• פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

"עשיר בהפתעה", סקירה

25 באוגוסט 2018 מאת לירון סיני

לפני שאתייחס לסרט עצמו, בואו נקדיש רגע לשם שבחרו לו בתרגום לעברית. המקור הוא "Crazy Rich Asians" כלומר, "אסיאתיים עשירים בטירוף". אני מבינה את הרצון לא להרתיע את הקהל עם כותרת שמרמזת על "סרט זר" כשמדובר ביצירה הרבה יותר נגישה ודוברת אנגלית, והשם שנבחר, ״עשיר בהפתעה״, כן מתאר חלק מהפרמיס של הסרט. אבל אני חושבת שאפשר היה לבחור משהו יותר נאמן למקור ופחות גנרי. זו אכן קומדיה רומנטית, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל מדובר באירוע קולנועי שהוא גם הרבה יותר מכך.

עברו 25 שנה מאז "חוג שמחת המזל" (The Joy Luck Club) ורק עכשיו אנחנו מקבלים סרט אמריקאי נוסף עם קאסט אסיאתי מלא. מדובר ביצירה קומית שלא מתעסקת באופן ישיר (למעט סצנת הפתיחה שלה) ביחס בין אסיאתיים ללבנים בארצות הברית. יש בה רמיזות לכך, ודיונים פנים-תרבותיים על זהות, היא הרבה יותר מעודנת מהבחינה הזו מ"הפנתר השחור", אבל במידה מסוימת אפילו עוד יותר חד משמעית. בזמן שבשני הסרטים יש מאבקים על הגדרה של ערכים ועל דרך חיים, ב"עשיר בהפתעה" אין אפילו דמות לבנה משנית אחת. שום מרטין פרימן שיסתובב ולא יבין כלום. הסרט הזה לא מדבר עליו או אליו. הוא מדבר אל אוכלוסיה אחרת, ומעורר תגובות נרגשות אצל צופות וצופים מעצם העובדה שהם רואים ייצוג מלא שלהם על המסך, עם שלל דמויות ולא רק דמות משנה סטריאוטיפית אחת.

לחגיגה הצבעונית והתרבותית שמגיעה למסכים שלנו מגיע שם יותר מסעיר או לפחות מקורי. נכון ש"עשירים מוגזמים בסינגפור – תראו כמה יפה כאן נכון שהייתם מתים שיהיה לכם כל כך הרבה כסף?" היא לא כותרת לגיטימית, אבל די, זהו, הוצאתי את זה.

גם השם המקורי של הסרט קצת מבלבל. ברגע שצופים בסרט שביים ג'ון צ'ו לפי תסריט של אדל לים ופיטר שיארלי מגלים מאוד מהר שהאסיאתיים שיש בו הם רובם ככולם סינים. למיטב הבנתי, בספר של קווין קוואן עליו התסריט מבוסס, יש התייחסות רחבה יותר, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה מעמדית. הרבה מהנשכנות שלו רוככה לטובת התסריט, כדי להיות קצת יותר פוליטיקלי קורקט ולהבטיח פנייה קלילה לקהל הרחב והמיינסטרימי, מבלי להיכנס לניואנסים מורכבים מדי של כסף ישן מול כסף חדש מול שום כסף בכלל, בשילוב המוצא ממנו המשפחה בעלת הממון מגיעה. יש עוד קווים עלילתיים שמפורטים בספר, ובסרט נשארו כנגיעות מרומזות וקריצות שלא יהיו ברורות למי שלא קרא, אבל הסיפור המרכזי נותר דומה מאוד.

במרכזו ניצב פער תרבותי בין רייצ'ל (קונסטנס וו), פרופסורית צעירה מאוד לכלכלה מניו יורק שמגיעה עם החבר שלה ניק (הנרי גולדינג) לביקור בסינגפור, האי בו גדל. הסיבה הרשמית לביקור הוא חתונה של אחיין אהוב, והסיבות המשניות הן שניק רוצה שהיא תפגוש את המשפחה, וגם יודע שכולם ובעיקר אמא שלו, אלינור (מישל יאו), מתגעגעים אליו. ב"מתגעגעים" אני מתארת בעדינות אמא שמבחינתה השהות של הבן שלה בניו יורק היא הרפתקה מיותרת ולא נחוצה, כי מקומו הנכון הוא בסינגפור, עם המשפחה, העסק וההון אותו הוא אמור לקבל לידיו. ניק הוא הבן המועדף בין כל בני הדודים, מה שהופך אותו לרווק מבוקש במיוחד, כי ההון המשפחתי כל כך גדול שהוא גורם לכל שאר עשירי סינגפור להחוויר, או למעשה להוריק מקנאה.

חלק מהקסם והעניין של הסיפור הזה, באופן מפתיע ומהנה, הוא העובדה שהוא נשמע מיושן ולא מתאים לזמננו, לכאורה. אנחנו פוגשים את רייצ'ל לראשונה בכיתה שהיא מלמדת, בה מצליחים בעזרת טריק קטן וחכם שהופך את שיעור הסטטיסטיקה שהיא מעבירה למשהו מעניין שמבסס אותה כאישה כריזמטית, מתוחכמת, בטוחה בעצמה וגם לא נטולת הומור. בקיצור, רייצ'ל גם מעוררת אמפתיה והיא גם נראית כמו מישהי שכל אמא של חתן עתידי תתאהב בה באופן מיידי. היא וניק מנהלים זוגיות שנראית ברגעים הראשונים שלה נעימה ושוויונית – כזו שבטח יכולה להתגבר בקלילות על המכשולים הקטנים שקשורים בדילמות של ניהול עסק משפחתי, או הבנה של מערכת היחסים המורכבת של המשפחה של ניק. כל ההנחה הזו שגויה כמובן. אנחנו מגלים שהעניינים הרבה יותר סבוכים ממה שהם נראים, קצת לפני רייצ'ל בעצמה.

