פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 3: "סיפור אהבה"

את הפרק השלישי של העונה אצטרך לפתוח בהבהרה, כי לא ככה היו אמורים הדברים להתרחש. על פי מתווה העונה הרביעית, "הבלוקבאסטרים שהפסידו את האוסקר", אנחנו אמורים לטפס במעלה טבלת שוברי הקופות (של ארה"ב בחישובי אינפלציה) החל מהמקום ה-51 ("אמריקן גראפיטי"). מכיוון שבפרק הקודם היינו במקום ה-50 עם "נמל תעופה", הפרק הזה היה אמור לקחת אותנו אל המקום ה-46 שם יושבת לה בנוח "קלאופטרה" גרסת 1963.
אבל, כך הסתבר, קשה מאוד למצוא את הקאט המקורי, זה שהפסיד את האוסקר ל"טום ג'ונס", ומה שנותר כעת הן גרסאות משופצות ומורחבות, שמגיעות עד לאזור הארבע שעות. זה יצר מצב שגם אני לא יכול לראות את הגרסה הרלוונטית לדיון, וגם לכו תראו אתם 240 דקות של הדבר הזה וואלה מה קרה? לכן החלטתי בזאת לפסוח על "קלאופטרה" ולדלג אל המקום ה-41 בטבלה – "סיפור אהבה".
או כמו שאמרה ג'ניפר לופז ב"תא קטלני" לפני שתלשה את הפטמות של וינסנט דו'נופריו? "העולם שלי, החוקים שלי".

אבל הסירו דאגה מליבכם, במקום "קלאופטרה" כבר תכננתי פוסט פיצוי בהמשך העונה, שאני בטוח שתרצו לקרוא הרבה יותר מהכישלון המפואר בכיכובה של אליזבת טיילור.
הקפיצה הזו גם יוצרת סיטואציה חסרת תקדים בתולדות פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – לראשונה שני פרקים רודפים עוסקים באותה שנה. הקודם עסק ב"נמל תעופה", ועכשיו אנחנו כאמור עם "סיפור אהבה", שיחד עם "מ.א.ש" ו"רסיסי חיים" הפסידו ל"פאטון" בטקס ה-43.

זה מצב מאוד יוצא דופן שברשימת 50 שוברי הקופות הגדולים ביותר, בחישוב אינפלציה, נמצא יותר מנציג אחד של קטגוריית הסרט הטוב ביותר. למעשה, זה קרה רק פעמיים נוספות: ב-1965 ("צלילי המוסיקה" ו"דוקטור ז'יוואגו") וב-1973 ("העוקץ", "מגרש השדים"). ההבדל ביניהן ל-1970 הוא שבמקרה שלנו שני הלהיטים ("סיפור אהבה", "נמל תעופה") הפסידו לסרט שלישי. בשתי הפעמים האחרות, הזוכה היה אחד מהצמד.

ורגע לפני שאנחנו שואלים היכן אנחנו מתחילים, כמילות הפתיחה של שיר הנושא המפורסם, אני מזכיר לכם שוב שהעונה הבאה של הפרויקט תהיה כולה בחירות הקהל, ואתם עדיין מוזמנים לפנות אלינו (בפייסבוק או דרך "צור קשר") ולספר לנו על אילו מפסידים הייתם רוצים לקרוא. רק שימו לב שאלו לא סרטים שכבר כתבנו עליהם בהרחבה בעבר. לינקים לשאר העונות והפרקים, כמו תמיד, בסוף הטקסט.
הרשימה כבר החלה להתגבש, אבל ההצבעה תהיה פתוחה לאורך כל העונה הנוכחית אז יש עוד זמן.

וכעת, לחלק האומנותי של הערב ואיך המלודרמה הרומנטית שברה את הקופות כולן אך ב-15 באפריל 1971 נשארה על הספסל.

עוד לפני האוסקר…

אריק סגל היה בן 33 כשכתב את התסריט ל"סיפור אהבה" (Love Story) העוסק באוליבר וג'ני, זוג סטודנטים נאה למראה, המתאהבים עד כלות זה בזו על אף הבדלי המעמדות ביניהם. למרבה הצער, הרומן שלהם קצר מועד בעקבות מחלתה הממארת של ג'ני. זה כמובן לא ספויילר אלא מילולית משפט הפתיחה של הסרט.
האולפן פארמאונט רכש את התסריט לטובת הפקה, ובינתיים עודד את סגל לכתוב גרסה ספרותית של הסיפור שיוכל לקדם את הסרט בבוא הזמן. סגל היעיל סיים את הכתיבה עוד לפני ההפקה, וכך יצא "סיפור אהבה" הספר לאור בפברואר 1970, עשרה חודשים שלמים לפני פרימיירת הסרט. הוא היה לרב מכר ועל כן הציפייה לגרסה הקולנועית הלכה וגדלה.

