• סרטים חדשים: ״אנחנו״ החדש והמצופה של ג׳ורדן פיל
  • מה לראות בפסטיבל אפוס לסרטי אמנות
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע האפריקאי 2019
  • ״אהבה, מוות ורובוטים״, סקירה לסדרה הנטפליקסית
  • מחשבות נוספות על ״מילים נרדפות״ של נדב לפיד
  • Triple Threat סקירה לסרט אמנויות הלחימה
  • אנחנו
  • משולש הגבולות
  • The Kid Who Would Be King :מחכים לתרגום
  • ״נערה״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2019
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • ״קפטן מארוול״, סקירה

אימת החודש – ינואר 2019: "קופסת הציפורים", "סינדרום ברלין", "אתה כנראה הרוצח", "הזר הקטן"

14 בינואר 2019 מאת אור סיגולי

את שנת האימה החדשה אנחנו פותחים במהדורה שכוללת ארבעה סרטים, שניים מהם מאת במאיות, ועם טיזר: בעוד חודשיים נחגוג יום הולדת לפינת סרטי הז'אנר של סריטה, וגם שלוש שנים למשאל סרטי האימה של האלף החדש, שאתם הפכתם לאחד הפוסטים הנקראים ביותר שלנו אי פעם. אז בתחושת חגיגיות נלהבת השנה שוב פניתי לכמה מהקולגות שלי בתחום הביקורת למצעד אימה חדש בנושא חדש, שאני מקווה שתהנו ממנו גם. זה יגיע בחודש מרץ, אז סמנו ביומנים.

לפני שנתחיל עם הסרטים, יש עניין טלוויזיוני שאני רוצה להתעכב עליו, ברשותכם. סדרות האימה, שיש בהמוניהן בשנים האחרונות, הוא משהו שלצערי לא יוצא לי לכתוב עליו, אבל הפעם היה מקרה די יוצא דופן אז אני מרגיש מחויב.
ממש כמו אלכוהול, כמות סרטי האימה שאני צורך הרימה את רף התגובה שלי למקום די גבוה, וכתוצאה מזה אני בקושי מפחד כשאני מול המסך. הקפצות והבהלות זה משהו שבהחלט קורה פה ושם, זאת הרי תגובה בלתי רצונית, אבל לשבת מול הטלוויזיה או בקולנוע וממש לפחד זה משהו שהוא מאוד נדיר אצלי. אתם בטח כבר מבינים לאן זה מתקדם.

לפני כמה שבועות החלטתי לחזור לאחת הסדרות שיותר חיבבתי לאחרונה, שלמיטב ידיעתי לא משודרת בארץ בשום פורמט. "Channel Zero" שמה, שמעונתה הראשונה "קנדל קוב" נהניתי מאוד ואפילו התלוננתי פה ושם על כך ש"דברים מוזרים" המתישה זוכה בכל תשומת הלב בזמן שהסדרה המקורית הזו של ערוץ SyFy לא מדוברת בכלל. על אף חיבתי אליה לא המשכתי לעונות הבאות שלה, בעיקר מפאת חוסר זמן, אבל שמעתי יותר מדי דברים טובים על העונה האחרונה והרביעית במספר, "דלת הקסמים", והחלטתי לנסות ולראות אותה.
בתחילת "דלת הקסמים", אותה ביים א.ל. כץ ("Cheap Thrills"), נכנס זוג צעיר ויפה לבית חדש, אותו קיבלו השניים מאמה של הבחורה. אחרי כמה לילות הם מגלים שבמרתף הופיעה דלת די משום מקום, שאיש מהם לא זוכר שהייתה שם לפני. הם מנסים לפתוח אותה, ואחרי המון ניסיונות מגלים מאחוריה מסדרון ועוד דלת נוספת, נעולה וחתומה. לילה אחד, כאשר היא לבד בבית, מנסה הצעירה לפתוח אותה לבד ומצליחה. זה חדר חשוך שאותו היא מאירה רק בעזרת אלומת פנס, וכשהיא מגלה מה יש שם אני נתתי צרחה והרגשתי את כל הדם שלי זורם לכיוון הנגדי. חשבתי שאני מת. את הדקות הנותרות לסוף הפרק העברתי במחשבה שאולי כדאי להפסיק באמצע תוך כדי שאני תוהה האם אצליח בכלל לישון הלילה (בסוף עשיתי את זה. עם אור דלוק), ובסוף הצפייה הרגשתי צורך לשים פרק של רופול רק כדי להירגע.
באופן לא מפתיע, הפרקים שבאו אחרי זה הראשון לא הביאו אותי אפילו קרוב למצב הזה. על אף שהיא מהנה, העונה הרביעית סובלת מכמה בעיות כמו למשל אפקטים מאוד גרועים (לעומת האיפור המצוין) וכמה נקודות מפנה צפויות למדי. יש שיפור גדול בשני הפרקים האחרונים (העונה כוללת רק שישה), אז אני כן הייתי ממליץ עליה, אבל לא מדובר באיזו סדרה הכרחית או חד פעמית, למרות שהפתיחה שלה פירקה אותי לגמרי.

