• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

"לתפוס את הבוס" / "יום המוות", סקירה

11 במרץ 2021 מאת אור סיגולי

פרנק גרילו הוא מקרה נהדר של מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. השחקן הניו יורקי התחיל להופיע בסרטים כבר באמצע שנות התשעים, בעיקר בתפקידי משנה, לרוב במותחנים וסרטי פעולה. הוא צבר קילומטרז' לא קטן, בעיקר בטלוויזיה, אבל בקולנוע התחילו לשים לב אליו רק בתחילת העשור הקודם, עם "יום האם", "לוחם" ובעיקר "שטח פראי" המצוין של ג'ון קרנהאן, שם התבלט לצד ליאם ניסן. ועדיין, רק כשהיה לקראת העשור החמישי שלו הפך להיות פרצוף מוכר יחסית, זאת בזכות חלקו במותג "הטיהור" וכאחד מחיילי הידרה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף". את התפקיד הראשי המשמעותי הראשון שלו עשה במותחן המאוד מומלץ "נהג שודים" (Wheelman, בנטפליקס) וזה גם הביא לו את האזכור הראשון שלו בסריטה, בסיכום המחצית של 2018, שם הכרזתי עליו כגבר הסקסי ביותר בעולם מעל גיל 50. תואר שאני עדיין עומד מאחוריו לחלוטין.
מאז גרילו הפך להיות אהבה סודית של קהילת אוהדי מותחני אקשן עירוניים ואלימים, כאלו שצצים בנטפליקס כל איזה שבוע. אחד מהם, "אויב בטווח אפס" אפילו קיבל סקירה משלו אצלנו.

עם תחילת העשור החדש גרילו, בן 55, לא רק שהולך ומשתפר אלא גם שחקן עסוק. עכשיו הגיע לערוצי הטלוויזיה אחד הסרטים היותר מדוברים שלו מהשנה החולפת (אני אומר "מדוברים" באופן מאוד מסויג. הוא בכל זאת פועל בנישה ספציפית מאוד, גם אם נהדרת), בעיקר בזכות הנוכחות של האוסטרלי השנוי במחלוקת מל גיבסון והאוסטרלית שאין מילה רעה להגיד עליה (מלבד בחירת התפקידים שלה לאחרונה) נעמי ווטס. שמו המקורי של הסרט הוא "Boss Level", כמובן רפרנס לעולם משחקי המחשב, כזה המתייחס לשלב האחרון במשחק בו אתה ניצב מול האיום הגדול והעוצמתי ביותר. בחופי ישראל נתקלו מפיצי התוכן במשבר מאוד גדול עם תרגום השם, מסתמן, ולכן זכה לשתי גרסאות, אף אחד מהן לא באמת קולעת. בערוצי הלוויין הוא נקרא "לתפוס את הבוס" ובסלקום טי.וי. תוכלו למצוא אותו כ"יום המוות".

הסרט נכתב על ידי כריס ואדי בורי, אך נרשם בעיקר כשיתוף פעולה חדש של גרילו עם במאי "שטח פראי" ג'ון קרנהאן, שהיה הבטחת אקשן בתחילת דרכו לאחר המותחן הראוי "מחלק סמים" מ-2002, אך לא כל סרטיו פגעו טוב, כמו למשל "לחסל את האס" ו"צוות לעניין", ובשנים האחרונות תורם בעיקר לסדרות טלוויזיה. הוא חתום גם על הרימייק העתידי ל"הפשיטה", אבל לכו תדעו מה יקרה עם זה.
"לתפוס את הבוס"/"יום המוות" נפתח בבוקר השכם, כאשר איש במצ'טה מנסה לחסל את רוי פולוור (גרילו) במיטתו. לאחר שהאיום הזה נוטרל, מגיע מסוק עם מכונת ירייה, אוטובוס, מתנקשת ברכב מהיר ועוד מיני סכנות שכאלה. רוי לא מתרגש מזה, זאת לא הפעם הראשונה שזה קרה לו. למעשה הוא מתמודד עם זה כבר מאות פעמים, בדיוק אותו הדבר, כל פעם מחדש, ותמיד כשהוא חושב שהצליח לפענח איך להתחמק מסכנה אחת, צצה אחת אחרת ותופסת אותו לא מוכן. במותו, הוא מתעורר בדיוק באותה נקודה. הוא כמובן חייב להבין איך הוא נקלע ללופ הזה, איך הוא יוצא ממנו, ואיך זה קשור לאהובתו לשעבר ואם בנו (ווטס), שעובדת בארגון מוזר שנשלט על ידי מישהו שאין ספק שהוא ארכי נבל (גיבסון).

