• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

״דני קרוון״, סקירה

18 במרץ 2021 מאת עופר ליברגל

בשקט יחסי, קולנוע לב תל אביב פועל בצורה שהיא כמעט הכי מצומצמת שניתן. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הסניף בדיזנגוף סנטר פתוח ביום חמישי בערב, אז מוקרנים שני סרטים, כל אחד פעם אחת. אולם אחד מאכלס סרט לועזי שמוחלף מדי שבוע, ואילו האולם הגדול מקרין את הסרט התיעודי הישראלי "דני קרוון". מדובר בסרטו של ברק הימן על האמן הישראלי שהעניק את שמו ליצירה ומפורסם בעיקר בגלל העבודות הסביבתיות שלו, הפזורות ברחבי ישראל והעולם. הסרט, בהפקת משותפת של הימן עם כאן 11, הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים וזיכה את שירה הוכמן בפרס העריכה. ייתכן ואפשר איכשהו להחשיב את זה כסרט הישראלי הראשון שמופץ בקולנוע מסחרי מאז הפתיחה המצומצמת של התרבות, אם כי בסופו של דבר הוא מקבל פחות הקרנות מסרטים המוצגים בסינמטקים כגון "קודה לקפיטן", "ילדים" ו"מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום", כולם תיעודיים.

בעוד בעברית כותרת הסרט היא כשם מושא התיעוד, הכותרת האנגלית הינה ״High Maintenance״, כלומר תחזוקה גבוהה או בפיקוח, וזה גם הפוקוס העיקרי בעצם התיעוד. הסרט מלווה במהלך הצילומים את קרוון, שגילו קרב ל-90, בעודו מבקר את העבודות שיצר ברחבי העולם. הדבר נעשה לא רק על מנת להביט לאחור אלא גם על מנת לבקר ותמיד למצוא את הפגמים במצב התחזוקה שלהם, בתור עבודות שאמורות להיות קבועות גם אחרי שלא יוכל ולבוא ולבקר באתרים שלהן.

הסרט מייצר הקבלה בין עבודות התחזוקה של העבודות לעבודות תחזוקה מסוג שונה: הגוף של קרוון המתמודד עם קשיי הזקנה. בעודו זועם על מים שלא זורמים בפסל סביבתי, היעדר ניקיון של עבודתו או פגיעה בחזונו, דומה כי את הבעיות הרפואיות הוא מקבל בשלווה גדולה יותר. זהו למעשה סרט על אדם אשר חי מתוך האמונה כי מבחינה פיזית הוא קרב לסוף הדרך, אבל האמנות שלו לא רק שתחיה הרבה אחריו, אלא יש לה מורשת נצחית אותה הוא נאבק לשמר. בעוד לפרקים הוא חושש מאיבוד זיכרון, בכל מגע עם יצירה שלו הוא זוכר היטב כל פרט, מגן בלהט על החזון שלו ורב עם כל מי שטוען אחרת, או מבקש צל בכיכר התרבות בתל אביב. בכך, הסרט מציג בלי הרף גם את רוח הנעורים וגם את קבלת הזיקנה.

הניגוד בין הרוח החיה של היצירה לבין הגיל המבוגר אינו היחיד בדמותו של דני קרוון. האופן בו הוא זועם על היחס ליצירה שלו ומדי פעם גם על דברים אחרים, עומד בניגוד למסר הפוליטי שהוא טוען שמנחה אותו: קבלת האחר, הנחות, החלש, והמקופח בחברה, באופן עקיף או במיצגים המנציחים את שואת הצוענים או מצב הפליטים בעולם. בעוד הוא מציג את עצמו כהומניסט וכמי שמקשיב לטבע ולסביבה ביצירתו, קרוון מתגלה גם כעקשן ולא סובלני להערות. גם המבט על היחסים שלו עם בנותיו ואשתו חושף אותו כמי שמציב את האמנות במקום הראשון, מה שלפעמים יכול להיות לא נעים לצפייה. יחד עם זאת, קרוון בסופו של דבר תמיד מנמק היטב את המחשבות והמעשים שלו, גם כאשר הוא לא בטוח מה הדבר הנכון לעשות או כשהוא ניצב מול כוחות גדולים. למשל כאשר היצירה שהוא מתכנן לכבוד חסידי אומות העולם בפולין הופכת לכלי בידי המשטר הפולני במאבק להציג את רוב הפולנים כקורבנות של הנאצים ולמחוק את חלקם ברדיפת יהודים.