ועכשיו, אחרי שנחשפתי בפחדנותי, אפשר להמשיך לסרטי האימה של המהדורה הראשונה לשנת 2019.

"קופסת הציפורים" – Bird Box

מסרט שלאיש לא היה אכפת ממנו, לתופעה ויראלית יוצאת דופן, לסרט השנוא הראשון של 2019 – וכל זה בשבוע אחד בלבד. לא משנה איך הופכים את זה, מדובר בהישג.
בהתחלה זה נראה קצת מוזר שנטפליקס משחררים סרט אימה חדש המתהדר בשמות כל כך גדולים דווקא בשבוע האחרון של דצמבר, כאשר תשומת הלב של עולם הקולנוע מופנית לסיכומי השנה, סרטי החגים המשפחתיים וסרטי מרוץ האוסקר. היה יותר הגיוני אם היו משבצים את "קופסת הציפורים" בהאלווין, בו כל סרט אימה חדש מקבל תשומת לב, או לאמצע ינואר-פברואר שנחשבים לחודשים בהם ההיצע הקולנועי די דל. אבל נטפליקס ידעו יותר טוב. החופשות החורפיות של הכריסטמס והשנה החדשה התבררו כזמן מעולה לסרט, והאנשים שנשארו בבית מפאת הקור וחיפשו מה לראות הפכו אותו ללהיט עצום. לא רק שנטפליקס דיווחה שהוא שובר שיאי הזמנות, הוא גם חולל אלפי ממים ואפילו אתגר ויראלי מטומטם להפליא. ההתלהבות הגדולה גם יצרה אפקט הפוך שגרם לאנשים רבים לבוא עם ציפיות לאיזה אירוע, וגילו משהו אחר. הבאקלש היה קיצוני.

את הסרט ביימה סוזן ביר הדנית, שהיא האישה השנייה והאחרונה נכון לרגע זה שזכתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ("בעולם טוב יותר"), וכתב לא אחר מאשר אריק הייזרר שלאחרונה היה מועמד לאוסקר על התסריט של "המפגש", ולקוראי אימת החודש הוא זכור גם בזכות "כיבוי אורות" החביב. התסריט התבסס על ספר ג'וש מרלמן, ונקודת המוצא שלו היא לאחר מתקפת חייזרים או מפלצות כלשהן, שהשתלטו על כדור הארץ ומחסלים אותנו על ידי חוש הראייה. כלומר, מי שחוזה בהם, דעתו משתבשת והוא ממהר להתאבד. הסרט מתנהל על שתי נקודות זמן, האחת היא קבוצת זרים המתקבצת בתוך בית ממש כמו "ליל המתים החיים" ודומיו, והשנייה היא מסע הישרדות של גיבורת הסרט (סנדרה בולוק) יחד עם שני ילדים קטנים בדרכם למקום מבטחים.