אם להשתמש במונחים מהמציאות המשונה של רוי פולוור, אפשר לומר שהיינו פה בעבר. מאז "לקום אתמול בבוקר" (איך לא תרגמו את שם הסרט החדש ל"למות אתמול בבוקר" זה נס) קיבלנו לא מעט סיפורים על חיים בלופ, כאשר בשנים האחרונות עולם הז'אנר אימץ את זה כאילו מדובר בצעצוע חדש. "קצה המחר" עם טום קרוז, שני סרט "מז"ל טוב" וכמובן "פאלם ספרינגס" לאחרונה, כולם לקחו את המסגרת הזאת ועשו עליה טייקים שונים, בעיני כולם היו נהדרים בתחומם.
"לתפוס את הבוס"/"יום המוות", למרבה הצער, הוא הפחות מוצלח מהחבריא הזו. ועדיין, יש בו אלמנטים רבים של הנאה, זה בהחלט, כמה סיקוונסים כיפיים למדי, אחלה פסקול, ויותר מהכל את פרנק גרילו בתפקיד הראשי, ואולי הצלחתי להסתיר את זה עד עכשיו, אבל מבחינתי זה סיבה מספיק טובה לראות סרט. גרילו לא מאכזב. הוא מוכיח שוב שהוא לגמרי יכול להחזיק תפקיד ראשי ושהוא אחד מכוכבי האקשן הכי טובים שקיימים כיום. אני לא הייתי ממליץ לגלות אותו דווקא דרך הסרט הזה, "נהג שודים" הוא ללא ספק הפתיחה הטובה ביותר, אבל 90 דקות של האיש הזה עושה את מה שהוא עושה הכי טוב זה יופי של אופציה לצפייה במצב בהייה נטול מחשבה.

ועם זאת, סך האלמנטים שמרכיבים את הסרט הזה לא ממש מחזיק, ועל כן בעיני הוא יותר אנומליה מכל דבר אחר. אם מפרקים אותו לגורמים קשה מאוד למצוא עליו מילים חיוביות. ואיכשהו, יחד, זה ברמת הסבבה לגמרי.
הדבר הראשון שצורם, איך שהסרט מתחיל, הוא שרוב האפקטים מאוד מפוקפקים. לא ברמה של "קאטס" אמנם, אבל האנימציה הממוחשבת לא מרשימה ולעיתים זה נראה כמו משחק מחשב בינוני. על פניו זאת הייתה יכולה להיות בחירה מודעת, אני כמובן מזכיר לכם את שמו הלועזי של הסרט, אבל ההרגשה היא של חוסר תקציב יותר מתפיסה אומנותית. ככל שהסרט מתקדם קל לשים את זה בצד, אבל פה ושם פתאום יש איזה פיצוץ שלא נראה חלק מהרקע והחוויה משתבשת.

עוד דבר שהתסריטאים של הסרט לא לגמרי חשבו עליו עד הסוף, הוא הסיכון שעומד בפני פולוור. או היעדרו. אם למשל ב"מז"ל טוב" כל פעם שהגיבורה מתחילה את היום מחדש כוחותיה נחלשים ומסתבר שהיא לא תוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן, או שב"פאלם ספרינגס" השאלה המרכזית היא לא איך יוצאים מהמצב אלא בכלל האם כדאי להתאמץ. ב"לתפוס את הבוס"/"יום המוות" לא ממש השקיעו בזה מחשבה, ולכן זה לא משנה אם פולוור יצליח או לא, כי תמיד תהיה לו הזדמנות להשתפר עד אינסוף. או שפספסתי משהו, אבל אני לא מאמין שיש פה דקויות שחלפו מעלי.
אם כבר בענייני הכתיבה, עוד נקודה מתישה היא שכל הסרט, ואני מתכוון ממש כל הסרט, מלווה בקול-על של גרילו, שמתווך לנו את הסיפור. זה קורה באופן כל כך אינטנסיבי, ולרוב מיותר, שאין מנוס מלחשוב שזה משהו שהכניסו בשלבי עריכה מתקדמים כי הניחו שהקהל לא יכול לקלוט מה קורה. וכאמור, לא מדובר בסרט המתוחכם ביותר אי פעם, אז לא לגמרי בטוח מה העניין עם זה. באמת שאין הצדקה לכמות המלל הבלתי נגמרת שברקע, לעיתים כזו שאפילו מנחיתה את האפקט, במיוחד בחלקו האחרון של הסרט כאשר גרילו מתחיל להיות מעורב רגשית במשימה שעומדת בפניו.
בהקשר הזה אומר, על אף שאני קצת מתבייש להודות בזה, שהחלק הסנטימנטלי בסוף די עבד עלי. לא ברמה של בכי לכרית, אבל גרילו – ושוב, רק הוא – מצליח למכור את זה. כי הוא מלך.

יוצא שאני מזגזג בקטע לא מאוד מגניב בסקירה הזו בין המלצה להרחקה. מצד אחד זה סרט חביב ובלתי מזיק (בהנחה שאתם יכולים לסבול את מל גיבסון. מבין אם לא). מאדך, לא יודע אם אני יכול להמליץ עליו בפה מלא. לכן עלי להתנצל שלא אגיע לשורה תחתונה הפעם אלא אשאיר את הבחירה לכם – אם אתם בענייני אקשן-מד"ב טיפשי שאיכשהו לוקח את עצמו ברצינות, זאת אחלה אופציה אלא אם כן לא ראיתם אף אחד מהסרטים האחרים שהוזכרו עד כה. אז בין הסרט לשמו התכנסו לבין "נהג שודים", "אויב בטווח אפס", "שטח פראי", "מז"ל טוב", "קצה המחר" ו"פאלם ספרינגס", הייתי בוחר קודם בכל אחד מסרטי קבוצה השנייה. אם אתם בכל זאת מתעקשים על "לתפוס את הבוס"/"יום המוות", בהחלט קיבלתם את בירכתי. יש בו מספיק כדי לרוץ אתו.