• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פסטיבל ירושלים 2021: ״הסירו דאגה מלבכם״, ״פריז, הרובע ה-13״, ״מישהו יאהב מישהו״, ״יותר ממה שמגיע לי״

29 באוגוסט 2021 מאת עופר ליברגל

את הדיווח הזה מפסטיבל ירושלים, השלישי של הבלוג והשני שלי, אני מקדיש ברובו לתחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי. תהיה גם הופעת אורח של סרט בינלאומי שכבר נידון בקצרה בבלוג, כאשר יש עוד כמות גדולה של סרטים בינלאומיים שצברתי ובהם אדון בפוסטים עתידיים. בכל הנוגע לקולנוע ישראלי, קשה שלא להתייחס לאחד מן הערבים הכי מרגשים שזכורים לי בפסטיבל ירושלים לדורותיו: הקרנת סרטו של שלומי אלקבץ "מחברות שחורות".
אורון כבר כתב על היצירה התיעודית המטלטלת שיצר שלומי אלקבץ על אחותו רונית, משפחתם, והסרטים שעשו יחד. במהלך הצפייה בסרט צצו במוחי הבזקים של הנוכחות של רונית אלקבץ בבכורות של סרטים ישראליים באותו אולם ולאורך השנים, סרטים שביימה יחד עם שלומי וסרטים בהם השתתפה כשחקנית יוצאת דופן ומרגשת במיוחד. בסרט החדש היא נחשפת מקרוב מאוד ובאופן שגם מכבד את המורשת שלה וספק שובר כמה תפיסות ציבוריות לגביה. לא מדובר רק ביצירה מרגשת, אלא גם בסרט מחושב מאוד בבנייה של נראטיב בדיעבד, ובסרט שעושה עם צילומים מאחורי הקלעים משהו אינטימי שנדיר מאוד לראות בסרטים מסוג זה. "מחברות שחורות" הוא אירוע של ממש עבור שוחרי הקולנוע הישראלי.

וכעת לסקירה של כחצי מסרטי התחרות הישראלית העלילתית השנה, שעל סרט אחד מתוכה כתבתי בדיווח הקודם. תחרות שאולי לא כוללת סרטים רבים במיוחד, אבל עושה רושם כי היא מגוונת במיוחד, כאשר כל סרט מתכתב עם עולם קולנועי אחר.

הסירו דאגה מלבכם

סביר להניח כי תום שובל הוא הבמאי הראשון שבדברי ההקדמה שלו לסרט שמוצג בתחרות הישראלית בירושלים הודה לשני במאים זוכי אוסקר (אלחנדרו גונזלס אינייריטו ומישל הזנוויציוס). התודה היא על הערות שלהם לתסריט והתרומה לסרט, שהופק על ידי מפיקים ממספר רב של מדינות וכולל את הכוכבת הצרפתייה ברניס בז'ו בתפקיד הראשי. אולם, מי שציפה כי ההילה הבינלאומית תוביל לסרט בסגנון הוליוודי או מיינסטרמי, יגלה סרט שדי מוותר בגלוי על שפה ריאליסטית או נאמנות למבנה תסריט שגרתי. הסרט הוא סוג של מחווה או וריאציה לסרטו של לואיס בוניואל "וירידיאנה" ולפרקים נדמה כי שובל, אשר כתב את התסריט ביחד עם אחיו דן, מנסה להיות סוריאליסטי אף יותר מן המאסטר הספרדי.

מן הסתם, התוצאה מפלגת לא רק בחיבה, אלא גם בנימוקים של התומכים והמקטרגים. הסרט מציע את עצמו לפירושים רבים לא רק לגבי המשמעות שלו, אלא גם לגבי האופן בו הרכיבים השונים בו עובדים, דבר טבעי בעיקר ביחס לקולנוע הישראלי, בו החריגות מן הריאליזם הלכו לעתיים נדירות לכיוון פיוטי כל כך. גם כאשר אני כותב את השורות הללו, אני לא בטוח כי אלו המילים המתאימות ביותר להגדיר את הסרט שלקח לי זמן לגבש עליו דעה סופית ולנסות לכתוב את דעתי, אף כי במהלך הצפייה נהינתי מחלקים רבים בו, בעיקר בחצי השני. בסופו של דבר מצאתי את עצמי ויותר ויותר בצד של הסרט לא רק כי הוא משהו שונה ונועז, אלא גם משום שמבעד לעטיפה המאוד אינטלקטואלית מצאתי בו גם עוגנים רגשיים.