לשני התפקידים הראשיים לוהקו השחקנים המבטיחים ריאן או'ניל ואלי מקגרו. הוא בן 29, הנער הכל-אמריקאי המושלם, עם ניסיון של עשור בטלוויזיה ושני סרטי קולנוע, ובדרך להיות מכונת רומנים הוליוודית. היא צעירה ממנו בשנתיים בדיוק (שניהם נולדו באפריל), נשואה לאחד המפיקים החשובים בהוליווד (רוברט אוונס) וכבר סומנה כדבר הבא בזכות "להתראות קולומבוס" שנה לפני כן.
הליהוק שלהם היה ממש כאילו היקומים התיישרו על מנת לייצר את פנטזיית אהבת הנעורים המושלמת לתקופה. אך לא פחות חשוב, הסרט הזה טומן בחובו גם את הופעת הבכורה של אחד בשם טומי לי ג'ונס, אז בן 24 (ועדיין נראה בן 60) בתפקיד השותף של אוליבר.

את תפקיד הבימוי קיבל ארתור הילר בן ה-47, אחרי שנים די פוריות בטלוויזיה הקנדית, כאשר בהוליווד הטביע חותם בשיתוף הפעולה שלו עם התסריטאי עטור הפרסים פאדי צ'אייבסקי "האמריקניזציה של אמילי", וכמה קומדיות מצליחות.
עוד איש צוות שיזכה לתהילת עולם בזכות "סיפור אהבה" הוא פרנסיס ליי, מלחין עסוק באותה תקופה, שהנעימה שלו לסרט הייתה לאחת המפורסמות והמוכרות מאז. לאחר ההצלחה יצאה גרסה של המוזיקה עם מילים שכתב קארל סיגמן וביצעו בשתי גרסאות שונות אנדי וויליאמס וטוני בנט. זה חרך את המצעדים.
כיום היא נתפסת כהגדרה האולטימטיבית לקיטש. אבל זה היה בלתי נמנע.

בדצמבר 1970 יצא "סיפור אהבה" לבתי הקולנוע והפך לתופעה. הוא היה לסרט הריווחי ביותר של אותה שנה (לאחריו התמקמו "נמל תעופה", "מ.א.ש" ו"פאטון"), עם מעל 106 מיליון דולר, מתקציב של 2 בלבד. והוא כאמור עדיין מחזיק מעמד עם מיקומו המכובד בחמישים הגדולים אי פעם.

מסלול ההפסד של "סיפור אהבה"

על מועמדי הסרט הטוב ביותר בטקס ה-43 הרחבתי ממש בפרק הקודם, אז הפעם אעשה זאת בקיצור יחסי.
"פאטון" ו"נמל תעופה" הובילו שניהם את רשימת המועמדים עם 10 לכל אחד. "סיפור אהבה" היה במקום השני עם 7 מועמדויות, ולאחריו "מ.א.ש" עם 5, ו"רסיסי חיים" עם 4.

"סיפור אהבה" היה אחד משלושת המועמדים שעשו טריפל בקטגוריות הסרט, הבימוי והמשחק. יותר מכך, המלודרמה הרומנטית נכחה בהכי הרבה קטגוריות משחק באותה שנה – שלוש, לשחקן הראשי (או'ניל), לשחקנית הראשית (מקגרו) ושחקן המשנה (ג'ון מארלי).
המועמדויות הנוספות של הסרט היו בפרס המוזיקה המקורית ופרס לכתיבה, שאז נקרא בשם הקליט "התסריט הטוב ביותר המבוסס על חומר עובדתי או חומר שלא הופק או פורסם לפני", שזה חצי מוזר כי הספר כן פורסם. אני בטוח שלא מעט עורכי דין ישבו על זה אז ב-1970.

למרות שטקס גלובוס הזהב נטה באופן מוחלט לכיוון "סיפור אהבה" – שחטף את פרסי הסרט-דרמה, הבימוי, השחקנית-דרמה, התסריט והמוזיקה (הפסדיו היחידים היו לשחקן-דרמה ושחקן המשנה) – הטקס ה-43 היה ידוע כאחד הצפויים ביותר. "פאטון" הגיע כמנצח כמעט ודאי ממש על ההתחלה.
גם המועמדויות שהרוויח סרטו של ארתור הילר באיגודי הבמאים והתסריטאים, נראה שלא באמת הפכו אותו לאיזשהו איום אמיתי.

