• מדריך מקוצר לאירועי ופסטיבלי חודש יוני בקולנוע
  • ״וונדר וומן 1984״, סקירה
  • סקירת פיקסאר כפולה: ״לוקה״ ו״נשמה״
  • מהיר ועצבני 9
  • סרטים חדשים: ״מהיר ועצבני 9״ בא לעבוד
  • פסטיבל דוקאביב 2021: המלצות ואזהרות
  • ״ערים״, סקירת נטפליקס
  • לצאת עם אמבר
  • ״בו ברנהאם: בפנים״, סקירת נטפליקס למופע היחיד
  • לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן
  • פסטיבל קאן 2021: מבט על הבחירה הרשמית
  • אונס ונקמה בקולנוע: ״סנטינל״, ״הכוח״, ״חילול״
  • ״קרואלה״, סקירה לסיפור המקור של המרשעת
  • מקום שקט 2
  • ״שומר טינה״, סקירה לסרט של גאי ריצ׳י

אימת החודש – מאי 2021: "הסיוט של מיי", "דברים ששמענו וראינו", "השד", "המעבר"

21 במאי 2021 מאת אור סיגולי

מצב האימה ממשיך להיות לא פשוט פנימה אל תוך 2021, ואני כמובן מדבר לא רק על סרטי האימה אלא גם על המציאות שלנו. מי היה מאמין שהמצב יכול להיות יותר מפחיד ומייאש מלפני שנה? כנראה שעוד לא ראינו כלום.
אבל אקטואליה בצד, אני פה לספק קצת אימה אסקפיסטית, אפילו בחודש מאי הלא מאוד מזהיר. אבל זה, מתברר, דווקא לא משהו ספציפי ל-2021. הצצתי במהדורות אימת החודש הקודמות בזמן הזה של השנה, וכנראה באמת לא מדובר בחודש שיא כי נדמה שבכל מאי מחדש אני מתקשה למצוא סרטים מאוד מסעירים למהדורה.
אבל זה לא יעצור אותי. הו, לא. אני ממשיך. נגד כל הגיון סביר, שמונה שנים ברציפות. אני ממשיך.

הפעם תרתי ואף מצאתי ארבעה סרטים. אחד מהם נמצא בנטפליקס, אחד ב-VOD, אחד ממעמקי הרשת ואחד וינטאג' מהסוג שכבר הרבה זמן לא היה לנו. מה שלגמרי יצא במקרה, ובעיני די משעשע, הוא שכל ארבעת הסרטים ללא יוצא מן הכלל עוסקים באימה שבין כותלי הבית. הייתי אומר שנראה שתחושת הביטחון נעלמה מחיינו במציאות הנוכחית, אבל אחד מהסרטים נעשה ב-1981 אז כנראה היא מעולם לא הייתה.

"הסיוט של מיי" – Lucky

בחרתי לפתוח דווקא עם הסרט הזה, אליו הגעתי דרך ה-VOD של yes לשם עלה לאחרונה, רק למקרה שלא תספיקו לקרוא עד הסוף (למרות שכדאי לכם). בגדול, זה האחד שהייתי רוצה שתזכרו ממהדורת מאי. לא מכיוון שזה סרט האימה הטוב ביותר שראיתי לאחרונה – למעשה שיוכו לאימה הוא משהו שאפשר להתווכח עליו – אלא כי הוא היחיד מהסרטים של החודש שמביא משהו קצת אחר לשולחן, מגובה בקונספט שאני מצאתי מבריק, וכדאי להכיר אותו.
בנוסף, זהו כבר הסרט השלישי ברציפות באימת החודש שמגיע מאת יוצרות, וזה כבר ראוי לציון (אחרי "הכוח" המוצלח ו"חילול" המאכזב מהחודש שעבר). הפעם אלו הבמאית נטשה קרמאני בסרטה השני, ובריאה גראנט שכתבה את התסריט ואף מככבת בתפקיד הראשי. גם על המצלמה אמונה גברת, ג'וליה סוויין.

