• לקראת או בעקבות ״דרומית לגן עדן״ של אהרון קשלס
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״סוויטי״
  • סרטים חדשים? או: סרט מ-2015 וסרט אנימציה ילדים
  • ״הבית״, סקירת נטפליקס
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

סיכום 2021: שנה בהמתנה

21 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

מבחינת הקולנוע, בדומה להרבה בחינות אחרות יש להניח, שנת 2021 נראית בו זמנית ארוכה מדי וקצרה מדי. ארוכה, שכן חלק ממני מרגיש כי הפתיחה המחודשת של בתי הקולנוע התרחשה לפני זמן רב, בטח שיותר משנה, אך בפועל בתי הקולנוע המסחריים חזרו לפעול רק בסוף מאי (להוציא תקופת הרצה חלקית מאוד בהוט סינמה). הסינמטקים עבדו בצורה רציפה מאז ראשית חודש מרץ פחות או יותר, אם כי חלקם נפתחו בצורות שונות ולתקופות קצרות עוד קודם. מצד שני, אולי גם בגלל שבתי הקולנוע בעצם היו פתוחים רק חלק מהשנה, התחושה הייתה כי לא הרבה קרה בה, בטח לא מבחינת סרטים שהוצגו מסחרית בישראל. בהכללה גסה, רוב הסרטים אשר יצאו להקרנות מסחריות ערכו את הבכורה העולמית שלהם ב-2020. לא מעטים מהם גם הוקרנו בארץ בפסטיבלי קולנוע במהלך אותה שנה. בנוסף, הופצו גם סרטים שהבכורה שלהם בפסטיבלים או אפילו בהקרנות מסחריות בחו"ל הייתה עוד לפני 2020.

לעומת זאת, להוציא התעוררות חלקית בחודשים האחרונים של השנה, והפצה של סרטים שהמפיצים המקומיים לא ממש מאמינים בערך המסחרי שלהם, סרטי הפסטיבלים הבולטים של 2021 העולמית טרם הופצו בארץ. חלק מזה טבעי לגבי כל שנה, חלק מזה נובע מחשש לצאת מוקדם מדי, שכן תעשיית הקולנוע בארץ ובעולם עדיין לא ממש יודעת איך לפעול מול הגבלות תקופת הקורונה. יש תקווה שהן ייפסקו בקרוב, אך זאת הולכת ונראית רחוקה יותר; יש גם חוסר ידיעה מה בדיוק הקהל רוצה לראות על המסך גדול בתקופה הנוכחית. לכן, בהרבה מובנים התעשייה עדיין נמצאת בסוג של המתנה. גם אני, כצופה וכמנתח בעיקר של סרטים אבל עקב כך גם של המבנה הכלכלי המאפשר אותם, מרגיש שאנחנו עדיין בהמתנה.

אולם, יש דברים שמתחילים להתבהר ועל חלקם אכתוב בסיכום שלי, לצד עוד תופעות/דברים שונים המתרחשים. יש עדיין חלקים לא מבולטים מהקהל שמרגישים כי אין זה בטוח ללכת ולצפות בסרט בבתי הקולנוע. לצופים אחרים קשה עם הדרישה לעטיית מסיכה לאורך כל הסרט (בלי קשר לכך שהיא נאכפת רק במקרים מסוימים). לא מעט צופים גם מעדיפים את האופציה הביתית מסיבות אחרות: גם מבחינה כלכלית, גם מבחינת הנוחות של היציאה, וגם מבחינת ההתנהגות של הקהל באולם בכל הנוגע להפרעות.

