• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • פרסי אופיר 2020: רשימת המועמדים המלאה
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2020
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״חמודות״, סקירת נטפליקס
  • השמרטפית מכה שנית
  • פרסי אופיר 2020: החמישיות של סריטה
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

אימת החודש – אוגוסט 2020: "הוסט", "וורטצ'ד", "יאמי", "עיר המתים החיים"

25 באוגוסט 2020 מאת אור סיגולי

למרות שבאמת הקונספט של עונות השנה כבר הרבה זמן איננו שיא הרלוונטיות, לפחות קאלנדרית הקיץ מגיע לסיומו ממש כעת. מצד שני, הפעם אפילו בלתי אפשרי להיתלות בדברים שלרוב אנחנו אחראים עליהם, כמו נגיד תום עונת הקיץ הקולנועית או חזרתם של מוסדות הלימודים. הכל מעורבל.
עם זאת, לאחרונה התבשרנו (שוב) שאולמות הקולנוע יפתחו, ובזמן שאני חייב להודות שהחופשה מלצפות בסרטים כאשר אני מסונוור מניידים של אחרים ונתון להאזנה כפויה של שיחות ורשרושי שקיות סביבי די באה לי טוב, איזושהי נורמליות בוודאי תתקבל בברכה.

עד שנזכה לראות שוב סרטי אימה על המסך הגדול, למי שזה עושה לו את זה, נמשיך להתכנס כאן כדי לדבר על הטוב והרע של ההווה והעבר, והפעם ארבעה סרטים – שימו לב – מארבע מדינות שונות! איך אני אוהב שזה קורה. מתוכם שלושה חדשים מאוד ואחד ותיק שלגמרי שינה את דעתי על במאי שעד כה לא מאוד הסתדרנו.

"הוסט" – Host

אם יש משהו שקשה להיות מופתעים ממנו בתקופה הזו, הוא סרט אימה שמתרחש כולו דרך שיחת ועידה באפליקציה הרשמית של הקורונה – הזום. ראינו את זה בא לא רק כי יוצרי קולנוע תמיד מוצאים דרך, גם בבידוד, גם בסגר, לעשות את מה שהם אוהבים; אלא גם כי אנחנו אחרי שקונספט ה"סקרין-לייף" נכנס לחיינו ובהצלחה מרובה עם סרטים מהנים ומפתיעים לטובה כמו "הסר חבר", "הסר חבר: רשת אפלה" ו"חיפוש" אם למנות כמה מפורסמים.

הפעם מדובר בהפקה בריטית שכתבו ג'מה הרלי, ג'ן שפרד ורוב סאוואג', האחרון גם חתום כבמאי, שיצאה לשירות סטרימינג האימה שאדר. הוא מובא כולו ממסך המחשב של אמה (אמה לואיז ווב) שהזמינה חמש חברות וחבר אחד לשיחת זום בנוכחות מדיומית לטובת סיאנס און-ליין. כן, כנראה שיש אנשים שהבידוד השפיע עליהם הרבה יותר חזק, ואולי בבריטניה סיאנס זרך זום זה פעולה לגיטימית כי הם אשכרה נשארו בבתים ולא כמונו שנפלנו קורבן לממשלה מעורערת שאחרי שחנקה אותנו בסגר שחררה אותנו בחוסר אחריות משווע "לעשות חיים".
איפה היינו?
אה, אוקי.
אחת המשתתפות בסיאנס מחליטה לחמוד לה לצון וכנראה עושה פעולה אשר מכעיסה שד כלשהו ומכאן המשתתפות מבינות שחייהן בסכנה. כמו כן, אף אחד בשום שלב לא חושב להתנתק מהשיחה הזו כדי להציל את חייו.

