פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 10: "מלחמת הכוכבים"

את עונת הבלוקבאסטרים של פרויקט מפסידי האוסקר הטוב ביותר התחלנו עם "אמריקן גראפיטי", שניצב במקום ה-51 בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים בארה"ב, בחישובי אינפלציה. מאז עשינו דרך ארוכה עם המון סרטים ויוצרים, ולכן זה די מגניב שאת העונה אנחנו מסיימים בסגירת מעגל עם "מלחמת הכוכבים" (Star Wars), שניצב במקום השני של הטבלה. כך פתחנו וסיימנו עם ג'ורג' לוקאס, אחד האנשים שהכי מזוהים עם שוברי הקופות העולמיים.
"מלחמת הכוכבים" הוא עדיין, וכנראה לנצח, מפסיד האוסקר המכניס ביותר בכל הזמנים. הסרט היחיד שנמצא מעליו בטבלה הספציפית הזו, הוא "חלף עם הרוח", זוכה האוסקר של 1939.

המון מילים נכתבו ותועדו על "מלחמת הכוכבים", אולי יותר מכל סרט בהיסטוריה המודרנית, בטח בזכות העובדה שהמותג עדיין קיים ונוכח. גם בסריטה נכתב עליו לא מעט. מעבר לסקירות שלנו על כל הסרטים החדשים במותג שנעשו בעשור הנוכחי, אתם מוזמנים לחזור לטקסטים של אורון על "אימת הפאנטום", חוויותיו מהשיווד המהולל שנעשה ב-2012, ועל הרביעי במאי – אחד הפוסטים הוותיקים ביותר אצלנו.
כמו עם שאר פרקי הפרויקט (את כולם תוכלו למצוא בסוף הפוסט, כרגיל), לא מדובר בסקירה שגרתית. אמנם בשלבים מאוחרים אחלוק אתכם את דעתי האישית, אם תבחרו להישאר, אבל הרעיון הוא לדבר הפעם על המפלצת הקולנועית הזו בהקשר של הקונצנזוס ההוליוודי והיחס של האצולה הזהובה בזמן אמת, ומה אפשר ללמוד מזה על התרבות הקולנועית אז ועכשיו. רגע קטן וחשוב בהיסטוריה שלנו, אם תרצו.

ומכיוון שזה הפרק האחרון לעונה, אזכיר לכם שחלון ההזדמנויות להשפיע על העונה הבאה (והאחרונה, כפי הנראה) הולך ונסגר. אז אם יש מפסיד אוסקר שתרצו לקרוא עליו בפרק משלו בעונה הבאה, כתבו לנו ב"צור קשר" או בפייסבוק. מתוך שלל ההצבעות ייבחרו עשרה סרטים שירכיבו את העונה. אבל עד אז, אנחנו קופצים לגלקסיה אוסקרית רחוקה רחוקה…

