פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 8: "נמר, דרקון"

זאת הפעם השלישית בה טקס האוסקר ה-73 מתארח בפרויקט האוסקרים הבלתי נגמר שלי, אחרי "טראפיק" כאחד המפסידים ו"גלדיאטור" כמנצח השנתי. הפעם זה קורה בזכות הקודקוד השלישי באוסקר של סרטי 2000, "נמר, דרקון", זאת בעקבות הבקשות שלכם לסרטי העונה החמישית.
התחבטתי האם לחזור לטקס שכבר דובר בו, בטח בהתחשב בכך שהבמאי כבר כיכב בפרק קודם, אבל בסופו של דבר, עיניכם הרואות, החלטתי שזה שווה את זה. גם כי חיפשתי תירוץ לצפות שוב ב"נמר, דרקון", לראשונה מאז הקולנוע, וגם כי זה יאפשר לנו לדבר על הסרטים הלא-דוברי-אנגלית של האוסקר, שיחה שהתחלנו בראשית העונה הזו עם "האשליה הגדולה" (לינקים לכל הפרקים עד כה בסוף הפוסט).

אז אמנם את האוסקר "נמר, דרקון" (Crouching Tiger, Hidden Dragon) הפסיד, אבל זה רק חלק מהסיפור המדהים איך הפקה דוברת מנדרינית עם שחקנים לא מוכרים לרוב הקהל, הסתערה על העולם בשנת 2000 והפכה לאחד הסרטים המגדירים של האלף החדש. בחסות האקדמיה היא גם שברה כמה שיאים מרשימים למדי. וגם, אחרי שנים בהם אני מכה בתוף "גלדיאטור", ייתכן טוויסט מעניין לקראת סוף הפרק, בחלק של "האם ההפסד היה מוצדק". לא מבטיח כלום, אבל כדאי להישאר.

עוד לפני האוסקר…

אנג לי כאילו נולד כדי לעשות היסטוריה. הוא הגיח לעולם בטיוואן של 1954 (ובכן, סוג של טיוואן. אבהיר מראש שהיחסים המורכבים והמפותלים בין טיוואן לסין אינם משהו שאוכל לצלול אליו, אני מתנצל מראש אם אעשה רדוקציה לנושא). הוא נשלח ללמוד באקדמיה סינית, אבל לחרדת הוריו נכשל שוב ושוב, ולכן עבר ללימודי אומנות בטיוואן. כאשר היה בן 25 טס לאילינוי ללמוד תיאטרון שם גם פגש את אשתו. כשחלומות המשחק שלו נגוזו, התחיל ללמוד באוניברסיטת ניו יורק לאומנויות.
בסוף האייטיז ללי היו שני תסריטים לפיצ'רים, שניהם עסקו במתח שבין הדור הצעיר למבוגר במשפחות מהגרים אסייתיות. "Pushing Hands" היה הראשון לצאת להפקה, והושלם ב-1991. הוא היה להצלחה בטיוואן, ולי קיבל אור ירוק לתסריט הבא שלו, "מסיבת נישואין" מ-1993, שהוקרן בארץ ולמיטב זכרוני היה סיפור די גדול. הוא גם נשלח לאוסקר מטעם טיוואן (אני די בטוח שכיום הסרט היה נפסל איכשהו), ולראשונה בתולדות המדינה הכניס אותה לחמישיית המועמדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הוא הפסיד ל"הפיתוי היפה ביותר של חיי" מספרד.