בשונה מהדעה הרווחת, לי היה ממש נחמד עם "קופסת הציפורים". קשה להגן עליו, זה נכון, ובאמת שכל השוואה ל"מקום שקט" המצוין מוציאה אותו די רע. הבעיה המרכזית שלו, לדעתי, היא שהעולם שהוא בונה לא מספיק מנומק או הגיוני (למה החייזרים האלה לא יכולים להיכנס לבתים בעצם?) והדמויות לא בדיוק מופת של דקויות, אבל המשחק ממש טוב – במיוחד של סנדרה בולוק – והוא כן נראה לא רע ומתקדם בקצב טוב. מבחינתי זה יופי של בידור סביר לשעתיים.
מה שכן, לאחר הצפייה, קראתי משהו שהרס לי את הסרט לחלוטין. לא אפרט כדי לא להיכנס לספויילרים, אז רק אומר שבסוף הספר יש אלמנט קטן שהושמט מהסיום של הסרט, שמשנה אותו לגמרי והופך אותו לאפל ומטריד לאין שיעור. הוויתור שעשה התסריט מוציא אותו פחדני ופרווה, כזה שלא באמת נוגע באימה האמיתית של החומר המקורי, וזה חבל. בעקבות זה, בסופו של דבר, "קופסת הציפורים" לא נותר בזיכרון יותר מדי, ודי מתפוגג, במקום להסתיים בצורה עוצמתית שתצדיק את המהמורות שלי היה קל לסלוח עליהן בדרך.

"סינדרום ברלין" – Berlin Syndrome

הסרט הזה הגיע ל-yes בסוף החודש הקודם, אבל הספקתי לראות אותו רק באיחור. אני מניח שתוכלו למצוא אותו ב-VOD, אם תחפצו.
גם את הסרט הזה ביימה גברת, קייט שורטלנד שנשלחה לייצג את אוסטרליה באוסקר לפני שבע שנים עם "לורה", וגם הוא מבוסס על ספר, הפעם של מלאני ג'וסטן. בשונה מ"קופסת הציפורים", זהו יותר מותחן פסיכולוגי מאשר סרט אימה, אבל בהחלט מסוג החומרים הראויים לאימת החודש.

"סינדרום ברלין" מספר על קלייר האוסטרלית (תרזה פאלמר, מ"הסרבן" ו"כיבוי אורות" – הנה עוד קישור מקרי ל"קופסת הציפורים"), שעוזבת את ביתה לטובת ברלין, לשם היא נוסעת כדי להתחקות אחרי הארכיטקטורה של חלקה המזרחי של העיר. כבר ביומה השני היא נתקלת בבחור מקומי מקסים (מקס רימלט), והוא לוקח אותה לסיור בכמה מקומות בעיר. מכאן יש בעצם שתי אפשרויות להמשך: או שמדובר בדרמה רומנטית כמו "לפני הזריחה" או שהדברים הולכים לקבל תפנית אפלה. מכיוון שאתם באימת החודש, אני מניח שהנחתם מה עומד לפנינו.
בודדה וצעירה, קלייר נסחפת אחר הגרמני החתיך, ומתפתה לבלות את הלילה בדירתו הגדולה והמגניבה למדי. בבוקר, כשהוא הולך לעבודתו כמרצה באוניברסיטה המקומית, קלייר מגלה שהיא נעולה בבית. שזה מבאס, אבל לא משהו שצריך להלחיץ אף אחד. כשזה קורה שוב יום לאחר מכן, וקלייר מגלה שגם כרטיס הסים מהנייד שלה נעלם, אז האורות האדומים מתחילים להבהב במרץ, והיא מבינה שהיא יותר שבויה ממאהבת, והבחור המדובר מעורער ומסוכן במיוחד.

לשורטלנד הבמאית, על פניו, היו בעצם שתי אופציות מה לעשות עם הסרט. הראשון הוא מותחן אימה שמקרב אלינו כמה שניתן את הסיוט שעוברת קלייר, כמו סרטים בסגנון "ציידי אהבה" או חלקיו הראשונים של "שבעה צעדים". השני הוא לבחון את הדינמיקה המורכבת שנוצרת בין השבויה והשובה, קצת כמו "חדר". התחושה שלי הייתה ששורטלנד ניסתה ללכת על שניהם, וזה פגם בסרט כי הוא הפסיד פעמיים. מצד אחד הוא לא מספיק מטלטל וקיצוני כדי להיות שונה משאר סרטי החטיפה והכליאה, ומצד שני הפסיכולוגיה של השניים לא מספיק מעמיקה ונותרת סתומה הרבה פעמים.
יש בו לא מעט רגעים חזקים, אפילו מפחידים פה ושם, והמשחק של פאלמר ורימלט בהחלט משדרג, אבל בסופו של דבר הוא מרגיש כמו משהו שראינו המון פעמים לפני, וזה חבל כי לגמרי היו בו את החומרים לצלול למקומות יותר מעניינים.

"אתה כנראה הרוצח" – You Might be the Killer

לסרטו של ברט סימונס יש תיאור עלילה שלא מאפשר לעשות שום דבר מאשר לעצור הכל ולראות לאן זה מתקדם: סאם (פראן קראנץ האהוב, מ"בקתת הפחד", "ממזרים מוצצי דם" ו"מהומה רבה על לא דבר") מוצא את עצמו באישון הלילה במחנה קיץ שטרם נפתח, כאשר הוא מגואל בדם, והוא נמלט ממישהו או משהו שחיסל את חבריו. בזמן שהוא מסתתר באחת הביקתות, הוא עושה את הדבר הראשון שעולה בדעתו ומתקשר לידידתו צ'אק (אליסון הניגן). כאשר צ'אק, ששומרת על קור רוח מאוד מפתיע, מתחילה לברר מה בדיוק קרה, היא מצביעה לסאם על כמה דברים שלא מסתדרים לה: הוא לבדו, מכוסה בדם למרות שאיננו פצוע, וכל שאר האנשים סביבו מתים. אז עולה השאלה – אולי הוא הרוצח שלהם, והוא לא נמלט אלא רודף?
לא זכורים לי הרבה פיצ'ים כל כך מסקרנים כמו זה.

"אתה כנראה הרוצח" הוא קומדית אימה שכמובן עושה קצת צחוק מסרטי מחנאות ידועים כמו "יום שישי ה-13" ו"סילפאוויי קאמפ", ובמתכונת סרטים כמו "צעקה" ו"השורדות האחרונות" עוסקת יותר בלפרק את ז'אנר האימה מאשר לקחת בה חלק. זה החלק הדי מאכזב של התסריט, מכיוון שהוא משתדל להראות ידענות יותר מאשר לספק חוויית אימה כמו שצריך. זה כמובן לגיטימי, אבל זה הופך אותו לבזבוז של הרבה פוטנציאל.
פראן קראנץ נהדר, וזה תמיד משמח לראות אותו בתפקיד ראשי, כאשר הקריצות והחיוכים שמאפיינים את כל הסרט מתחילתו עד סופו בהחלט הופכים אותו לכזה שקשה להתבאס ממנו. ועדיין, מכל המקומות אליהם יכלו לקחת את נקודת הפתיחה, דווקא זו שנבחרה מרגישה מעט אוטומטית ולא מסעירה. אני חייב להודות שלא מעט אחרי שסיימתי לראות אותו, הרבה ממנו נשכח ממני, או שסתם הוא לא הצליח לגרום לי להיות מרוכז מדי במהלכו.

