• מדריך מקוצר לאירועי ופסטיבלי חודש יוני בקולנוע
  • אימת החודש - יוני 2021
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2021
  • ״וונדר וומן 1984״, סקירה
  • סקירת פיקסאר כפולה: ״לוקה״ ו״נשמה״
  • מהיר ועצבני 9
  • סרטים חדשים: ״מהיר ועצבני 9״ בא לעבוד
  • פסטיבל דוקאביב 2021: המלצות ואזהרות
  • ״ערים״, סקירת נטפליקס
  • לצאת עם אמבר
  • ״בו ברנהאם: בפנים״, סקירת נטפליקס למופע היחיד
  • לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן
  • פסטיבל קאן 2021: מבט על הבחירה הרשמית
  • אונס ונקמה בקולנוע: ״סנטינל״, ״הכוח״, ״חילול״
  • ״קרואלה״, סקירה לסיפור המקור של המרשעת
  • מקום שקט 2
  • ״שומר טינה״, סקירה לסרט של גאי ריצ׳י

סרטי טיסה: Unhinged וגם Honest Thief

11 במאי 2021 מאת אורון שמיר

זו כבר סוג של מסורת שהתפתחה באופן טבעי: אני טס ארצה מארה״ב או חזרה, רואה סרטים במטוס וכותב עליהם פוסט בסריטה. זו הפעם השלישית שאני עושה זאת במרוכז (אחרי פיילוט לא רשמי לפני חמש שנים, ואז התקבעות על פורמט כשנתיים לאחר מכן) ולכן החלטתי ללכת על המהות של המונח ״סרט טיסה״. כיוון שבמסע טרנסאטלנטי יש אינסוף זמן ומעט מאוד מכל השאר – ריכוז, תאי מוח לא מעוכים, או בכלל תנאים הולמים ליהנות מאמנות הקולנוע בשיא תפארתה – ליבי נטה אל הקליל והטראשי. לצד הרצון להשלים דברים שפספסתי מהזמן האחרון יחסית, הצלחתי לצמצם את האפשרויות.

הקטלוג העשיר בהפתעה של חברת התעופה דלתא כלל זוכי אוסקר טריים דוגמת ״צעירה ומבטיחה״ (בקרוב בישראל על המסך הגדול), לצד יצירות מופת מכל הזמנים, ברמת ״האזרח קיין״ ו״הנץ ממלטה״ או ״כל אנשי הנשיא״ ו״שביל הזעם״. אבל הוא גם זימן בדרכי גם שני כותרים שלא יכולתי לעמוד בפניהם – סרטים מודל 2020 שנדמה לי שכבר ויתרו עליהם בישראל. עם שובי אל מחוזות הוויי-פיי חיפשתי ומצאתי אותם באמזון פריים להשכרה, מקווה ומאמין שכך הם זמינים גם בארץ, גם אם לא מצאתי שיש להם שמות עבריים. עדכון מהתגובות: הסרט הראשון זכה כבר לשם העברי ״ללא מעצורים״ ואולי אפילו נראה אותו בקולנוע יום אחד. אלה רשמיי משני הסרטים הללו, במרכזם שחקן מוערך נוהם ורוטן במכונית בשלב מסויים, עד כדי כך שהתחלתי להזות מאש-אפ. ברם, הם התגלו כשונים מכפי שחשבתי או קיוויתי.