ואכן, את פרסי הסרט, התסריט, הבימוי והשחקן הראשי הפסידה המלודרמה לביוגרפית המלחמה המהוללת. אם היה איזשהו קרב צמוד, כנראה היה זה בפרס השחקנית הראשית. אלי מקגרו, שהגיעה כאמור עם גלובוס הזהב ביד, התמודדה מול ארבע שחקניות שאף אחת מהן לא ייצגה מועמד לפרס הסרט. היו אלו גלנדה ג'קסון ("נשים מאוהבות"), ג'יין אלכסנדר ("התקווה הלבנה הגדולה"), שרה מיילס ("בתו של ריאן") וקארי סנודרגס ("יומנה של עקרת בית מטורפת") שבגלובוס הזהב זכתה בפרס השחקנית-קומדיה.
זמן טוב להגיד ש"יומנה של עקרת בית מטורפת" הוא הכל חוץ מקומדיה, והחבר'ה של גלובוס הזהב לא היו מאופסים מעולם, מסתבר.

בסופו של דבר האקדמיה העניקה את פרס השחקנית לגלנדה ג'קסון על הופעתה בעיבוד לקלאסיקה הספרותית, והותירה את מקגרו בעמדת השושבינה. האירוניה היא שלמקגרו, מיילס וסנודגרס זאת תהיה ההזמנה האחרונה אי פעם לאוסקר, כאשר אלכסנדר תהיה מועמדת שלוש פעמים נוספות ותפסיד בכל פעם.
ג'קסון, לעומתן, תחזור לאוסקר שלוש שנים קצרצרות לאחר הזכייה הזו, ושוב תקרא לפודיום כשחקנית השנה, הפעם עם "אהבת החיים".

קטגורית שחקן המשנה הייתה עניין אחר לחלוטין. אני לא בטוח אם ג'ון מילס של "בתו של ריאן" היה ההימור המרכזי, אבל אני מפקפק שמישהו חשב שהשחקן ג'ון מארלי, בתפקיד אביה של ג'יין, יוכל להגיע עד למעמד הזכייה. אמנם אחד הרגעים הכי מאיצי בכי בסרט שייכים לו ("אני מצטער שהבטחתי לה שאהיה חזק בשבילך") אבל זמן המסך שלו היה מצומצם לכדי שתי סצנות וחצי. מארלי, אגב, יעניק שנתיים לאחר מכן את אחת מצרחות האימה מקפיאות הדם של הקולנוע, לאחר שיתעורר במיטתו ויראה שם ראש כרות של סוס יוקרתי בזוכה האוסקר ה-49.
אבל יותר מזה, אני לא לגמרי מבין את ההעדפה במארלי או מול שחקן משנה אחר מהסרט, ריי מילאנד, הוא אביו של אוליבר. הדמות של מילאנד הרבה יותר מאופקת וקשוחה מזו של מארלי, ולכן אין לו באמת רגע סנטימנטלי, אבל מילאנד עושה עבודה מעולה בלהחזיק את הרגשות בפנים ולתת להן רק רגע חולף של נוכחות על פניו הדואגות. הופעה נפלאה, כראוי למילאנד. כזכור, הוא בעצמו זכה באוסקר 25 שנה לפני כן על "סוף השבוע האבוד", מועמדותו היחידה. הגיע לו גם הפעם.
האמת היא שהאוסקר של 1970 היה משובץ באבות דומיננטיים מועמדים, בין אם מלווין דאגלס ב"מעולם לא שרתי לאבי", ריצ'רד קאסטלנו של "מאהבים וזרים אחרים" ושני הפטריארכים של "סיפור אהבה".

זה השאיר ל"סיפור אהבה" את פרס המוזיקה המקורית. אך בשונה משש הקטגוריות האחרות, פה כנראה שלא הייתה לרגע תחרות. פרנסיס ליי הביס את "פאטון", "נמל תעופה", "קראמוול" ו"שדה החמניות" של דה סיקה. זה גם בדיעבד הנכס התרבותי האמיתי של הסרט ולכן יש פה עניין של צדק.
אתוודה שבפעם השמונים אלף שהנעימה הזו מתחילה להתנגן בסרט הזה, שאורכו רק 100 דקות, כבר חשבתי להעביר למיוט את הטלוויזיה כי לא יכולתי עוד, אבל בסדר. גם ככה מנצחים לפעמים.

האם ההפסד היה מוצדק?