עם כזו מסגרת עלילתית אמנם קשה לקחת את הסרט הזה יותר מדי ברצינות, אבל כמו קודמיו בסגנון, הוא באמת מאוד כיפי, ולאו דווקא בקטע אירוני או טראשי.
מה שקורה הוא שעל פני פחות משעה זמן מסך, סאוואג' משתמש בכל ארסנל ההפחדות וההקפצות שנודע לאדם במאה שנות אימה קולנועית, ממסדרונים אפלים, תאורת מצלמת פולרואיד, מצלמה שמשמת כתאורת לילה, הקפצה מתחתית המסך, מהצד, שקט ואז מתקפה, כל דבר אי פעם. זה כמעט לרמת הצ'ק-ליסט. חלק עובד, חלק לא, אבל רמת החיבה לז'אנר וההשקעה האמיתית בהפחדה ובאימה, והאמת שגם אפקטים לא רעים כלל, מפרקת את הציניות שמגיעה עם סרט זום על סיאנס אינטרנטי די מהר.
אמנם כבר כמה שעות אחרי הצפייה לא יכולתי להבדיל בין הדמויות, ולא זכרתי מי זו מי, כך שאל תצפו פה לאיזשהם מאפייני דמות מעניינים, תהליכים רגשיים או עלילה מפותלת ומקורית. כלום מזה. רק תצוגת יכולת של הפחדות, וכבונוס – לחיצת המרפק הכי מצחיקה, כנראה שאי פעם, בקולנוע.
מצד שני, הרבה תחרות לא הייתה עדיין.

"וורטצ'ד" – The Wretched

אני אסתכן ואומר שלא שמעתם על הסרט הזה, ואפילו יותר מזה – שלא צפיתם בו. ועם זאת, מדובר באחת ההצלחות הגדולות ביותר של 2020. למעשה, הסרט הקטן הזה של האחים ברט ודרו פירס, ההפקה האמריקאית היחידה של מהדורת אוגוסט, השווה שיא של לא אחר מ"אוואטר" כאשר נשאר שישה שבועות ברציפות בראש טבלת הסרטים המכניסים בארה"ב. ותודה לקוביד-19, ובעיקר לדרייב-אינים שהחזיקו את "וורטצ'ד" (איזה סרט דרייב-אין מושלם, יא אללה) מעל המים. מעל לשלושה מיליון דולר עשה הסרט הזה, מתקציב של 66 אלף בלבד.

מה זה הפלא הזה, אתם ודאי שואלים? קלאסיקת אימה חדשה סטייל ג'ורדן פיל או ארי אסטר שהדביקה רבבות בהתלהבות של אימה חדשה ומקורית? התשובה היא לא. ממש לא. רחוק מזה. זה באמת סרט שהצליח בעיקר בזכות תזמון מאוד מאוד יוצא דופן, אבל לרגע אני לא מתכוון לקחת מהצלחותיו, ומהעובדה שגם הוא מהנה מאוד. אם כי איטי ומסורבל למשך לא מעט מדקותיו.

שואב לא מעט, שלא נאמר יותר מדי, מסרטים כמו "ליל האימה", "דיסטרביה", "סיוט בחדר המורים" ו"סילבר בולט", מעשיית האימה לשמה התכנסנו מתחילה כאשר תיכוניסט צעיר בשם בן (ג'ון-פול הווארד, "באש ובמים") מגיע לבית אביו הפרוד בעיירת אגם קטנה, לאחר שהסתבך עם המשטרה בביתו המקורי, וכעת הוא צריך להעביר את הקיץ בעבודה במעגן הסירות המקומי. אחרי שהוא שומע כמה קולות משונים בלילה, בן מתחיל לחשוד שיש משהו מאוד לא בסדר בשכנים שלהם – זוג צעיר ונאה עם ילד ותינוק – אבל ככל שהוא מנסה לפענח את העניין כך הדברים הופכים למופרכים יותר ויותר, וכמובן שאיש לא מאמין לו.

"וורטצ'ד" משוחק טוב, מבויים היטב ובעיקר בלטה לי המוזיקה האפקטיבית של דווין בורווס. ככזה, אם נופלים עליו במקרה, הוא צפייה טובה למדי. עם זאת, קשה להלל אותו כמקורי במיוחד ולוקח לו המון המון זמן להעביר הילוך. וגם אז, כשהקצב מתחיל לתפוס תאוצה, שוב משהו בולם אותו. זה היה עיקר החוויה שלי מהסרט. זה לא שהיה צריך לקצר אותו, אלא פשוט לא לפספס את המומנטום הטוב שנבנה עם סצנות ממש מרשימות ועלילה מסקרנת (גם אם צפויה בתמונה הכללית).
זה הסרט השני של האחים פירס, והראשון שלהם מזה שמונה שנים. באופן אישי אני לגמרי מתייצב לסרט הבא שלהם, אם יגיע, כי די ברור שיש להם ראש מעניין ויכולת להעביר צמרמורת בגב הצופים. באמת שיש פה כמה אימג'ים נפלאים ועשויים לעילא של אנשים שיודעים את העבודה. בתקווה שבהמשך ימצאו חומר עם יותר מקוריות וישתכללו בתחום הנראטיב. כך או כך, מומלץ לראות בלי ציפיות גבוהות, או בנוכחות מישהו שלא ראה הרבה סרטי אימה בימיו. זה יכול להיות מעניין.

