• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 7: "מילדרד פירס"

18 באוקטובר 2021 מאת אור סיגולי

אחרי ארבעה פרקים שעסקו בהוליווד המודרנית, אנחנו שבים לרגע אל התקופה הקלאסית יותר (למרות שאלו בוודאות הפרקים שאתם פחות אוהבים, אם לשפוט על פי מונה הכניסות) ואל האוסקר הצעיר – בן 18 בסך הכל. הימים הם שלהי מלחמת העולם השנייה, כמו כל דבר אחר בעולם המערבי גם תעשיית הקולנוע במשבר מוראלי, ותמונת המועמדים והזוכים מתחילה להשתנות. זו גם השנה השנייה באוסקר שבה מועמדים רק חמישה סרטים לפרס הגדול.

בפרויקט המפסידים (לינקים לכל הפרקים בסוף הפוסט, כרגיל) טרם נגענו ב-1945, שכמובן הייתה חלק מעונת הזוכים אז כתבתי באריכות על הזוכה הראשון של בילי וויילדר, "סוף השבוע האבוד". הסרט לשמו התכנסנו הוא "מילדרד פירס" (Mildred Pierce) שעלי להתוודות שהשלמתי רק לאחרונה לקראת הפרויקט, סותם חור די משמעותי בהשכלה הקולנועית שלי.
סרטו של מייקל קרטיז אמנם הפסיד, אבל אפשר לומר שהוא המועמד המפורסם ביותר מהשנתון שלו. את מקומו בקאנון הרוויח, אכתוב בסיכון של להקטין ממנו מעט, בעיקר בזכות השחקנית הראשית שלו, שתקבל הרבה מקום בפרק הזה, המספר על זכייתה היחידה.

עוד לפני האוסקר…

ג'ואן קרופורד היא אחת הנשים המרתקות ביותר בהיסטוריה ההוליוודית, כזו שהפכה לאייקון ואפילו לאובססיה תרבותית. סיפור החיים שלה ומאבקה לטפס לפסגת תעשיית הסרטים, הביאו להתעסקות בלתי פוסקת של אוהבי הקולנוע, במיוחד ההוליוודי. זה ממשיך עד היום, למרות שהיא כבר איננה עמנו כבר מעל לארבעה עשורים. דמותה של קרופורד האישה הונצחה כמובן בסרט "אמא יקרה" בה גילמה אותה פיי דאנווי, ולאחרונה דרך ג'סיקה לאנג במיני-סדרה "אויביות: בטי וג'ואן" של ריאן מרפי, שאני לא מפספס הזדמנות להפציר בכם לראות, מי שטרם עשה זאת.
קרופורד נולדה בטקסס בשם לוסיל פיי לאסור, בשנה שאף אחד לא יודע בוודאות איפשהו בעשור הראשון של המאה העשרים. היא תמיד רצתה להופיע, וחלומה הגדול הראשון היה להיות רקדנית עד שתאונה מצערת מנעה ממנה קריירה מקצועית. היא התגלגלה לתיאטרון, וב-1924 חתמה על החוזה הראשון שלה ב-MGM. החל מהשנה שלאחר מכן, קרופורד, מלאת מוטיבציה ורצון להיות הגדולה ביותר, התחילה להופיע בכמות כמעט לא סבירה של סרטים. משהו כמו ממוצע של 5-6 בשנה. בפרויקט הזוכים הוזכרה בזכות הופעתה ב"גראנד הוטל" מ-1932.
אל תוך שנות השלושים, בשלב שבו התקרבה לגיל ארבעים שהוא כידוע מכת מחץ לכוכבות הוליוודיות, הקהל החל להפנות לסרטיה את גבו, והיא נחשבה ל"רעל קופות". לא מוכנה לקבל את רוע הגזרה, ואת התפקידים ש-MGM הציעו לה, היא הצליחה להתנתק מהחוזה הכובל שלה לקראת סוף שנות הארבעים, ועברה לוורנר. ההתחלה שם הייתה די מקרטעת, אבל אז קרופורד שמעה על העיבוד המתוכנן לספרו של ג'יימס מ. קיין, "מילדרד פירס", וידעה שהיא חייבת את התפקיד הזה כדי לשקם את הקריירה שלה, זו שנראה שמתקדמת לסוף בלתי נמנע.