עוד לפני שנגיע לענייני טעם ודעה, יש משהו אחד מעניין על האוסקר ה-43 – לכל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר נותרה איזושהי חשיבות תרבותית. כולם, מלבד הזוכה.
נכון, "פאטון" מוזכר כמעט תמיד ברשימת סרטי המלחמה הגדולים, וסצנת הפתיחה שלו (שאיננה קשורה לא תימתית ולא ויזואלית להמשך) מוכרת למדי, אבל לא באמת מתייחסים אליו כיצירה מגדירה או מהדהדת. לעומתו, "מ.א.ש" הפך להיות סדרת טלוויזיה פופולרית ונחשב לאחת הסאטירות הגדולות של הקולנוע, "נמל תעופה" התניע תת ז'אנר של סרטי אסונות שממשיך לחיות גם היום, "רסיסי חיים" היה לאחד מסרטי המפתח של הוליווד החדשה ועזר להפוך את ג'ק ניקולסון לאייקון, ו"סיפור אהבה" הצית את האהבה לרומני נוער סוחטי דמעות.
אני לא באמת יודע האם סרטים כמו "החברה שלי" עם מאקולי קאלקין, "בחירתה של אהבה" עם ג'וליה רוברטס, "סיפור אהבה בלתי נשכח", "ללכת בדרכך", "כל המקומות המוארים" ו"אשמת הכוכבים" הם צאצאים ישירים של "סיפור אהבה" – ומבחינת מבע קולנועי בוודאי שאין לסרט של ארתור הילר שום בשורה – אבל משהו מ"סיפור אהבה" המשיך לחיות גם בשנים לאחר מכן.

כמובן שהשאלה שעולה היא בהקשר עכשווי, האם הסרט מחזיק. האם הוא יותר מפיסת נוסטלגיה או פאנץ'-ליין של קיטש קולנועי?
אם את תשובתי אתם מבקשים (נחמד מצדכם), הייתי אומר של"סיפור אהבה" יש כמה אסים בשרוול, בעיקר מה שקשור לכימיה בין מקגרו ואו'ניל. הם זוג נפלא ביחד, יפים שאין לתאר, ועל אף שהסרט מאוד דל בהעמקה פסיכולוגית ודוחס לא מעט במאה דקות, אפשר להאמין להם שהם מאוהבים עד למעל האוזניים. הסצנות הראשונות שלהן אפילו מעט אהרון סורקניות (הסצנה הראשונה שאחרי הכתוביות היא לגמרי סצנת הפתיחה של "הרשת החברתית"), והדינמיקה שלהם יציבה אפילו 50 שנה אחרי.

עוד דבר שהופתעתי לגלות הוא שהסרט הרבה פחות היסטרי ממה שתיארתי לעצמי. מספיק להיזכר בסרטי מחלות אחרים כמו "תנאים של חיבה" ו"מגנוליות מפלדה" כדי לראות איך אפשר להעלות את המחוגה עד ל-11 (או שפשוט זאת ההשפעה של שירלי מקליין, לכו תדעו). אבל באופן יחסי לדרמה שב"סיפור אהבה", הקולנוע שלו יחסית מאופק. שלא נאמר רדום. שלא נאמר לא קיים. ואוקי, הנה הגענו לחלק הבעייתי.

המהירות והחיפזון שבה הסרט מסופר פוגמת בו באופן קיצוני. זה נראה כמו שרטוט של רומן שמדלג קדימה רק לרגעים החשובים, ולא מספיק לתת נפח. זה כמעט מרגיש כמו בדיחה לפעמים. הבימוי גם לא מתאמץ יותר מדי.
מה שהכי הפתיע אותי הוא שהסרט זכור כסיפור של שני אנשים, ויותר מזה, אלי מקגרו מקבלת קרדיט אפילו לפני או'ניל. זה שקר בפרסום. מה שקורה בפועל הוא שמדובר בסיפור על בחור צעיר שמתאהב, בעקבות זאת מאבד קשר עם אביו, מנושל מהונו, ומגלה שאשתו האהובה חולה במחלה סופנית – והוא רק בן 25. כל השאר הם לוויינים סביבו.
"סיפור אהבה" הוא אך ורק מנקודת המבט של אוליבר, שזה די הגיוני כי הוא שער הכניסה שלנו לסרט ויש לו וויס-אובר שפותח את העלילה, אבל למי שחשב אחרת, דעו שהדמות של ג'ני ממש לא קיימת.