Unhinged

בקיץ הקודם, או לפני נצח וחצי במונחים של זמן מגפה, זה היה הסרט הראשון לשבור חמישה חודשי בצורת ולזכות בהפצה רחבה בבתי הקולנוע בארה״ב, לכבוד פתיחתם המחודשת באיזור סוף אוגוסט. למקרה שבא לכם ולכן להמשיך לשנוא את ״טנט״ וכריסטופר נולאן בלי סיבה, נסו להתעלם מהנתון הזה. בכל מקרה, היו מספיק מקבלי החלטות שחשבו כי מה שישיב את הקהל לאולמות, בזמן אירוע בסדר גודל של פעם במאה שנים, זה הרצון הבלתי נשלט לראות את ראסל קרואו מחרב את חייה של זרה שצפרה לו בכביש. בפועל, הסרט סיים את דרכו עם הכנסות שהתגלו כסבירות לעולם החדש שנוצר אבל רחוק מהצמרת, מכסה את תקציבו הלא גדול (כ-33 מיליון דולר). כיוון שלא טרחתי לצאת מהבית בשבילו בזמן אמת, היה זה אך ראוי שאצפה בו בזמן טיסה ולהפיג את החרדה שלי מלהיות תלוי באוויר על ידי צפייה בחרדות של אחרים. אגב, אני מנחש שאילו היה מופץ בארץ היה נקרא ״מעורער״ או ״לרדת מהפסים״, אבל ביני לבין עצמי אני מכנה את הסרט בכינויים שונים המעוותים שמות סרטים קודמים של קרואו (״נפלאות הבוכנה״, ״אדון ומפגע״, או ״גלדיאטורבו״, רק תבחרו). עדכון מהתגובות: כאמור לעיל, המפיץ הלך על ״ללא מעצורים״, מסתבר.

זה מתחיל בדיוק כמו שרציתי. קרואו יושב לבד בטנדר שלו (ככה אומרים ״פיקאפ טראק״ בעברית? ציינתי בעבר כמה אני גרוע במכוניות?) בשעת לילה. הוא נראה מרוט ושבור, קלוז-אפים רבי משמעות על טבעת נישואים ועל בקבוקון תרופות מרשם רומזים בצעקות מדוע, אבל הסרט הולך צעד אחד קדימה. קרואו מדליק גפרור ונותן לו להישרף, צופה בלהבה מפחמת את פיסת העץ עד שהיא חורכת את קצות אצבעותיו. ייתכן שמחאתי כף בשלב הזה, בין אם לרפרנס לספיידר-נואר או להצגתה של קלישאה פארודית ברצינות תהומית. אבל הברנש לא מסתפק בכך אלא יוצא מרכבו, מכה למוות זוג בבית שמולו הוא חונה, ואז מצית את המקום ומסתלק משם באיטיות. מסתבר שהגפרור לא היה רק כדי להרגיש משהו, אלא עוד רמז מטרים. ככה מתחילים סרט לפני שמגיעה הכותרת המבשרת את שמו, המחזקת את הסברה שמישהו פה לא מוברג עד הסוף.

ההמשך היה הרבה פחות מספק לצערי. במשך 20 הדקות הבאות בערך נצפה במי שתהיה גיבורת הסיפור מנסה להיאחז בחייה המתפוררים. רייצ׳ל (קארן פיסטוריוס) מבוששת להסיע את בנה (גבריאל בייטמן) לבית הספר, מאחרת ללקוחה שלה, עסוקה בגירושיה המתקרבים וטרודה במכירת הבית של אמה הקשישה שעברה לבית אבות. כל זאת בזמן שאחיה וזוגתו מתקשים כלכלית וגרים אצלה זמנית באופן קבוע. אין ספק שאלה הרבה התמודדויות לאישה אחת בבוקר שהתחיל רע, אבל קשה לומר שזה הספיק לי כדי להריע לה בשום שלב, מעבר לידיעה שהיא עומדת להסתבך עם פסיכופט. איתרע מזלה של רייצ׳ל ואותו פירומן אלים שראינו בפתיחה מצוי ברכב שלפניה ברמזור. הוא לא הדביק את הרגל לדוושה ברגע שהאור התחלף לירוק, מה שהוציא מרייצ׳ל לא אחד אלא שני צפצופים עצבניים. זה הסוף של היום הגרוע בלבד ותחילתו של הגרוע ביותר שיש.

בזמנו, הסרט שווק עם הטאגליין ״הוא יכול לקרות לכל אחד״, ואכן יש משהו מבעית ברעיון של מפגש אקראי לגמרי עם כוח אפל במהלך סיטואציה יומיומית. אבל הסיבה שהמעורער חסר השם מתלבש דווקא על רייצ׳ל ולא מרפה קשורה אל נסיבות חייה וחייו, מה שמוריד את הסרט ממסילת המיתוס והאימה האקראית ומעלה אותו על המסלול המהיר אל מחוזות הטראש. עבורי הוא רק עשה סיבוב בשכונה וזה קצת מצער. מבלי לגלות יותר מדי, הרעיון המרכזי הוא מה אם האדם שצפרת לו בכביש הוא מעין גרסה פחות מתוחכמת של ג׳יגסו מסרטי ״המסור״. כלומר, אדם שאין לו מה להפסיד ושברצונו ללמד את קורבנותיו לקח הקשור לנימוסים והליכות, באופן הכי אלים ודורסני שקיים. אפשר היה לכתוב מאמר על תסביך השליטה והטלת המורא שמפתחים הצייד והניצודה, אילולא הדברים היו נאמרים באופן ישיר מאוד מחד, אבל לא מחבקים מספיק את הפרמיס בכדי להיות באמת טראשיים מאידך.