יחד עם זאת, קיים גם רעב לצפייה על המסך הגדול, מסיבות עליהן כתבתי בסיכום השנה שעברה, ועלו גם בסיכום של לירון אתמול. ואף כי השנה עדיין בהמתנה מהרבה סיבות, דומה כי מתחילה להתבהר תמונה מסוימת של הסיבות לכך כי הצפייה בסרטים על המסך הגדול כאן על מנת להישאר, אבל בדרך אחרת. התהליך הזה נובע לא רק מהגבלות של ריחוק חברתי: המעבר לצמצום חלון ההפצה ועליית הכוח של שירותי סטרימינג ו-VOD התחיל לפני הקורונה. זהו מעבר בלתי נמנע שהתהליך שהוא חלק ממנו רק הואץ. גם הישרדות חווית היציאה לקולנוע היא דבר בלתי נמנע ודומה כי הדבר נכון לגבי מספר דורות.

ניצחון הספקטקל

״גודזילה נגד קונג״ – הראשון להוציא את הקהל מהבית על אף הזמינות

מקרה מבחן מעניין לגבי מה מביא קהל לקולנוע סיפקה חברת האחים וורנר, כאשר החליטה להפיץ את סרטיה בארה"ב לצפייה ביתית הכלולה במסגרת המנוי לשירות הסטרימינג HBO MAX במקביל להפצה בקולנוע. עלה חשש כי החלטה זו היא גזר דין מוות לגבי הצלחת סרטי החברה בקופות. אולם עד כה, התגלה כי המצב הוא מעט שונה. "גודזילה נגד קונג", לא בדיוק סרט שחשבתי שרבים חיכו לו, הפתיע כאשר היה לאחד מן הסרטים הראשונים שהניבו מספרים יפים בקופות אחרי תחילת המגפה, והוא עשה זאת למרות היותו זמין גם לצפייה ביתית. הוא אולי לא מציע נרטיב מורכב במיוחד, אבל עשה זאת בזכות התפיסה כי את העימות בין שתי המפלצות מן הכותרת צריך לחוות בתנאים אופטימליים אותם אף מערכת קולנוע ביתית לא יכולה לספק. חייבים איימקס. גם בשביל גודל התמונה ועוצמת הרמקולים, אולם גם עבור המפגש עם עוד קהל, שעבור רבים מצופי הסרט בארה"ב היה הקהל הראשון עמו הם חוו צפייה באולם מזה שנה.

סיפור דומה אבל שונה התרחש עם "חולית", הסרט שעורר את הביקורת הגדולה ביותר בעקבות ההחלטה לשחרר אותו לצפייה ביתית במקביל ליציאה לאקרנים. הסרט נחשב להימור בכל מקרה בגלל שהספר שעליו הוא מבוסס הוא אומנם ספר פולחן מזה עשורים, אך גם נודע כקשה לעיבוד, לא ממש נוכח בתרבות הפופולרית, וניסיונות קודמים להביא אותו למסך כשלו במגוון רבדים. בנוסף, הסרט הוא עיבוד רק לחצי הראשון של הספר והפקת החצי השני טרם אושרה בעת יציאת הסרט, מכיוון שהייתה תלויה בביצועים בקופות. בשילוב עם הצפייה הביתית, הקופות השיגו את האישור לסרט המשך במהירות גדולה וכמו במקרה של "גודזילה נגד קונג", עיקר ההצלחה היה באולמות האיימקס. בהרבה מקרים (ואפילו מעט בישראל) הסרט הדף את הסרטים הבאים בתור באולמות הללו והמשיך להפגין בהם נוכחות.

המגמה ברורה: קהל, צעיר ברובו, עדיין הולך לקולנוע בשביל מופע הראווה, בשביל צפייה במשהו גדול מן החיים. בסרט המרגיש כמו אירוע. שני הסרטים מצויים קרוב זה לזה בטבלת שוברי הקופות של השנה בארה"ב, מקום 12-13 כרגע, שזה יפה נוכח הנסיבות. שניהם גם כנראה ירדו מקום אחד לפחות לטובת "מטריקס: התחייה", הסרט האחרון בתכנית ההפצה הזו של האחים וורנר. בשנה הבאה יהיה לסרטים חודש וחצי של בלעדיות בקולנוע בטרם יהיו זמינים בסטרימינג.