עוד לפני האוסקר…

לאחר ההצלחה המפתיעה של "אמריקן גראפיטי", ג'ורג' לוקאס, אז בן 30, רצה לחזור למקורות האמיתיים שלו, סרטי הפנטזיה והמד"ב. הרעיון היה לעשות סרט חדש בעלילות הגיבור הידוע פלאש גורדון, אבל בעיה בהשגת הזכויות מנעה זאת ממנו והוא החליט ליצור עולם חדש משלו.
אלו היו ימים קריטיים בארה"ב, וגם בהוליווד. ב-1975 הסתיימה מלחמת ויטנאם במה שנראה כמו הפסד (אם כי לא ברור מה היה נחשב ניצחון). מצד שני, שובם של הבנים משדה הקרב המרוחק והחזרה המסתמנת של הדמוקרטים לבית הלבן הביאו רוחות של אופטימיות לרחוב, כאלו שהתערבבו עם טראומת מלחמת היש-ברירה ועם המשבר הראשון של האומה עם הנשיאות בעקבות ווטרגייט וניקסון. תעשיית הסרטים לא ידעה זאת ספציפית באותו הרגע, אבל באותה שנה ממש "מלתעות" שינה את חוקי המשחק ורווחיו חסרי התקדים בקופות הכרטיסים שינו את הפרדיגמה.
לתוך זה נכנס לוקאס עם חלומות גדולים ושאיפות יומרניות ליצור סרט אפקטים רב תקציב שמושפע גם מעולמות ילדותו, גם מסרטים אחרים ("המבצר הנסתר" של קוראסווה הוא הידוע מהם) וגם מהמצב הפוליטי-חברתי. הוא טווה סיפור של טוב מוחלט מול רע מוחלט, בעולם שנשלט על ידי אימפריה מרושעת בעלת כוחות קטלניים, אותה מנסה מחתרת בין כוכבית להפיל. מנהיגת המרד, הנסיכה ליאה, נתפסת על ידי האימפריה, אבל מצליחה לשלוח מסר בתוך דרואיד, והוא נמלט, יחד עם דרואיד נוסף, לכוכב מרוחק שם עליו להגיע אל מתבודד מסתורי בשם אובי וואן קאנובי.
הדרואידים נופלים לידיו של בחור צעיר בשם לוק סקייוור היתום, שחי עם דודו ודודתו מבלי לדעת יותר מדי על עברו המשפחתי. כשהוא מגלה את המסר, הוא יוצא למסע למצוא את אותו אובי וואן קאנובי, ומשם מתחילה הרפתקה להציל את ליאה ואת המורדים על ידי הסתננות למפקדת הרוע, כוכב המוות, ולהרסו מבפנים. אליהם מצטרפים קאובוי חלל קשוח ומקסים בשם האן סולו, והסייד-קיק החייתי שלו צ'ובאקה, והחבורה מתאחדת יחד על מנת לשנות את פני הקולנוע כפי שהכרנו אותם.

לתפקיד הראשי של לוק סקייווקר, בחר לוקאס במארק האמיל בן ה-26, שזוהי הייתה הופעת הקולנוע הראשונה שלו לאחר לא מעט תפקידים בטלוויזיה; הנסיכה ליאה ניתנה לקארי פישר, בתה של השחקנית הידועה דבי ריינולדס ("שיר אשיר בגשם"), בת 20, ובדרכה להיות אחת הנשים המרתקות בקולנוע ההוליוודי המודרני; האן סולו הוא כמובן האריסון פורד, שהיה הכי מוכר (באופן מאוד יחסי) לאחר שכבר צץ בסרטים כמו "השיחה" ו"אמריקן גראפיטי"; לדמותו של אובי וואן קאנובי ליהק לוקאס את אחד השחקנים הטובים ביותר בעולם, אלק גינס, עשרים שנה אחרי האוסקר על "הגשר על הנהר קוואי"; האנטגוניסט של הסרט, הלורד האפל דארת' וויידר, היה שילוב של שני שחקנים – דיויד פראוס על החלק הפיזי, וג'יימס ארל ג'ונס על הביצוע הקולי.
צלם הסרט היה ג'ילבר טיילור (הצלם של "קול דה סאק", "לילה של יום מפרך", "פרנזי" ו"אות משמיים", בין היתר. האיש גאון), המוזיקה של ג'ון וויליאמס, ועל העריכה חתומים ריצ'רד צ'ו, פול הירש ומרשה לוקאס.

אחרי הפקה קשוחה שכללה התמודדות עם הלוקיישנים בתוניסיה והמון אפקטים פרוצי דרך, עליהם הייתה אחראית חברה שלוקאס בעצמו הקים, "אינדסטריאל לייט אנד מג'יק" (ILM), הקאטים הראשונים של הסרט לא התקבלו היטב. לוקאס והמפיק הצעיר גארי קורץ הבינו שהם צריכים לדחות את יציאת הסרט מ-1976 שנה קדימה.
בסופו של דבר תאריך הבכורה של הסרט נקבע ל-25 במאי 1977 בהפצה מצומצמת, לאחר שלא מעט בתי קולנוע חששו לשבץ סרט פנטזיה עם שחקנים לא מאוד מוכרים. אבל בין רגע התברר שהסרט הזה הולך להיות להיט שכמוהו לא היה. הוא עקף את רווחי "מלתעות" תוך חצי שנה, ונשאר בראש טבלת שוברי הקופות במשך 15 שבועות ברציפות. בתום הסיבוב הראשון שלו בבתי הקולנוע הוא גרף 220 מיליון דולר (מעל מיליארד דולר כיום), מתקציב של כ-11 בלבד.
ההצלחה גם גרמה ללוקאס להבין שיש לו פה חומר להרבה יותר מסרט אחד, ושנה לאחר מכן יצא "מלחמת הכוכבים" לקולנוע שוב, הפעם עם תוספת לשמו: "פרק 4: תקווה חדשה".