הסרט עוסק בדמותה של אלמה, אלמנה צעירה של טייקון ישראלי. בפתיחת הסרט היא נוכחת באירוע צדקה לזכר בעלה, אירוע אשר הנוכחות בו מדגישה את הזרות שלה בתוך ישראל וגם בתור נציגה של בעלה, כאשר אשתו הראשונה היא זו המוזכרת לצדו. היא רואה כיצד בעלה פתר דברים עבורה ועבור אחרים באמצעות כסף, והיא מנסה למצוא דרך לייצר מפעל צדקה משל עצמה. היא מוצאת את הדרך לכך על ידי מפגש עם חסרת הבית המחפשת בקבוקים בפח אשפה. אלמה מכניסה אותה ואת משפחתה אל תוך הווילה המפוארת שלה בקיסריה ומהר מאוד הופכת את השטח שלה לסוג של מקלט לחסרי בית/מוכי גורל. היא דואגת להם לאוכל וללינה, באופן הנראה כלא שפוי.

קו עלילה זה דומה לעלילת "וירידיאנה" בכל הנוגע לעיסוק בעקרון של חסד בסוג של טירוף וכדבר המאיים בכל רגע להתנקם בגיבורה. אך בעוד בוניואל בחן את החסד דרך דמות של נזירה, שובל בוחר בייצוג אחר של נתינה והקרבה על ידי הפיכת אלמה לאחות לשעבר אשר חוזרת לדרך הטיפול באמצעות הכנסת האורחים הקיצונית שלה. הדמות של אחות מטפלת הצמודה לחולה קשה היא סוג של עזרה בשכר שיש בה מימד של הקרבה וקדושה. אלמה מבקשת להשיב משהו מן החיים שהיו לה בטרם פגשה את בעלה על ידי השימוש בכספה וביתה כדרך לטפל ולהעניק מעצמה לאחרים. בטרם עשתה זו, היא הייתה כלואה בווילה, כלואה בעושר אשר ירשה. בלי אפשרות לעזוב, בלי אפשרות להיות שייכה לחלוטין למשפחתו של בעלה המנוח, לחברה הגבוהה ולחברה הישראלית בכלל.

חוסר השייכות של אלמה לישראל הוא חיוני לסרט. בז'ו מגלמת את אלמה כמי שמנסה בכוח להיות חלק מסביבה אותה היא לא מבינה. בגלל שחלקים מן הסרט מועברים דרך העיניים שלה, הוא עלול להיראות לפרקים מנותק מן החברה הישראלית. אבל דווקא חוסר היכולת של אלמה להבין ניואנסים של התנהגות או את ההבדל בין יהודים, ערבים ועובדים זרים בונה את דמותה ובמידה רבה מאפשר את פעולות הצדקה שלה, שחלקן מתכתבות עם המורשת הישראלית ואפילו היהודית, וחלקן תמימות באופן שברור כי יגרום עבורה נזק.

למרות זאת, בכמה רגעים במהלך הסרט אלמה מתעקשת לא רק לעזור, אלא גם להכניס את עצמה לתוך המכלול האנושי בו היא מטפלת, כאשר דמותה ניצבת במרכז פריים עמוס בדמויות משנה מגוונות ומלוהקות היטב. במכוון, הסרט דובר שפות רבות – האנשים שאלמה אוספת מדברים ברוסית, עברית וערבית ומתקשרים עמה באנגלית, כאשר דווקא האיש אשר דובר את שפת האם שלה, צרפתית, נראה עבורה כזר מכולם. המבנה של הסרט יוצא מנקודת המבט של אלמה ומתאר את ההתנהגות של כמה וכמה מדמויות המשנה שדומה כי בכל אחת מהן יש משהו ייחודי, כיאה לסרט שלוהק בידי אורית אזולאי.

הדמות שמתבלטת בסופו של דבר מתוך דמויות המשנה כדמות הסותרת-אך-משלימה לדמותה של אלמה היא דמותו של אלי, עבריין זוטר שפרש חסות על חסרי הבית כמקור הכנסה לפני הכניסה של אלמה לתמונה. אלי, בגילומו של יובל מנדלוביץ', הוא הדמות שמחוברת לקרקע ולתמונה הגדולה בתוך הטירוף של הסרט, דמות שמתחילה כאנטגוניסט אבל מצטיירת גם כסוג של קול שפוי, או לפחות קול החי על סמך הצד האלים של החיים, בו חסד מגיע גם דרך ניצול. הוא אולי הדמות היחידה בסרט שהייתה יכולה להיות חלק מסרט ריאליסטי, גם אם הוא אינו ריאליסטי לחלוטין. הוא כן הדמות אשר בסופו של דבר מאפשרת קשר רגשי ליצירה.

