• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פסטיבל ירושלים 2021: "המזכרת 2", "פרה", "לא שמה זין", "תשעה ימים", "ברונו רידאל"

5 בספטמבר 2021 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ירושלים 2021 נערך והסתיים. זה הישג לא רע בימינו. עם לא מעט הקרנות שהיו קרובות למלאות (באנשים עוטי מסיכות), סרטים שעוררו עניין, ולא מעט סרטים בהם צפיתי, רציתי לכתוב עליהם – וטרם הספקתי. למשל "תא מספר 6" (בתמונה לעיל), הזוכה המאוד ראוי של התחרות הבינלאומית, וסרט שאין הרבה מה לומר עליו מעבר לכך שהוא מצוין. סרט שכרגע יסתפק בטקסט הקצר בפוסט ההמלצות לקראת הפסטיבל בתקווה שהתגובות לסרט בפסטיבל עצמו יובילו להפצה המסחרית לה הוא ראוי.

מלבדו, ומבחינתי האישית, את תואר הסרט הגדול של הפסטיבל חולקים גם "ממוריה" ו"מחברות שחורות". עוד מצטיינים: "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", "מישהו יאהב מישהו", "הדרך של חסן", "באבי יאר. קונטקסט" ו"טיטאן", השנוי במחלוקת מספיק על מנת שבטח עוד נדון בו. בטוח יש גם כמה סרטים ששכחתי וראויים להיות ברשימה, וכמה סרטים שפספסתי. אבל כעת ולסיכום, עוד סקירות קצרות של כמה סרטים, בהם כמה מדוברים וכמה שעברו מספר ימים טובים מאז שצפיתי בהם.

הסיקור המלא של סריטה:
פוסט מידע מרוכז לפני הפסטיבל
המלצות ואזהרות קבוצתיות
דיווח ראשון (עופר)
דיווח שני (אור)
דיווח שלישי (עופר)
דיווח רביעי (אור)
סקירה על ״טלה״ (לירון)
דיווח חמישי (עופר)
דיווח משולב זוכים (עופר)

המזכרת 2
The Souvenir Part II

חלק שני במחזור סרטים אוטוביוגרפיים של הבמאית הבריטית ג'ואנה הוג, אחרי שהסרט הראשון קצר שבחים ונכנס לסרטי השנה שלי ב-2019 (לאחרונה הפך לזמין בנטפליקס). גם לסרט השני יש מעריצים, אולם הפעם הוא לא ייכנס לסרטי השנה שלי, אולי דווקא מפני שיש בו משהו ברור יותר מן הסרט הקודם. הסרט הראשון הציג את צעדיה הראשונים של במאית בשם ג'ולי (הונור סווינטון ביירן), בת להורים בריטים אמידים מאוד אשר רוצה לעשות סרט על בני מעמד הפועלים בצפון, ובמקביל נכנסת למערכת יחסים עם גבר מבוגר יותר שללא ספק אינו מספר לה את האמת. עיקר הכוח בסרט הראשון הייתה הצגה אמביוולנטית של מערכת היחסים: מה שנראה כדוגמא קלאסית למערכת יחסים מתעללת, הוצג גם כמערכת יחסים בה העיוורון היחסי של האישה דווקא מונע ממנה להגיש עזרה לגבר שפוגע בה אך נמצא במצוקה גדולה בעצמו.

חלק 2 מתרחש אחרי סיום מערכת היחסים הזו, כאשר ג'ולי גם מנסה להתאושש ממנה וגם לעבד אותה לסרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע. כתוצאה מכך, המבט על מערכת היחסים הרבה יותר מסביר את עצמו לצופה. זה הופך את הסרט ליותר נגיש, אך בעיניי לפחות מעמיק למרות רגעים יפים של מאחורי הקלעים בהפקה. הסרט שבתוך הסרט הוא שהרגיש לי פחות מעמיק מ"המזכרת" הראשון, וחלק מן הניסיונות לקולנוע מופשט נוסח ״8 וחצי״ של פליני לא עבדו עבורי, ואולי יעבדו טוב יותר עבור צופים אחרים. שכן, יש לחלק 2 את היתרונות שלו. הוג מדגישה יותר את הצד הקומי בסרט – הביקורת על המורים בבית הספר לקולנוע עדיין מרגישה די שטוחה, אבל הדמות של הבמאי היהיר המגולמת בידי ריצ'ארד איואדה, שהופיעה בסרט הקודם לסצנה בודדת, מקבלת הפעם תפקיד גדול יותר. גם אם מדובר בדמות פלקטית, ההומור שלה עובר היטב והיא שבה ומתפקדת כמי שאומרת את האמת הלא נעימה בפנים.

רגעים מוצלחים נוספים מצויים בקשר בין ג'ולי להוריה, בעיקר ליחסים עם האם המגולמת בידי טילדה סווינטון (אמה של השחקנית הראשית במציאות). בעוד בסרט הראשון הליהוק הזה היה קצת גימיק מלווה, בסרט הזה הסצנות עם ההורים התומכים אך הלא-תמיד-מבינים הם די המיטב של הסרט עבורי, והדינמיקה בין שתי השחקניות נהדרת. גם הרגעים בהם ג'ולי בוחנת אופציות רומנטיות חדשות, אפילו אם רק ברמה של סטוץ, היו חזקים ואפקטיביים למדי. מדובר בסרט שלא ממש התחברתי למהלך העיקרי שלו, אך עדיין נהניתי מאוד מרוב מה שמסביב. ייתכן שבדיעבד הדבר לא רחוק מן הכוונה של הבמאית, שעוסקת בעיצוב האישיות של האישה הצעירה לא רק דרך הדרמה הגדולה, אלא גם דרך הרגעים הקטנים והמהלכים בעולם הסובב אותה, עולם אותו היא לא תמיד רואה בזמן אמת. כך שבסופו של דבר אני במחנה של חלק 1, אולם גם חלק 2 הוא משהו שהותיר בי מזכרת.

פרה
Cow

הפיצ'ר התיעודי הראשון של הבמאית אנדריאה ארנולד צולם במשך שנים ועקב אחר פרה בשם לומה והעגלה הראשונה אשר נולדה לה. אולם עד שהבמאית השלימה אותו, יצא הסרט "גונדה" של ויקטור קוסאקובסקי, שעשה דבר דומה אודות חזירה. קשה שלא להשוות בין הסרטים ולחשוב שסרטה של ארנולד, בסופו של דבר, הגיע שני. לכן ולפחות עבורי, חסר בו את אלמנט הראשוניות שהיה ב"גונדה", כאשר סרטו של קוסאקובסקי הכיל גם סצנות יותר מרגשות. בנוסף, הבמאי הרוסי שמתמחה בסרטים ללא דיאלוג נקט גם בגישה נוקשה יותר, בעודו מוותר לחלוטין על דיאלוג או הצגה של דמויות אנושיות, כאשר בסרטו בני אדם הם האויב הבלתי נראה. זאת בעוד ארנולד מצלמת גם חוואים ונותנת להם לדבר על הגיבורה שלה.

הדבר מוביל גם להבדל במסר בין הסרטים. בעוד סרטו של קוסאקובסקי הוא בסופו של דבר כתב האשמה נגד גידול חיות בחווה, סרטה של ארנולד מציג את הסבל והניצול של הפרה (סבל שהיה מתרחש גם בלי התיעוד), אולם גם מראה רגעים של חופש מסוים וטיפול לו היא זוכה, ואפילו מה שיכול להתפרש כהנאה מצידה. בדומה לסרטים העלילתיים של ארנולד, יש בסרט הרבה כאב, אך גם רגעים של מוזיקת פופ וזיקוקי דינור. היא מוצאת רגעים של יופי ואושר מתוך הסבל ובוראת סוג של שיר חזותי שלא מסתפק רק בפני החיות. כל זה לא אומר שהסרט מדלג על רגעים ברוטליים וקשים לצפייה, ממש לא. זהו סרט מרשים, בעייתי מבחינה אתית, ואיכשהו נגיש יחסית בז'אנר של "תיעוד חיות". הוא גם כולל את ההפתעה הגדולה ביותר של השנה הקולנועית: ארנולד זנחה את יחס המסך הקבוע שלה של 3:4 לטובת 9:16 בו מצולמים רוב הסרטים בימינו.

לא שמה זין
Zero Fucks Given

סרט זה הוא דוגמא ליצירה שהשתפרה עבורי גם בחלקה השני וגם בחלוף הימים, שכן היה לי זמן לעבד את מה שראיתי ולא רק להתייחס אליה בתור הסרט האיקס ביום. הכותרת מתייחסת לאופי של גיבורת הסרט, קסנדרה: דיילת בחברת לואו-קוסט שמחייכת רק כי זו דרישה. לא אכפת לה מהלקוחות להם היא מנסה למכור בושם בעודם טסים בתנאים לא נוחים. חוסר האכפתיות נובע גם מן היחס שלה כלפי החברות לעבודה והגברים בחייה: היא פוגשת אותם לרוב באמצעות טינדר והודפת כל ניסיון לקשר שאינו רק מין.

באופן טיפוסי לדמויות מסוג זה, בהדרגה אנו לומדים עליה קצת יותר ומבינים כיצד נכנסה למצב של ניתוק מבית וניתוק רגשי מתוך בחירה. המהלך הזה עובד בזכות המשחק, הנהדר כרגיל, של אדל אקסרקופולוס בתפקיד הראשי. חלק מן הסיבה לגילויים על הדמות נובע מכך שהסביבה לא מאפשרת לה להישאר במצב בו היא נתונה: היא נדרשת לעבור קורס קידום או לאבד את משרתה, משמע היא לא יכולה להיות תקועה לנצח במשרה הזמנית. בעקבות כך היא גם מגלה יותר אמפטיה לאחרים, עד למצב בו בחלק האחרון של הסרט היא פחות באוויר ויותר עם אנשים שקשורים לחייה גם בלי קשר למשרה.

הרובד הנוסף בסרטם של עמנואל מאר וז׳ולי לקוסטר הוא התיאור שלו של עולם שנראה כשייך לתקופה אחרת, אף כי זו הסתיימה לפני פחות משנתיים. קשה לדמיין בימינו לו״ז טיסות צפוף של מטוסים ברחבי אירופה. דומה כי במהלך העבודה שני הבמאים לכדו נקודה מסוימת בזמן, רגע בו עולם התעופה עומד לא בפני הכחדה, אך כן בפני שינוי דרסטי. רובד זה מתאפשר גם בזכות האופן בו נפרסת העלילה: דרך סצנות קצרות שבונות אפקט מצטבר, כאשר הקשר הסיבתי וההתפתחות מגיעה פחות או יותר רק אחרי אמצע הסרט.

תשעה ימים
Nine Days

סרטו הראשון של אדסון אודה הוא דוגמא לסרט פנטזיה עצמאי וצנוע, אך כזה שבונה עולם שלם עם הגיון פנימי, דמויות לא חד-מימדיות, ועיסוק פילוסופי שלא מעליב את האינטליגנציה של הקהל. בכל אחד מן התחומים הללו הסרט גם היה יכול להיות מעמיק יותר בעיניי, וקשה לי לומר כי הסרט סחף אותי לחלוטין לכל אורכו. אולם הוא בהחלט היה צפייה אפקטיבית ומרעננת בפסטיבל שלא משופע בסרטי ז׳אנר.

גיבור הסרט הוא ויל (וינסטון דיוק), סוג של אלוהים זוטר – הוא מחליט אילו נפשות יזכו לחיות בעולם כבני אדם, והוא גם מביט בלי יכולת להתערב בחיי האנשים אותם בחר, דרך מסכי טלוויזיה ישנים שכל אחד מהם מציג חיים אחרים. הוא גם יכול להקליט ב-VHS ולצפות אחר כך, אם יש משהו בחיים מטריד אותו. הוא זכה בתפקיד הזה גם מפני שהיה חי בעבר, ובמהלך הסרט אנו רואים כיצד הדבר מעצב את השקפת עולמו בעודו צריך לבחור אדם חי חדש מבין מחזור חדש של מועמדים. בהם אנשים עדינים וקשוחים יותר, וגם מועמדת אחת (זאזי ביטס) שמסרבת לשחק לפי החוקים שהוא מכתיב.

זה לא סרט על השאלה מי ראוי לחיות או מי מתאים יותר לעולם, אף כי השאלה הזו בהחלט עולה. זהו סרט על החרטה של ויל, הן בעקבות חייו והן בעקבות חיים של אישה אחרת שבחר. דומה כי ויל מבקש לתקן דרך הבחירה שלו את המקומות בהם הוא לא הצליח בחייו וכי הוא משנה דרך המחזור הזה את שגיאות העבר שלו גם בעולם שלפני/אחרי החיים. העניין הוא שהסרט כל הזמן מטיל ספק בשיטת הבחירה שלו במועמדים אשר מתקדמים שלב בתשעת הימים המוקדשים לתהליך הבחירה, שנראה לפרקים כמו סוג של תכנית ריאליטי. ככל שמוטל ספק בתיפקוד היעיל של ויל, הדמות שלו הופכת לאנושית יותר ומובנת יותר, עד שלבסוף השחקנים בסרט, בעיקר דיוק, מקבלים הזמנות להראות את הכישורים שלהם.

ברונו רידאל
Bruno Reidal, Confessions of a Murderer

סרט זה החל את דרכו בקאן ובירושלים הוצג במסגרת התחרות הבינלאומית של הפסטיבל, במהלכה דומה כי הפך לאחד מן הסרטים היותר מדוברים בפסטיבל כולו. הכישרון של הבמאי וינסנט לה-פורט אכן ניכר לעין פחות או יותר בכל פריים (ובכל סאונד) בסרט התקופתי הזה, אולם בסופו של דבר היציאה בכללותה יותר הרתיעה אותי מאשר הרשימה.

לה פורט מתאר מקרה אמיתי של נער בן 17 שרצח ילד. רוב הסרט נמסר כעדות בעל פה או בכתב של הנער, ברונו רידאל, אשר בקול רך ועדין מספר על הדחף שהיה בו מילדות, הדחף להרוג. הסרט גם מראה כי הביוגרפיה הקצרה שלו כללה אלמנטים רבים אשר חוזרים בלא מעט ניתוחים פסיכולוגיים של רוצחים בימינו. הרצח התרחש בכפר צרפתי פסטורלי ונופים מרהיבים נוכחים לאורך רוב היצירה, שמצולמת באופן אסתטי גם כאשר היא מציגה את המתרחש בחלל בית כלא או כנסייה.

לצד כל היעילות הטכנית של הסרט, לא לגמרי הצלחתי לענות על השאלה למה לה-פורט מספר את הסיפור הזה כעת ומה הוא מנסה להגיד באמצעותו. השילוב בין סרט תקופתי לז׳אנר ״פשע אמיתי״ לא הצליח להוביל בעיניי לתובנות ייחודיות לגבי הסיבות להרג שהוא לכאורה נטול הסבר. כן נותר אלמנט של זעזוע בקרב הקהל, עקב סצנות אלימות מבחינה גרפית, בתוך סרט אמנותי ואיטי. אולם, אני לא הרגשתי שדי בכך על מנת לספק אמירה או חוויה שנחרטת בזיכרון באופן ייחודי. להבדיל מ״טיטאן״, למשל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.