הצד השני של אותו מטבע הוא שהקהל הגיע פחות לסרטים שהם לא ספקטל טכני. "משפחה מנצחת" נהנה מביקורת אוהדות ברובן והוא מספר סיפור הצלחה שנועד לחמם את הלב. אולי בדיוק בגלל הסיבות הללו, רוב הקהל האמריקאי שצפה בסרט המאוד-אמריקאי הזה, עשה זאת בבית. זהו המבחן של הקולנוע בעת הנוכחית בזמן הריחוק החברתי וגם אחרי שהמגמה תהיה נחלת העבר: כיצד להביא אנשים לאולם על מנת לראות סרטים על סיפורים אנושיים. לאו דווקא סרטים אמנותיים מדי, אבל כן דרמות המיועדות למבוגרים. הקולנוע בכללותו לא בסכנה; ייתכן והסוג הספציפי הזה של סרטים, מה שכונה בעבר "סרטי אוסקר" (ואולי הוא עדיין כזה), כן בסכנה של מעבר בעיקר למסכים הביתיים הכבר-לא-בהכרח קטנים.

כמובן יש את מארוול. ספקטקל זה גם מארוול והחברה בנתה כל סרט שלה בתור אירוע. דומה כי היא צלחה את השנה למרות תקלות לא פשוטות כמו ריב עם הכוכבת סקארלט ג'והנסן על הפיצוי סביב ההפצה הביתית במקביל לבתי הקולנוע של ״האלמנה השחורה״, ובהמשך הסרט שלכאורה נוצר עבור המבקרים התגלה כסרט שזוכה לביקורות הכי קשות בתולדות היקום הקולנועי (קצת לא בצדק). בין לבין, שחקנים ובמאים שיש להם דעות גרמו לכך כי שלושה סרטים ברצף של החברה לא קיבלו אישור הפצה בסין, השוק המרכזי בימינו. אבל החברה שרדה עם שלושה סרטים שהצליחו במידה מספקת, בדרך למופע הניצחון ושמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – הסרט הכי קופתי השנה בארה"ב כבר אחרי סוף השבוע הראשון שלו בלבד. כלומר, זה לא רק סוף השבוע הראשון הכי מכניס, מדובר על השנה כולה. היקום הקולנועי הזה הוא כמעט בקטגוריה משלו בתור ספקטקל, עד לדרגה כי הוא יכול להרשות לעצמו סרט אשר מבוסס למעשה על דמויות מיקומים קולנועיים אחרים.

למה סרט מוזיקלי (ולמה זה לא עבד)

״שכונה על הגובה״ – אחד מיני תכנים מוזיקליים רבים עם שמו של לין-מנואל מירנדה

הניצחון של אולמות האיימקס וסרטי הראווה מקרבים את הקולנוע לתחזית של ספילברג וסודרברג על פיה היציאה לסרטים תהיה פחות בילוי סטנדרטי ויותר בילוי יוקרתי, כמו יציאה למחזה. ייתכן והלך המחשבה הזה הובילה למגמה הבולטת של השנה, חזרה לכמות גדולה של מחזות זמר, כאילו היינו בתקופת הוליווד הקלאסית. מחזות זמר אף פעם לא נעלמו לחלוטין וסרטי אנימציה לא פעם היו גם סרטים מוזיקליים, אבל השנה מחזות הזמר באו בקצב מוגבר. יש לציין: החלק הארי של מחזות הזמר הקולנועיים/טלוויזיוניים שצצו השנה אושרו ו/או צולמו לפני תחילת הקורונה. אבל לא במנותק מן המאבק להבאת קהל לקולנוע, על ידי סוג של מופע למבוגרים שצריך לראות אם לא על הבמה בהופעה חיה, אז באולם עם תנאים אופטימליים. ייתכן ומוקדם לצאת במסקנה גורפת, אולם בעצם לא: מחזות הזמר הם לא מה שיחזיר את הקהל לאולמות ויש לכך יותר מסיבה אחת.

