• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

לקראת ״חולית״ של דני וילנב: בחזרה אל ספרו של פרנק הרברט ואל העיבודים הקודמים למסך

20 באוקטובר 2021 מאת אורון שמיר

הדחייה הכי מכאיבה מבין כל הסרטים שזזו קדימה בלוח ההפצה, באשמת כולנו יודעים מה, הייתה מבחינתי זו של ״חולית״ (Dune), העיבוד של דני וילנב לספרו של פרנק הרברט. במקום בדצמבר של 2020 הוא מגיע לקולנוע רק כעת, מחר ליתר דיוק (וטרום-בכורה בסינמטק תל אביב הערב), כמעט שנה אחרי התאריך המקורי. התנודות גם עיכבו עד כדי השהייה את ההמשכונים האפשריים שהבטיח הבמאי, והתמורות שחלו במודלים העסקיים של הוליווד מטילות צל של ספק על עצם קיומם. העתיד הקולנועי של ״חולית״ תלוי לא רק במכירות הכרטיסים של הסרט, אלא גם בקהל הביתי. שכן, למורת רוחו של היוצר, סרטו יהיה חלק ממודל ההפצה ההיברידי של אולפני וורנר ו-HBO MAX וייצא בארה״ב לאקרנים ולשירות הסטרימינג במקביל בסוף השבוע הזה.

החרב התלויה מעל צווארו רק הפכה את הסרט לעוד יותר מצופה עבורי, וכאשר סוף סוף מגיע הרגע לצפות בו כל זמן ההמתנה כאילו נשכח. בטח אם לוקחים בחשבון שחלקנו ממתינים לעיבוד ״חולית״ יותר משנה או שנתיים, אולי אפילו מאז יצא הספר לאור ב-1965. זו הצהרה דרמטית מפי מי שנולד רק שני עשורים לאחר מכן, אבל בטח שלכל אחד ואחת יש איזו גרסה מוסרטת של הספר בראש שמתנגנת בזמן הקריאה בו. אחרי הקרנת הסרט החדש בפסטיבל ניו-יורק, המלחין הנס זימר התוודה שכך היה המצב אצלו כשקרא בספר בנעוריו. לכן, כדי להתכונן למה שאמור להיות האירוע הקולנועי של התקופה, חזרתי בעצמי אל הספר ואל הנסיונות הקודמים להביאו למסך. את דעתי האוהדת לגרסת וילנב אפשר יהיה לקרוא בגלריה של ״הארץ״, וכמובן שלא נשאיר אתכם ואתכן בלי סקירה כאן אצלנו בסריטה. לפני כן, חשבתי שיהיה נחמד להביט מחדש, בלי ספוילרים ועם כמה שפחות פרטי עלילה, על המקור שנחשב בלתי אפשרי לעיבוד ועל הנסיונות שנעשו למרות זאת.

״חולית״ של פרנק הרברט – הספר שהתחיל את הכל

התרגשתי לקרוא שוב את אפוס החלל של הרברט, סופר שהקדיש את חייו לכתיבת המשכונים ליצירתו המכוננת, כאשר בנו עדיין ממשיך במלאכה הרבה אחרי מותו של האב. קראתי הפעם את הספר בשפת המקור, החלטה שאני לא בטוח שהייתה נכונה, עם כמה שזה יישמע מוזר. זה לא כי התגעגעתי למילים כמו ״מרקוח״ (ספייס במקור) או ״בנות גשרית״ (משהו כמו בן אנד ג׳ריס, מסתבר). זה משום שבדיעבד, הקריאה הייתה כה קשה עד כי הדחייה של הסרט בכמעט שנה עבדה לטובתי. רכשתי את הספר מספר חודשים לפני התאריך המיועד של דצמבר 2020 אבל לקח לי בערך שנה לסיים אותו, בעמל רב ואי-רצון מזדחל ששמור לשיעורי בית מבאסים. זו אפילו לא הייתה האנגלית עצמה, שנעה בין ארכאית לעתידנית ומשלבת מושגים משלל תרבויות, אמיתיות ומומצאות, כיאה לעלילה המתרחשת בשנת 10,191 לספירה כלשהי. זה היה סגנון הכתיבה, בשילוב עם העול הרובץ על כל ספר משפיע – גדלתי על היצירות שנולדו מתוך ״חולית״ ואני רגיל אליהן יותר מאשר אל המקור.