מסלול ההפסד של "מלחמת הכוכבים"

המועמדים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר באוסקר ה-50 היו:
"ג'וליה" ו"נקודת מפנה" עמדו בראש הרשימה עם 11 מועמדויות לכל אחד, עם נוכחות בכל הקטגוריות המרכזיות.
"מלחמת הכוכבים" ניצב אחריהם עם 10 מועמדויות, גם הוא בקטגוריות הבימוי, הכתיבה והמשחק (שחקן משנה לאלק גינס). ההיעדרות הבולטת ביותר הייתה בקטגוריה הצילום.
"הרומן שלי עם אנני" ו"דירה לשניים", שתי הקומדיות הרומנטיות, קיבלו 5 מועמדויות כל אחת. האחרון לא היה מועמד לפרס הבימוי, ואותו החליף סטיבן ספילברג עם "מפגשים מהסוג השלישי".

הדבר הראשון שמעיד על כך שהוליווד התחילה להכיר בהצלחה קופתית יותר ברצינות, אפשר לראות כאשר משווים את היחס שקיבל "מלחמת הכוכבים" לעומת "מלתעות" שנתיים לפני כן. בשונה מסרט האימה של ספילברג, סרט הפנטזיה של לוקאס הגיע גם לקטגורית הבימוי, התסריט ולאחת מקטגוריות המשחק. בנוסף, במקרה או שלא, ספילברג עצמו היה לראשונה מועמד לפרס הבימוי בזכות סרט מד"ב משלו.
ככזה, אין ספק ש"מלחמת הכוכבים" לא הגיע לאוסקר כאחרית דבר, אלא כאיום אמיתי על הניצחון. הוא צבר בדרך ארבע מועמדויות מרכזיות לגלובוס הזהב (אך זכה רק בפרס המוזיקה), והיה מועמד בפרסי איגוד העורכים, הבמאים והתסריטים. את הראשון הפסיד ל"נקודת מפנה" ואת השניים האחרים ל"הרומן שלי עם אנני".

גם במהלך הטקס עצמו הוא לא נשאר על הספסל. "מלחמת הכוכבים" ניקה את כל הלוח הטכני-אומנותי עם שישה ניצחונות: המוזיקה המקורית, הסאונד, עיצוב התלבושות, העיצוב האומנותי, העריכה והאפקטים המיוחדים.
כך יצא שהוא למעשה הפסיד ארבעה פרסים, שלושה מהם החשובים של הטקס, וכולם לאותו הסרט – "הרומן שלי עם אנני", שהביס אותו בישורת האחרונה עם ניצחון בפרסי התסריט המקורי, הבימוי והסרט.
את פרס שחקן המשנה לקח מאלק גינס השחקן ג'ייסון רוברדס על "ג'וליה", שנה אחרי שזכה על "כל אנשי הנשיא".