השנה יצאו שני עיבודים יקרים להצגות בולטות ולהיטי ברודוויי. הראשון היה "שכונה על הגובה" עיבוד של הבמאי ג'ון מ. צ'ו למחזה הפריצה של לין-מנואל מירנדה. הביקורת היו טובות, הסרט אכזב בקופות, אבל הכל יחסי: הביקורות לגרסה של סטיבן שפילברג ל"סיפור הפרברים", מחזמר שהוא קלאסיקה של ממש הן בעיבוד הקולנועי הקודם והן על הבמה (כולל בהפקה דו-לשונית בברודויי בעשור האחרון), היו נלהבות בהרבה. הכישלון, לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלו, גם הוא גדול בהרבה; למרות התחושה האישית שלי ש"סיפור הפרברים" החדש כן מציג קולנוע מרהיב וגדול מהחיים באופן שלא שונה מהותית מ"ספיידרמן", עושה רושם שהקהל הרחב לא שותף לזה.

מן הסתם יש לכך כמה הסברים. אולי הקהל פשוט לא סבור שהדבר מחייב לראות את הסרט בסוף השבוע הראשון שלו, כל עוד הסיפור מוכר. בנוסף, מחזות ברודוויי זוכים להכרה בעיקר בסביבה הקרובה להם, כלומר מי שחי בניו יורק. גם תיירים שהולכים להצגות (ברובם, אני יודע שיש לי קוראים שנוסעים לניו יורק או לונדון בשביל תיאטרון) פחות אכפת להם מהמחזה הספציפי – אכפת להם מהחוויה של לראות את ההצגה על הבמה. לראות סרט באולם זה עדיין יותר מלראות סרט בבית, אבל פחות מלראות הצגה. והתוכן של ״סיפור הפרברים״ או מחזה של לין-מנואל מירנדה שאינו ״המילטון״ כנראה לא מלהיב מספיק. בייחוד כשאותו "המילטון" פתח בשנה שעברה את השוק לגרסאות מצולמות של מחזות כטלוויזיה לגיטימית.

בלי קשר לשני הסרטים המוערכים והכושלים (וגם ל"אוון הנסן היקר" שנכשל גם ביקורתית) ולמחזות זמר מצולמים, יש די הרבה תוכן חדש של מחזות זמר השנה. כולל האופציה ההיפסטרית "אנט" ומופע הסטנד-אפ שהוא למעשה די-סרט, "בפנים" של בו ברנהאם. ויש גם את לין-מנואל מירנדה, שפרט ל"שכונה על הגובה" המבוסס על מחזה שלו, תרם השנה שירים חדשים לשני סרטי אנימציה: "אנקאנטו" של דיסני ו"ויוו" של נטפליקס. אולם, את ההצלחה האמנותית הכי גדולה שלו השנה רשם מירנדה בתור הבמאי של "טיק, טיק… בום!" בנטפליקס, עיבוד של מחזה-יחיד אוף-ברודווי מאת ג'ונתן לארסון. איני יודע עד כמה הצליח הסרט משום שנטפליקס לא חשפה זאת, אבל לדעתי הוא בהחלט מתחרה עם "סיפור הפרברים" על תואר המחזמר הקולנועי המוצלח השנה. הדבר הוליד מגמה סותרת, והפקתם של עוד מחזות זמר צפויה להיחלש ואולי אף להיפסק. זאת בעוד המנייה של לין-מנואל מירנדה חמה מתמיד ואם יצור תוכן חדש בתחום, הוא יהיה אחראי עליו. הוא מארוול של המיוזיקל במאה ה-21.