בשל כך, לא באמת יכולתי לדעת לאן כיוונו היוצרים מבחינת רגש בכמה רגעי מפתח, והאם הסרט רציני בהטפות המוסר השתולות בו או שם אותן ללעג. הריקוד על כל החתונות החל אחרי אותה סצנת פתיחה נהדרת, בשלב הכותרות. הבמאי הגרמני הפועל בארה״ב, דרק בורטה (״משפחת ג'ונס״), בחר לדחוס המון פוטג׳ אמיתי מכל מיני אירועים של אלימות אזרחית מפתיעה, בכביש או בכלל. הוא העצים זאת עם שביבי קריינות חדשותית על התדרדרות החברה והסלמה בפערים החברתיים ובלחצי היומיום, המוציאים את האמריקאי הממוצע מדעתו. בהמשך, התסריט של קארל אלסוורת׳ (״דיסטרביה״) מבסס את מצבה הסוציו-אקונומי הרעוע של הגיבורה – אבל כל זה לא ממש הולך לשום מקום מבחינת הרובד החברתי.

הדבר היחיד שיוצא מזה שרייצ׳ל נוהגת בטרנטה הוא שאין לה המון סיכוי מול הרכב העצום שרודף אותה. את הבדלי הגודל בין הרכבים ממשיך הסרט בהדגשת הפיזיות של הרודף לעומת זו של הנרדפת, הקבלה שעובדת יפה. קרואו אמנם תפח עם השנים, שזה קורה עם הגיל ולא תשמעו שום שמנופוביה מהצד שלי, אבל כאן הוא לא רק השמין והרבה במיוחד עבור התפקיד אלא גם לבוש ומצולם באופן המציג אותו לעוד יותר ענק ומאיים. אלה המקומות בהם הסרט מצטיין, לעומת רגעים כמו זה בו רייצ׳ל מוצגת לראשונה – ישנה על ספה לצד ספר שכותרתו היא משהו כמו ״איך גירושים משפיעים על ילדך״. כאילו שבלי זה איש לא יבין את המניעים שלה או את מצבה המשפחתי המורכב.

מי שיבואו לראות מותחן טראשי שסוגר עניין בשעה וחצי, על מטורף בלתי צפוי שנופל על אישה תמימה במבחן תושיה יוצא דופן, כנראה יקבלו את מבוקשם. אבל לא מעבר לכך. מרדפי המכוניות בסרט אינם רבים אך מבוצעים כהלכה מבחינת עריכה ובניית מתח או בכל הקשור להרס מתכתי. לעומת זאת, רגעי עימות פיזיים שאינם כוללים כלי רכב הרשימו הרבה פחות בכל הקשור לאמינות העשייה. מבחינת מינון שורות מחץ שיהפכו את הסרט לפולחני, לעומת יצירת תשתית שתגרום לחשש לגורל הדמויות, הסרט נופל די באמצע. קרואו התענג על התפקיד, או אולי סבל באמת, קשה לדעת בשלב זה של הקריירה שלו, אבל בכל מקרה היה כיף לצפות בו. לעומתו, הגיבורה נותרת פרווה עם גאולה מסויימת במערכה השלישית, בעוד שאר הדמויות התנהגו כמעט כולן כמו קורבנות בסרטי אימה טיפשיים. לכן, אם תחפצו בסרט מהשנה החולפת שיוצא יוצא מנקודת מוצא דומה אבל הופך את הז׳אנר על פיו, אני ממליץ על ״לבד״. למעשה הוא כבר הומלץ על ידי אור במסגרת אימת החודש.

Honest Thief

ההמשך הטבעי לטיסה מבחינתי היה לבדוק מה חדש אצל ״שחקן הדי.וי.די. ליאם ניסן״ כפי שמכנים אותו בחיבה טייכר וזרחוביץ׳ בתוכנית הרדיו שלהם. כלומר, זכרתי שהוא עטה שוב את פרצוף האקשן שלו בשנה שעברה, כמו בכל שנה. הנחתי שזהו הסרט השנתי שלו בגזרה, לצד חזרה לדרמה בסרטים כמו ״תוצרת איטליה״ ו״אהבה פשוטה״. רסיס זיכרון נוסף העיד כי ״גנב הגון״, אם לתרגם מילולית אך לא רשמית כאמור, איננו עוד סרט מסוג ״הם חטפו את הצאצא שלו, הם ישלמו ביוקר״ שהפכו את השחקן האיכותי לגיבור פעולה במאה הנוכחית. כבר בתחילת הצפייה הסתבר שזה אכן המצב, אבל מה שלא יכולתי לנחש הוא עד כמה זה לא באמת סרט אקשן. ואת זה חשוב לי להדגיש בסקירה האווירית הזו.

הפרולוג של הסרט מציג את ניסן כפורץ כספות שטרם נתפס. הוא שדד תריסר בנקים במשך כשמונה שנים, בהן גנב כתשעה מיליון דולרים, הכל מוצג במונטאז׳ לא מאוד מלהיב. שיטת הפעולה שלו העניקה לו את הכינוי ״The In-and-out Bandit״ כיוון שאיש לא הבחין בו נכנס או יוצא, ובטח שלא שמע אותו מפוצץ את מנעול הכספת ומרוקן את תכולתה. לפני שהספקתי לחשוב על רשת ההמבורגרים המפורסמת מקליפורניה שהכינוי הזה הזכיר לי, אנחנו כבר בסצנה האמיתית הראשונה והיא לא בדיוק מה שציפיתי לו. הפורץ החרישי מגיע לשכור יחידת אחסון בשביל חפציו, ביניהם הכסף המזומן הרב, ומוצא עצמו קורבן לגניבה – כאשר הפקידה שודדת את ליבו. כך מתחיל הרומן בין טום (ניסן) ואנני (קייט וולש) ואנחנו בעיצומה של דרמה רומנטית על פושע לשעבר שמוכן לוותר על הכל למען האהבה.

בכל זאת מדובר גם בדרמת פשע, כולל פשעים אמיתיים שמתבצעים על המסך בזמן אמת ולא רק מספרים לנו עליהם בדיעבד ואז טוענים שהם היו הו-כה מגניבים וחבל שלא היינו שם. זה קורה כאשר טום מסגיר את עצמו לרשויות, שלא ממש מאמינות לו – הוא רק אחד מיני רבים שהתוודו להיות שודד הפנימה-והחוצה (אוקיי, זה נשמע אפילו יותר גרוע בעברית). סוכן ה-FBI שהוא נופל עליו (רוברט פטריק) כבר עייף מלראיין מתחזים, וכך גם שותפו (ג׳פרי דונובן) שבדיוק מתאושש מגירושין בהם זכה רק בכלב של אשתו לשעבר. הם שולחים צמד זוטר (ג׳יי קורטני ואנטוני ראמוס), שכמובן מראיינים בזלזול את טום ולכן מאוד מופתעים לגלות ארגזים של כסף בין חפציו ביחידת האחסון. הם מחליטים לשמור את השלל לעצמם וגם להאשים את טום בפשע נוסף כדי לסגור קצוות. אבל כמו תמיד בסרטים עם ליאם ניסן, הם התעסקו עם החבוב הלא נכון.