מייקל קרטיז, הבמאי שזה אך זכה באוסקר על "קזבלנקה", לא רצה את קרופורד. אבל זה לא עזר לו. היא נאבקה, כפי שעשתה בכמעט כל שלב בקריירה שלה, ולבסוף ניצחה. היא לוהקה לתפקיד הראשי של מילדרד, עקרת בית אומללה מהפרברים, שכל מה שמחזיק אותה הוא האהבה לשתי בנותיה, וידה וקיי. כאשר הקטנה, והחמודה יותר, מתה מדלקת ריאות, ובעלה עוזב אותה, מילדרד מחליטה להשקיע את כל כולה בבתה הבכורה, ויוצאת לעבוד. היא נכנסת לעולם המסעדנות, ובמו ידיה בונה פרנצ'ייז מצליח, אך מגלה ששום דבר לא יכול לספק את וידה המפלצתית. היא מנסה להתכחש אליה, אבל התכונות האימהיות שלה לא מאפשרות לה לעשות זאת, מה שמוביל לתוצאה טראגית להדהים.
הרבה השתנה בעיבוד של התסריטאי רנדל מקדוגל לספר שיצא בשנת 1941. העלילה, שבספר מתפרשת על כמעט עשור, צומצמה במיוחד, כמה דמויות מצאו את עצמן מחוץ לסרט, וקוד הצנזורה שכופף את ידיה של הוליווד באותן שנים אילץ את מילדרד ו-וידה לפגוש גורל קצת אחר מזה שכתב קיין.

לצד קרופורד, לוהקו אן בליית' בת ה-17 לתפקיד וידה המפונקת ואיב ארדן כאידה, חברתה הטובה של מילדרד. הגברים בסרט היו ברוס בנט כבעלה הראשון, ג'ק קרסון כידידה הוותיק, וזכרי סקוט כבעלה השני. עוד בקאסט בולטת בקולה באטרפליי מקווין, שעושה פה תפקיד קטן אך מוצלח, כזה שאפילו יכול להשכיח את הופעתה כפריסי הבלתי נסלחת מ"חלף עם הרוח".
את הסרט הפיק ג'רי וולד, הלחין מקס סטיינר האגדי ("קזבלנקה", "חלף עם הרוח"), צילם ארנט הלר האגדי לא פחות ("חלף עם הרוח", "מרד הנעורים") וערך דיויד ווייסברט ("חשמלית ושמה תשוקה").

כשיצא הסרט לבתי הקולנוע, בספטמבר של 1945, התברר שקרופורד ידעה בדיוק על מה היא נלחמת. הסרט נגע בנקודה מאוד בוערת של החברה האמריקאית – כאשר הגברים נלחמו והנשים לפתע מצאו את עצמן ככוח עבודה משמעותי, מקבלות הזדמנות לבנות חיים עצמאיים – היה להצלחה עצומה, שיקם את הקריירה שלה לחלוטין, וכמובן הצליח לקבל את חיבוק האקדמיה. העניין הוא שזה עבד לקרופורד יותר מאשר לכל אחד אחר.

מסלול ההפסד של "מילדרד פירס"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-18 היו:
"הפעמונים של סיינט מרי", סרט ההמשך לזוכה האוסקר "הולך בדרכי", הוביל את הרשימה עם 8 מועמדויות, נוכח בכל הקטגוריות המרכזיות (כולל פרסי המשחק הראשיים) מלבד אלו של הכתיבה.
"סוף השבוע האבוד" ניצב מאחוריו עם 7 מועמדויות, בלי לפספס אף קטגוריה חשובה.
"מילדרד פירס" ו"בכבלי השכחה" צברו 5 מועמדויות כל אחד, זה הראשון ללא פרס הבימוי, וזה השני ללא פרס על כתיבה.
"הרימו עוגן" היה האחרון עם ארבעה פרסים, ללא בימוי או תסריט, אך כן זכור כמועמדות היחידה לפרס השחקן של ג'ין קלי.

אם לשפוט לפי רצף הזוכים שקדם לטקס שהתקיים ב-27 בינואר 1946, הזוכה היה אמור להיות "הפעמונים של סיינט מרי" די בקלות. עם זאת, ממש באותה שנה חל איזשהו שינוי בתפיסת האקדמיה. על אף שבמהלך ימי המלחמה הסרטים הזוכים היו רומנטיים וסנטימנטליים, או לפחות כאלו שבאו להפיח תקווה וגאווה בקהל האמריקאי ("מה יפית עמק נוי", "גברת מיניבר", "קזבלנקה", "הולך בדרכי"), עם סיום המערכה והניצחון של בעלות הברית נדמה שהיה אפשר להתמודד לראשונה עם הכאב והאימה של מלחמת העולם השנייה, ותוגה אמיתית מצאה את דרכה לאוסקר. תוכלו לקרוא על כך בפרויקט הזוכים.
"סוף השבוע האבוד", בקלות הסרט הכי מדכדך שזכה באוסקר מאז "במערב אין כל חדש" ב-1930, היה הזוכה הגדול עם פרסי הסרט, הבימוי, השחקן הראשי והתסריט. הוא גם סחף את פרסי גלובוס הזהב של אותה שנה, ואת פרסי המבקרים של ניו יורק.
הסרטים האופטימיים והקלילים של קטגורית הסרט, "הפעמונים של סיינט מרי" ו"הרימו עוגן", יצאו מהטקס רק עם זכייה אחת. הקלטת סאונד לראשון, ומוזיקה למחזמר לשני.