"יאמי" – Yummy

למרבה הצער לא מדובר בגרסה קולנועית לשירו של ג'סטין ביבר, אלא למין מגדל בבל ספלאטרי במיוחד שכולל במאי הולנדי והפקה בלגית שמתרחש במדינה מזרח אירופאית. האמת שרציתי להכניס אותו לאימת החודש של יולי, מכיוון שגם הוא סרט שמתרחש כולו בלוקיישן אחד, אבל הרגשתי שכבר צפוף מדי שם אז הנה הוא הגיע כעת.

לארס דמוואסו (אני לגמרי מאלתר פה על שם המשפחה שלו, Damoiseaux. המשפחה שלי מהולנד ועדיין לא נתקלתי במשהו כזה), בסרטו הראשון באורך מלא, הולך בתלמי פיטר ג'קסון וסם ריימי בקומדיית אימה שמטרתה להוציא מאתנו כמו שיותר קריאות WTF. כדי לעשות זאת הוא מוביל אותנו לבית חולים המתמחה בניתוחים פלסטיים אי שם באזור הזה בו סרטי אימה מתרחשים ("הוסטל"), ובואו נגיד שזה לא מקום שמאושר על ידי ארגון הבריאות העולמי.
זוג צעיר שמגיע לשם לטובת ניתוח הקטנת חזה (של האישה, אם הסתקרנתם) מוצא את עצמו בניסיון להימלט מהמקום יחד עם עוד זרים נוספים כאשר איזו ניסוי בווירוס או משהו משתולל והופך את הנוכחים לזומבים קיצוניים. או משהו, כאמור. באמת שהעלילה עצמה פחות משנה ויותר תרוץ לאימה גופנית, פינים עולים באש, והתשובה לשאלה הבוערת מה קורה אם מכונת שאיבת השומן תפעל הפוך באמצע הניתוח.

"יאמי", שאני לא לגמרי בטוח מדוע זה השם שנבחר לו, עושה די הרבה עם מעט מבחינת הפקה, אבל איפה זה ואיפה "מוות מוחי"? אז כן, יש פה כמה רגעים שמספקים את הצורך המשונה שלנו אוהבי אימה לקיצוניות, אבל הדמויות לא מעוררות חיבה, והסרט עצמו לא נראה שמתעניין בהן, אז הכל עומד על רגליים מאוד לא יציבות. בסופו של דבר הרגשתי שזה פול גז בניוטרל, שאני לא מעורב בשום דבר שנראה על המסך, ושזה בגדול תצוגת יכולת של במאי שאין בה הרבה תוכן.
אבל היי, זה נחשב סרט הזומבים הבלגי הראשון. עוד מעט גם באמת נאמין שזאת מדינה.

"עיר המתים החיים" – City of the Living Dead

עד כה ראיתי בחיי שלושה סרטים של אמן האימה האהוב לוצ'יו פולצ'י, אחד הקולות המשמעותיים ביותר של סרטי הג'יאלו והמתח האיטלקי, ממש באותה שורה כמו דאריו ארג'נטו ומריו באווה. הראשון דווקא לא היה אימה אלא מערבון, "פרשי האפוקליפסה" מ-1975, והוא היחיד שגם כתבתי עליו באופן רשמי. לאחריו ראיתי את אחד מסרטיו המוכרים ביותר "זומבי" מ-1979 (הידוע גם כ"זומבי 2", "אי המתים החיים",  "וודו", "גיהנום הזומבים" ועוד), ואת "דבש השטן" מ-1986.
אמנם שלושה סרטים מתוך פילמוגרפיה של מעל ל-50 סרטים לקולנוע ולטלוויזיה רחוק מלהיות מדגם מייצג, בטח כאשר מדובר ביוצר כל כך משמעותי להרבה אנשים, אבל אני הייתי מאוד קרוב לוותר עליו לנצח. שלושת הסרטים שראיתי לא הרשימו או עניינו אותי בלשון המעטה, כשבמקרה של "זומבי" עוד יכולתי להבין את ההתלהבות מנקודת מבט קאלטית, אבל לא שום דבר שהסעיר או עניין אותי.