שנה לאחר מכן שוב מצאה את עצמה טיוואן מועמדת לאוסקר, שוב בזכות אנג לי, והפעם עם "אוכל שתייה גבר אישה". גם ב-1994 זה נגמר בהפסד, אבל באמת שלא היה שום סיכוי להביס את "שמש בוגדנית" של ניקיטה מיכאלקוב. ועדיין, עם שתי מועמדויות רצופות למדינה שחדשה לאקדמיה האמריקאית, אנג לי היה סחורה חמה. בסופו של דבר עשה בחירה גאונית עם הפקה אמריקאית-בריטית שתשנה את המסלול של הקולנוע התקופתי בתום האלף.
אנג לי חתם על בימוי התסריט שכתבה אמה תומפסון על פי ספרה של ג'יין אוסטין, "על תבונה ורגישות". בשביל הקונטקסט, אזכיר שאז אוסטין הייתה בעיקר חומר למיני-סדרות של הבי.בי.סי ועולם הקולנוע לא ממש הכיר בה, הסרט המופלא הזה היה להצלחה פנומנלית ב-1995, נחשב לאחד הסרטים המדוברים של התקופה, והביא לנו עשרים שנות עיבודים לסיפורי אנגליה הוויקטוריאנית מנקודת מבט של הנשים. אני באמת חושב שאילולא "על תבונה ורגישות" לא היו לנו דברים כמו "ברידג'רטון". או את הקריירה של קירה נייטלי, לצורך העניין. על הדרך, תומפסון ולי גם בעצם רשומים על הפריצה הגדולה של שחקנית בת עשרים בשם קייט ווינסלט.
"על תבונה ורגישות" היה הכרטיס השלישי של לי לאוסקר, הפעם בליגה של הגדולים אך עם מכה קטנה בצד. הסרט היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, עם זאת, בפעולה די מרתיחה של האקדמיה, אנג לי לא נכלל בקבוצת הבמאים המועמדים (אתם יכולים לקרוא על זה יותר בפרק על "אפולו 13"). ומכיוון שלא היה חתום על הכתיבה או ההפקה, שום מועמדות לא נרשמה על שמו על אף ההצלחה.

שנתיים לאחר מכן לי ביים עיבוד נוסף לספר, מפורסם גם אך קאנוני פחות, "סופת קרח" מאת ריק מודי. הסרט עסק בכמה משפחות בפרבר אמריקאי של שנות השבעים, וכבר מהרגע שנחתמו החוזים נחשב לאחד ממתמודדי האוסקר המרכזיים של השנה. אבל לאוסקר חוקים משלו, העונה של "טיטניק" התהפכה על פיה, ועל אף שהסרט זכה בפרס התסריט של קאן והיה מועמד לכמה פרסים במהלך העונה, הוא נותר ללא שום איזכור באוסקר. גם סרטו הבא של לי, המערבון "לרכוב עם השטן" ב-1999, נשאר מחוץ למרוץ, אבל הפעם לא הייתה זו הפתעה. הסרט לא הדהד אצל הקהל והביקורות כמו האחרים.

אבל זו הייתה רק ירידה לצורך עלייה, מסתבר, כי שנה אחר כך לי שב גדול מאי פעם, עם סרט אומנויות לחימה (נישא מעט על גבי הרוח הגבית של תהילת "מטריקס" שנה לפני כן, אין דרך להתעלם מזה) דובר מנדרינית, הפקה ענקית של סין, טיוואן וארה"ב. גם הפעם לי לא היה חתום על התסריט, זה היה לזכות משתף הפעולה הקבוע שלו ג'יימס שיימוס, יחד עם גיבוי אסייתי מטעם וואנג אוי-לינג וקו ג'ונג טסאי. הם התבססו על "נמר שפוף, דרקון חבוי", כרך רביעי מסדרה בת חמישה ספרים בשם "קריין איירון" מאת וואנג דולו, שהתפרסמה בין שלהי שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים של המאה ה-20.
התסריט, ששמו בעברית השמיט את התארים ונקרא בפשטות נעימה "נמר, דרקון", נפתח כאשר לי מו באי, לוחם אגדי בסין של המאה ה-19 עובר משבר אקזיסטנציאליסטי ומחליט למסור את חרב הגורל הירוק שלו למשמר אצל הפטרון טוב הלב שלו בפקינג. הוא מבקש את עזרתה של שו לין, לוחמת ידועה גם היא, להם אהבה לא ממומשת, שתצא לפקינג ותפקיד את החרב. במושבו של הפטרון, שו לין פוגשת בג'ן יו, צעירה מסתורית, בתו של מושל, שעומדת להינשא בשידוך כפוי של משפחתה, וחולמת על חיי חופש ולחימה.
כבר בערב הראשון של שו לין בפקינג החרב נגנבת על ידי לוחם במסכה, ומשם מתחילה סאגה מרהיבה שקשורה לנוכלת מפורסמת ועוצמתית בשם ג'ייד פוקס, ולשני סיפורי אהבה אפיים שמי יודע אם אי פעם יוכלו להתממש.