"מילדרד פירס" היה חלק מאגף הסרטים שבהחלט ייצגו את הלך הרוח של פוסט המלחמה, ואולי גם היה יכול לצבור על כך מספיק נוכחות כדי לזכות, אבל שני דברים נראה שעמדו בדרכו. הראשון הוא שבמאי הסרט מייקל קרטיז זכה ממש כמה שנים לפני כן (לעומת בילי וויילדר שהפסיד לאחרונה על אחד מסרטיו האהובים "ביטוח חיים כפול") ואולי הוליווד לא רצתה להכתיר אותו כל כך מהר בשנית.
החיסרון השני של הסרט, ובעיני היותר משמעותי בעיני בהקשר של האוסקר, נמצא כבר בשם שלו: הנראטיב הוא כולו של אישה אחת, מילדרד כמובן, ועל אף שהפרס קיים רק 18 שנה אנחנו כבר יודעים היטב מהי העדפת האקדמיה. לא מפתיע בהתחשב בקבוצה המאוד הטרוגנית שמרכיבה אותה. מאז הוקם הפרס, לא היה אף סרט שעוסק באופן בלעדי באישה שזכה בפרס הסרט, להוציא את "חלף עם הרוח", וגם שם לדמותו רט באטלר היה משקל רב. אפשר כמובן להתווכח על "ברודווי מלודי" (לגמרי סיפור של אישה, אבל הגבר מקבל קרדיט של שחקן ראשי ופותח את הסרט) או "רבקה" ו"גברת מיניבר", בהם האישה מאוד משמעותית, אבל לגבר יש נוכחות מרכזית.
"מילדרד פירס" הוא סרט על נשים, והאקדמיה הדגישה זאת יותר כאשר הסרט הועמד לשלושה פרסי משחק, רק לגברות: ג'ואן קרופורד בתפקיד הראשי, ואיב ארדן ואן בלית' בקטגוריית המשנה. שלושת הגברים של הסרט – ג'ק קארסון, זכרי סקוט וברוס בנט – נעדרו מהרשימות.

לפני האוסקר עצמו "מילדרד פירס" הוזכר במהלך השנה רק בהקשר של ג'ואן קרופורד, שקיבלה פרס מטעם הנשיונל בורד אוף רוויו ומועמדות מאיגוד המבקרים של ניו יורק. הוא לא קיבל שום דבר מגלובוס הזהב (אינגריד ברגמן של "הפעמונים של סיינט מרי" זכתה בפרס השחקנית), ולכן קשה להאמין שמישהו הימר עליו לסחוף את הטקס בסופו של דבר. גם שיוכו לעולם המתח והנואר לא לגמרי עזר לו. בסופו של דבר הפסיד את פרס הסרט והתסריט ל"סוף השבוע האבוד", את שחקניות המשנה לאן רוויר ב"קטיפה לאומית", ופרס הצילום ל"תמונתו של דוריאן גריי". בהקשר הזה אומר שמאכזבת למדי היעדרותו מקטגוריית "עיצוב אומנותי לצילומי פנים בשחור לבן". בהחלט הגיעה תשומת לב לעבודתו של אנטון גרוט בעיצוב החללים עמוסי הפרטים.

זכייתו היחידה של הסרט, זו שהדהדה אותו לתפארת ההיסטוריה ההוליוודית, הייתה לג'ואן קרופורד, אותה אישה ששרטה ונשכה את דרכה למקום אליו הגיעה. קרופורד הביסה את אינגריד ברגמן (על "הפעמונים של סיינט מרי", שהופיעה גם ב"בכבלי השכחה"), גריר גארסון ("עמק ההכרעה"), ג'ניפר ג'ונס ("מכתבי אהבה") וג'ין טירני ("השאר אותה לשמיים"). זאת האחרונה הייתה היחידה ממתחרותיה של קרופורד שטרם זכתה בעבר.
גם לקרופורד הייתה זאת המועמדות הראשונה לאוסקר. היא, אגב, לא הגיעה לטקס כי חשבה שתפסיד ורצתה למנוע מעצמה את "ההשפלה" של ההפסד. קלאסיק ג'ואן.