הסרט של בוניואל היה מתקפה כלפי הקתוליות וערכי החברה האירופאית, תוך שהציג גם את המנוצלים ובני המעמד הנמוך באור שיש בו עניין אך גם ביקורת. גם סרטו של שובל מכיל אלמנטים ביקורתיים כלפי המעמד הגבוה בישראל והחברה הישראלית, אולם בסופו של דבר יש בו הרבה יותר אמפתיה ואהבת אדם מאשר במקור. שובל מדגיש גם את הרצונות את האנושיים ורגעי החן בתוך האכזריות והפארסה, שכוללת שוטים המתכתבים ישירות עם הסרט המקורי, גם אם דרך החלפת מוטיבים נוצריים במוטיבים יהודיים. הבמאי משלב גם מחוות לסרטים אחרים של בוניואל, אולם כבר בתחילת הסרט מבצע אקט התרסה נגד הבמאי המרחף מעל סרטו – אלמה סובלת מפגיעה בכף רגלה וכפות רגליים הם פטיש אשר בונויאל מציג לראווה בסרטיו.

פריז, הרובע ה-13
Paris, 13th District

לפני הדיון בסרטה השני של הדס בן ארויה, אני קופץ רגע לדיון בסרטו של הבמאי הצרפתי הוותיק ז'אק אודיאר. אעשה זאת הן משום שאני מוצא קשר כלשהו בין הסרטים והן משום שאהבתי את סרטו של אודיאר יותר מאשר אורון, שכתב עליו לפני פתיחת הפסטיבל. לכן אני רוצה להציע סוג של קריאה שלו, אם כי החיבה שלי כלפיו קטנה יותר מן האהבה שלי לסרטה של בן ארויה.

סמוך לפתיחת "פריז, הרובע ה-13", אומרת אחת מן הגיבורות שלו כי היא מעדיפה קודם לשכב ואחר כך להכיר. זו הצהרה שניתן גם לחבר אותה לסגנון של אודיאר בסרט, אשר מציג את הדמויות שלו קודם בעירום ובסיטואציות מיניות ורק לאחר מכן מראה לנו אותן מתנהגות בסיטואציות אחרות וחושף פרטים על חייהן. המבט שלו אינו מציצני או פולשני בלבד (אף כי יש בסרט עיסוק בהצצה), אלא מבט אשר מדבר על המשבר הקיים אצל צעירים המשיגים לכאורה את הריגוש המהיר שבמין, אבל לא מבינים מה הן הרצונות האמתיים שלהם ממערכות יחסים ומהחיים. אודיאר נעזר בכתיבה, עיבוד לרצועת קומיקס, בשתי תסריטאיות שהן גם במאיות שעבדו בסרטים על דמויות צעירות אף יותר – לאה מיסיוסלאווה יש חבר חדש״) וסלין סיאמה (״דיוקן של נערה עולה באש״). כתוצאה מכך הוא אולי לא קרוב יותר לחיי צעירים בימינו, אבל כן קרוב יותר לתהליך ההתבגרות הפנימי של הדמויות ותהליך החיפוש שלהן.

בעוד הסיפור הראשון של הסרט הוא סוג של קומדיה רומנטית כמעט טיפוסית, על קשר שמתחיל במין ומסתבך כאשר מגיעה סוג של אהבה או קנאה, הסיפור השני עוסק באישה מעט יותר מבוגרת אשר הניסיון שלה לחזור ללימודים מסתבך. זה קורה כאשר סטודנטים מזהים אותה כמי שמופיעה באתרים פורנוגרפיים ברשת. את האישה החוזרת ללימודים מגלמת נעמי מרלן מ"דיוקן של נערה עולה באש" ויש התכתבות בין התפקיד שלה בסרט זה לבין תפקידה בסרטה של סיאמה – האתר האירוטי הופך לסוג של גרסה מודרנית של סוגיות המבט והשליטה על הדימוי, וגם כנקודת מוצא של קשר שצריך לעבור דרך מסוימת עד שיגיע לנקודה בה הוא יכול להפוך לממשי. בשני הסיפורים של ״פריז, הרובע ה-13״, אשר מצטלבים בנקודה מסוימת, יש תהליך מסוים של גדילה. זה לא רק שהדמויות מבינות טוב יותר את המצב, גם הסרט מבין אותן טוב יותר ומשלב כלים קלאסיים של קולנוע מרשים באופן גדוש יותר כתוצאה מכך. לכן, מה שמתחיל כסרט עם עלילה דלילה ובעיקר תיאור של מקום, הופך בחלקו האחרון לסוג של וריאציה על קולנוע הוליוודי רומנטי. לפחות עליי, זה עבד בצורה מוצלחת.