שני השמות המפורסמים ביותר לקהל המערבי מקאסט הסרט הם השחקנים של לי מו באי ושו לי. את הלוחם גילם צ'או יון-פאט, המוכר משיתופי הפעולה שלו עם ג'ון וו במהלך שנות השמונים והתשעים. שנה לפני "נמר, דרקון" הגיע להוליווד כמלך סיאם ב"אנה והמלך" לצד ג'ודי פוסטר; שו לי היא הדינמיט הקולנועי מישל יו, פלא מסוג אחר, שכבר הספיקה לצוץ ב"מחר לנצח" מסדרת ג'יימס בונד.
לתפקיד ג'ן נבחרה שחקנית צעירה ולא מאוד מוכרת גם במולדתה, זיי ז'אנג בת ה-21, בדיעבד אחת התגליות הגדולות של השנה.

"נמר, דרקון" נחשף לראשונה בפסטיבל קאן של שנת 2000 ומשם כבר היה לתופעה. בספטמבר של אותה שנה הוקרן כחלק מפסטיבל טורונטו, ובדצמבר יצא להפצה בארה"ב, מחרפן את כולם. המבקרים חגגו, והקהל הפך אותו ללהיט כשהכרטיסים שמכר נתנו לו את תואר הסרט הזר המכניס ביותר אי פעם בארה"ב, בדיוק עם הכניסה לשלב ההצבעות באוסקר.
אבל עם האהבה המערבית, הסרט חטף לא מעט ביקורות שליליות בהונג קונג וסין, שם הקהל היה די אדיש, והאשמות על "התמערבות" של אנג לי והדילול של המסורת הסינית לטובת נראטיב מערבי היו כתם במסע של הסרט ברחבי העולם. אבל "נמר, דרקון" התאושש מזה די יפה, וסיים עם הכנסות בינלאומיות של מעל 213 מיליון דולר, מתקציב של 17 מיליון בלבד.

מסלול ההפסד של "נמר, דרקון"

מכיוון שעל המועמדים – ועל אלו שכשלו – פירטתי לא מעט בפרק על "טראפיק", ומכיוון שזה הנוכחי גם ככה ארוך והרוב עוד לפנינו, אעשה זאת בקיצור יחסית.
לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-73 היו מועמדים "גלדיאטור" עם 12 מועמדויות, כולל כל הקטגוריות החשובות (בימוי, תסריט, משחק); "נמר, דרקון" הגיע אחריו עם 10, היחיד מבין כל החמישייה ללא פרסי משחק, אבל קבע שיא כסרט לא-דובר-אנגלית עם הכי הרבה מועמדויות בהיסטוריה של האוסקר (18 שנה לאחר מכן "רומא" השווה); ועוד שלושה סרטים היו מועמדים ל-5 – הדאבל הסודרברגי של "טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'", והנציג מטעם הארווי ווינשטין "שוקולד".

אני לא ממש יכול להגיד באיזה שלב של העונה היה ברור ש"נמר, דרקון" הוא אחד משחקני האוסקר המרכזיים ביותר, אבל כבר מיריית הפתיחה הוא השתלב פנימה באופן אינטגרלי, כאילו זה לא הדבר הכי מוזר אי פעם.
"נמר, דרקון" היה, די בפער, הסרט המעוטר ביותר של שנת 2000. יכאבו לי האצבעות אם אפרט את כל מה שהשיג, אז אתמקד בדברים החשובים.
סרטו של אנג לי זכה בטקס גלובוס הזהב בפרסי הבימוי והסרט הזר (הוא לא היה כשיר לקטגורית הסרט-דרמה, כי הגלובוסים והשטויות שלהם); לבאפט"א היה מועמד ב-13 קטגוריות וניצח את הבימוי, התלבושות והסרט בשפה זרה; האיגוד היחיד שהתעלם ממנו היה זה של השחקנים, אבל הוא נכח פחות או יותר בכל השאר: עריכה (הפסיד ל"גלדיאטור"), צילום (הפסיד ל"הפטריוט"), עיצוב אומנותי (הפסיד ל"גלדיאטור"), התסריטאים (הפסיד ל"טראפיק") והמפיקים (הפסיד ל"גלדיאטור"), אבל החשוב מכולם היה איגוד הבמאים שם ניצח – הראשון אי פעם שאיננו בשפה האנגלית.
באיגוד המבקרים הפסיד את פרס הסרט ל"גלדיאטור" אבל ניצח בפרס הסרט בשפה זרה, זכה בארבעה פרסי המבקרים של לוס אנג'לס כולל הסרט, ובפרס הצילום של מבקרי ניו יורק. בפרסי הספיריטס לקולנוע עצמאי זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, יחד עם הבימוי ושחקנית המשנה (ז'אנג).
לא רק שזו כמות משוגעת – כזו שהבטיחה לו אהבה רבה בטקס עצמו – אלא גם שזה עוד יותר יוצא דופן כאשר מדובר בסרט אסייתי.