האם ההפסד היה מוצדק?

צריך אולי להתחיל בכך שהמועמדות של "מילדרד פירס" לפרס הסרט נושאת עמה כמה דברים חיוביים באופן אובייקטיבי, בעיקר בזכות הדברים שמנעו ממנו את הזכייה. כמו שהזכרתי מקודם, סרט שעוסק באופן בלעדי בנשים לא תמיד הגיע למעמד הזה. באופן כללי סיפורן של נשים שלוקחות עצמאות על חייהן הוא נראטיב נדיר, ויפה שהעולם אימץ אותו אז. מעבר לכך יש בו גם ייצוג מאוד אוהד ומתקדם של נשים-ללא-גברים, במיוחד דרך הדמות של אידה על ידי איב ארדן גונבת ההצגה – אישה שלא מחכה או רוצה להיתמך בגבר או לבנות משפחה.
בנוסף, גם השיוך של הסרט לעולם המותחנים והנואר (אם כי אפשר להתווכח על זה, וכך אעשה בקרוב) הופך את העניין הזה להכל חוץ ממובן מאליו. כך שבהסתכלות לאחור בהחלט נראה שהאקדמיה זיהתה משהו נכון, כי הסרט קיבל מעמד של קלאסיקה באופן כזה או אחר, או לפחות אחד הסרטים הבולטים של תקופתו. אפשר אפילו לומר שמתוך רשימת המועמדים של 1945 הוא הסרט המפורסם והידוע ביותר, אך ייתכן וזה קשור יותר למורשת של זוכת האוסקר שלו מאשר לאיכויותיו. שוב, לגמרי ניתן לוויכוח.

"מילדרד פירס" מתחיל נפלא. הוא ממש פנטזיה לאוהבי נואר וקולנוע ישן. הסרט נפתח במה שנראה כמו רצח, או לפחות הריגה, והוא כולו מעוצב על ידי צללים מאיימים, ארכיטקטורה מבוכית ומפותלת, ומתח שעובד היטב. מבחינת המבנה הוא מזכיר כמובן את היצירות המהדהדות "ביטוח חיים כפול" ו"האזרח קיין" (ולאחריו גם "שדרות סאנסט") – מוות מסתורי שלוקח אותנו אחורה אל השתלשלות העניינים שהובילה אליו.
מה שהפתיע אותי הוא שלאחר האקספוזיציה הזו, הסרט לגמרי נוטש את הקונספט הוויזואלי-תימתי הזה והופך להיות מלודרמה הוליוודית תבניתית למדי. לכן אני קצת נאבק בשיוך שלו כפילם נואר, או אפילו כמותחן, כי באמת שזה נכון רק לדקות הראשונות והאחרונות שלו. בין לבין זה פשוט סיפור של אישה שמנסה לעשות את הדבר הנכון, המובא לנו באופן די ישיר וגם אם בהחלט עשוי לעילא, הוא לא מתחכם ולא מאוד מסוגנן. הצילום, המיזנסצנה והעיצוב ממשיכים להיות מצוינים לכל אורכו, אבל אין פה שום דבר שזועק יצירה קולנועית גדולה. יותר כמו מלודרמה הוליוודית מיומנת.

את כל אלו, והדברים הבאים שאגיד, אולי כדאי שאסייג בגלל איזשהו קונטקסט מסויים שנוצר לא לגמרי באשמתי, או באשמת הסרט, כי האמת היא שזו לא החשיפה הראשונה שלי לסיפורה של מילדרד פירס. זה קרה בזכות המיני-סדרה זוכת הפרסים שעשה טוד היינז על פי הספר ב-2011, כאשר את התפקיד הראשי לקחה על עצמה קייט ווינלסט.
לא מאוד אהבתי את המיני-סדרה ואין לי זיכרונות טובים מדי ממנה, אבל בעקבותיה הכרתי את העומס העלילתי של הספר המפותל ואת העושר הפסיכולוגי של הדמויות הראשיות בו. זאת הייתה הפריבילגיה של יצירה שאורכה מעל לחמש שעות, משהו שלא היה אפשרי לגרסת 1945 בת 110 הדקות.
לכן, החוויה שלי מהסרט הייתה של קצרנות. כמו גרסת הספר לטובת בחינות בגרות, כזו שפשוט מדלגת לאירועים החשובים, מוותרת על הנפח והמשקל. בתסריט של הסרט קפיצות הזמן מצד אחד גדולות מאוד, מצד שני משך העלילה כווץ כך שהכל מרגיש נמהר ושטחי.

וזה מביא אותי גם לאטרקציה העיקרית של הסרט, הופעתה של ג'ואן קרופורד, שנחגגה לא רק ב-1945 אלא גם זכורה מאז כאחת הגדולות של התקופה ואחת מזכיות האוסקר המוצדקות. בהקשר הזה אומר מראש שלא צפיתי בשאר המועמדות לצדה של קרופורד, כך שאינני יכול לדבר בהשוואה, אבל באמת שלהוציא את אלמנט הקאמפ לא לגמרי הבנתי את החיבה היתרה.
אני מצאתי את ההופעה של קרופורד לא אמינה ומלאכותית, ואני לא יכול אפילו להאשים בכך את התקופה בה נעשה הסרט. אנחנו בימים שאחרי אינגריד ברגמן, איירין דאן וגריר גארסון, כך שאנחנו יודעים משחק טוב מהו גם במסגרת העשייה הקלאסית. שלא נדבר על כך שלפעמים זה יכול לעבוד מדהים גם כשזה גדול מהחיים, ע"ע ויויאן לי. משהו בהופעתה של קרופורד ב"מילדרד פירס" מעושה נורא, כאילו היא באה לשחק, לא לברוא דמות. בעיני כל שאר השחקנים בסרט – הגברים והנשים – טובים ממנה בהרבה. מכל האכזבות שלי מסרטו של קרטיז, זוהי אולי הגדולה מכולן.

מבחינת ההיסטוריה, יכול להיות שזכייה של "מילדרד פירס" על פני "סוף השבוע האבוד" תהיה הגיונית יותר. לא כי סרטו של וויילדר רע, להפך, אלא שהוא פשוט קצת נעלם בתוך הפילמוגרפיה המפוארת של הבמאי. "מילדרד פירס", לעומת זאת, נותר חזק יותר בזיכרון הקולקטיבי. עם זאת, אם להעמיד את השניים זה מול זה, רק אחד מהם הזדקן היטב, והוא הזוכה של 1945. כך שבעיני לפחות, כן. ההפסד היה מוצדק.

…אחרי האוסקר

הקריירה של ג'ואן קרופורד התייצבה לאחר מכן, והיא הייתה מועמדת פעמיים נוספות (ב-1947 ו-1952) אך הפסידה. עם זאת, בהסתכלות היסטורית, היא לא הופיעה ביותר מדי פרויקטים ששרדו היטב – או בכלל – מאז, להוציא את הופעות הקאמפ ב"ג'וני גיטר" ו"מה קרה לבייבי ג'יין". אבל בחייאת, אתם לא צריכים אותי בשביל זה, לכו לראות "אויבות: בטי וג'ואן" בבקשה. ואם כבר, אין צורך לראות את "אמא יקרה". סרט לא טוב שגם לא מועיל לאיש.

אן בליית' הצעירה המשיכה לשחק בכמות בלתי נתפסת של סרטים עד סוף שנות השישים, כאשר את העשור האחרון של הקריירה שלה הקדישה בעיקר להופעות בטלוויזיה. לפי מה שאני מבין בליית' עדיין עמנו, היחידה מהקאסט שלא הלכה לעולמה, והיא כבר בת 93. אנחנו מאחלים לה עוד שנים ארוכות ובריאות.
המועמדת הנוספת מהסרט, איב ארדן, המשיכה לעבוד עד סוף שנות השמונים, שנים ספורות לפני שנפטרה ב-1990 והיא בת 82. הופעתה המזוהה ביותר אחרי "מילדרד פירס" היא כנראה כמנהלת התיכון ב"גריז".
גם לבליית' וגם לארדן זו הייתה המועמדות הראשונה והאחרונה לאוסקר.

מייקל קרטיז להמשיך להוציא סרטים בקצב מטורף של שלושה-ארבעה בשנה, ממקם את עצמו כאחד מענקי הוליווד הקלאסית, וגם זוכה למעמד של אדם די נוראי לעבוד אתו. הוא נפטר ב-1962, בגיל 75.

בשלושת הפרקים הבאים, והאחרונים של העונה, כנראה שאתרכז בסרטים מודרניים יותר מהתקופה העכשווית. נדמה שכולם רוצים פרק על "בייב", אז נראה מה יהיה עם זה.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"
"כנופיות ניו יורק"
"האמת האיומה"
"נסיך הגאות והשפל"
"ג'וליה"
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"