הקולנוע האמנותי כאירוע

״ממוריה״ – סרט שהוא מופע נודד ברחבי ארה״ב

אז איזה עתיד יש לקולנוע האמנותי? הפצה אמריקאית של סרט אחד עשויה לבשר על נתיב. "ממוריה", סרטו הנהדר והמאוד-מאתגר של אפיצ'טפונג ווירסתקול, מופץ בארה"ב בעיקר כמופע נודד: הקרנה בודדת בכל עיר, בנוכחות הבמאי ו/או הכוכבת טילדה סווינטון. או רק הקרנה בודדת. אין אפשרות לראות מה מציג מתי וללכת לסרט הזה. פרט לשבוע רציף של הקרנה לצרכי אוסקר, עליך לתפוס את הסרט הזה ברגע שהוא מוקרן באזורך. זה הופך אותו לאירוע שצריך לתכנן מראש. זה גם מתאים ספציפית לסרט הזה, שהקצב האיטי שלו והממד הרוחני לא מתאים לצפייה מקרית, אפילו לו בקרב חובבי קולנוע איכות.

מן הסתם, זה אינו פתרון יעיל כלכלית לרוב הסרטים, אבל זה מבסס קולנוע אמנותי כאירוע, וגם משווק אותו כאמנות שאסור להחמיץ, כולל דיון אחרי הצפייה. יש לציין כי גם בשנה נורמלית, אפיק ההפצה של סרט מסוג זה היה פוסח על פני ערים רבות, או מסתפק בשבוע בודד ומספר קטן של הקרנות. אבל הפורמט של הקרנה בודדת מדגיש אותו כסוג של ספקטקל מסוג אחר: פחות איימקס, אבל לא פחות חוויה קהילתית הקשורה בקולנוע. במקביל, בעוד הצפייה בסרטים המיועדים למבוגרים נמצאת בסימן שאלה, פסטיבלי הקולנוע, לפחות בישראל, מצליחים. גם זה חלק ממגמה עולמית: כאשר משהו נתפס לא כסרט שעולה השבוע אלא כריכוז המיטב של השנה, יש לסרטים גם קהל גדול המוכן לקחת יותר סיכונים. זה בעיית מבחינה כלכלית, אולם בשילוב עם צפייה ביתית אחרי עונות הפסטיבלים זו עוד הוכחה כי לקולנוע יש קהל בהווה וגם בעתיד.

הבמאי שפרץ

״הנהגת של מר יוסוקה״ – אחד משני סרטי הפריצה של ריוסוקה המגוצ׳י

אם אנחנו מדברים על הקולנוע של עולם הפסטיבלים, הרי שיש לו כוכב עולה שפרץ דווקא השנה. אולי אפילו בזכות העובדה כי אחד מסרטיו נדחה ויצא השנה, בסמוך לסרט אחר שלו. אבל הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י ממש לא בא משום מקום. מאז 2015 הוא שם מוכר בעולם הפסטיבלים, השאלה היא כמה אנשים נתנו הזמנות לחמש שעות של סרט הפריצה שלו מחוץ ליפן, ״Happy Hour״. גם סרטו מ-2018, "אסאקו 1 ו-2" זכה להערכה אבל לא להתלהבות אשר סימנה אותו כאירוע, או את יוצרו כבכיר במאי יפן בעיני המערב. והנה השנה זה קרה לו.

זה קרה כי סרטו "גלגל המזלות" זכה בפרס הגדל בפסטיבל ברלין, ובעיקר כי "הנהגת של מר יוסוקה" קטף את פרס התסריט בפסטיבל קאן ופחות או יותר היה הסרט הכי מהולל ביקורתית בחודשים האחרונים. ברמה כזו שאין רשימת 10 הסרטים הטובים של השנה בארה"ב בלי לפחות אחד משני הסרטים שלו, במקרים רבים עם שניהם. "הנהגת" יכול אפילו לראות את עצמו סוג של פייבוריט מוקדם לאוסקר לסרט הבינלאומי, בשנה בה הקולנוע הבינלאומי היה בהכללה גסה (אך נכונה לדעתי) משופע ביותר סרטים גדולים מהקולנוע האמריקאי. לראייה, זה שהסרט יצא מפסטיבל קאן רק עם פרס על תסריט נראה הגיוני, כאשר מסתכלים על יתר הזוכים בפרסים בפסטיבל. בכל מקרה, לקהל הישראלי תהיה כבר בחודש הבא הזמנות לצפות שוב בסרטיו של המגוצ'י במסגרת פסטיבל אקי-נ". אחריו, "הנהגת של מר יוסוקה" יצא להפצה מסחרית, יש להאמין.