ההיסטוריה של האוסקר משובצת אמנם בסרטים שאינם דוברים אנגלית, אבל אלו היו בעיקר מאירופה, או יותר מדויק, מצרפת, שוודיה ואיטליה. בכל 72 שנות הפרס עד אז, רק שישה סרטים עם כתוביות הצליחו לאבטח לעצמם מקום בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל מה שיותר מעניין הוא פערי השנים.
זה התחיל ב-1939 עם "האשליה הגדולה" הצרפתי, עליו הרחבתי מילים בפרק הראשון של העונה. ב-1956 הדברים השתנו מכיוון שקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה יוסדה. רק שלושה עשורים לאחר "האשליה הגדולה", בארבע השנים בין 1969 ל-1972, הפתיחות ההוליוודית לקולנוע זר הביאה שלושה שאינם באנגלית למעמד הנחשק: "המהגרים" ו"זעקות ולחישות" משוודיה (הראשון מתרחש בחלקו בארה"ב) ו"Z", הפקה צרפתית-אלג'יראית.
במהלך שנות השמונים, עם מות הוליווד החדשה והתעצמות מעמד המפיקים, כל מועמדי הסרט היו דוברי אנגלית. רק מאמצע שנות התשעים התרחש השינוי שוב, עם "הדוור" ב-1995 ו"החיים יפים" ב-1998, שניהם מאיטליה, שניהם גם זכו בפרס המוזיקה (השני לקח גם את פרס הסרט הבינלאומי והשחקן הטוב ביותר), ולשניהם יש דבר אחד חשוב נוסף במשותף – הם שניהם חלק מהמהפכה שהביא הארווי וויינשטין.
על השטן של תעשיית הקולנוע בתום האלף הרחבתי במילים בעונת הניינטיז, ובפרוייקט זוכי האוסקר, ובאמת ששום מעשה טוב שעשה לא יכול לקחת מהחיים שהרס ומהאימה שהטיל על הוליווד. האיש הזה טוב אם זכרונו יימחק. אך בד בבד, לא רק שהאיש המציא מחדש את המונח "קמפיין אוסקר", אלא שבזכות יכולות השיווק שלו היה אחראי לכך שהקולנוע הזר הצליח לחדור בשנית את חומות האקדמיה.

מחוץ לפרס הסרט, הקטגוריות השונות לא היו זרות לסרטים שאינם דוברי אנגלית. במהלך שנות השישים והשבעים, התקופה של הוליווד החדשה שקמה על גב במאים אמריקאים שהושפעו המון מהקולנוע האירופאי המסעיר, לא מעט סרטים ממדינות בשפות זרות הצליחו לקבל מקום של כבוד. במיוחד בפרסי התסריט והבימוי, כשהשיא הוא כנראה לינה וורטמיולר, שסרטה האיטלקי "שבע היפהפיות" הפך אותה ב-1976 לאישה הראשונה המועמדת לפרס הבימוי.
עד תחילת האלף החדש, 72 שנות אוסקר כאמור, בקטגורית הבימוי נרשמו 23 מועמדים (רבע מהם היו פליני וברגמן. אף אחד לא ניצח), 16 בפרס התסריט המעובד (בלי ניצחונות) והשיאן הבלתי מעורער – פרס התסריט המקורי עם 53 מועמדים וארבעה זוכים ("מארי לואיז" השוויצרי, "הבלון האדום" הצרפתי, "גירושין נוסח איטליה", "גבר ואישה" הצרפתי).
בפרסי המשחק היו עד שנת 2000 היו בסך הכל 22 מועמדים בשפה זרה מסרטים שאינם אמריקאים, כאשר הזוכים היחידים היו סופיה לורן ("שתי נשים"), רוברטו בניני ("החיים יפים") ומאריון קוטיאר ("החיים בוורוד").
ברשותכם אני מדלג על פרסי הקראפט כי וואלה יש גבול.