יש סרטים כאלה, בין אם הם מוצלחים או לא, בין אם הם מקיימים את ההבטחה שלהם או לא, שנקודת המוצא שלהם היא הברקה בפני עצמה. רוב הסרטים מעולם האימה, וזה לגמרי בסדר, בוקעים ממסגרות עלילתיות די זהות (שאר סרטי אימת החודש הנוכחית, "הסיוט של מאי" אם תרצו, בהחלט כאלה) כאשר הטובים שבהם יוצקים פנימה משהו חדש או אפקטיבי יותר. לעומתם יש דברים כמו "אתה כנראה הרוצח" או "אמא ואבא", שעל ההתחלה תופסים את תשומת הלב שלך כי משהו אחר קורה בהם. "הסיוט של מיי" בהחלט מצטרף אליהם.
זה מתחיל עם מיי (הכותרת העברית של yes אמנם סבירה מנקודת מבט שיווקית, אבל "ברת מזל" בהחלט היה נאמן יותר לכוונה המקורית של היוצרות), מחברת של ספרי הדרכה עסקיים, שחיה עם בעלה בבית פרברי נאה. לילה אחד שנתה נודדת והיא מגלה מישהו במסכה בוהה בה מהחצר הקדמית. היא מעירה את בעלה ומספרת לו שיש מישהו בסביבה. התשובה שלו לא יכולה להיות יותר מפתיעה: בשוויון נפש מוחלט הוא אומר "כן, זה האיש שבא להרוג אותנו כל לילה", לוקח מחבט גולף ויורד לקומה הראשונה. ואכן, יש שם איש, ואכן הוא בא להרוג אותם, אך מיי ובעלה מצליחים להביס אותו, וכמו כל רוצח בסרט סלאשרים, גופתו נעלמת. בבוקר מיי בטוחה שהכל היה חלום, אך הזגוגית המנופצת מעידה אחרת. כאשר היא מדברת עם בעלה, טד שמו, הוא ממשיך בשלוותו המוזרה, ואומר לה שזה אכן קרה – מישהו בא להרוג אותם. אותה, יותר נכון, הוא פשוט נקלע לסיטואציה. ריב ניצת בין השניים, וטד עוזב את הבית. בלילה שוב מגיע אותו איש במסכה, שוב תוקף את מיי, שוב היא פוצעת אותו, ושוב הוא נעלם, משאיר מאחוריו רק שלולית דם. המשטרה לא לגמרי יודעת מה לעשות, מיי בטח אובדת עצות, וכאשר אותו הדבר קורה גם לילה לאחר מכן, ואז שוב ושוב, מיי חוששת שהיא מאבדת את אחיזתה במציאות ומנסה לפענח מהו בעצם האיום הקיומי שהשתלט על חייה.

גם אם לא באופן מפורש, התסריט בנוי על אלמנט ה"לקום אתמול בבוקר" שמשום מה הפך להיות אפילו יותר פופולרי מאי פעם לאחרונה (או ממיי פעם, אם תרצו. טוב, בסדר. אני אפסיק עם זה), עם שני סרטי "מז"ל טוב", "פאלם ספרינגס" או "לתפוס את הבוס" בין היתר – חייה השגרתיים של מישהי, או מישהו, חוזרים על עצמם שוב ושוב והיא צריכה להבין מה דה פאק. אמנם מיי לא חיה את אותה נקודת הזמן כל פעם מחדש, אלא רק אלמנט ממנה, אבל בכל יום שעובר כך המציאות שלה הופכת למשונה יותר, וגראנט כתסריטאית לוקחת את זה למקומות קאופמניים משהו, כמו סרטיו של תסריטאי "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אני חושבת לגמור עם זה".
לא לקח לי הרבה זמן לפענח מה לדעתי ניסו קרמאני וגראנט לעשות – הן משתמשות במוסכמות סרטי הסלאשר לא כדי להפחיד או להרתיע את הצופים, אלא כדי להעביר לנו את החוויה של חוסר הביטחון של הנשים, אפילו בבית שלהן, אפילו בשגרה המוכרת. מיי, למרות שלא עשתה דבר רע לאיש, מגלה שחייה הם סיוט מתמשך, היא לא יכולה להוכיח דבר אבל הסכנה שם בכל רגע, והכי גרוע – אף אחד, גם לא כוחות ההצלה והביטחון, מסוגל לעזור לה. אולי זאת פשוט המציאות בה היא חיה ואין מה לעשות עם זה. זה גם מצדיק את השם המקורי של הסרט, כאשר כולם מתייחסים אל מיי כ"ברת מזל" למרות שהפער בין איך שחייה נראים לבין מה שהם באמת לא יכול להיות גדול יותר.

בעיני הניכוס הזה של מוסכמות האימה לטובת אמירה מאוד רלוונטית ומחכימה על משהו יומיומי שאלפי, אולי אפילו עשרות אלפי, נשים עוברות (גם אם הן מצליחות וחזקות) הוא לא פחות מנפלא. כמו "על החגים ועל המוות", שלקח את הקונספט למקום קצת יותר פופי וקריצתי, לדעתי יש לסרט החדש מקום של כבוד בשיח המתקדם והמסתעף על האימה הנשית החדשה.