קולנוע של נשים?

״ארץ נוודים״ – אחת משלוש זכיות משמעותיות של במאיות בפרסים השנה

אם כבר דנים בפסטיבלים, הן בפסטיבל קאן והן בפסטיבל ונציה, בפרס הסרט הטוב ביותר (דקל/אריה הזהב) זכו במאיות צרפתיות. גם פרס האוסקר הוענק לבמאית, שלמעשה זכתה גם היא באריה הזהב, רק בשנה שעברה. נכון לרגע זה, במאית אחרת היא הפייבוריטית לזכייה בפרס הבימוי בטקס האוסקר המתקרב. המשותף לכל ארבעת הסרטים זוכי הפרסים הללו הוא… ובכן, כלום. לא מבחינת הנושאים ולא מבחינת הסגנון.

"ארץ נוודים", זוכה פרס האוסקר של קלואי ז׳או, הוא סרט דרמה צנוע, המבוסס על ספר עיוני ומערבב קולנוע עלילתי עם שחקנים לא-מקצועיים, עד לדרגה שאנשים פירשו אותו כבעל אלמנטים תיעודיים או כנעדר עלילה, למרות שבהחלט יש בו עלילה ואפילו סנטימנטליות. "כוחו של הכלב" שאולי יזכה את ג׳יין קמפיון בפרס הבמאית באוסקר (או בפרסים נוספים), הוא מערבון על גברים וגבריות, שהעלילה בו נמסרת במרומז עד לרגעים בהם המהלכים של הסרט מתחברים היטב. "האירוע" של אודרי דיוואן, שזכה בפסטיבל ונציה, הוא דרמה על צעירה שנכנסת להריון לא רצוי ובכך הוא מתחבר למספר סרטים בנושא שיצאו בשנה שעברה. אולם הוא ממש לא רק סרט על הריון לא רצוי. יש בו בנייה מורכבת של דמויות ולחץ שהיה בעבר הלא רחוק על נשים צעירות הן בלימודים והן בחיי החברה. הרביעי הוא זוכה פסטיבל קאן, "טיטאן" של ז׳וליה דוקורנו. טוב, גם הוא מציג סוג של הריון לא רצוי, אני מניח.

בכל אופן, השורה התחתונה היא זו המובנת מאליה: קולנוע שנוצר על ידי במאיות הוא קולנוע מגוון, בתכנים ובסגנון, ממש כמו קולנוע שנוצר על ידי במאים. ייתכן ויש דבר מה שניתן לקרוא לו "קולנוע נשי" אבל גם הוא רחוק מלהיות חד-ממדי. למרות כמות הפרסים היפה הזו, עדיין רוב הסרטים שהוצגו השנה מסחרית בקולנוע ו/או בפסטיבלים בוימו בידי גברים. למעשה, זה עדיין לא קרוב לייצוג שיווני. אגב, ברשימת סרטי השנה שלי שתפורסם בשבוע הבא, יהיו שלושה סרטים של במאיות (מתוך 10) ורק אחד מתוכם הוזכר לעיל.

הנקודה הישראלית

״לשחרר את שולי״ – שובר קופות מקומי שלא נראה פה עידן ועידנים

אם השנה הזו הייתה שנה בהמתנה, הדבר נכון במיוחד לגבי הקולנוע הישראלי. דומה כי סרטים מקומיים רבים חששו לצאת לאקרנים עם פתיחת בתי הקולנוע וחלקם עדיין חוששים. על פניו, החשש היה מוצדק: למרות שני ימי קולנוע ישראלי, רוב הסרטים העלילתיים שיצאו למסכים לא הצליחו בקופות. הדבר נובע גם מן הסיבות של חשש הקהל וגם מן התחושה כי קולנוע ישראלי אינו אירוע, או לפחות לא אירוע שלא מצדיק צפייה באולמות. הסרט שיכול להיות היוצא מן הכלל, בקולנוע העלילתי הנחשב לאיכותי, הוא "תמונת הניצחון", שיוצא לאקרנים אחרי כתיבת פוסט זה ואחרי כמות מספקת של טרום-בכורות שאולי תניב לו מספרים יפים. מעבר לכך, דומה כי גם סרטים שהביאו כמות סבירה של קהל, כמו "אגדת חורבן", ציפו ליותר. הכל ניחושים משום שנתונים רשמיים טרם פורסמו, כמיטב המסורת.

מקום בו כן נדמה שהייתה הצלחה היא בקולנוע התיעודי. זה קרה במתכונת המזכירה מעט את ההקרנות של "ממוריה": הן סרטו של ברק היימן ״דני קרוון״ והן סרטה של תמר טל ענתי "ענת גוב: על החיים ועל המוות", הוקרנו במשך שבועות ארוכים בקולנוע לב. הם הוקרנו במספר הקרנות מצומצם בכוונה, אך כזה שהוציא קהל במיוחד בשביל האירוע התרבותי. בימים אלו מוצג בסינמטקים "מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ ולפחות ברמת השיח בה אני נתקל הוא מעורר עניין דומה.

אולם, ההצלחה הגדולה של השנה בקולנוע הישראלי מצויה בכיוון ההפוך. היו כבר קומדיות מצליחות בשנים האחרונות, אבל "לשחרר את שולי" הוא תופעה שתפסה את כולם בהפתעה אל מול גודל ההצלחה. אף כי מדי פעם יש סיבות לפקפק בנתוני מכירות כרטיסים בהודעות לתקשורת, הפקפוק הפעם הוא רק במועד הפרסום וזה ללא ספק הסרט הישראלי הרביעי בכל הזמנים שמגיע לרף של מיליון צופים בבתי קולנוע. הוא הראשון מאז 1978 שמגיע רף הזה.

את הסרט ביים בן בכר ואני לא רואה שהוא מקבל על כך את הקרדיט ביותר מדי מקומות. אין ספק כי הרבה מהסיבות שהסרט הפך להצלחה כה גדולה טמון בפופולריות של שלישית "מה קשור" המככבת בו, עד כדי כך שההצלחה של הסרט גרמה מחדש להגדרתם כשלישיית הגשש החיוור של ימינו. אלא שאף סרט של הגששים, שפעלו בתקופה בה הקולנוע הישראלי היה בהכללה גסה פופולרי יותר, אפילו לא התקרב למיליון כרטיסים. מבין חברי הקבוצה ההיא, רק שייקה לוי השתתף ב"סאלח שבתי", הסרט הישראלי השלישי הכי הקופתי בכל הזמנים. ייתכן ובסופו של דבר יתברר כי "לשחרר את שולי" עקף גם אותו. כמובן, כמו עוד כמה להיטים ישראליים, הביקורות לא ממש אהדו את הסרט הזה.

באופן אישי לא כתבתי ביקורת עליו, אף על פי שאני מוצא אותו טוב יותר מחלק לא קטן מן הקומדיות הישראליות המצליחות של השנים האחרונות. אין בו היגיון עלילתי או ייצוג מורכב מעבר לסדרת מערכונים, אבל זה חלק בלתי נפרד מן הקסם ומן הקונספט. למרות זאת, רוב ההומור בסרט לא מדבר אליי וחלקו הלך יותר מדי על סטריאוטיפים והומור מבוכה. בחלקו הוא כן הצחיק אותי מעט וההופעה של השחקנים היא חיננית, גם אם לתחושתי חברי ״מה קשור״ משחקים דמויות הדומות מדי זו לזו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.