בהתחשב בכל אלה, באופן מוחלט הסטטיסטיקה הייתה נגד "נמר, דרקון", במיוחד כאשר היה ברור שפרס הסרט הבינלאומי בכיס שלו בלי בכלל שיהיה איזשהו מתח או סיכוי לתחרות. וזכרו שאנחנו נמצאים 19 שנה לפני שסרט לא באנגלית לקח את האוסקר ("פרזיטים") וגם זה היה הלם די גדול.
עם זאת, להוציא את שני פרסי הסרט (זה הבינלאומי וזה הראשי) "נמר, דרקון" נלחם על הניצחון בכל קטגוריה וקטגוריה, והיה קייס מאוד סביר שהסרט הזה יכול לצאת עם שבעה פרסים בכיף שלו, הכל תלוי בקרב המר של סין נגד האימפריה הרומית.
בחלקיו הראשונים של הטקס, שהתקיים 25 במרץ 2001, "נמר, דרקון" עלה לבמה לא פחות מארבע פעמים עם זכיות בפרסי הצילום של פיטר פאו, העיצוב האומנותי (בשניהם היה הראשון שעשה זאת מאז "פאני ואלכסנדר" ב- 1983), המוזיקה המקורית (הראשון שעושה זאת מאז ביטול הפיצול בין מוזיקה לדרמה לבין מוזיקה לקומדיה/מחזמר, שהעניק יתרון ל"הדוור" ו"החיים יפים"), וכמובן הסרט הבינלאומי.
שימו לב שזו הפעם הראשונה שסרט אסייתי זכה בכל אחד מהפרסים האלו.
בדרך הפסיד את פרס התסריט המעובד והעריכה ל"טראפיק", עיצוב התלבושות ל"גלדיאטור" ואת פרס השיר ל"נערי פלא".

השאלה הבוערת ביותר הייתה קטגורית הבימוי הטוב ביותר, אולי הקטגוריה המותחת ביותר של האוסקר ה-73. אמנם עד לאותה נקודה אף במאי של סרט לא-באנגלית זכה (הראשון שיעשה זאת יהיה אלפונסו קוארון ב-2018) אבל הזכייה באיגוד הבמאים, כמו גם ההצלחה הגדולה של הסרט, בהחלט הפכה את אנג לי לאיום. הוא גם היה, אם אני זוכר נכון, בראש טבלת ההימורים של אותה שנה.
לי עמד מול פייט כפול, לא רק מטעם רידלי סקוט, במאי הסרט שהיה סביר שייקח את הפרס הגדול, "גלדיאטור", אלא גם מהבן המועדף החדש של הוליווד, סטיבן סודרברג. הבמאי האמריקאי היה השלישי אי פעם שמועמד פעמיים באותה שנה ("טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'" שכמות המועמדויות המשותפת שלהם השתוותה לכל מועמדויות "נמר, דרקון" יחד). החשש היה ששני הסרטים ייצרו פיצול בהצבעות ויחלישו את סודרברג. אבל בסופו של דבר "טראפיק" אכן ניצח, משווה את כמות הזכיות שלו ל"נמר, דרקון".
כמה דקות לאחר מכן, "גלדיאטור" זכה בפרס הסרט, מותיר את "נמר, דרקון" עם ארבעה פרסים בלבד, בלי אף קטגוריה מרכזית.

האם ההפסד היה מוצדק?

את "נמר, דרקון" ראיתי בקולנוע כשהגיע לארץ, בקולנוע פנורמה החיפאי והלא קיים יותר, מקום שאיננו אולם איימקס אם להיות מנומס כמה שאפשר. הייתי בן 16 ומה שאני בעיקר זוכר מההקרנה הזו היא שאני לא זוכר יותר מדי.
"נמר, דרקון" די נשטף מעלי, ובזמן שיכולתי להתרשם מהעיצוב, הצילום והכוריאוגרפיה יוצאת הדופן (למרות שהמוח שלי עדיין לא התאושש מ"מטריקס" שנה לפני כן), החוויה שלי ממנו הייתה די קרה. יכולתי להבין מדוע אהבו אותו, אבל בשום אופן לא הצלחתי להתחבר להתלהבות הכללית. את הצפייה באוסקר ה-73 העברתי בחשש שהסרט הטיוואני יצליח להביס את "גלדיאטור" אהוב לבי.
החשיבות של "גלדיאטור" בחיי תועדה מספר פעמים בסריטה, במיוחד בפרק המוקדש לו בפרויקט זוכי האוסקר. אני מבין למה יש כמה שלא חושבים שהוא אחד מזוכי האוסקר הגדולים, אבל אני גם מאמין שאנשים התעלמו מהתסריט המעולה שלו ופטרו אותו כספקטקל הוליוודי ריקני, כזה שעיוור את עיני המצביעים בזכות סיקוונסים מרהיבים של אקשן ואפקטים יוצאים מן הכלל. בכל הזדמנות שיש לי אני חוגג את הסרט הזה, משתדל לחזור ולצפות בו כל כמה שנים, ושמח מאוד שהוא זה שהאקדמיה הציבה בראש התהלוכה של סרטי 2000. לכן הדברים הבאים ייכתבו ביד רועדת.