זהו סרטו השני של מארק וויליאמס כבמאי אחרי ״גיבור אמריקאי״, אבל צופי הטלוויזיה מכירים אותו ודאי בתור היוצר של ״אוזרק״. לזכותו גם הפקה של לא מעט סרטים שחלקם אקשיונרים, בהם ״רואה החשבון״, כך שהוא אמור להבין דבר או שניים ביצירות על פשע ופעולה. אולם, יחד עם התסריטאי סטיב אולריץ׳, מה שיצא לוויליאמס הפעם הוא מעין מאבק בין ז׳אנרים המתחולל על המסך. להבנתי זה לגמרי בכוונה, מכיוון שבכל כמה סצינות דמות כלשהי אומרת: ״וואו, לוותר על 9 מיליון דולר בשביל אישה?״. כמו שהמשפט הזה מכעיס בכל ניסוח מחדש, כך השאלה האלמותית כסף או אהבה נידונה בקולנוע בהצלחה מרובה או חלקית מאז ראשיתו. לכן, ״גנב הגון״ לא רק פחות מפתיע ממה שיוצריו היו רוצים להאמין, אלא גם לא ממש מנצח באף אחת משתי החזיתות שהוא מנהל.

בתור סרט פשע, החלק הכי מעניין קורה, כאמור, לפני מה שמוצג לנו. אל תצפו לסרט שודים משום סוג, היות וגיבורנו מבקש להשאיר את החיים הקודמים הרחק מאחור. זאת בעוד כסרט על אנשי חוק מושחתים הוא מתקדם כל-כך לפי הספר, עד כי אפשר לתהות האם הסוכנים שסרחו כמעט ועושים את הדבר הנכון, לפחות מבחינה עלילתית. בכלל, כל הדמויות ללא יוצא מן הכלל מתנהגות באופן שהתסריט דורש באותו רגע, במקום כפי שהאופי שלהן נבנה עד לאותה נקודה. זה עוזר לזרימה של האירועים אבל מחרב את האמינות שדווקא נחוצה לסרט מסוג זה, המנסה לבנות דמויות עם אופי וייחוד. אם כי רוב הרעיונות היצירתיים בתחום זה מסתכמים במערכת היחסים הנרקמת בין הסוכן שמגלם דונובן (דוֹד גרהארט מהעונה השנייה של ״פארגו״ בשבילכם) לבין הכלבלב של גרושתו. כאילו שזו לא בדיחה מפורסמת מ״ביג ליבובסקי״.

זה מביא אותנו אל מערכת היחסים שאמורה להיות המורכבת בסרט – אהבתם משנת סדרי העולם של טום ואנני. נתחיל מזה שהסרט קופץ מרגע הפגישה והמבטים המצועפים אל כתובית המבשרת שחלפה שנה, מאותת שהתסריטאים לא בעניין של להתאמץ. על פער הגילים בין השחקנים (15 שנה) אדלג ואומר שיש מספיק מכשולים לזוגיות הזו, אבל נדמה ששני הפרטים בה בהחלט מנסים לגרום לה לעבוד. לא בטוח שזו אהבת אמת חורצת גורלות אבל בהחלט יש שם משהו שנראה כי שתי הדמויות מאמינות בו. אך כיוון שאנחנו לא יודעים או למדים הרבה על עברה של אנני קצת קשה להצדיק או לגנות את ההחלטות שלה, בזמן שטום הולך ומקלף מעצמו שכבות של פגיעוּת ומצדיק את הכותרת שמאפיינת אותו כמלא כנות. לכן, מי שיבואו לראות את ליאם ניסן בועט בישבנים, יקבלו קצת מזה אבל גם לא מעט מיכולות המשחק של השחקן האירי. וכמובן שיש שיחת הטלפון בה הוא יבשר למישהו שהוא בא עליו לכלותו, זה עדיין סרט של ליאם ניסן. סרט שאין בו שום דבר גרוע מדי אבל גם שום דבר שיצדיק את הצפייה דווקא בו, אלא אם יש לכם קצת יותר משעה וחצי להרוג.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    יש לליאם סרט חדש,בו הוא נאבק בקרטל
    סמים…אחל'ה שעה וחצי.
    The Marksman

  2. ירון הגיב:

    ל-"Unhinged" יש שם בעברית ("ללא מעצורים"), והוא גם אמור להיות מוקרן בקולנועים ברגע שיחזרו למיטב הבנתי (רק שיחזרו כבררר)

    1. אורון שמיר הגיב:

      אני אנזוף בגוגל ואאשים את הג׳טלג, אבל אולי עדיף שאקח אחריות וגם אשמה.
      מתקן בפוסט, תודה שאתה חד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.