עם זאת, וכאן אני קצת מוריד (אבל רק בקצת), עלי להודות שהקונספט טוב יותר מהסרט, בעיקר בגלל שהעשייה שלו מאוד שגרתית, אפילו רדומה קצת. לכן "הסיוט של מיי" עובר כחיוור למדי והרבה פעמים מאבד קצב. הוא עשוי היטב בכל אספקט, אבל קשה להלל במיוחד את התפיסה הקולנועית של קרמאני כבמאית, ואני מאמין שאם הייתה לוקחת קצת יותר סיכונים בצילום, בעריכה ובסאונד, היה פה משהו מהדהד ועוצמתי הרבה יותר. ועדיין, שווה להכיר את הסרט הזה, ונחמד שהוא זמין גם בישראל.

"דברים ששמענו וראינו" – Things Heard & Seen

ואגב נשים שחוות סכנה בביתן שלהן.
הסיפור שלי עם סרט הנטפליקס המדובר מתפרש על פני כמה שבועות. התחלתי לראות אותו לראשונה ממש יום אחרי שעלה לסטרימינג, עוד לפני שיצאו עליו חוות הדעת הראשונות. הייתי מאוד מסוקרן ממנו לא רק בגלל שהוא סרט אימה חדש ומתוקצב של נטפליקס, אלא גם בזכות השמות המעורבים בו, בין אם השחקנים אמנדה סייפריד, שנייה אחרי המועמדות שלה לאוסקר על "מאנק" הנטפליקסי גם הוא, זוכה האוסקר פ. מארי אברהם ("אמדאוס"), וקרן אלן מתהילת "אינדיאנה ג'ונס", ובין אם צמד הבמאים המפתיע של הפרויקט – שרי ספרינגר ברמן ורוברט פולצ'יני, שפרצו לסצנה הקולנועית ב-2003 עם "אמריקן ספלנדור" הנפלא והמקורי, ומשם המשיכו בעיקר לקומדיות ולטלוויזיה ("היורשים", למשל).
למרבה הצער, אחרי משהו כמו ארבעים דקות נאלצתי להפסיק, לא רק באשמת הסרט אלא כי השעה הייתה מאוחרת והייתה בתוכי כמות וויסקי שלא אמורה להיות באף אדם, וזה לא הוגן לאף אחד משנינו. הבעיה הייתה שלא רק ההתרשמות שלי מחציו הראשון מנעה ממני לחזור אליו בזמן סביר, אלא גם התגובות אליו לא היו מאוד נלהבות. וכך דחיתי את זה ודחיתי את זה, עד שבסופו של דבר הבנתי שאם ארצה לכתוב עליו לאימת החודש, אצטרך לראות אותו שוב מתחילתו ועד סופו.
וכך ראיתי את "דברים ששמענו וראינו" פעם וחצי, כנראה יותר מכל אדם אחר על פני האדמה. היה לי חשוב לחלוק.

"דברים ששמענו וראינו" – המבוסס על ספר עם השם ההרבה יותר מגניב "כל הדברים חדלו מלהופיע" שכתבה אליזבת בראנדג' – נפתח בסצנה שמקדימה את רוב העלילה, כאשר גבר חוזר לביתו, מוצא את בתו הקטנה לבדה, לוקח אותה ובורח. מי? למה? זאת נגלה בקרוב. באופן אישי אני תמיד חשדן לפתיחות כאלה (cold opening הוא המונח הרשמי) כי זה לרוב מעיד שעומדות לפנינו דקות ארוכות של כלום, וכנראה באיזשהו שלב בעריכה החליטו לפתוח עם סצנה שמגיעה מאוחר יותר כרונולוגית, שתיצור סקרנות ומתח שהסרט עצמו לא הצליח לייצר באופן אורגני.
ואכן, אנחנו קופצים כמה חודשים אחורה, אז משפחת קלייר על שלושת נפשותיה – ג'ורג', קתרין ובתם אנה – עוזבים את העיר הגדולה לטובת בית כפרי בעיירה קטנה, שם יתחיל ג'ורג' עבודה חדשה כמרצה בקולג'. ובהתאם למצופה, כבר בערב הראשון שלהם בבית דברים מוזרים מתרחשים. ריח בנזין עולה מהגראז' הריק, חפצים זזים מעצמם והחשמל לא בדיוק יציב. קתרין מתחילה לחשוב שיש איזו רוח בבית, ולא לגמרי ברור האם היא באה להרע או שמא להזהיר. ספוקי.