כמו עם כל סרטי הפרויקטים, גם הפעם לא הסתמכתי על הזיכרון או על חוויות העבר, וחזרתי לצפייה נוספת ב"נמר, דרקון", לריענון והתרשמות מחודשת. הפעם זה גם היה קל וזמין, כי הסרט נמצא כעת על שרתי נטפליקס. לראשונה מזה 20 שנה ראיתי שוב את הסרט הזה שתמיד התייחסתי אליו בקרירות מכבדת, וכמו שקרה עם "אפולו 13", גיליתי משהו אחר לחלוטין.

"נמר, דרקון" הוא סרט מדהים. אין לי איך לנסח את זה אחרת. מאסטרפיס מוחלט. ואני באמת תוהה מה השתבש אצלי בצפייה הראשונה שלי. אני מאשים את ההורמונים.
הכל בסרט הזה יוצא מן הכלל, אפילו הכתיבה. לי מתחיל את הסרט בטון נמוך, סבלני. דקות ארוכות הוא מקדיש לשיחות בין הדמויות שלו, די מתיש עם אינפורמציה שלא הכי קל לעקוב אחריה, לא מכין אותנו למה שעומד לבוא. כעבור כעשרים דקות מגיעה סצנת המרדף הראשונה עם הפרקור המרחף, ואפילו במרחק עשרים שנים זה נראה נפלא. משם זה רק הולך ומתעצם. סצנות הקרבות והמרדפים הן מהיפות בתולדות הקולנוע, אז וגם עכשיו, אבל זה לא נשאר רק ברמה הוויזואלית. סיפורי האהבה של הדמויות בסרט אולי לא המורכבים ביותר שנכתבו על הדף, אבל הם גדולים מהחיים, מרגשים, ובעיקר משוחקים נפלא. אפילו לא זכרתי שכמעט כל המערכה השנייה של הסרט היא פלאשבק לסיפורה של ג'ן יו הצעירה ואהובה מנהיג הנוודים. זה ברמת דיויד לין הדבר הזה, והטוויה הסוחפת והזורמת של העורך טים סקואיירס (שיהיה גם העורך של הסרט הבא בפרויקט) היא באמת מלאכת מחשבת.
בעוד נקודות זוכה הסרט כשהוא מסיט את הגברים הצידה, ונותן לשתי הנשים של העלילה להוביל ולהראות שהן שוות ערך לא רק במשקל העלילה, אלא גם במסע הרגשי וביכולת שלהן להיות גיבורות אמיתיות.

הכוריאוגרפיה שמיימית (מילולית, למעשה), העיצוב מנקר עיניים, ועל הדרך גם אי אפשר שלא לנתק מההצלחה את החוויה האודיופונית. לא רק המוזיקה זוכת האוסקר של דון טאן אחראית לכך, אלא גם עיצוב הסאונד יוצא הדופן. באמת שאני מתקשה למצוא מילים שאינן חיוביות על הסרט הזה. אולי רק המהלך האחרון של הסרט שקצת מרגיש כמו מסרטים קיטשיים יותר, אבל זה באמת אם אחפש בכוח.

