• סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

״דיבור ציבורי״, סקירה לשיתוף הפעולה הקודם של מרטין סקורסזה ופראן ליבוביץ

29 בינואר 2021 מאת אורון שמיר

העיר ניו יורק היא סט הקולנוע הגדול בעולם. התחושה היא שכמעט כל פינה, לפחות במנהטן, הצטלמה באופן כזה או אחר לסרט או סדרה, והסיכוי ליפול על הפקה מצטלמת בזמן הליכה שגרתית ברחוב הוא מהגבוהים שיש (כלומר, לפני המגפה שהכתה כאן בכמה מישורים). מבין כל הבמאים והבמאיות שצמחו בעיר או התאהבו ביופי ובכיעור שלה לאורך הדורות, ספק אם יש מי שנהנה לצלם את ניו יורק כמו מרטין סקורסזה. זה נכון לניו יורק עכשווית לזמן התרחשות הסרט (״רחובות זועמים״, ״נהג מונית״, ״הזאב מוול סטריט״ ועוד) או ניו יורק תקופתית המשוחזרת במיוחד לצילומים (״עידן התמימות״, ״כנופיות ניו יורק״, וגם ״האירי״ שאפילו החלקים בו שקורים בפילדלפיה צולמו בניו יורק). אילו סקורסזה היה מספר סיפורים פחות מחונן, אפשר היה להתבדח שהסרטים הם רק תירוץ לצלם את עיר הולדתו האהובה. בסרטים הדוקומנטריים שלו ניכרת פתיחות גדולה יותר לאתרי התרחשות, אבל מדי פעם הוא גם מוצא מושאי תיעוד שיאפשרו לו להמשיך ולהסריט את התפוח הגדול.

זה קרה ממש לאחרונה בפרויקט התיעודי שהפך למיני-סדרה בנטפליקס, ״נגיד שזאת עיר״ (Pretend It's a City). בנטפליקס ישראל שמו המלא של הדוקו בן שבעת הפרקים הוא ״פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר״, שם שחושף את זהות המתועדת והשותפה של סקורסזה להפקה. ליבוביץ קצת צעירה מהבמאי, ובניגוד אליו היא ילידת ניו ג׳רזי שעברה אל העיר הגדולה מעבר לנהר ההדסון בהיותה בת-עשרה, אבל היא אפילו יותר קלישאה ניו-יורקרית ממנו. ב-70 שנותיה עלי אדמות, כיובל מתוכן בלב מנהטן, ליבוביץ היא כמעט האנשה של העיר עצמה. עוד סיבה מדוע סקורסזה כנראה נהנה לצלם אותה ולשהות במחיצתה, עד כדי כך שהשניים לא זוכרים מתי נפגשו לראשונה (או העמידו פנים שזה המצב, לפחות מול המצלמה). במבט ראשון, פראן ליבוביץ נראית כמו הגבירות שהן אימת המדרכות של העיר. אלה שידרסו אותך ואז יתלוננו, אם עצרת בנתיב ההליכה שלהן כדי לבדוק בטלפון היכן אתה נמצא לעזאזל, אבל להן דווקא מותר לעצור בפתאומיות כדי להתבונן בלוח רקוע על חזית בניין או על המדרכה עצמה. זו העיר שלהן, כולנו רק אורחים ותיירים. אך סקורסזה מציע מבט בוחן יותר, שהתחיל לא בסדרה של נטפליקס אלא בסרט לו מוקדשת הסקירה.

״דיבור ציבורי״ (Public Speaking) הוא בעצם מעין פריקוול של ״נגיד שזאת עיר״. סרט תיעודי בן 84 דקות של סקורסזה על ליבוביץ, בהפקת HBO יש לציין, שערך את בכורתו בשלהי 2010 ובישראל הוקרן טלוויזיונית בראשית 2011, בדיוק עשור לפני הגרסה הנטפליקסית. הפורמט זהה כמעט לחלוטין: שיחה פרונטלית עם פראן ליבוביץ, בלוקיישן בודד אבל עם קטעים משיחותיה הציבוריות מול קהל שהגיע להקשיב לה, וקצת ״צבע״ בדמות רגעים של המתועדת צועדת בנחישות ברחובות ניו יורק הסואנים תמיד (שוב, בהתעלם מהשנה האחרונה) או קטעי ארכיון מהתרבות של העיר. אם HBO היו פחות פראיירים, הם היו חוגגים על הדוקו הזה בזמן הפופולריות המחודשת של ליבוביץ כעת. אבל האמת היא שלא מצאתי את הסרט בישראל וגם מן השירות המקרטע (מבחינת מנויים) של HBO MAX הוא נעדר. לצורך כתבה שלי על ליבוביץ ופועלה עבור גלריה של ״הארץ״ צפיתי בסרט בחלקים ביוטיוב, ולבסוף השלמתי צפייה מלאה בו הודות לעותק של חבר. החלטתי לכתוב עליו בכל מקרה, לטובת מי שרוצים עוד קצת ליבוביץ אחרי צפייה ב״נגיד שזאת עיר״.