אבל מה שמפחיד הרבה יותר מכל החפצים הרדופים, זו כמות הקלישאות הלא סבירה שהסרט מטיח בנו על ההתחלה, מהפרעות האכילה הלא אחידות של קתרין, לרומן של ג'ורג' עם בחורה צעירה, לגנן הצעיר והחתיך שיש לו קשר לבית, ועוד. למעשה, כבר בחצי שעה הראשונה נשמעים שני משפטים שאני בהלם שמישהו הכניס לסרט ב-2021 ולא באופן פארודי: "בואי למים, הם נהדרים" וישר לאחר מכן "את יודעת, אומרים שהדרך הטובה ביותר להרוג פיתוי היא להתמסר אליו".
ואז הסתבר שהחשש שלי מסצנת הפתיחה אכן היה נכון. דקות ארוכות-ארוכות לא קורה שום דבר מעניין מלבד סיפורם של אישה ובעל שלחלוטין לא אוהבים אחד את השני, ומצאו את עצמם בנישואים אומללים. ככזה, להתייחס ל"דברים שראינו ושמענו" כסרט אימה יהיה דחיקה די רצינית של הגבולות, לפחות על פי מערכתו השנייה. זה עוד היה בסדר אם הדרמה הייתה מעניינת, אבל כמה שזה לא המצב.
אמנם אמנדה סייפריד מצויינת בתפקיד קתרין (ולשבחים אפשר להוסיף את ריאה סיהורן מ"סמוך על סול" שמוסיפה המון בתפקיד משנה), אבל העזר כנגדה, ג'יימס נורטון כבעלה ג'ורג', הוא הנפילה הכי גדולה של הסרט הזה. לא רק שג'ורג', דמות ראשית לכל דבר ועניין, הוא חלאה שבלתי אפשרי לחבב מהשנייה הראשונה, אלא גם שנורטון השחקן לא מצליח להוסיף לו כלום על מנת להעניק לו מורכבות או אנושיות. בשונה מסרטים אחרים על אנשי משפחה שמתדרדרים לתהומות מבהילים ("הניצוץ", "אמא ואבא" או סרטי "אמיטיוויל"), אין פה לא תהליך מעניין או שחקן כריזמטי מספיק. זו מכת מחץ לסרט.

הסרט גם כושל בלפתח שני מוטיבים די מעניינים שהוא שוזר בתחילתו. הראשון הוא של אומנות וציור כבבואה לעולם שמעבר או כמייצג את ממלכת הנשמות, והשני הוא כמה מחוות מאוד משונות ליצירת המופת המסוייטת "המבט" של ניקולס רוג. לא רק שקתרין נצפית משחזרת אומנות כנסייתית כמו דמותו של דונלד סאת'רלנד בסרט מ-1973, ולא רק ששניהם נפתחים באימג' של גבר מחזיק את בתו הקטנה, אלא גם שמתישהו מופיעות בו שתי קשישות, אחת מהן עיוורת. זה ממש לא צירוף מקרים, ואני ממש לא מבין למה הסרט מייצר את הלינק הזה.

רק במערכה האחרונה הסרט לוחץ על דוושת האימה, וזה כל כך לא מספק, נדוש ולא אמין, שהשעתיים של הסרט עוברות כמו איזה חמש. לפחות אפשר להתנחם בזה שנטפליקס סידרו לאמנדה סייפריד מועמדות ראשונה אוסקר במקביל לפרויקט הזה, כי אם לשפוט לפי הסרט הזה ו"היית צריך לעזוב", פשוט לא כדאי שהיא תמשיך להיכנס לבתים כפריים מבודדים.