"נמר, דרקון" לא רק שהרוויח כל אחת ממועמדויותיו, אני אומר שהגיע לו אפילו מעבר לעשר הקטגוריות האלו. למשל, העובדה שהוא לא נכח באף אחד מקטגוריות הסאונד היא פאדיחה עצומה בעיני, במיוחד כאשר בפרס עריכת הסאונד היו מועמדים רק שני סרטים: "צוללת 571-U" ו"ספייס קאובויס". אין לי מושג לאיזה שנ"צ ארוך נכנסו חברי ענף מעצבי הפסקול של האקדמיה באותה שנה, אבל מקווה שהם קיבלו כמה טלפונים זועמים. גם ההיעדרות מפרס האפקטים החזותיים משונה לדעתי, עם כל הכבוד ל"הסערה המושלמת".
אבל בעיקר אני תוהה לגבי ההשמטה של זיי ז'אנג מקטגוריית המשחק. כמו ברוב הפעמים שזה קורה, יכול להיות שזו תוצאה של בלבול בקמפיין. אני לא זוכר האם היא הורצה כשחקנית משנה או כשחקנית ראשית (במקביל לבלבול עם מישל יו). לבאפט"א ולספיריטס הייתה מועמדת כמשנה, וגם פרסי הביקורת הצביעו לה בקטגוריה הזו, אבל מכיוון שהיא די ראשית לדעתי ייתכן והאקדמיה התפצלה.
כך או כך היא מדהימה פה, ויכלה להשתלב באוסקר בקלות במקום מי ממועמדות "שוקולד", ז'ולייט בינוש או ג'ודי דנץ', שתיהן זוכות אוסקר כבר בשלב הזה.

עד הצפייה הזו, כפי שקראתם בפרקי "גלדיאטור" ו"טראפיק" (קראתם, כן? אני לא כותב את זה לעצמי, אתם יודעים), תמכתי ללא סייג בבחירה הסופית של האקדמיה. עכשיו אני חייב להודות חפוי ראש שבזמן שסרט האימפריה הרומית של רידלי סקוט לנצח יהיה אחד האהובים עלי בכל הזמנים, ייתכן ו"נמר, דרקון" היה צריך לנצח.
הדבר החיובי בכל הסיפור הזה, הוא שניצחון של "גלדיאטור" כנראה מנע מ"בלאק הוק דאון", הסרט הרודף של סקוט, להיות מועמד לפרס הסרט ב-2001 וזה לגמרי בסדר.

…אחרי האוסקר

המורשת של "נמר, דרקון" רק התעצמה, אפילו בלי לדבר על סרט ההמשך מ-2016 שאיש לא נראה שהתייחס אליו יותר מדי. אנג לי עשה לסרטי אומנויות הלחימה האסייתיים מה שהוא עשה לאנגליה הוויקטוריאנית ב-1995. אז, כאמור, לא ניקח כלום מ"מטריקס", אבל "נמר, דרקון" יצר עניין גדול מאוד בסרטים האלו והמון פרויקטים אושרו בזכות ההצלחה הזו. למשל שני סרטי "להרוג את ביל" של טרנטינו (שגם אם הושפע מהמאסטרים הרבה לפני לי, די בטוח שהסרט הזה עזר לו לקבל הפצה רצינית), "גראנד-מאסטר", "גיבור" ו"מחול הפגיונות" מאז ז'אנג יימו שהזכרתי בהקשר של זיי ז'אנג, "ללא פחד" ו"האחד" עם ג'ט לי, "נזיר חסין אש" ועוד המון שנעלמו כלעומת שבאו. השנה גם "מולאן", גרסת הלייב-אקשן לסרט האנימציה, ניסתה לשחזר את "נמר, דרקון" ללא הצלחה.

המשך הקריירה של אנג לי ידעה עליות ומורדות קיצוניות מאז "נמר, דרקון", אם כי מבחינתי זו ללא ספק הייתה נקודת השיא שלו.
לאחר ההצלחה הזו הוליווד נתנה לו צ'ק פתוח והוא בחר בעיבוד יוצא הדופן של ההאלק המארוולי, בתקופה בה הוליווד לא ידעה מה לעשות עם גיבורי על. התוצאה, "הענק" מ-2003, אחד הסרטים המפצלים ביותר בדעת הקהל. יש כאלה שטוענים שמדובר ביצירה מבריקה ופורצת גבולות שכל כך הקדימה את זמנה שאפילו עדיין לא הדבקנו אותה, ויש שאומרים שמדובר בקשקוש מקושקש ובניסוי שכשל.
שנתיים לאחר מכן לי טיפס חזרה לפסגה עם "הר ברוקבק", שהעניק לו את האוסקר הראשון שלו כבמאי, וכמובן זכור כאחד ההפסדים המרתיחים ביותר בתולדות האוסקר. אני, כפי שמצאתי לנכון להכריז, אינני ממעריצי דרמת הקאובואים המאוהבים, אז מבחינתי לא קרה פה שום דבר מסעיר במיוחד.
סרטו הבא יהיה "תשוקה, זהירות" שראיתי בעת יציאתו ונגנבתי ממנו ממש. אני זוכר אותו כנפלא, אבל באמת שעבר יותר מדי זמן מאז. אחר כך שוב הגיעה הנפילה עם הקומדיה "לקחת את וודסטוק" שלא זכתה לחיבה יתרה, ואז עוד פעם העפלה עם הלהיט "חיי פיי", שהעניק לו את האוסקר השני שלו. סרט שאני לא אוהב באופן מיוחד. כך הפך לי לאחד מארבעה במאים שזכו פעמיים בלי לביים את זוכה פרס הסרט (פרנק בורזאג'ה, אלפונסו קוארון וג'ורג' סטיבנס הם האחרים).
מאז יש לנו, לצערי, רק חדשות רעות. שני סרטיו הבאים, והאחרונים נכון לעכשיו, היו ניסיונות טכנולוגיים, אף אחד מהם לא הצליח. הראשון "אנחנו מצדיעים לך, בילי לין" מ-2016 מת ברגע שפגש את הקהל, והשני הוא "איש מזל התאומים" עם וויל סמית', שגם נחשב כישלון מהדהד.

זיי ז'אנג גם היא סחפה את הוליווד, אבל כוכבה דרך מעט מאוד זמן יחסית, בטח בגלל יכולות ההכלה של הוליווד את שחקניותיה האסייתיות. ז'אנג הוחתמה לאחד מסרטי הקיץ המדוברים של השנה לאחר מכן, "שעת שיא 2", ואז חזרה לקולנוע האסייתי עם כמה סרטים שזכו לשבחים, ביניהם "גיבור", "מחול הפגיונות" ו-"2046".
ב-2003 קיבלה מטעם הוליווד תפקיד ראשי ראשון, בעיבוד המצופה ל"זיכרונותיה של גיישה". היא אפילו עוטרה במועמדות לפרס איגוד השחקנים, אבל הביקורות הקשות שהסרט קיבל, והפרובוקציה שעלתה כאשר היא כשחקנית סינית לוהקה בעיוורון מערבי לתפקיד יפנית, לא מאוד עזרו. ז'אנג הדירה את רגליה מתעשיית הסרטים האמריקאית שנים ארוכות, והשתתפה בעיקר בהפקות אסייתיות. רק לאחרונה חזרה לקולנוע דובר האנגלית, אבל למרבה הצער זה קרה עם חרפות בסגנון "פרדוקס קלוברפילד" ו"גודזילה: מלך המפלצות". אין ספק שלהוליווד אין מושג מה לעשות איתה.

מישל יו לא נחה לדקה, ועובדת ללא הפסקה עד היום, מעניקה לנו מהקסם שלה בכל רגע בתדירות גבוהה. היא גם הייתה חלק מבעיית "זיכרונותיה של גיישה" אמנם, אבל שיחקה ב"שמש" של דני בויל, "הליידי" עליו קיבלה אוסקר באזז שלא התממש, הצטרפה לעולם של מארוול ב"שומרי הגלקסיה 2" ואז שוב הייתה חלק מלהיט עצום כאמא המטריארכית של "עשיר בהפתעה". כיום היא בתפקיד קבוע בגלגול החדש של "מסע בין כוכבים", והכי מרגש מהכל, בקרוב נראה אותה ב"גאנפאוודר מילקשייק" של לא אחר מיקיר הבלוג נבות פפושדו. אה, והיא גם קצת ב"לתפוס את הבוס".

ובקצרה ובמהרה כי וואו, כמה שהפרק הזה היה ארוך: צ'או יאן-פאט המשיך להיות נהדר והוא עדיין עובד כמו האגדה שהוא, וטיוואן לא הייתה מועמדת לאוסקר מאז שנת 2000.

קחו קצת זמן להתאושש, ובפרק הבא אנחנו קופצים רק שנה אחת קדימה, לאחד מטקסי האוסקר האהובים – והמבאסים – ביותר עלי אי פעם. ואם לשפוט על פי כמות ההצבעות שלכם, גם עליכם.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"