במקרה לחלוטין נתתי הזדמנות לסרט נוסף שלו, "עיר המתים החיים" (הידוע גם כ"פחדים" או "שערי הגיהנום"), אותו צילם באיטליה ובארה"ב, ויצא לבתי הקולנוע בשנת 1980. איש לא ידע זאת, אבל אז היו לפולצ'י עוד 16 שנים, ואותן ניצל כדי לביים עוד 16 סרטים שונים, האחרון שבהם ב-1991. קצב לא הגיוני.
בשונה מ"זומבי" ו"דבש השטן", על הסרט הנוכחי לא זכור לי ששמעתי לפני, ולכן ציפיות רבות לא היו לי. בדיעבד, מזל שהקשבתי ליצר שלי, כי עכשיו פולצ'י ואני פתחנו דף חדש. כן, אני אפילו סולח לו על "דבש השטן" למרות שזה אחד הדברים הכי גרועים וחסרי פשר שראיתי בחיי. זה עד כמה ש"עיר המתים החיים" טוב בעיני.

באופן שמאפיין, מסתבר, את כל סרטי אימת החודש של אוגוסט, גם פה כמובן יש עלילה אבל היא באמת לא מעניינת אף אחד, קל וחומר את פולצ'י והתסריטאי שלו דרדאנו סאצ'טי. זה מתחיל כאשר כומר בעיירה אמריקאית קטנה (הסרט דובר אנגלית, לא מעט מדובב בחדר העריכה, כאשר צילומי החוץ צולמו באמריקה והפנים באיטליה) תולה את עצמו וכנראה פותח שער אל הגיהנום. עכשיו יש לקבוצת אנשים משהו כמו יממה לסגור את הפתח לפני חג יום הקדושים, אז ישתלטו על העיירה זומבים או שדים היישר מהעולם שמתחת ואף אחד לא רוצה את זה.
הקו העלילתי הזה הוא לא יותר מתירוץ של פולצ'י לסיקוונסים של אימה וגועל, כמה מהם מהמופלאים שראיתי. יש פה אישה שמקיאה את כל הבפנים שלה בתוך הרכב, בחור צעיר שמקפח את חייו למקדחת שולחן, דימום אמין בקטע מוגזם מהעיניים, סערת הרימות הכי מגעילה שצולמה אי פעם (והיא כל כך ארוכה שהיא יכולה לגרום לצחוק ובחילה במקביל), והמון המון עקירת מוחות. אבל נגיד בשונה מ"יאמי" שהוזכר זה ממש לפני רגע, פה יש תחושה קצת יותר מסודרת ואורגנית יותר. קשה להסביר. בואו נגיד שאם הייתי צריך להמר, הסרט הזה הוא ההשפעה הכי קיצונית על "פלאנט טרור", ואתם יודעים כמה אני אוהב את הסרט הזה.

אמנם התסריט חסר ההיגיון והמחופף הוא זה שמונע מ"עיר המתים החיים" להגיע לפסגות שהוא לגמרי יכל לכבוש, אבל יחד עם "משיח הרוע" ו"אופרה", סרטו הזה של פולצ'י הוא חלק מתגליות הווינטאג' המופלאות ביותר שהגיעו לחיי לאחרונה. אוהבי ספלאטר, ג'יאלו וסתם במאים שיודעים מה הם עושים ולא רואים בעיניים, מן הראוי שיתנו לזה הזדמנות.

לכל מהדורות אימת החודש, לחצו על התגית פה למטה. מזכיר לכם לבקר את דף הפייסבוק "חתולשחור", להיות נחמדים אחד לשני ולצאת להפגין.