתייחס לזה כמו אל פאנץ׳. הוסיפו לכך את העובדה שעלילה על תהליך מו״מ תוביל להצפת הסאבטקסט, שייאמר בקול רם והרבה פעמים, או את הסצנות הרבות בהם הגברים עוזבים את שולחן הדיונים ועוברים לטרקלין כדי לשחרר קיטור וללגום אלכוהול. מתקבלת אנרגיה קומית לא מבוטלת, שעבורי סייעה לצלוח את הצפייה במקום להתרגז. בעניין זה, ״אוסלו״ הוא גם לא ממש סרט על ״גברים מתרגזים ונשים מרגיעות״ על אף כמה סצנות כאלה.

עוד בענייני פוטנציאל לא ממומש, שווה להזכיר שעל ההפקה הזו עבדו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אולי כדי להעניק נופך קולנועי ליצירה של צמד אנשי תיאטרון. העורך ג׳יי רבינוביץ׳ (משתף פעולה תדיר של ארונופסקי וג׳רמוש), השכיל להכניס קצת תנופה לסצנות הדיאלוג הרבות. המוזיקאית זואי קיטינג והמלחין ג׳ף רוסו (הקבוע של נואה האולי) עבדו קשה כדי לרומם רגעים שכנראה מתפקדים בכוחות עצמם מול קהל באולם. מאחורי המצלמה ניצב יאנוש קמינסקי הגדול, עין ימינו של ספילברג (אחד המפיקים בפועל) מאז הניינטיז. קמינסקי לא שכח איך להאיר סט, או לחוג סביב שולחן מו״מ ברגעי הכרעה. אבל רוב הבחירות האמנותיות בסרט הזה מדבררות את המובן מאליו. לדוגמה, ירושלים מצולמת דרך פילטר צהוב (כי חם!) בעוד נורווגיה מוצגת ככחלחלה (כי קר!). פשטנות היא מקור לגיחוך ממש כמו הניסיון להפוך אתוס של עם לשורת מחץ דרמטית.

אסיים בשילוב האירוני בין הדברים, בין כמה הסרט הזה כמעט שיעשע אותי, לבין עד כמה המציאות שהוא מתאר נראית כמו פנטזיה רחוקה וכמעט מטופשת, בהתחשב בזו הנוכחית והעגומה. מצד אחד, יש כאן כמעט מחווה לסצנת ״מרתה? למה אמרת את השם הזה?!״ הידועה לשמצה מ״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״, הפעם עם השם מאיה. ובפעם השנייה או השלישית שדמות כלשהי אומרת בשיא הרצינות ״אתה לא מדבר איתי, אתה מדבר עם המנהיג״ כבר חזרתי אחריה כמו בסרט פולחן. מן העבר השני, לקראת הסיום משולב חלקו האחרון של נאום רבין מן האירוע ההיסטורי שהתרחש בספטמבר 1993, נאום שנגמר במילה ״Enough״ בהקשר של שפיכות הדמים בין ישראלים ופלסטינים. פתאום העיתוי של שידור הסרט הזה וכל הצחוק הלא מודע שהוא מביא עימו, מצמרר או צובט בלב כשנזכרים כמה שנים עברו, מה השתנה ולאיזה כיוון.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.