את פראן ליבוביץ קצת קשה להגדיר. מבחינת מקצוע או נישה, מכל בחינה אחרת היא מאוד יוצאת דופן או דווקא מתאימה בול לתבנית מסויימת. יש לה ביגוד קבוע שהופך אותה למעין דמות והתנהגויות מוגדרות או סותרות. היא מזדהה כלסבית שלא מאמינה באהבה ובתור יהודיה שלא מאמינה באלוהים. היא נשמעת מיזנתרופית עד שמבינים שאין אדם מפורסם שלא התחבר איתה מ-1970 ועד היום. ובעיקר, יש לה דעה על כל נושא כולל אלה שהיא מודה בפה מלא שאין לה עניין או הבנה בהם. אבל מה היא עושה בחיים? היא סופרת שלא כתבה מאז 1994 ושלושת ספריה הם אוספי מאמרים וכתבות שלה, לצד ספר ילדים אחד. היא פאנליסטית באירועים חברתיים או תוכניות אירוח, כמו גם בסרטים דוקומנטריים על נושאים או אנשים שהיא מכירה, אבל קשה לקרוא לצמק את זה לתחום התמחות. ההגדרה הקולעת בדף הוויקיפדיה שלה מעניקה לה את התואר דוברת ציבורית. כך שזה רק הגיוני שהעמוד שלה חייב חצי מקיומו לסרט ״דיבור ציבורי״, שהנגיש מחדש את סיפוריה הביוגרפיים יותר מבין שלל ההגיגים שהיא מפזרת לכל עבר. אבל הייתי רוצה להציע גם מילה נוספת – קומיקאית.

נדמה לי שהפעם הראשונה בה נתקלתי במילה ״הומוריסט״ כתיאור של אדם היה כשהתוודעתי אל אפרים קישון. גם ״סאטיריקן״ מתאים כאן, אבל הנקודה היא שהרעיון הזה של אדם שהוא מצחיקן למחייתו קסם לי. אני חושב שאפשר להכיל על ליבוביץ את המילה הזו, בטח ובטח אם מקשיבים לסקורסזה נקרע מצחוק ממנה לאורך הדוקומנטרי (החדש והישן כאחד, גם זה חלק מהפורמט). גם עבור סגנון ההומור שלה צריך להשתמש במילה קצת מיושנת – סרדוני. תמיד כיף כשזו אותה מילה בעברית ובאנגלית. הלגלגנות שלה נשמעת אותנטית, גם עם מוגזמת לצרכים קומיים, אבל היא לא באמת מנסה לפגוע. רק להביע מורת רוח מדברים שהם שיא הקטנוניות. ועם ללארי דייויד וג׳רי סיינפלד מותר, אז גם לפראן ליבוביץ. בטח ובטח כשהיא הייתה שם לפניהם וקטעים מצולמים שלה משנות ה-70 מוכיחים שהסגנון לא השתנה, רק הבדיחות. שימו לב למשל להבדל בין הבדיחה שלה על פיקאסו בסרט זה, לעומת עשור לאחר מכן בגרסת המיני-סדרה. או איך הבדיחה על כך שאינה מבדילה בין מיקרוגל וטלפון בלקברי ב-2010 הפכה עשור לאחר מכן למעודכנת יותר. כך שבמובנים רבים היא מקדימה את זמנה, כדבריה, אך התדמית שלה מרובעת יותר.