יש לסרט סגולה אחת שמבדילה אותו מרוב היצירות התיעודיות אודות אמנים או אישיים: הבמאי. הימן לא מגיע לסרט בתור מעריץ של קרוון או כמי שבקיא בעבודתו. למעשה, כבר בסצנה הראשונה נקבע הטון של הסרט, כאשר קרוון מחליט לנטוש בעקבות חשיפת בורות גדולה באמנות שמגלה הבמאי המתעד אותו. העמדה הזו של דמות הזר מאפשרת להימן לאתגר את קרוון בשאלות שהן לכאורה תמימות, אך למעשה בוחנות את הנחות היסוד של האמן לגבי היצירה ולגבי מי ששואל אותו. השאלות הללו משתמשות בבורות היחסית כנוכחות מתריסה, אך גם כפתח המאפשר לקרוון להסביר לקהל כי מאוחרי החלטה של מיקום חפצים וצמחים זה מול זה יש מחשבה רבה, וישנה הקפדה על מנת להגיע למה שכאורה נראה פשוט. אחרי ההסבר הזה, רגע של זעם על צבעי הפרחים בכיכר התרבות נראה הגיוני יותר.

לכן, הסרט הוא לא רק שיר הלל לאמנות אלא גם שיר הלל לפשטות. הימן מבצע זאת כבמאי בכך שהוא מצמצם את הסרט שלו פחות או יותר רק למעקב אחר קרוון, בעזרת הצלם והבמאי-השותף לוקש קונופה. דברי השבח מפי אחרים נאמרים רק בסיטואציות טבעיות, כמו מפגש עם הבמאי הגרמני וים ונדרס וערב מחווה אשר משולב בסרט לקראת סיומו. חומרי ארכיון של קרוון הצעיר מגיעים רק בסיום ממש ועל רקע הקרדיטים. רק אז ניתן לראות בסרט לא רק את היצירות והתחזוקה, אלא גם את היצירה כאקט פיזי וגם כמשהו שקרה בעבר והוביל למה שמתרחש כיום.

החזרה לעבר קשורה גם לממד אחר אשר קרוון טוען שיש ליצירה: קשר בין זמנים ומשהו שיישאר אחרי היוצר. קרוון לא מעוניין בחתימה על העבודות שלו, אבל כן בנוכחות מתמשכת של היצירה בסביבה וגם כמעצבת של תודעה: בין אם בתזכורת למאבקים פוליטיים, ביצירת אמנות פרקטית לציבור, או בעידוד הרוח מעצם היופי של היצירות. האמונה שלו בנצח ניכרת בשיחה שלו עם ונדרס, במהלכה קרוון טוען כי את היצירות שלו ושל ונדרס יזכרו לעד. ייתכן ויש בכך משהו תמים, אבל ניכרת גם תחושת שליחות, הגדרת האמן כבורא מציאות לדורות וכמנכיח של המצב האנושי. הדבר הזה הופך את הזעם שלו כלפי מצב התחזוקה למובן אף יותר. זה נכון גם לגבי העבודה שלו הנוכחות בליבה של כנסת ישראל, עבודה שמצבה הפיזי תקין אך קרוון מרגיש כי הכנסת בגדה בעיקרון שהנחה אותו לחתום עליה את שמו גם בעברית וגם בערבית.

לסיום, אולי יעניין את דני קרוון לדעת כי מאז הצפייה בסרט אודותיו ביקרתי בפארק וולפסון, והמים לא זרמו בתעלה בעיר הלבנה שלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.