"השד" – The Djinn

סרטם השני של דיויד קרבונייר וג'סטין פאוול (אחרי "הילד מהצד השני של הדלת") הוא יותר קונספט מעניין מסרט אימה מצמית, אבל לזכותו יאמר שמדובר באתגר לא פשוט, כזה שגם עובד כלל לא רע בהתחשב.
הבסיס התסריטאי לא היה יכול להיות דל ומוכר יותר (סתם, ברור שהוא כן. אבל זרמו אתי). הסרט מתרחש ב-1989, שנה שנבחרה לדעתי כדי להסיר מהעלילה טלפונים ניידים ואינטרנט, כאשר ילד קטן בשם דילן עובר עם אביו לדירה חדשה וצנועה בבניין כלשהו. הסיבה למעבר, כך נרמז לנו, היא טרגדיה משפחתית, כזו שאולי קשורה ואולי לא לחוסר יכולתו של דילן לדבר מאז לידתו, או בסמוך אליה. מצטער שאני לא לגמרי סגור על הפרטים, זה פשוט גם התסריט.
בדירה החדשה מוצא דילן באחד הארונות ספר כשפים אפל בעל אפיל אוריינטלי, שלמרבה הנוחות, ופחות לאמינות, גם כתוב באנגלית באותיות גדולות וקלות לקריאה, שם מסופר על כוח מהעולם שמעבר שיכול להעניק לך את שלבך הכי חפץ בו, אבל – ואני מקווה שאתם יושבים כי זה עלול להרוג אתכם מרוב הפתעה – גם יכול לקחת את נשמתך. ערב אחד, כאשר אביו האוהב של דילן יוצא לעבודתו הלילית כשדר רדיו, הילדון מחליט להשתמש בספר על מנת לבקש את משאלת לבו, קול משלו כמובן, משל היה אריאל בת הים אל תעלי על סרטון הו שחית מהר.
ממש דקות קלות לאחר מכן, דילן מגלה שהוא כבר לא לבד בדירה הקטנה, ושיש שם משהו שכנראה לא מאוד רוצה בטובתו, והלילה הופך למאבק הישרדות עד שדילן ימצא דרך לנצח את הקללה.
רק לנסות ולשחזר את כל הסרטים שפועלים על המסגרת העלילתית הזו בדיוק יכולה לתדלק אימת חודש שלמה, אז רק נזכיר מהעת האחרונה את "ורוניקה", "השומר", "הכוח", "בוא לשחק" ו"זי".

אבל מעבר לתסריט שנכתב על מפית, בגדול, "השד" מנסה לעשות משהו מאוד קשה לביצוע. הוא כמעט שעה וחצי שמתרחשת באותו לוקיישן מוכר וחסר מאפיינים, ובגלל שלגיבור אין יכולת לדבר, זה פועל כמעט במתכונת של סרט אילם. אמנם נגיד "שקט" עשה את זה באופן יותר מרשים, אבל נראה לי שגם התקציב של סרט הנטפליקס ההוא היה גדול משל הנוכחי.
ככזה לא יכולתי שלא להעריך, וכפועל יוצא גם ליהנות, מהעבודה של צמד הבמאים וצלמם ג'וליאן אסטרדה, ומהעובדה שגם אם הסרט לא מאוד מפחיד או מקורי, הוא עשוי היטב ומציג יכולת מאוד מרשימה שלהם.
דבר נוסף שעובד לטובת "השד" הוא עזרא דואי בתפקיד דילן. לא רק שמדובר באחד הילדים הכי חמודים שתראו על המסך בקרוב, הוא גם באמת מצוין בתפקיד האילם שלו, ומצליח לשכנע גם בפחד, גם בתסכול וגם ברמת הרגש והסנטימנטליות שהוא צריך לשדר החוצה.
בעיני "השד" הוא יותר כרטיס ביקור טוב של היוצרים המעורבים בו מאשר סרט אימה שעומד בפני עצמו, אבל יהיה שווה להמתין לראות מה הדבר הבא שיעשו.

"המעבר" – The Beyond / …E tu vivrai nel terrore! L'aldilà

לאחר שהופיע במקום מכובד במצעד המאוד ספציפי של "סרטי האימה הלא-אמריקאים הטובים ביותר מהאייטיז שאינם חלק ממותג" בפודקאסט האימה המשובח "Colors of the Dark" (הגלגול החדש ונטול המטרידנים המיניים של "Shock Waves"), החלטתי לצפות ב"המעבר" – הפקה איטלקית שמתרחשת בארה"ב – עוד תחנה שלי במסע להכרת הקולנוע של מאסטר האימה לוצ'יו פולצ'י.
כזכור, פולצ'י, אחד מעמודי התווך של הג'יאלו האיטלקי, הוזכר לראשונה בסריטה דווקא כבמאי מערבונים. לאחר מכן צפיתי בסרטיו "זומבי" ו"דבש השטן" שעשו לי בעיקר כאב ראש, עד שנפלתי על "עיר המתים החיים" מ-1980, וכל כך התאהבתי בסרט הזה שהצלחתי לסלוח לו על כל השאר.