הספר יצא כאמור באמצע שנות ה-60, תקופה בה אופרות חלל היו אמנם ז׳אנר ספרותי מבוסס ומדע-בדיוני היה רווח בקולנוע, בעיקר זה העוסק בפחד המסעיר מפני חייזרים וטכנולוגיה רובוטית, אבל התיימר לעשות דברים קצת אחרת. כל הגישה לטכנולוגיה שונה (הספר מתרחש בעתיד בו נהרסו כל ״מכונות החשיבה״), יש בו עיסוק רציני למדי באקולוגיה ובחקר הכוכבים, ואחד האלמנטים שהעניק לו תשומת לב וייחוד הוא סוג של הלניזם – כאשר תרבויות שמזכירות את אירופה והמערב כובשות כוכב לכת מדברי לטובת משאביו ומתחככות באוכלוסייה המקומית. אראקיס הוא הכוכב הזה, המכונה חולית (המילה ״דיונה״ לא הייתה נפוצה אז?), בו מצוי החומר היקר ביקום, ותושביו דומים לבני תרבויות ערביות ואף משתמשים בשפה שמזכירה ערבית. זאת בעוד מושגים משפה שמית אחרת, עברית בדגש על תורת הקבלה, משמשים פלגים אחרים ביקום של היצירה ויצרו מושגים משובשים כמו ״קפיצת הדרך״ (Kwisatz Haderach בלשון הספר). שלל החריגויות של הספר בנוף של זמנו הן חלק מהסיבות שהפכו אותו ללהיט מבחינת מכירות עותקים וליצירה מוערכת עוד בזמן אמת, כולל פרסי הוגו ונבולה.

ההצלחה הביאה איתה אינספור המשכונים וגם גישושים ראשונים להביא את הסרט למסך. כדי להבין את האקלים אליו היה אמור להצטרף סרט של חולית אילו היה נעשה במהירות, אפשר לקחת לדוגמה את 1968 הסמוכה יחסית, השנה בה יצאו לאקרנים שני סרטי מד״ב מבוססי ספרים שבחרו גישות מאוד שונות – ״2001: אודיסאה בחלל״ של סטנלי קובריק, ו״ברברלה״ של רוז׳ה ואדים. שני קצוות הספקטרום, בין ניסיון לדיוק מדעי לעומת כיף מטורלל, שתי סיבות די שונות לצאת למסעות בחלל וכן הלאה. אני מודה שזכרתי את הספר כתוצר של התקופה, אולי אפילו איפשהו בין שני הסרטים הללו ממש מבחינת סגנון וטון, אבל האמת היא שהוא זר לזמנו כמו מים לאראקיס.

יש בספר הרבה יותר פוליטיקה בין-גלקטית מסצנות אקשן, נהרות של תיאורי מחשבות מצד גלריית הדמויות הנרחבת ולעומתם זרזיפים של תיאורי מקום או פעולה. עשרות (אולי מאות) עמודים חולפים עד שהגיבורים מועילים בטובם להזיז את עצמם למקום בו תתרחש העלילה, וזה מעניין בערך כמו לחזות במשפחת אצולה אורזת ועוברת דירה. פרק בספר ששכחתי מקיומו (ולא נכלל בעיבודים, תודה לאלים ולשייח חולוד), הוא ארוחת ערב טקסית ורבת משתתפים וגינונים. היא שוקלת גרמים רבים של נייר עליהם מתואר מה חשב ואמר כל אדם וחייזר על רעהו, על אף שלא נראה או נפגוש אותם יותר בהמשך. כשההכנות נפסקות וסוף סוף נוחתים הגיבורים בארגז החול של אראקיס, הקצב החלזוני ממשיך גם בזמן התרחשויות מסעירות. הספר שוב נזקק לעוד כמה עשרות ומאות עמודים כדי להעביר הילוך (אם בכלל). אלה בדרך כלל השלבים בו הקורא, או לפחות אני, מתחיל לדמיין את ההתרחשויות באופן קולנועי, קצבי וספקטקולרי יותר מבספר ולפנטז על חלקים שלמים שיוסרו.

מבנה קלאסי של פרק ב״חולית״ הוא שיחה בין שני אנשים על פני משהו כמו 20 עמודים לפחות. בהערכה גסה, רבע מזה יהיה מידע רלוונטי, רבע נוסף יהיה טריוויה, וכחצי מהשיחה תהיה חזרה מתישה על אותם טיעונים. החלפת המילים מגיעה בגיבוי בקול הפנימי של כל אחת מן הדמויות, שמעירה לעצמה ולקורא על המשפט הקודם שאמר בן השיחה. התיאור הרווח לסוג כזה של כתיבה הוא ״צלילה אל נבכי נפשן והעומקים הפסיכולוגיים של הדמויות״ אבל האם זה קביל לשורות נוסח: ״איך הוא אמר דבר כזה!״, או ״מה לענות? אם אגיד כך אז… ואם אחרת אז…״. הרברט משתמש בקול הפנימי של הדמויות גם כדי להסביר את המובן מאליו ולבאר סאבטקסט ברור והשימוש המוגבר שלו בסימני קריאה לא היה מבייש טוקבקיסט או בן-נוער. אולי זו אחת הסיבות שהספר אהוד על מתבגרים, לצד ההזדהות עם מי שמתבלט כגיבור הסיפור – יורש עצר בשם פול אטריידס שמפחד לאכזב את הוריו ומוריו ויש עליו לחצים שנובעים ממורשתו, מרגיש חריג בכל סביבה ובתוך עורו שלו, אבל גם חושב שהוא הדבר הכי טוב שקרה לאנושות. יותר טינאייג׳ר קלאסי מזה והספר היה מגיע קומפלט עם אקנה, אבל מה לגבי מי שעברו את הגיל?

לכאורה, לקורא המבוגר יותר מובטחים, מלבד החזרה לימי התום, גם מסעות רוחניים ופילוסופיים, שילוב של תורות מכל מיני זרמים ודתות, ואת כל הפוליטיקה שאפשר לדמיין רק עם שמות שונים למפלגות ממה שאותו קורא רגיל מהבית. לא מצאתי שום כלום מזה בקריאה הנוכחית. הייתי שמח לשנות את דעתי על הספר, כפי שהיא השתנתה מחיובית בעבר לשלילית כעת. אבל אני כן ממליץ על הקריאה עבור מי שירצו להבין מה כל-כך מסובך בעיבוד קולנועי ליצירה הזאת. הסגנון של כתיבת ריבוי תודעות, המפוזר בין המוני דמויות ומעמיס טונות של מידע, אינו החומר ממנו עשויות הרפתקאות חלל ויזואליות ומלהיבות. לא בלי הצרת היקפים מסיבית, שיש בה סכנה לאבד את מה שהרברט עושה נהדר – בניית עולם ייחודי ובריאת דמויות ומיתוסים שיאכלסו אותו. זה לא הפריע לרבים וטובים, מי יותר מי פחות, להיענות לקריאה ולנסות לרכב על תולעת החולות.

״חולית״ של חודורובסקי – החזון שהתנפץ ונבלע ביצירות אחרות

הסרט התיעודי הנהדר ״חולית של חודורובסקי״ (Jodorowsky's Dune) מספר את סיפור ההפקה המופרך והכאוטי הזה הרבה יותר טוב, מעניין ומצחיק ממה שאי פעם אוכל. אז אפילו לא אנסה, פשוט אמליץ שתראו את הסרט של פרנק פאביץ׳ מ-2013 על הסרט שלא היה ועל החזון של אלחנדרו חודורובסקי. שווה להזכיר אותו כדי להבין את הכאוס שכן הוביל לבסוף לעיבוד הראשון של הספר למסך, שנגמר במפח נפש אדיר, ולשינויים מרחיקי לכת בז׳אנר סרטי החלל בשנות ה-70 ואילך. אלה שבגללם ההר שעומד מול העיבוד החדש הוא כה עצום.

עוד לפני ההרפתקה שלא צלחה מצידו של במאי הפולחן הצ׳יליאני, המפיק ארתור פי. ג׳ייקובס רכש את הזכויות לעבד את ״חולית״. בתור מי שהפיק את סרטי ״כוכב הקופים״ מאז 1968 (שוב השנה הזאת), זה נשמע מתבקש. אבל ג׳ייקובס, עיתונאי שהפך למפיק והספיק הרבה בקריירה של עשור בלבד, הלך לעולמו ב-1973 – שנתיים בלבד אחרי רכישת הזכויות. אלו התגלגלו באותה שנה אל ידיהם של צמד צרפתי עם קשרים הוליוודיים: ז׳אן-פול גיבון ומישל סיידו (ממשפחת האצולה הקולנועית שהביאה לעולם גם את השחקנית לאה סיידו). האחרון רצה לעבוד עם במאי הקאלט חודורובסקי, שביקש את ״חולית״ כפרויקט הבא שלו (הוא שמע מחבר שזה ספר טוב אבל לא קרא בעצמו עד שנשכר לעבודה). ״חודו״ רקח חזון משוגע שאי אפשר היה להוציא לפועל בזמנו. אבל ספר תסריט מלא בקונספטים, עיצובים, רעיונות ושוטינג מפורט נשלח לכל אולפן הוליוודי, שחצב ממנו פיסות לטובת סרטים אחרים. ״חולית״ של חודורובסקי שינה את העולם מבלי להיות מופק.

ההשפעה המיידית הייתה על ״מלחמת הכוכבים״ ב-1977, סרט ש״שאל״ כל-כך הרבה מהספר של הרברט עד כי אפשר כמעט לדמיין איך העולם היה נראה אילו ״חולית״ הקולנועי היה יוצא לאקרנים במקומו. הדמיון הוא לא רק בז׳אנר, או בסיפור המתרחש ביקום בו צורת השלטון הכללית היא אימפריה/קיסרות, או אפילו בהתמקדות בכוכב לכת מדברי ובנבואות על המשיח האחד שיביא את האיזון. כשצפיתי בגרסה החדשה ונשמע המשפט ״Use the voice״ הוספתי לעצמי בלחש איזה ״לוק״ בסוף, באופן אינסטינקטיבי וליתר ביטחון, כדי שהפורס יהיה עם הסרט. זה נכון שלוקאס גנב גם ממקומות אחרים (״המבצר הנסתר״ של קורוסאווה תמיד עולה לדיון) או מסרטי התקופה (נגיד ״Dark Star״ של ג׳ון קרפנטר), וזה נכון שהוא גם השתמש בדמיון שלו עצמו. אבל ״מלחמת הכוכבים״ לדורותיו, ממסדרים עתיקים בעלי כוחות קסומים ועד לתפניות עלילה מאוד ספציפיות על קשרים משפחתיים, מכיל המון ד.נ.א. חוליתי.

כמה סרטים שנולדו מתוך רעיונות לא ממומשים בגרסת חודורובסקי מפורטים בסרט התיעודי, אבל על אחד שווה להתעכב. זהו ״הנוסע השמיני״ של רידלי סקוט, שבחר לעבוד עם אנשי הארט של חודורובסקי – דן אובנון (שגם כתב את התסריט), כריס פוס, ז׳אן ג׳ירו, רון קוב, ואייץ׳. אר. גיגר המופלא – מה שהביא לסרט את האוסקר היחיד שלו, על אפקטים. אגב, סקוט היה אמור לרשת את הבמאי הצ׳יליאני בניסיון נוסף לעבד את ״חולית״, הפעם תחת המפיק הפורה דינו דה-לורנטיס, האיטלקי שרכש את הזכויות מהצרפתים חסרי המזל ב-1976. פרנק הרברט עצמו נשכר לכתוב את התסריט, אבל הגיש טיוטה של מאות עמודים (אותי זה לא מפתיע). סקוט הציע עיבוד של שני סרטים שיקיפו את הספר כולו, בדיוק מה שיציע וילנב לאולפני וורנר ארבעה עשורים לאחר מכן. בזמנו זה לא עבד וסקוט נטש את הפרויקט לטובת עיבוד אחר ליצירת מד״ב – ״בלייד ראנר״. אותו הסרט שאותו וילנב יצור לו המשכון, ״בלייד ראנר 2049״, בהפקת סקוט. איזה כיף שהכל מתחבר? עכשיו בואו נראה איך זה נראה כשהכל מתפרק.

״חולית״ של לינץ׳ – העיבוד שהלך לאיבוד במדבר

בעיית אורך התסריט ורוחב היריעה הסיפורית, שצצה כבר בגרסה הלא-מצולמת של חודורובסקי ואז שבה חזרה לא משנה מי התיישב מול שולחן התסריטאות, נפתרה רק בתחילת שנות ה-80. דה-לורנטיס עדיין אחז בזכויות ובעצת בתו, המפיקה רפאלה דה-לורנטיס, בחר למשימה את הבמאי הצעיר דאז, דייויד לינץ׳. אחרי סרטים קצרים ונסיוניים ופיצ׳ר ביכורים עצמאי (״ראש מחק״), שהעניק לו במה לסרט גדול יותר (״איש הפיל״), לינץ׳ קיבל הצעה להפקת הענק הראשונה שלו. העבודה על התסריט הייתה סיזיפית וכללה פרטנרים שעזבו, אבל גרסה בת 135 עמודים בלבד (עמוד נחשב לדקת מסך בהוליווד) אושרה. תקציב עתק וסטים עצומים היו כל מה שלינץ׳ רצה, אבל מאז ועד היום הוא מדבר על הסרט כעל שברון הלב הגדול שלו. ככה זה כשאתה עובד מול מפיק דורסני ואולפן מרובע, בלי בלי לדרוש זכות פיינל-קאט.

גרסת האסמבלי של הסרט (עריכה ראשונית שמאגדת את כל החומר המצולם, בלי אפקטים אבל בסדר בו הוא אמור להיות) ארכה כארבע שעות והבהילה את אולפני יוניברסל. כיום זה אורך סטנדרטי לסרט שאורכו הסופי יהיה שעתיים או שעתיים וחצי, אבל בזמנו החל מחול שדים של עריכה מסיבית מצד המפיקים, וצילומי השלמה שנועדו לפשט ולהדק. כל מיני גרסאות ביניים של הסרט מרחפות בחלל, אבל לינץ׳ לא חתום או אישר אף אחת מהן, מלבד זו בת 137 הדקות שהוקרנה בקולנועים ב-1984 והפכה לכשלון בקופות. צפיתי בה שנית (גם היא במקס) ונזכרתי מדוע, בזמן שהלב יצא אל הבמאי שמדי פעם ניכרת טביעת האצבע הייחודית שלו.

הסרט נפתח עם וירג׳יניה מדסן כנסיכה אירולן, המקריינת לצופים כל מיני ענייני רקע שאין פנאי להראות. זו אמנם תוספת מאוחרת של ההפקה אבל היא נאמנה למדי לטריק החוזר של הרברט, שפותח כל פרק בספר בקטע רנדומלי ממגילות מומצאות כאלה ואחרות, חלקן מאת הדמות הזו שמגיעה בשלב מאוד מאוחר בסיפור. אחרי ההקדמה אפשר להתרשם משילוב בין עבודת מיניאטורות כדימויי נוף ואז סטים ענקיים לצילומי פנים, ואז מן התלבושות המופרכות בקטע מרהיב. כשמתחילים חילופי מילים, אפשר לזהות שאנחנו בעולם של דייויד לינץ׳ ולא של פרנק הרברט. הדיאלוגים מוגשים קר ונא, כל השחקנים נראים מהופנטים לתוך הזיה קולקטיבית, וכל אלה מחמאות מבחינתי כי לינץ׳ במאי ענק. בדיעבד, אני מניח שהסגנון לא ממש תפס את צופי הסרט בזמן אמת והוביל לתחושת ניכור ובלבול.

לעומת זאת, חוסר הגיוון האתני אפילו בסרט שאמור לתאר גזעים חייזריים או את האנושות בעוד אלפי שנים מהיום, כנראה הפריע למעטים מאוד בזמנו. לדעתי זה כן מוזר, משום שבספר מודגשים על מיני צבעי עור, או אפילו מוצא קדום במקרה של חלק מן הדמויות (למשל ד״ר יואה האוריינטלי, שמגולם בסרט בידי דין סטוקוול האמריקאי). זה היה די רווח בתקופה ההיא, ללהק שחקנים לבנים לכל תפקיד, אבל בהסתכלות של היום הסרט גם נשען חזק מדי על מוטיב ״המושיע הלבן״ וחוטא בכך לספר שיש בו מיזוג תרבויות. אצל הרברט, בית אטריידס הוא אמנם כובש ופולש אבל הוא מסתקרן מאנשי חולית, דררים בתרגום לעברית (Fremen במקור). הם אלה שמלמדים את האדונים את דרכי המדבר, בעוד בגרסת הסרט הם הקלישאה של עם נכבש אך מכניס אורחים שמתפעל ומעריץ את מי שרומס אותו ואז גם לומד משהו על המקום בו הוא חי.

נותר רק לשמוח בתיקון שמבצע וילנב בסרט שלו, לכל הנ״ל. שמחות קטנות יותר בזמן הצפייה בגרסת לינץ׳ היו על מי שכן הפציעו על המסך. למשל קייל מקלכלן הצעיר בתפקיד הראשי ופטריק סטיוארט (קצת לפני עידן פיקארד) בתור מורהו ללחימה, גרני האלק. החיוך שלי התחלף בצחקוקי מבוכה וזעקות שבר ברגע שהשניים הרימו מגנים לטובת סשן אימון קצר. אפקטים ממוחשבים של פעם זה פשוט מחריד בהסתכלות של היום. כמעט כמו ליהוק הומוגני מדי. אבל היי, הנה מקס פון סידוב (שכנראה תמיד היה זקן), וזאת שון יאנג שהייתה לרגע מלכת המד״ב אחרי ״בלייד ראנר״ ותכננה לשמור על הכתר בזכות הסרט הזה.

בזמן שהסרט הלך ואיבד היגיון פנימי והיד הכבדה בעריכה הורגשה, בעודי מת מבפנים עם כל רגע של קריינות מונולוג פנימי שהזכירה לי את חווית הקריאה, תהיתי לגבי האופן בו עיצב לינץ׳ את הדמויות. זאת ביחס לספר ובראייה מפוכחת אחרי צפייה בגרסת וילנב. בסצנה הראשונה, כשנכנסים לארמון הקיסר חברי גילדת נווטי החלל (המופיעים בלי שום הסבר על זהותם מכאן ועד סוף העלילה), הבנתי מאיפה לקח וילנב השראה לעיצוב בית הרקונן בסרטו – ביגוד שחור לעומת עור חיוור וקרחות בוהקות. זאת בעוד אצל לינץ׳, ההרקוננים ג׳ינג׳ים, כמיטב המסורת הקולנועית ללהק אדמונים לתפקיד הנבלים. קשה לפספס את היותם הרעים משום שהם מגעילים ומזילי ריר, במיוחד הברון הרקונן מגיר המוגלה, בגילומו הגרוטסקי של קנת׳ מקמילן. לזכותו של לינץ׳, הוא יודע לביים כיעור וזה לגמרי עובד מבחינת התחושות שמתעוררות, כאשר מבחינת עומק ומורכבות זה די דומה למקור הספרותי.

עיצובי השיער (והגבות) מאוד שיעשעו אותי, בזמן שעוד באסה הגיעה מכיוון כלי התעופה הסטנדרטים למראה, או חליפות המדבר שהם פשוט מעילי יוניקלו שהקדימו את זמנם. אלה דווקא תיאורים בהם הסופר השקיע והחזון המאוייר של חודורובסקי הציב רף שהסרט של לינץ׳ לא עומד בו. אם כי נקודה לטובתו היא שילוב של כלבלבים, בין אם צוות בולדוגים שמתהלך בארמון הקיסר הזהוב או פג מבית אטריידס. אבל הנקודות כבר לא משנות כשהכל אקדמי והסרט יורד סופית מהפסים בשלושת רבעי השעה האחרונה. עד אז הצלחתי לעקוב בקושי אחר הסיפור ורק משום שקראתי את הספר יחסית סמוך לצפייה. על פי חלקי ביקורות שקראתי מן התקופה נדמה שזה היה המצב של הקהל. עם או בלי קשר, פרנק הרברט הלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן, ב-1986 ולמעט גרסאות לא-רשמיות שטענו לקירבה לחזון המקורי של לינץ׳ איש לא הגה בחולית מזה שנים.

״חולית״ של וילנב – עוברים למסך הקטן ומחכים למשיח

גרסת לינץ׳ מקיפה את מלוא אירועי הספר, בעוד וילנב בחר לעצור בנקודה מסוימת וביקש להמשיך אל סרט שלם נוסף. אינני יודע אם זה מקרי שזו הנקודה בה הסרט של לינץ׳ הולך סופית לעזאזל, בקטע מזעזע של עריכה שברור שהוא מחפה על אובדן של דקות רבות שנכתבו וצולמו. כל מה שקורה אחר-כך מזורז באופן מבלבל עד לסיום הבלתי מספק, מה שמוביל למסקנה אבסורדית. מצד אחד, אפשר לדחוס את ״חולית״ לתוך סרט של שעתיים ורבע. מצד אחר, אי אפשר להבין את הסרט הזה ולכן עובדה שכל מי שניסה את כוחו בכיבוש חולית אחרי לינץ׳, בחר בקנבס עצום.

בשנת 2000 שודרה מיני-סדרה ברשת סיי-פיי האמריקאית, בשם ״Frank Herbert's Dune״ ובבימויו של ג׳ון הריסון. וויליאם הרט כיכב, ויטוריו סטוררו צילם, והעיבוד (שאין לי זיכרון ממנו ולא הצלחתי לברר אם ראיתי בנעוריי) נחשב מוצלח יחסית. אולי כי הוא אורך ארבע וחצי שעות, מספיק זמן בשביל להתייחס לכל הדמויות והאירועים בספר, עם קצת מיתולוגיה מסביב. לפי מה שקראתי, אחרי בערך המיני-סדרה את כל העלילה שבחר וילנב להביא למסך אחרי בערך 40% מהזמן, אבל זו לא השוואה הוגנת של אחד לאחד מבחינת החומרים שנבחרו. גם סדרת ההמשך שיצאה כשלוש שנים לאחר מכן, ע״פ הספר ״ילדי חולית״ ועם ג׳יימס מקאבוי וסוזן סרנדון, מקבלת אהבה ברשת כשמזכירים עיבודי מוצלחים לכתבי הרברט. אבל היא לא עיבוד של הספר הראשון אז לא נחשבת לצורך הדיון. תסלחו לי אם לא אתעכב גם על משחקי המחשב שנשאו את שמה של ״חולית״ ויצאו אף הם באיזור קו התפר של המילניום.

באותה תקופה, בריאן הרברט החל להנפיק ספרי המשך ליקום שברא אביו. הזכויות לעיבוד נוסף היו אז אצל אולפני פרמאונט שצפו בהכרה שמקבלות הסדרות הטלוויזיוניות וחלמו על סרט קולנוע נוסף, בהובלת הריסון שהוזכר לעיל כמפיק והרברט ג׳וניור כיועץ. רק מלכתוב את שמות הבמאים שכבר החלו לעבוד את הפרויקט יש לי צמרמורת, ולא בקטע טוב – בתחילה היה זה פיטר ברג, שהוחלף בפייר מורל. רק לחזות במה שנהיה מהקריירה של השניים האלה אחרי שנשכרו ופרשו ב-2009 וב-2010 בהתאמה, מוכיח שניצלנו מעוד אסון. לפרמאונט נמאס והם גלגלו את הזכויות הלאה, אל אולפני ליונסגייט, שהכריזו בשלהי 2016 על גרסת וילנב. האשף הקנדי, שהוכיח את עצמו בעיבודי מד״ב מרהיבים בסרטיו הקודמים (״המפגש״ ו״בלייד ראנר 2049״ שכבר הוזכר אבל כתבנו עליו הרבה), הבטיח צמד סרטים. הוא גם לא שלל טרילוגיה, עם פרק שלישי שימשיך אל הספרים הבאים, וסדרת ספין-אוף שתוקדש למסדר בנות גשרית המסתוריות. כמעט חמש שנים עברו מאז והרגע סוף סוף הגיע.

״סטרימינג הציל את חיי בתקופת הסגרים״ התוודה וילנב בבכורת הסרט בפסטיבל ניו-יורק, והוסיף שזהו ״מקור נהדר לגילוי סרטים ישנים או לצפייה נוספת בסרטים אהובים״. בשאר השיחה הוא שב והדגיש עד כמה הושקעה מחשבה ועבודה בכל פרט כדי שהסרט יהיה חוויה קולנועית אדירה, לא מותיר מקום לספק היכן הוא מעדיף שהקהל יבחר לחוות את התוצאה. ״חולית״ הוא סיפור שהדגש בו הוא בניית עולם ובילוי זמן בחברת דמויות, שיש בו גם רגעי ספקטקל אבל העיקר הוא המרחב, ההיקף, הנופך. אם כבר ״לורנס איש ערב בחלל״ אז עדיף על המסך הגדול ביותר בנמצא, ועם כבר הנס זימר ופסקול רועם, אז עם מלא בס שימשוך את עקלתון החולות האגדי. למרות שצפיתי בסרט בקולנוע אני מתבאס שזה לא היה במסך איימקס, הפורמט בו צולם ואליו הותאם, ומתכנן לתקן את המצב. אם כי עוד צפייה ביתית גם היא לא תזיק, ככה זה עם סרטים שאוהבים כמו שאמר הבמאי בעצמו. אני רק מקווה שהפרויקט הזה יזכה להמשכיות ושאם וכאשר תצפו בסרט, תיזכרו במכשולים שעמדו בדרכו של וילנב ומניתי לעיל ותיווכחו מה הוא בחר לעשות ולכן עד כמה מדובר קודם כל בהישג, עוד לפני הדעה על הסרט עצמו.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    חולית החדש מאכזב….
    לקרוא את הספר,או לממן לחודורובסקי את
    הפרויקט.

  2. שי הגיב:

    כמה הערות:

    1. בחלק מהעולם(הולנד לדוגמא), הסרט מוצג בבתי הקולנוע מאז ה-13/9/2021. רק עכשיו, 5 שבועות אחריי, הוא מגיע למסכים בארה"ב, אנגליה, ישראל ול-HBO MAX. נדמה לי שבמדינות בהן הוא הוקרן עד עתה, זה מדינות בהן HBO MAX לא משודר, וזה איפשר לסרט ליצור הכנסות ברמה מסוימת. זה גם שימש כמקרה מבחן האם יש עניין בסרט או לא.

    2. בסדרת הספרים המקורית יש 6 ספרים(ספר 7, שחולק לשניי ספרים, נכתב ע"י בנו של פרנק הרברט, לאחר מותו). בעברית יצאו בזמנו, רק ספרים 1 ו-6, וככה אני קראתי אותם. רק שעברתי לגור בחו"ל גיליתי את שאר הספרים וקראתי את כל ששת הספרים באנגלית. התרגומים הקיימים בעברית הופיעו החל מ-1997(ספר 5) ואחר כך ספרים 4,3,2 שתורגמו החל מ-2001. סדר דיי משונה של תרגומים. אני מודה שסדרת הספרים הזאת, היא עד היום, אחת האהובות עליי. אני עדיין נהנה לקרוא את ספרים האלה.

    3. הגרסה של דייוויד לינץ׳ עובדת,באופן יחסי, עד השלב שפול ואימו בורחים למדבר. וכמו שאמרת, הופכת לבלגן אחד גדול מאותו רגע.

    4. את המיני- סדרה, עם וויליאם הרט, לא ראיתי אבל את המיני-סדרה Children of Dune, ראיתי, דיי במקרה. המיני-סדרה הזאת אומנם נושאת את שם הספר השלישי אך בעצם מכילה בתוכה לא מעט מהספר השני. עיבוד בעייתי למדיי, ולו רק בגלל ליהוק לא נכון. הילדים משם הספר, הם תאומים בניי 12. ג׳יימס מקאבוי,היה בן 24 שגילם את לטו II. ג׳סיקה ברוקס,שגילמה את אחותו התאומה, הייתה בת 22. הליהוק המשונה הזה מפספס נקודה שהספר מאוד מדגיש. מדובר בילדים בשום שלב לא מתנהגים כילדים.

    5. העיבוד הנוכחי של הספר, היה אחד הסרטים שחיכיתי לו ופחדתי ממנו.
    חיכיתי – כי וילנב הוא במאי שמצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.
    פחדתי- כי הספר מהווה מכשול לא קטן לעיבוד.

    אני דיי נהניתי מהעיבוד של וילנב למרות שלא מעט מהקומפלס שייש בספר דיי הלך לאיבוד, ויש לי כמה השגות על חלק מהליהוק. אני מקווה שלוילנב תינתן האפשרות להשלים את החזון שלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.