הטקס ה-50 היה מאבק דויד בגוליית, לא בשונה (אני מתאר לעצמי) ממה שקרה אחר כן בין "אוואטר" ו"מטען הכאב", ובין "כוח משיכה" ו"12 שנים של עבדות". מצד אחד להיט עצום, אירוע תרבותי שאין שני לו, המילה החדשה בתחום האפקטים והספקטקל הקולנועי שגרם למיליונים להתאהב במסך, אבל גם כזה עם תסריט נאיבי ונטול עומק (יחסית. אל תצעקו עלי) מז'אנר הפנטזיה.
בצד השני, ניצב מול סרט קטנטן על אנשים רגילים, יצירה אישית שנונה של אחד היוצרים המבטיחים ביותר של הוליווד באותה תקופה, כזה שבאמצעים מצומצמים מצליח להיות קלאסי וגם חדשני, והוא כולו אהבה לקולנוע ולאומנות.
מה גם שעד כה רק סרט פנטזיה אחד הצליח לזכות באוסקר ("מסביב לעולם ב-80 יום"), וברור לנו שהאקדמיה היא לא הגוף המתקדם ביותר בעולם. ייתכן ואנשי הוליווד הקלאסית, שהיו אז הרוב באקדמיה, חוו את הסרט הזה כמו שאנחנו תופסים כיום סרטי אנימציה ממוחשבת (היעדרות "מלחמת הכוכבים" מקטגורית הצילום לטובת "לחפש את מר גודבאר" ו"איים בזרם" היא אינדקציה לכך) ואולי נבהלו מהשתלטות של עולם האפקטים המיוחדים על העשייה שלהם.

אז נכון שבסופו של דבר "מלחמת הכוכבים" הותיר את לוקאס בלי אוסקר משלו, אבל הוא לגמרי שלט בטקס מבחינת סך הניצחונות. אחריו היה "הרומן של עם אנני" עם ארבעה פרסים, ואז "ג'וליה" עם שלושה.
מבין שאר מועמדי הסרט, "דירה לשניים" זכה בפרס השחקן הראשי לריצ'רד דרייפוס (הוא צבר פופולריות גם בזכות "מפגשים מהסוג השלישי" באותה שנה), כאשר "נקודת מפנה" קבע שיא אוסקרי חדש, שלא נשבר עד עצם היום הזה, אחרי שהפסיד את כל 11 הקטגוריות שלו.

האם ההפסד היה מוצדק?

במקרה של האוסקר ה-50, התשובה הזו לא יכולה להיות יותר מורכבת, בטח אם מכניסים פנימה הסתכלות דרך נקודת הזמן בה אנחנו חיים כעת.
מהבחינה ההיסטורית, "האובייקטיבית" עד כמה שניתן, יש קייס לשני הצדדים. "הרומן שלי עם אנני" נחגג עד היום כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו, הוא דיבר אל עשרות אלפי בני אדם מאז ועד היום, השפיע על יוצרים רבים, ניסה סוג חדש של נראטיב קולנועי, ויותר מהכל – מחזיק מדהים גם היום. אם מסתכלים עליו רק בתחומי הפריים, הוא לא הזדקן בדקה, והוא עדיין מצחיק ומרגש. באופן אישי אומר שהסיום שלו הוא גם אחד האהובים עלי. בגדול, חפרתי על זה כבר בעבר.
מאידך, זה לא ש"מלחמת הכוכבים" התאדה בזיכרון או משהו כזה. למעשה, הוא כנראה הסרט המפורסם ביותר בכל הזמנים. אמנם טכנית בבתי הקולנוע כנראה שיותר אנשים ראו את "חלף עם הרוח", אבל אם מכניסים פנימה מדיה ביתית, וידאו, די.וי.די וסטרימינג, אני לא מאמין שנמצא משהו שמתקרב אל הסרט של לוקאס. מעבר לכך, הוא שינה את המסלול של הקולנוע המסחרי בכך שמוטט את חומות "הוליווד החדשה" ועזר להכניס את הפנטזיה גם למיינסטרים, ולא רק לעולמות של ילדים. העובדה שהתרבות של היום עדיין אובססיבית אליו ברמה של עצומות אינטרנטיות, זה פסיכי.

וכאן נכנס לתמונה גם העולם שבחוץ. החיים עצמם, אם תרצו. האיש מאחורי "הרומן שלי עם אנני", וודי אלן, לא רק שבייש את נעוריו עם כמה סרטים איומים, אלא גם הביא על עצמו פרובוקציות מאוד לא נעימות שקשורות ביחס אל נשים ושימוש בכוח. אתוודה שבאופן אישי אני לא שוחה בפרטים, מי התלוננה, מי התלונן בשם מישהי וחזר בו, מה נכון ומה לא. ככל הידוע לי אלן מעולם לא הואשם באופן משפטי באונס או הטרדה מינית (לא שזה אומר משהו) אבל בשום אופן לא נראה שמדובר בציד מכשפות, אלא בהשלכות ישירות של התנהלות מאוד מאוד לא נוחה מצדו. אפשר להיכנס פה לדיון שלם על נושא הפרדת היוצר מהיצירה, אבל גם למי שבוחר לראות את הסרטים בזכות עצמם, יש עננה שמרחפת מעל.
ל"מלחמת הכוכבים", וזה אולי משהו אישי שלי יותר מאשר קונצנזוס, יש גם צד אפל. אבל בשונה ממי שהביס אותו באוסקר, זה לחלוטין לא באשמתו. מדובר בכל מה שקשור לפאנדום, ותחושת הבעלות שיש למעריצים על תוכן. כמובן שאין מה לבוא בטענות לכך למי מאנשי "מלחמת הכוכבים", אבל הקהילה שהתגבשה סביב הסרט הזה, בחלקה הקטן אך הרועש, פשוט מרתיעה אותי ובעיני מסבה נזק היקפי.
חוסר היכולת לבקר אותו כסרט, והקדושה שהוענקה לו על ידי מעריצים שעליהם השפיע, היא אחת הסיבות מדוע מעולם לא הצלחתי להתחבר אליו. למרבה האכזבה, זה גם השפיע על איכות המותג עצמו, כאשר הסרט האחרון בטרילוגיה החדשה, "עלייתו של סקייווקר", כבר לא היה סרט אלא מסלול תיקון מכוער של דיסני אחרי הזעם שהפנו המעריצים הכבדים כלפי "אחרוני הג'דיי". זה היה סרט שהוא יותר שרשור טוויטר מפרק חדש במותג אהוב, וגם זה שבישר את הדעיכה. לאחריו נראה שכל מה שיוצא מעולם המפואר של "מלחמת הכוכבים" הוא תוצאה של חשיבה תאגידית וכיבוי שריפות, ולכן הסרטים שיצאו במקביל, "סולו" ו"רוג אחת" לא הותירו חותם ונתפסו כסרטים קרים ומהונדסים, בלי לב.
עם זאת, אי אפשר שלא לציין את הצלחת הסדרה החדשה מעולם "מלחמת הכוכבים", "המנדלוריאן" שלא ראיתי אך נשמע שיש אליה אהבה כנה.

ואחרי שהתייחסנו למה שמסביב, אפשר למקד את העדשה בסרט עצמו, זה שנהגה ונעשה כנגד כל הסיכויים על ידי בחור בן 36, וכל מה שאנחנו יודעים על פנטזיה קולנועית השתנה בעקבותיו.
מותג "מלחמת הכוכבים" איננו קרוב ללבי יותר מדי. ראיתי את כל הסרטים, בהחלט, אבל אף פעם לא המשכתי לסדרות ולמוצרים הנלווים. לכן מבחינתי "פרק 4: תקווה חדשה" הראשון הוא פשוט סרט. חשוב, משמעותי, בעל תהודה, מרשים, פורץ דרך, אבל רק סרט. כמו רבים מני אחרים לפניו ואחריו. עלי הוא מעולם לא הטביע חותם.
צפיתי בו משהו כמו ארבע-חמש פעמים, לאחרונה כשהתכוננתי לבוא "הכוח מתעורר" ואז שוב לקראת כתיבת הפרק, ומה שתמיד מדהים אותי זה כמה ממנו שאני שוכח אחרי כל צפייה. כמובן שאני מכיר את הציטוטים הרבים ואת מהלכי התסריט, אבל לצורך העניין, את "שר הטבעות: שיבת המלך" (שצעיר מ"מלחמת הכוכבים" ב-26 שנה) ראיתי רק פעמיים, ואני יודע בדיוק איזו סצנה מגיעה באיזה רגע, מי עושה מה בכל רגע נתון, וזוכר חלקים נרחבים ממנו בעל פה. הוא נחרט לי בזיכרון באופן מוחלט.
"מלחמת הכוכבים" כמעט תמיד נשטף מעלי, אבל כפועל יוצא אני שוכח איזה סרט מצוין הוא. אני לא חושב שהוא מושלם לז'אנר שלו (כמו נגיד "שודדי התיבה האבודה"), אבל הוא עשוי נפלא, הוא סוחף, מצחיק והדמויות בו נהדרות.