אחד ההבדלים המרתקים בין סקורסזה וליבוביץ הוא היכולת להכיל שינוי או להכיר בקיומו. בעוד הוא, כאמור, מאמץ כל תקופה שהיא של ניו יורק, אצלה ברור שיש תקופת זמן מוגדרת שהיא עדיין חיה בה ועורגת אליה, או לפחות מסרבת לצעוד עם הזמנים. מבחינת ליבוביץ, ניו יורק ״שלה״ היא זו של שנות ה-70 וממש לא מפריע לה שללכת ברחוב אז היה סכנת נפשות ובניינים התמוטטו מהזנחה. מבחינתה, המעבר של העיר להיות מעוז התיירות שהיא היום (או יותר נכון עד לפני שנה, סליחה על כל הדיסקליימרים) הוא אסון לאומי. כמוהו גם כל ניסיון לשפץ ולייפות את הרכבת התחתית או האיזורים הציבוריים. אבל רב המשותף בין המתעד והמותעדת, אחרת לא היו מבלים את כל הזמן שניכר ביצירה המשותפת שלהם. יחד הם האיטלקי והיהודייה, שני מיעוטים שהם הרוב מבחינת השפעה על עיצוב ההיסטוריה של העיר, ובעיקר צמד מבטאים שמתמזגים לכדי חיתוך הדיבור המהיר המזוהה עם הכרך העצום.

טכניקה מעניינת בה משתמש סקורסזה בסרט (ובסדרה, כבר הבנתם שזה דומה) היא לחתוך באמצע סיפור אנקדוטיאלי של ליבוביץ בין לוקיישנים אבל להשאיר רצף נראטיבי. נקודת המוצא של הסרט היא מפגש יזום בינה ובין צוות הצילום ב-Waverly Inn, מקום כל-כך יקר שאני חושש אפילו לעבור לידו. השיחה מצטלם בשולחן ״שלה״, כולל הערה על ניו-יורקרים שחושבים שכל העיר שלהם אבל למעשה אין להם רכוש, מתחת לציור קיר של כל המי ומי וליבוביץ ביניהם. ״פעם לא אהבתי את הציור הזה, היום אני נראית בו צעירה יותר מכפי שאני ודעתי השתנתה״, היא אומרת, וסליחה על הציטוט הלא מדוייק. אבל מתוך הלוקיישן הזה, לעיתים באמצע סיפור, הסרט נחתך אל ערב הרצאה במקום וזמן אחרים, בעוד ליבוביץ ממשיכה בשצף את הדיבור הקודם. התחושה היא של סרט שהוא מונולוג אחיד ורציף, גם אם כזה המכיל הרבה נושאים, וזה לחלוטין לזכותו. לחובתה של המספרת, אפשר לטעון שהיא חוזרת על עצמה מספיק כדי שניתן יהיה להשתמש בתכסיס הזה. בעיניי, זה רק מתבקש שלקומיקאי יהיו בדיחות קבועות ואת השנינות הזריזה של ליבוביץ אל מול התקלות אפשר בכל זאת לראות במפגשים שלה עם קהל.

בכוונה נמנעתי מלצטט לעייפה את חידודיה של ליבוביץ מהסרט, כי אני באמת חושב שזה מצחיק רק כשהיא אומרת את הדברים. זו הפרסונה שלה שמצחיקה ולפחות לי לוקח זמן במחיצתה בטרם ההומור מקליק. לכן אני חושב שהסרט עדיף על הסדרה במובן מסויים, אלא אם צופים בה ברצף או בשתי ישיבות. מי שירצה לראות אותה ״שוברת דמות״, גם כן ימצא את מבוקשו בסרט, ברגע של מפגש עם מעריצות שהביאו את הספר הלא נכון למעמד החתימה. בשתי היצירות, סקורסזה לא רק מוציא את פראן ליבוביץ ענקית אלא גם מוסיף המון, מלבד הצחוק שלו ברקע. זה בזכות הבקיאות שלו בתרבות ואמנות לסוגיה המובילה לבחירת הקטעים שמעטרים את הסרט, מוזיקלית או ויזואלית. מג׳יימס בולדווין, שליבוביץ מתארת כאינטלקטואל הראשון שראתה בטלוויזיה, ועד סרז׳ גינסבורג בשיר ביזארי להפליא על הגיאוגרפיה של ניו יורק. זה עוזר גם להיכנס אל עולמה של הגיבורה וגם לזכור שניו יורק היא של כולם ושל אף אחד בו זמנית, עיר שהיא סימולקרה של עצמה.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    סימולקרה, ניו יורק.
    סליחה, הייתי חייב 🙂
    אני ממש מתענג על הסדרה – ודווקא מעדיף לא לצפות בה במכה אחת, אלא לרווח כמה שיותר בין הפרקים כדי שלא ייגמר לי מהר מדי. ועכשיו נתת לי עוד משהו לצפות לו, אז תודה על זה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.