"המעבר" (או בתרגום חופשי מאיטלקית: "…ואת תחיי בפחד! החיים שאחרי") יצא ממש שנה אחת לאחר "עיר המתים החיים" – אחד מתוך שלושה סרטים שפולצ'י ביים ב-1981. האיש הזה הוא מכונה. או היה לפחות. הוא נפטר ב-1996. בכל מקרה, זהו גם חלק מטרילוגיית "שערי הגיהנום" של פולצ'י שכוללת את השניים שהוזכרו, ואת "הבית ליד בית הקברות".
ודי בדומה ל"דברים שראינו ושמענו" גם פה הגיבורה היא אישה שעוברת לבית חדש, וגם פה ישנו דמות נוכחת-נפקדת של צייר שיצירותיו מקרבות בין עולמנו לזה שאחרי המוות. בוא נגיד שבין השניים, זה האיטלקי מנצח.

הרבה עלילה לא תמצאו ב"המעבר", אבל בגדול כדי להבין פחות או יותר למה נכנסנו: הוא נפתח בלואיזיאנה של שנות העשרים, אז קבוצה של גברים מגיעה לבית מלון שם מתגורר צייר מסתורי אותו הם מאשימים במאגיה שחורה, תופסים אותו, מענים אותו, וקוברים אותו באחד מקירות המקום.
שישה עשורים לאחר מכן, המלון הנטוש והמוזנח זוכה לסיבוב שני כאשר לייזה (קטריונה מקול היפייפיה) יורשת אותו ורוצה להחזיר אותו לפעילות. למרבה הצער, השיפוצים מעוררים את האימה שבפנים, ובעזרתם של רופא חתיך בעצמו (דיויד וורבק) ושל צעירה עיוורת (סינזיה מונראלה), לייזה צריכה להתמודד עם כך שהמלון הזה הוא בעצם פתח לאימה גדולה מהעולם שמעבר.

כמו כל סרטיו של פולצ'י בהם נתקלתי עד כה, הסיפור הוא תירוץ ולא יותר מזה. באמת שאין שום דבר שקשור להתפתחות, נראטיב, אחידות סיפורית או סתם היגיון. הלם ששלושה אנשים חתומים על התסריט. זה הכל סט-אפים לסצנות מוות, רצח ואימה, ואם אפשר כמה שיותר גלגלי עיניים שיוצאים ממקומם. זה כנראה באמת הסרט עם הכי הרבה עיניים מנותקות מהפרצוף שאני זוכר.
כמובן שאם נשמע כאילו אילו דברי ביקורת, ההפך הוא הנכון. פולצ'י בא לתת עבודה, והוא עושה את זה על הצד הטוב ביותר. דבר ראשון, הסרט הזה נראה נפלא. הצילום סרג'יו סלוואטי יוצא מן הכלל, ועבודת האיפור – גם אם מוגזמת בקטע מוגזם – מעניקה את הנופך הנכון. בהקשר הזה, למרות שלרוב אפשר לראות את הלטקס ואת סירופ התירס, האפקטים מאוד מרשימים. או לפחות מרשימים בקונטקסט. הסרט הזה הוא חוויה אמיתית לאוהבי gore, פרצופים נמסים, טרנטולות שאוכלו אנשים בעודם בחיים (בכל היקר לי זאת הסצנה הכי ארוכה שראיתי בחיים שלי. נאלצתי לעזוב את החדר כי פחדתי ששינה כבר לא תהיה לי), עיניים נעקרות, עיניים נדקרות, ועיניים נשלקות.

כחוויה ויזואלית, זה ללא ספק היפה והמרשים ביותר שראיתי מפולצ'י עד כה (יש לי עוד איזה 50 לראות, אז בואו ניקח בפרופורציה), אבל אני חושב שאת "עיר המתים החיים" אהבתי יותר. זאת מכיוון ש"המעבר" מתחיל להיות די מתיש באיזשהו שלב, במיוחד כשנכנסים הזומבים לתמונה. כאילו, בחייאת, פשוט תירו להם בראש. למה אתם מבזבזים כל כך הרבה זמן?

ובזאת סיימנו את אימת החודש של מאי. עוד מהדורה נוצחה. אתם מוזמנים לקרוא את הקודמות אם תלחצו על התגית הרלוונטית למטה, וכמובן לפקוד את דף הפייסבוק חתולשחור שם כנראה יעלה לינק בקרוב ודיונים משונים ומשעשעים על הסרטים האלו יתחילו להתקיים, יש לקוות.