"הזר הקטן" – The Little Stranger

התלבטתי האם לכתוב על הסרט הזה באימת החודש, כי על אף כמה אלמנטים מובהקים של גותיקה ורוחות, אני לא בטוח אם הוא בכלל היה מחשיב את עצמו כסרט ז'אנר. זה חלק ממכלול הבלבול שלי עם הסרט הזה. אבל מכיוון שהוא צץ בלא מעט סיכומי אימה של 2018, ובעיקר כי אני רוצה שתדעו למה אתם נכנסים, בסוף התפשרתי על מקום בסוף הפוסט.
לפעמים אני לא יודע מה לעשות עם כל הכוח הזה שיש לי בידיים.

זה די מדהים שהסרט הזה כמעט ולא זכה לשום תהודה במהלך השנה, לפחות אם מסתכלים על הנתונים היבשים. לא רק שהוא מבוסס על ספר מהולל, הוא גם הסרט החדש של לני אברמסון, שנחשב לאחד הקולות היותר מעניינים של הקולנוע החדש, זאת בעקבות "פרנק" שהיה לאכזבה קופתית אבל גם לאחד המקוריים והמיוחדים של השנים האחרונות, ובעיקר בזכות "חדר" שהפך אותו למועמד מפתיע לאוסקר של 2015. גם הנוכחות של דאהנל (דונאל? דונהאל? דמנל? דן-אל? דומהאנל?) גליסן, שרלוט רמפלינג ורות ווילסון ("הרומן", "לות'ר") הייתה צריכה להביא קצת תשומת לב, אבל הסרט יצא לקראת סוף הקיץ מגובה בטריילר מסקרן, זכה לאי אילו שבחים קרירים אם אני זוכר נכון, ודי התפוגג עד שכאמור לפתע קפץ במצעדי סיכום שנה כאלו ואחרים.
אחרי הצפייה די ברור למה "הזר הקטן" לא תפס תאוצה. הסרט הזה הוא בלגן מוחלט, שאין לי מושג מה ניסו לעשות אתו. משהו שם לא הסתדר, אולי כי חששו ללכת קצת יותר פנימה לכיוון האימה, אולי פשוט התגבש דיסוננס בין מה שהסרט מבטיח לבין מה שקורה בו בפועל. בכל מקרה, נראה שהחלקים לא הקליקו היטב, ועל אף שהכל בו מאוד מרשים הוא לא מצליח להחזיק עניין.

דוהמ… דונ… דאהנ… הבן של ברנדן גליסן מגלם רופא כפרי ב-1948 (אין שם שום איזכור להכרזת העצמאות שלנו, למרבה האכזבה) שמגיע לבדוק את מצבה הבריאותי של משרתת באחוזה של משפחת איירס, בה אמו שירתה גם היא כמשרתת בילדותו. לא רק זיכרונות הילדות שלו מכים בו, אלא גם חיבה אל בתה של בעלת הבית, קרוליין (רות ווילסון), והשניים פוצחים ברומן. אבל אירועים מוזרים פוקדים את הבית, ואנשים נחתכים, בוערים או שסתם ננגס להם הפרצוף, והכל מוביל לרוחה של ילדה שגרה בבית בעבר. או שלא. מי יודע.
"הזר הקטן" נראה מצוין, משוחק היטב על ידי כולם, ולפחות בהתחלה בונה אווירה טובה, אבל הוא לא מתגבש לכדי שום דבר והסובלנות הולכת ונשחקת ככל שמשחקים אתנו משחקים של "האם זו רוח או סתם בית ישן?". אני בוודאי לא טוען שכל סרט חייב להעניק לנו תשובות להכל, אבל יש משהו כל כך מרוחק בסרט הזה, שמרגיש כאילו האנשים מאחוריו לא לגמרי ידעו מה לעשות אתו. ואולי סתם סרטי בתים רדופים בכיכובה של רות ווילסון ואני לא מסתדרים. זאת גם אופציה.

לכל מהדורות אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית למטה. ושתהיה לנו שנה מפחידה רק בקולנוע.