לא רק שאין לה שום סצנה בלי אוליבר (בזמן שלו יש קווי עלילה שאינם קשורים אליה) וכל הפעולות שלה מתייחסות ישירות לפעולות שלו, אנחנו לא חווים אותה מתמודדת עם שום דבר. אולי זה בגלל שהיא – וזו כבר בדיחה ידועה – חולה ב"מחלת הסרטים הישנים", כזו שהיא אמנם סופנית, אבל מאדך גורמת לך להיות יפה יותר ככל שמצבך הבריאותי מתדרדר, אז לא באמת אכפת לה.
גם כייצוג של מחלה ברור שהסרט הזה הוא שטות מוחלטת. לא נראה לי שמישהו נכנס לכאן בשביל לחוות את אימת קריסת הגוף במלא זוועותיה, אבל לא רק שאנחנו לא יודעים במה לקתה ג'ני (מה זה מעניין? זה לא קשור לאוליבר. הוא יהיה עצוב באותה מידה בין אם זה סרטן, אלצהיימר, טרשת נפוצה או שלבקת חוגרת) ההיגיון בהתפתחות המחלה והשפעותיה לא קיים.

וזה החלק הכי משונה. כי עם כל הכאב של אוליבר –  בעצם לשום דבר אין באמת משמעות. לשניים אין ילדים, אז אוליבר לא צריך להתמודד עם דבר מלבד האבל על אשתו אותה הכיר בערך כמה? שנתיים? וברור שאבא שלו עדיין אוהב אותו ויחזיר אותו לחיק המשפחה ברגע הראשון. שנתיים אחרי האירוע, אוליבר יכול לחזור למסלול בלי להתבלבל (יכול להיות שזו הסיבה שסרט ההמשך, "הסיפור של אוליבר", נכשל נחרצות). ככזה אני לא מאוד מתרגש מכל הסיפור הזה. השנה הקשה בחייו של אוליבר, סטודנט חתיך ועשיר שלא באמת צריך לדאוג לכלום, זה לא הנראטיב המרתק ביותר אי פעם.
היחיד שנותר אומלל ומאחור הוא אביה של ג'ני, שאיבד את כל מה שהיה לו, אבל בסדר נו, אתם לא מצפים שנסגור כל קו עלילה, נכון?

ועל כן, אחרי שני טקסטים ארוכים בהם החטפתי ל"פאטון" – הן בפרויקט הזוכים והן בפרויקט המפסידים – ובידיעה מוחלטת שהסרט הטוב ביותר של אותה שנה היה "מ.א.ש" – מהפך!
מול "סיפור אהבה" הנה אני מכריז בזאת שהניצחון של "פאטון" היה בהחלט מוצדק. עם אוסקר אחד ושבע מועמדויות, "סיפור אהבה" קיבל הרבה יותר משמגיע לו.

לאחר "סיפור אהבה" אלי מקגרו התגרשה מהמפיק רוברט אוונס ומצאה נחמה בסטיב מקווין, יחד כיכבו ב"הבריחה" המצליח. היא לא הופיעה בהמון סרטים, אבל ידעה לבחור אותם בקפידה. ב-1985 הצטרפה לצוות של "שושלת" אך החזיקה שם 13 פרקים בלבד. היא עדיין אתנו, אבל הקרדיט האחרון שלה בקולנוע היה ב-1997.
ריאן או'ניל הפך להיות כוכב מנצנץ מאז, בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם פיטר בוגדנוביץ' ופולי פלאט, "מה נשמע, דוק?" ו"ירח מנייר". תפקידו המוכר ביותר הוא כנראה של בארי לינדון במאסטרפיק של קובריק. או'ניל עדיין חי ופעיל, אך לאוסקר לא חזר מאז "סיפור אהבה". מה שכן, בזכות "ירח מנייר" בתו טייטום שברה אז שיא לשחקנית הצעירה ביותר שזוכה באוסקר תחרותי. לפי מה שהבנתי ריאן לא השתגע על זה.
ארתור הילר הלך לעולמו ב-2016, כאשר הוא בן 92. הוא הספיק לעשות עוד סיפור אהבה שובר גבולות ב-1982, "לעשות אהבה" היה שמו, והוא היה אחד מהסרטים הראשונים מאולפן הוליוודי שעוסקים ברומן להט"בי. זה לא היה סרט מוצלח במיוחד, אבל תודה על הכוונות הטובות.

בפרק הבא אנחנו הולכים ממש שנה אחת אחורה, לסרט שאני לא יכול לחכות לחזור אליו שוב. בינתיים אני מזכיר בכם לחשוב על אילו מפסידים תרצו לקרוא בעונה חמש, וגם לספר לנו על כך. שנדע.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה