• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

״משפחה מנצחת״, סקירה

19 בנובמבר 2021 מאת עופר ליברגל

באז אוסקר לא מבוטל מלווה את יציאתו לאקרנים של הסרט "משפחה מנצחת" (King Richard במקור, בלי קשר להיסטורה בריטית ו/או שייקספיר). אומנם הבאז הזה בעיקר מנבא לו כרגע זכיה בקטגוריות המשחק, אבל הרבה מן ההערכות בשלב המוקדם הזה מציבות אותו גם כמועמד אפשרי לפרס הסרט הטוב ביותר. באתר goldderby שמרכז תחזיות כאלו, הוא שלישי בקטגוריית הסרט כרגע, ואף כי סביר להניח כי לא יהיה אחד מן המובילים במירוץ לפרס ספציפי זה הוא בהחלט חלק מן העונה. יחד עם זאת, כמעט ולא שמעתי דיבורים על הבמאי או התסריטאי של הסרט. למעשה, במהלך כתיבת הפסקה הזו הייתי צריך לבדוק כמה פעמים על מנת להיזכר כי הבמאי הוא ריינלדו מרקוס גרין והתסריטאי הוא זאק ביילין (עד כה קיבל קרדיטים רק במחלקת הארט, אבל זה ישתנה בעקבות סרט זה). זה לא מפתיע וייתכן וחלק מן העבודה של גרין ושל ביילין הוא שנרגיש בהם כמה שפחות, שכן הסרט הזה הוא קודם כל הכוכב שלו, ואז האישיות האמתית שהסרט מספר את הסיפור שלה. כל זאת לא אומר שלבמאי ובעיקר לכותב אין סיכוי להיות גם כן מועטרים במועמדות לאוסקר, אבל לא סביר שהם יעלו לבמה. מאוד סביר שהם יוזכרו בנאום התודה של הכוכב/מפיק של הסרט, וויל סמית'.

לתחושתי, סמית' לא מוערך בימינו מספיק ככוכב וכתופעה תרבותית. זה דבר די מוזר לומר על אדם שהסרט החדש, כאמור, נבנה במידה רבה סביב דמותו והוא רק חלק מן העיסוק התקשורתי בו בימים אלו, לצד סדרות תיעודיות בטלוויזיה וביוגרפיה חושפנית. אולם, הרבה מן הדברים שנראים מובנים מאליהם בקריירה של סמית' כיום היו די בלתי נתפסים בזמנו. הוא הפך מאמן היפ-הופ לכוכב טלוויזיה מיינסטרימי בתקופה בה דברים כאלו ממש לא קרו, בראשית שנות התשעים. אחר כך הפך מכוכב טלוויזיה לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם, כולל לכוכב הגדול בעולם לתקופה קצרה, בה המעבר מטלוויזיה לקולנוע היה קשה במיוחד. אומנם תקופת השיא שלו ככוכב הייתה מאמצע שנות התשעים עד בערך אמצע שנות האלפיים, אבל הוא נשאר רלוונטי כשחקן שהשם שלו יכול להביא למימון סרט, למרות שהוא חווה גם לא מעט כישלונות בקופה.

ייתכן והירידה שלו מגדולה קשורה גם לרצון לעסוק לא רק בתפקידים קלילים בהם הוא מצטיין (או הצטיין) בצורה יוצאת דופן, רצון למעבר לתפקידים דרמטיים ולזכייה בפרס האוסקר. עד כה ההצלחה של סמית' בתור שחקן דרמטי/מועמד לפרסים היא חלקית, עם שתי מועמדויות בלבד על משחקו בסרטים "עלי", שפתח את הפרק הזה בקריירה שלו, ו"המרדף לאושר". מאוד סביר שהמספר הזה יגדל השנה – גם בגלל שהנרטיב של סמית' עכשיו הוא של שחקן שמגיע לו, אחרי השנים שחלפו או החשיפה של סיפורו האישי, וגם בגלל שהתפקיד בסרט החדש הוא הכי מוצלח מבין התפקידים הדרמטיים שלו עד כה ונדמה כי הוא נתפר בדיוק למידותיו.

אפשר לראות את ״משפחה מנצחת״ כחלק שלישי בטרילוגיה של סרטי ביוגרפיות ספורט בכיכובו של סמית'. על פניו, סרטי ספורט רחוקים מלהיות סרטי אוסקרים, אבל סרטי ביוגרפיה מעגלים את הפינה. סמית' זכה כאמור להצלחה עם "עלי", בו גילם את המתאגרף מוחמד עלי, אחריו הגיע "בלתי הפיך" בו גילם רופא שגילה את הנזק שפוטבול מקצועי גורם למוח של הספורטאים, וכעת "משפחה מנצחת" בו הוא מגלם דמות לא שגרתית בסרט ביוגרפיה – אבא של ספורטאיות על. ריצ'ארד וויליאמס מוכר לחובבי טניס בתור דמות לא שגרתית. הוא ליווה את העלייה לגדולה של בנותיו, ונוס וסרינה, תוך שהוא מתבטא בצורה בוטה ולא מהסס לחזות כי הבנות שלו ישלטו בענף.

חלק מן העניין בדמותו של וויליאמס נבע ועדיין נובע מהיותו אפריקאי-אמריקאי מרקע עני בענף ספורט המזוהה עם אריסטוקרטיה, והביקורת על הסגנון שלו נבעה בעבר גם מגזענות, אותה הוא גם חווה בדרכים מזיקות בהרבה במהלך חייו. חוץ מזה, ריצ'ארד הוא דמות ייחודית ומעניינת לסרטי ספורט בגלל שהוא השיג נס אמתי, בצורה לא מקובלת: בשלב מאוחר בחייו (שתי הטניסאיות הן בנות זקונים) הוא החליט כי יהפוך את בנותיו למצטיינות בענף ספורט שאף אחד באזור בו חי לא ממש עוסק בו. הוא ואשתו אימנו אותן בעצמם במשך שנים. מאוחר יותר הוא משך את בנותיו מתחרויות בגילאי נוער, צעד שהיה אז (והוא עדיין היום) מאוד לא מקובל. כל דבר הגיוני באופן בו הוא פעל היה אמור לגרום לכישלון. אך הוא מאוד הצליח, לפחות במבחן התוצאה: שתי בנותיו דורגו במקום הראשון בעולם, וסרינה וויליאמס היא בעיני רבים הגדולה בהיסטוריה של הטניס. כל זה הופך את הסרט הביוגרפי למרגש ומרומם רוח.

הסרט מתמקד בראשית שנות התשעים. ריצ'ארד ואשתו ברנדי מאמנים את ונוס וסרינה זה מספר שנים, בעזרת קלטות וידאו וספרי הדרכה. אולם, הם עדיין חיים בקומפטון, הפרוור של לוס אנג'לס שמוכר בעיקר ממדורי פשע/סצנת הגנגסטר-ראפ שהחלה לפרוח באותן שנים. מאמני טניס בכירים פשוט מסרבים לאמן את הבנות שלו, בטח כאשר אין לו ממש יכולת לשלם, מה גם שהאפריקאים-אמריקאים כמעט ולא היו נוכחים בטניס המקצועי עד אותה תקופה (המילה ״כמעט״ חשובה, שכן ארתור אש דורג ראשון בעולם בשנת 1969). אבל ריצ'ארד לא מתכוון לוותר, כפי שאתם יכולים לנחש.

הסרט עושה הרבה דברים נכון: הוא מתמקד בתקופה קטנה, בונה את בני משפחה לא רק דרך המאבק אלא גם דרך ניאונסים, ובעיקר מצטיין בליהוק. סמית' משלב בין הכריזמה שלו לכריזמה המעט שונה של האדם האמתי אותו הוא מגלם, וחושף גם מעט צדדים בעייתים בהליכה אחר החלום. בנות המשפחה שלו גם הן טובות מאוד: אונג'אנו אליס בתור אשתו גם היא צפויה להיות נוכחת בעונת הפרסים, ושתי הילדות סאניה סידני ודמי סינגלטון, בתור ונוס וסירנה בהתאמה, טובות גם הן. בייחוד סינגלטון אשר עושה יותר בפחות זמן מסך – הסרט מתמקד יותר בוונוס שהיא האחות הבכורה והראשונה שפרצה. יחד עם זאת, יש גם לא מעט בעיות.

ראשית כל, האורך. הסרט נמשך כשעתיים ורבע, משך טיפוסי בימינו אבל יותר מדי לסיפור שהוא מספר. בעיקר בגלל התחושה שלי לפיה התסריט מספר את אותן סצנות עוד פעם. חלק מן התחושה של החזרתיות נובעת מפגם טיפוסי לסרטי ביוגרפיה: אזכור שמות רבים של מפורסמים (היי ג'ון מקנרו ופיט סמפראס ותודה שאתם ברקע בסיפור של ילדות), ונבואות אשר מתגלות כנכונות. אמנם תחקיר קצר מגלה כי ריצ'ארד אכן נהג להשמיע לא מעט מן הנבואות שבסרט, אבל יש גבול לכמה פעמים ניתן להגיד אותן.

וויליאמס גם מרבה לשאול את הבנות שלו את שמן המלא, כנראה בתור תרגיל לביטחון עצמי. אולם, בשלב מסוים שתי הילדות אומרת כי הן ונוס וויליאמס וסרינה וויליאמס בהתאמה, עד כי עלתה בי תחושה כי אני צופה בעיבוד קולנועי לאב שמשחק שלפלף עם בנותיו, במקום בסרט על דמויות היסטוריות אמתיות שאני מכיר בתור חובב ספורט ואף יצא לי לחזות בהן משחקות טניס. גם הסצנות בהן מאמן כלשהו לא מוכן להתחייס אל וויליאמס ברצינות נוכחות בתדירות גבוהה מדי, כמו גם סצנות המנסות לבנות קונפליקטים חוזרים בשלב בו ראשי הטניס בארה"ב הבינו כי אכן מדובר ביהלומים. אין בסרט הרבה חלקים ממש רעים, אבל כן יש בו יותר מדי מהכל והתסריט שלו לא מספיק מיוחד או שנון על מנת להצדיק את זה.

פגם נוסף הוא הצד האפל של הסיפור האמתי. בחלקו האחרון, הסרט מנסה קצת יותר להצביע על כך כי לא מדובר בדיוק באיש משפחה למופת. הדבר נעשה בצורה מצומצמת שאולי עדיף היה להימנע ממנה אם אין כוונה להעמיק, משום שלהעמיק יותר מדי ברקע של משפחת וויליאמס לפני התקופה המתאורת בסרט, שלא לדבר על פירוט על גורל הדמויות שהן לא ונוס או סרינה בתקופה שאחרי תום העלילה, היה הופך את הסרט לאפל מדי ופוגם בתחושה החיובית שהיוצרים מבקשים לנסוך. בנוסף, צריך להזכיר שמדובר בביוגרפיה מטעם: משפחת וויליאמס לוקחת חלק בקמפיין השיווקי של הסרט, דבר שלא מאפשר ליוצרים ביקורת של ממש.

גם הבנייה של הסרט את הסיפור של ונוס וסרינה כסיפור הצלחה הוא משהו שמעורר בי אי נחת מסוימת. הרי ריצ'ארד וויליאמס הוא היוצא מן הכלל. רוב האנשים אשר דוחפים את הילדים שלהם לקריירה ספורטיבית/אמנותית בנחישות ולא מצליחים, גם אם הילדים באמת מוכשרים. בסרט נרמז לרגע כי הסיבה להבאת הילדות לעולם היא להפוך אותן לכוכבות, וכפי שהסרט גם מזכיר דרך מקרים אחרים, הצבת יותר מדי לחץ על הילדים היא דבר בעייתי. הסרט אמנם מראה את ריצ'ארד גם כמי שדאג לחינוך, אבל הוא לא מדגיש יותר מדי את הביקורת לה זכה בזמנו על השיווק של בנותיו, והיציאה למקצוענות בגיל מוקדם שגררה שינוי של ממש בחוקת הטניס (בזמנו ריצ'ארד ספג על כך ביקורת; הסרט מטיל את האשמה על גורמים אחרים).

כלומר, סרט הפיל-גוד של השנה הוא סרט על הורה אשר דורש מן הילדות שלו משטר אימונים קשה עוד לפני שהן יודעות לקרוא. אך הנזקים האפשריים מועברים דרך דמות אחרת, שתהיה מוכרת לחובבי טניס. לי עדיין יש תחושה כי הסרט לא ממש בוחן את האופציה של מה היה קורה לו ונוס וסרינה היו, נגיד, רק שחקניות טובות מאוד – ולא עילוי. כמן כן, יחסית לסרט טניס יש כמה טעויות מאוד מעצבנות ולא ברורות דווקא בתיאור משחקים שמשחזרים אירועים היסטוריים, כולל בלבול בסדר ההגשות. נראה לי שזה דבר שהיה קל מאוד למנוע.

עבורי, כל אלו מונעים מ"משפחה מנצחת" להיות ניצחון מוחלט או סרט מעמיק, כפי שנתפס שסרטי אוסקרים צריכים להיות. בנוסף, למרות שהסרט עושה הרבה דברים נכון, אני לא מרגיש שיש בו סצנה שממש נחרתה בזיכרוני או מתבלטת מעל לשאר היצירה. אבל אין ספק שבגדול, הסרט עושה את העבודה גם בתור בידור, וגם בתור הסרט אשר יקרב את וויל סמית' לאוסקר הנכסף.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.