מישהו יאהב מישהו

לעומת סרטו של אודיאר, "מישהו יאהב מישהו"  לרגע לא הופך להוליוודי בצורה מוגבלת. מקורות ההשראה של הדס בן ארויה נשארים בתחום הקולנוע העצמאי דל התקציב עם נגיעות של גל חדש, אולם הקול שלה ככותבת ובמאית ממשיך להרגיש אותנטי בדיבור ורב רבדים במציאות המתוארת בו בקלילות לכאורה. סרטה הראשון של בן ארויה, "אנשים שהם לא אני", סימן אותה ככישרון ובסרטה השני היא סוג של ממשיכה את הקו שלו. במקביל, היא גם יוצאת לסביבה גיאוגרפית מעט יותר מגוונת ולמעט יותר דמויות, המוצגות בסרט בן שלושה חלקים, על כמיהה לקשר לצד חוסר יכולת לתקשר.

כאמור, הסרט מחולק לשלוש, כאשר כל חלק הוא סוג של סיפור קצר מאוד, ויותר מכך מבט על סיטואציה. הדגש הוא על המצב הרגשי של הדמויות בכל סצנה ופחות על תפניות בעלילה. החלק הראשון הוא הקצר ביותר והדחוס ביותר בדמויות: אישה צעירה בשם דני מגיעה למסיבה ביתית עמוסה במשתתפים, זמן קצר לאחר שגילתה שהיא בהריון. במהלך המסיבה היא שומעת עצה בשיחה קלילה לכאורה על תהליך ביצוע ההפלה בו יש דיון בצד הפיזי של התהליך, בעוד כל רובד רגשי נוכח רק ברקע. גם כאשר בסופו של דבר היא מוצאת את הגבר עמו היא רוצה לדבר, היא לא מסוגלת לספר לו את מה שבאה לספר אבל כן נותנת לו עצה בהקשר אחר, סוג של אזהרה מקפיצה מוקדמת מדי במחוייבות בקשר הבא שלו.

קשר זה היה המוקד של החלק השני של הסרט, החלק אשר כולל את סצנות המין הארוכות שתמונות מתוכן מקדמות את הסרט. אולם, כמו בסרטה הקודם של הבמאית, הסצנות מציגות לא רק מין אלא גם אינטרקציה וחוסר הבנה שלם בין דמויות, גם כאשר הגבר מרגיש פתוח יותר מאי פעם במערכת יחסים. הדרמה בחלק זה נובע מן הרצון של אבישג (בגילומה של אלישבע וייל הנהדרת) למימד של סאד-מאזו ביחסי המין. הפרטנר שלה מקס, סוג של בעניין, אולם דומה כי בשתי הסצנות הגבולות לא לגמרי ברורים. כלומר, מעבר לכך שייתכן כי פרט למין, שתי הדמויות מצויות במקום אחר לגבי השאיפות מן הקשר.

החלק השלישי כולל דיאלוג של אבישג עם גבר מבוגר יותר, אותו פגשה דרך עבודתה כדוג-ווקר. הוא מבקש ממנה לשהות עם הכלבה בביתו, היא מנצלת את הכנסת האורחים שלו לכאורה לצורך הנאה, אולם גם ספק ליצירת קשר של ממש עם נציג של דור אחר שבא לסרט עם רקע אחר והבנה אחרת של החיים. בדרכו, חלק זה מעורר חוסר נחת בקהל עקב חציית גבולות, לא פחות מאשר סצנות המין. אבל הניצוצות אשר הסרט מייצר מן המפגש הזה הולכים וגדלים עם הזמן עד לרגע בו הסרט מצליח לבצע את המשימה המורכבת של סיום ברגע שיא. הקולנוע של בן ארויה מרגיש קטן וצנוע בגלל שהוא לכאורה לא נוגע בנושאים גדולים מעבר לרגשות הדמויות. אבל יש בו תמיד משהו מצחיק ועצוב בו זמנית, תוך שמירה על אמינות ולכידות פנימית של היצירה, משהו ישיר יותר מן המילים בהן אני משתמש על מנת לתאר אותה.

יותר ממה שמגיע לי

סרטו הארוך הראשון של פיני טבגר הוא סוג של פיתוח לסרטו הקצר "פנחס", אשר יצא לפני יותר מעשור. לא מעט מן היופי במערכת היחסים בין אם יחידנית לבין בנה עבר מן הסרט הקצר לארוך גם אחרי שנים, אם כי במהלך הצפייה הסרט הרגיש כמו לקוח מתקופה מעט ישנה יותר בקולנוע הישראלי. בעוד בתחרות הישראלית השנה בפסטיבל כל סרט שובר לכיוון אחר בתחום הקולנוע האמנותי, סרטו של טבגר ניצב כסוג של מייצג של מה שהוא הזרם המרכזי של הקולנוע הישראלי: דרמה משפחתית הכוללת התייחסות לדת ולמוצא העדתי (רוסי במקרה זה), כאשר הדגש ורגעי הברק נובעים מן היחסים בתוך המשפחה.

המשפחה שבסרט מורכבת מתמרה (אנה דוברוביצקי), עולה חדשה אשר לא שומרת על אורח חיים יהודי כלל. בנה, פנחס (מיכה פרודובסקי), סובל מתחושה של חוסר שייכות. הוא מוצא שער לסביבה של הילדים האחרים דרך לימודים לקראת הבר-מצווה, בהם הוא מתעקש להשתתף למרות התנגדות אמו. הוא מפתח קשר עם החב"דניק אשר מדריך אותו (יעקב זדה-דניאל) ואף נכנס לביתו הלא כשר. זה קורה באופן שיכול אפילו להועיל גם לתמרה עצמה, שפרט לטיפול בבנה נעה בין עבודה למערכות יחסים מיניות עם גברים שלא רואים בה אופציה למשהו רציני יותר.

ככל שהדמות של החב"דניק הופכת למעורבת יותר בסרט, "יותר ממה שמגיע לי" הופך למעניין יותר ונכנס לטריטוריות בהן טבגר לא היה יכול להעמיק בסרטו הקצר. הדבר מתבצע הן בשל הכישרון של השחקנים והן בשל התחושה של משהו אישי בסיפור, שמגיע אף על פי כי מדובר, כאמור, בסוג של זרם מרכזי בקולנוע הישראלי. היחס בין האם לבנה נראה כמשהו שיכול להשלים את שני הסרטים הבולטים שהתחרו בפרסי אופיר בשנה שעברה, "אסיה" ו"הנה אנחנו". סרטו של טבגר מתחרה באופיר דווקא השנה, ובשדה עמוס יותר הוא נדחק החוצה מן הקטגוריות הראשיות. אף על פי שבעיניי, הוא לא ממש נופל מן הסרטים האחרים ואף מציע משהו שלא ממש נראה בהם: זעם גיל התבגרות. כזה שמוביל לנתק של ממש בין הבן לאמו בשלבים שונים של הסרט, מה שהופך את הדרמה לטעונה יותר.

יחד עם זאת אציין כי חלקים בסרט, בעיקר בפתיחה אך גם לקראת הסיום, הרגישו לי מעט מאולצים או מחושבים מדי מבחינת התסריט. בנוסף, חלק מן השימוש של הסרט במטאפורות נראה מעט מיושן, אולם הליכה לכיוון הישן היא חלק מן הבחירה הסגנונית. בסופו של דבר יש לסרט מה להציע וכדאי לצפות בו בעיקר בזכות תצוגות המשחק.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    הערה לגבי סקירת אור על קנדימן…
    הסרט מוכיח את הפתגם-תפסת מרובה,לא תפסת.
    הסרט המקורי היה מפוקס,מפחיד ומותח.
    הסרט החדש נראה נהדר,אך הוא לא מפוקס,מפחיד
    או מותח.
    חבל…
    חוץ מזה..יש באזז חזק לגבי הסרטThe Righteous

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.