מעבר לעשייה הטכנית, שלה מגיעים באמת כל השבחים (אם כי קצת קשה להיזכר איך זה היה פעם, כי כל המהדורות החדשות הן לאחר שיחזור ושיפוץ), "מלחמת הכוכבים" הוא סרט הרפתקאות מוצלח מאוד. ילדותי במידה, אבל בניית העולם שלו עובדת מצוין, ובאמת יש הרגשה אפית שאנחנו מתמקדים בסיפור אחד מיני רבים בתוך מארג עצום של עלילות מרתקות.
הדרואידים, צ'ובאקה, המילניום פלאקון, כוכב המוות, כולם באמת יציאות מופלאות של מוח יצירתי ויותר מזה – מאוהב לגמרי בז'אנר. זה מדבק, ולמרבה הצער גם משהו שאף אחד מהאנשים שכרגע מחליטים על המותג הזה לא באמת חולק עם לוקאס הצעיר.

גם השחקנים מצוינים, כאשר החולייה החלשה – ואני לא אומר פה שום דבר חדש – הוא מארק האמיל. אין לו עשירית מהכישרון והנוכחות של קארי פישר, האריסון פורד, הפרווה של צ'ובאקה, הסאונד של דארת' וויידר, בוודאי ובוודאי לא עם האיכות של אלק גינס. כנראה ש"מלחמת הכוכבים" היה משתדרג עם שחקן ראשי מרשים יותר, אבל כנראה שזה לא באמת פגם בו. מה גם שהאמיל היה לא רע בסרטים האחרונים, אז בואו פשוט נתייק את זה כהשקעה לטווח ארוך.

מהמקום האישי שלי, יש רק זוכה אחד באוסקר של 1977. זה "הרומן שלי עם אנני". אהבתי ל"מלחמת הכוכבים" שרירה וקיימת, אבל הסרט הקטן והממזרי של וודי אלן הוא באמת אחד האהובים עלי אי פעם. אני לא חושב שניצחון של "מלחמת הכוכבים" היה נתפס כפאשלה אוסקרית – ההפך מזה אפילו – ואנחנו צריכים כנראה להודות לאקדמיה שאף אחד משלושת המועמדים האחרים לא ניצח בסופו של דבר. אבל אם אתם שואלים אותי, האקדמיה בחרה נכון. וחוץ מזה, בהסתכלות רטרואקטיבית, כולם ניצחו.

אף אחד משאר עשרת סרטי "מלחמת הכוכבים" שיבואו (שני ההמשכים, הפריקוולים, הטרילוגיה החדשה ושני הסיפורים המשניים) לא הגיע לקטגורית הסרט הטוב ביותר. למעשה, כל הסרטים הנוספים לאחר "תקווה חדשה", הצטברו לכדי אוסקר תחרותי אחד – לסאונד של "האימפרייה מכה שנית". זהו.
לאחר 1977 ג'ורג' לוקאס נשאר בעולם שיצר, אבל יותר כמנחה ומשקיף מהצד. עד הפריקוולים בין 1999 ל-2005 הוא לא היה חתום על בימוי, אבל כן היה שותף בסרט איקוני אחר  – "שודדי התיבה האבודה", יחד עם ספילברג. את שני הסרטים הבאים בטרילוגיה, "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'דיי", ביימו אחרים, אבל במהלך השנים לוקאס חזר אליהם ושיפצר אותם, לעיתים בניגוד לעמדת המעריצים.
כי זו בחירה שלהם, כידוע.

ובזאת סיימנו את העונה הרביעית והלפני אחרונה (כנראה) של פרויקט מפסידי האוסקר. עוד מעט נתחיל עונה חדשה – אז אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"