• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״מסע בזיכרון״, סקירה

28 באוגוסט 2021 מאת אורון שמיר

יש הרבה מילים בשפה האנגלית שפירושן זיכרון או שנועדו לתאר סוגי זכרונות. בעברית יש אחת, אליה מוסיפים תותבים (אלא אם מדובר בזיכרון בהקשרים של שכול, אז אנחנו אלופים במילים נרדפות). זו הסיבה שהסרט ״Reminiscence״ זכה בישראל לשם ״מסע בזיכרון״, בעוד המילה הלועזית מתייחסת לאופן בו מספר מעלה פרטים מן העבר במוחו ומעבירם הלאה. זו מילה המכילה התייחסות גם להתבוננות, גם לאופן בו פרטים נשמרים אצלנו וגם לנראטיב של זכרונות. כיוון שהנושאים האלה עומדים בבסיסו של הקולנוע כאמנות, הנחתי שיהיה מספיק בסרט הקרוי כך כדי לגרום לי לחבב אותו. גם יו ג׳קמן בתפקיד הראשי זו הבטחה להנאה מבחינתי, בטח אם מציבים אותו בעולם דיסטופי עם אלמנטים של מדע בדיוני.

הסרט מתרחש בעולם בו פני הים עלו מעל ערים אמריקאיות רבות והותירו רק חלקים מהן ראויים להתיישבות. תוצאה של התחממות גלובלית שגם הפכה את הימים לבלתי אפשריים ואת הלילות לזמן האידיאלי לתפקד עבור האנושות. משום מה, זהו גם עולם בו קיים מכשור המאפשר הצצה אל תוך זכרונות של בני אדם, המוקרנים כהולוגרמה תלת-מימדית או על בד אקרן, כמו סרט. הבסיס עתידני אבל העלילה והאווירה הן פילם-נואריות: בלש שחוק חובב קריינות, פאם פאטאל קלאסית, מועדוני לילה ורחובות שטופי ניאון, קונספירציות סביב מי שבאמת מנהלים את העיר וכיוצא באלה. שנת התרחשות העלילה לא נאמרת במפורש, אלא אם פספסתי, אבל מצאתי כאן שילוב בין שנות ה-40 וה-50 של המאה הנוכחית והקודמת. ואם זה עבד ל״בלייד ראנר״ אז למה לא. השאלה הזו אמנם רטורית אבל הסרט עונה עליה באופן חד-משמעי – ככה לא, וגם, לא ככה.

ג׳קמן מגלם את ניק בניסטר, חייל לשעבר שהכישורים שלו בעינויים עודנו והעניקו לו עבודה חדשה כמעין חוקר פרטי. גם המתקן המסתורי שהוא מפעיל עבר התאמה לשימוש יומיומי. מדובר במיכל מים אליו נכנסים לקוחות מחוברים לאלקטרודות, ואותם לוקח ניק למסע במורד שבילי הזיכרון. חלקם רוצים להתרפק שוב ושוב על אותם רגעים, אחרים זקוקים לעזרה פרקטית כמו למשל איתור חפץ שהלך לאיבוד. מיי (רבקה פרגוסון) באה בבקשת עזרה פשוטה אך מקסימה את ניק והופכת לאובססיה עבורו. הוא חושב שהיא שרה בזיכרונה רק בשבילו, מה שאכן מגובה בבחירת השירים, ונחוש לפענח את התעלומה המהלכת. היא מובילה אותו למסע בילוש שכולל גם עבודת רגליים, לא רק צלילה אל מיכל מים מחובר למחשב. ברקע, יש לניק יש חקירה רצינית יותר שדורשת את כישוריו, סביב אחד מעשירי העיר שאולי מעורב בפשע.

זהו הסרט הראשון שכתבה וביימה ליסה ג'וי, הנודעת בעיקר כיוצרת-שותפה של הסדרה ״ווסטוורלד״. היא הביאה עימה כמה אנשי צוות מהסדרה שלה, שלא לומר את כולם: המלחין רמין ג'אוודי (שאחראי גם ל״משחקי הכס״ וסדרות HBO נוספות), העורך מארק יושיקאווה (בעל הג׳וב הבלתי אפשרי של עריכת סרטי טרנס מאליק בעשור האחרון), המעצב האוורד קאמינגס (שהוא די קבוע אצל סודרברג). אפילו הצלם של הסרט, פול קמרון, הוא מי שצילם את פרק הבכורה של הסדרה. בטח גם היו לו ד׳זה וו מסרט אחר שצילם, ״דז׳ה וו״ עם דנזל וושינגטון המפתח אובססיה למכשיר שלוקח אותו אחורה בזמן. השחקניות תנדיווה ניוטון ואנג׳לה סראפיאן, המגלמות דמויות משנה בסרט, גם הן עבדו עם ג׳וי ״בווסטוורלד״. הייתי מספר האם ועד כמה הסרט דומה לסדרה אבל נרדמתי באמצע הפרק השני של העונה הראשונה ונדמה לי שלא התעוררתי מאז.

הבמאית בחרה בתבונה להקיף עצמה באנשים שמכירים את סגנונה ואותה, בבואה לביים סרט שהוא הימור גדול עבור הגופים המממנים. מה שקרוי בהוליווד של ימינו ״מקורי״, כלומר אינו מבוסס על מותג קיים. לפחות לא במוצהר, אפילו אם התקציר והאווירה אולי כבר הזכירו לכם ולכן סרטים קודמים. כמו ״בלייד ראנר״ עליו התרעתי מראש (כולל סצנה בשוק אסייאתי עם מנת נודלס ברקע, אז זו כבר מחווה), שלא לומר ז׳אנרים שלמים. אולי אפילו במאי אחד ספציפי, כזה שאוהב לספר סיפורים על נראטיב וזיכרון, על גברים אבודים ונשים אובדות, עם קצת פילוסופיה ומיתולוגיה אבל באופן נגיש יחסית, רווי אפקטים ומתובל במתח ואקשן. בקיצור, זה נראה כמו ניסיון לעשות סרט של כריסטופר נולאן רק בלעדיו. אולי שילוב בין ״אינספשן״, גם הוא על מסעות בנבכי מוחו של אדם אחר והתעוררות באמבטיה, ו״יוקרה״, עוד סרט בו יו ג׳קמן אוהב להיכנס לתוך אקווריום.

האמת היא ש״מסע בזיכרון״ הוא אפילו לא לגמרי סרט נטול נולאן. זאת משום שהיוצרת נשואה לג׳ונתן נולאן, אחיו של כריסטופר וקולנוען בזכות עצמו. בני הזוג עבדו יחד על ״ווסטוורלד״, וכעת הוא הפיק את סרט הביכורים שלה. אני לרגע לא טוען שזו סיבה לזלזל בה או חושב שקיבלה הזדמנויות תעסוקה על מגש של כסף. העובדות הן שהקריירה שלה קדמה לנישואין שלהם, כשהחלה לכתוב בסדרה ״החיים על פי נד״, ושהתסריט הזה קיים מ-2013 ב״רשימה השחורה״ (מסורת פנים-הוליוודית של דירוג התסריטים הכי טובים שלא הופקו בכל שנה). נדרשה ההצלחה של ״ווסטוורלד״ כדי שתקבל אור ירוק לסרט הביכורים שלה (מאותו אולפן, האחים וורנר ו-HBO התאחדו בעצם לתשלובת וורנר-מקס). בצער, קיים סיכוי שהם מתחרטים על זה.

גם אם לוקחים בחשבון הפצה משולבת בארה״ב, כלומר בכורה בקולנוע במקביל לסטרימינג, הסרט פתח באופן מחפיר בקופות הכרטיסים העולמיות – הוא הכניס עד בערך עשירית מתקציבו, שמוערך ב-55 עד 65 מיליון דולר. הסרט הוא Mid-Budget, כלומר בין קטן תקציב (מיליונים בודדים) לבין עתיר תקציב (מאה מיליון ומעלה, לרוב כפול או משולש), סדר גודל שנעלם מהאופק הקולנועי ושמחתי לראות את שובו השנה. התקציב מאפשר לסרטים הללו להיראות יותר טוב מזבלון ממוצע, מבחינת אפקטים ובעיקר סטים, אבל לא ליפול לתהום הפיקסלים, אליו קופצים ראש רוב הסרטים שעולים מאות מיליונים. אך התחזיות השחורות מתגשמות כעת, ורואי החשבון שהמליצו לאולפנים לרדת מסרטים מעין זה ודאי כבר הכינו את ה״אמרתי לך!״. בידור הוליוודי למבוגרים שאוהבים ללכת לבית קולנוע כנראה יהפוך למצרך עוד יותר נדיר.

בעיניי, מה ש״מסע בזיכרון״ מוכיח הוא לא כמה קשה ליצור סרט מקורי שגם יהיה טוב, אלא כמה זעיר המרחק בין הצלחה וכישלון אמנותיים. מילת המפתח בהקשר של הסרט היא ״כמעט״. זה יכול להיות הסוג הכי מתסכל של סרטים, או דווקא זה בו התחושה שאפשר לראות את כוונת היוצרת מבעד לביצוע המקרטע היא זו שגורמת להמשיך הלאה בצפייה. אפשר לראות שהושקעה מחשבה בבניית העולם, אבל כשחלק גדול מזה נעשה באמצעות קריינות של הגיבור זה פחות עובד. אפשר גם להבין שהעולם המתואר בסרט נועד להיות רק אזהרה קלה מפני התחממות גלובלית, בלי להטיף מדי אלא רק להראות את התוצאות, אבל אם זה מרוקן ממשמעות את המסר כמו רמזור מהבהב בלי כביש תחתיו.

ניתן גם להרגיש שהאווירה העוטפת את הסיפור נועדה לשמש מצע לעלילה הרומנטית שהיא לב הסרט, על השניים שיתעלו מעל לנסיבות כמו בסרטים דיסטופיים אך רומנטיים, דוגמת ״נגד כל הסיכויים״. הצרה היא שרק כמעט האמנתי לרומן הזה, כשם שכמעט התעניינתי באלמנטים הפילוסופיים (ספציפית הרעיון של גורל מול בחירה חופשית שהסרט קצת מחריב בטיפול שלו), או כמעט הוקסמתי מהאזכורים המיתולוגיים (בעיקר סיפור אורפאוס ואורידיקה, שמוסבר מדי וגם לא ממש במדויק). יש גם אקשן כמעט טוב, המוגש בקמצנות (קרב יריות אחד, מרדף בודד שהופך לקרב אחד-על-אחד) וכמובן דמוניזציה של ״העשירים״, כאילו אנחנו עדיין ב-2019 מבחינת תימות מרכזיות בסרטי התקופה.

גם הדמויות רק כמעט שובות את הלב. הן כתובות ומשוחקות באופן שלא מאפשר לבטל אותן לגמרי אבל גם לא להתאהב. הגיבור אינו סתם בלש בעל כורחו, אלא בקושי בלש בהגדרה, אך היוצרת משעינה את מלוא כובד משקלה הדרמטי על משחק עם קלישאות הז׳אנר של הבלש הפילם-נוארי. זה שמכל מדריכי הזיכרון בעיר היא הייתה חייבת להיכנס אל הלשכה שלו, או משהו כזה. ג׳קמן הוא אחד השחקנים שיודעים הכי טוב איך ״למכור״ תפקיד, אבל מאמץ והשקעה אינם חבריו הטובים של הבלש הקולנועי המיוסר והאדיש. לעומתו, פרגוסון אמנם כבר גילמה בהצלחה דמות מסתורית, נחשקת וטרגית בסרטי ״משימה בלתי אפשרית״, שהיוו את הפריצה שלה להוליווד, אבל בקושי מצליחה לשחזר זאת כאן. אולי השמלות מאלנבי היו צעד אחד עמוק מדי אל תוך ארץ הקלישאות? עם הגופיות של ג׳קמן דווקא אין לי בעיה, להיפך. אבל זה כל מה שיש להם במשותף – שניהם נראים כמו כוכבי קולנוע. ייתכן שהיוצרים ראו את ״האמן הגדול מכולם״ וחשבו שהקטעים הכי ראויים לשחזור הם אלה בהם פרגוסון שרה לג׳קמן (הפעם היא שרה בעצמה, אגב).

בעיקר, נדמה שהסרט כושל בחיבורים הבסיסיים, אבל בונה עליהם תילי תילים של עלילה. כאמור, יש בו שני אלמנטים עתידניים, העולם הדיסטופי ומכשיר הזכרונות, אבל הקשר ביניהם קלוש (״בהיעדר עתיד, אנשים התמכרו לעבר״ ממלמל ג׳קמן). אני גם מודה שלא לגמרי הבנתי את ההיגיון של אף אחד מהם. למשל, האופן בו סכרים וגובה פני הים מתנהגים בסרט לא תמיד נהיר. הבחנתי בזה כמעט בכל פעם שהוצגו נופים בלונג-שוטים מרהיבים, שימוש נכון בעיניי באפקטים – ליצירת רקע, לא דמויות. הייתי גם מניח שהאנושות תשתנה קצת יותר מאשר בחירה במגפיים כאביזר ההנעלה הפופולרי, ואני לא בטוח איך זה בדיוק מסתדר עם החום הקשה מנשוא שאמור לשרור בשעות היום. נותרתי עם המון שאלות, למשל כמה זמן לוקח לחלק המוטבע של בנייינים להירקב ולהתפרק, או מה הפרש הגבהים בין מיאמי וניו אורלינס, שניים ממוקדי העלילה.

גם על מכונת חליצת הזכרונות והקרנתם, המכונה באנגלית ״טנק״ במובן של מיכל, אפשר לשיר הרבה יותר מארבע קושיות של פסח. אני אבחר רק אחת שקצת הפריעה לי להנות מן המתרחש, כי פשוט לא ממש הבנתי את הלוגיקה של זיכרון הולוגרמי. כלומר, אין לי שום זיכרון בו אני מביט בעצמי מהצד, כפי שאיני זוכר דברים שקרו בחדר בו לא הייתי נוכח. אם זו הדמיה היא מתקדמת ברמות שלא היו אמורות להשאיר אותה בידיהם של גיבורי הסיפור (אם כי הצצות לשימושים אחרים מופיעות בסרט, ובשיטת הקרנה אחרת בשלב מסויים בעלילה מוצגים זכרונות בגוף ראשון). לסיכום, בתור סרט שנראה מעורר מחשבה, זה נורא מבאס לגלות שככל שחושבים עליו יותר כך הוא הגיוני או אפילו בהיר פחות. לכן, ״מסע בזיכרון״ עדיף בעיניי דווקא כבידור חצי-סתמי, דרומה משעתיים כולל קרדיטים, ממה שהיה אמור להיות – מד״ב אינטליגנטי ומרגש.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.