הסרט מעביר אותנו מניו יורק לסינגפור, ולוקח זמן להבין שהוא לא לוקח אותנו ואת רייצ'ל אחורה במנהרת זמן, לחברה שבה הבדלי מעמדות הם עניין רציני לכל דבר, גם אם אף אחד לא קורא להם כך יותר. החברה הגבוהה מאוד של סינגפור, ומשפחתו של ניק בראשה, היא מבצר שעשוי מכסף, יהלומים ובגדי מעצבים. זר לא ייכנס בה, גם אם מדובר בפרופסורית לכלכלה שראש המשפחה המיועד אוהב בכל ליבו. על פניו, קל להתבונן בסיטואציה הזו מהצד ולומר שהיא לא הגיונית. מה הבעיה, ילדים היום עומדים מול הוריהם ולא נותנים להם לקבוע עם מי הם יבלו את חייהם, וגם לא בהכרח קובעים את מסלולם המקצועי. ובכן, זו המשפחה של ניק, וככה היא בהחלט מתנהלת. הסרט מיטיב להציג את מערכת החוקים והקודים החברתיים בהקשר הזה, כמו רשת שנטווית מתחת לרגליה של רייצ'ל וגורמת לה רק להסתבך יותר ויותר בתוך סיטואציה זרה.

אחת הסצנות המוצלחות ביותר בסרט, בעיניי, מתרחשת מוקדם מאוד ומציגה לנו בזריזות את העניין שניק מעורר בסינגפור, ויותר מכך, את העניין שהזוגיות החדשה שלו מעוררת. אני לא רוצה לספר יותר מדי, אבל זו סצנה שממחישה באמצעים ויזואליים ועריכה זריזה כמה מהר חדשות נעות מניו יורק לסינגפור, כשיש רכילות מעניינת. היא מבהירה לנו שרייצ'ל עומדת להיכנס למשהו הרבה יותר גדול ממה שהיא חושבת. כבר סיכמנו שמדובר באישה חכמה מאוד, אבל לא נתנו לה סיכוי של ממש לנחש מה יקרה כשתפגוש את המשפחה של ניק. הסיבה לכך שמתגלה בהמשך היא אחד הפגמים המרגיזים בסרט, שמרגישה כמו החלטה תסריטאית שרירותית כדי להפוך את הסיפור למעניין יותר, על חשבון האמינות שלו.

יש פגמים נוספים, בעיקר בעלילות המשנה שציינתי קודם ובבנייה של חלק מהדמויות. סיפקו לרייצ'ל חברה מהלימודים שחזרה לחיות בסינגפור (אקוואפינה המצוינת) ונותנת לה ולנו אתנחתא קומית מבדרת, נקודת מבט פנים-סינגפורית על המשפחה של ניק וגם הרבה רגעים ספק קורעים מצחוק, ספק מקריפים שמערבים את אבא שלה (קן ג'יאונג) ואחיה. הקשר הזה מאוד נוח לסיפור ולדמויות כי הוא מאפשר לדעת מה רייצ'ל חושבת בלי שהיא תצטרך לדבר לעצמה, כמובן, וגם מספק לנו הסברים, כולל מפה שמוצגת על גבי תיק מעצבים מופרך. אם רייצ'ל היא דג מבוהל מחוץ למים, כי היא לא מכירה שום דבר מכללי הטקס, מה ללבוש ולמה אימו של ניק כל כך קשה איתה, החברה שלה שוחה נגד הזרם במתכוון, ועוזרת להקליל קצת את מה שהיה עלול להפוך לקונפליקט הרבה יותר כבד בלעדיה. לכך תורם גם אחד מבני הדודים ה"לא עשיר מספיק", אוליבר (ניקו סאנטוס) שמשמש לרייצ'ל ולנו כמעין מורה נבוכים – גם לגבי מי הוא מי, וגם לגבי מה כדאי ללבוש עם מה.

בזמן שהקשרים האלו נראים הגיוניים, דמויות משנה אחרות מרגישות מסומנות ושטוחות, כשהמפוספסת מכולם היא דמותה של אסטריד (ג'מה צ'אן) – בת הדודה האהובה של ניק, דמות חיובית שמתמודדת עם זוגיות מנוכרת. זו עלילת משנה שלא מתפתחת מספיק, בדיוק כשם שהחיבור העז של אסטריד לרייצ'ל קורה קצת משום מקום. הניסיון של ניק להשאיר את כולן מרוצות (ובכולן אני מתכוונת לרייצ'ל ולאמא שלו) בלי שאף אחת תיפגע קצת יותר אמין, אבל הפוקוס הרב יותר הוא על רייצ'ל. היא זו שחווה קשת שלמה יותר של רגשות, וזו שהכי קל להזדהות איתה, באותה מידה שקל לכעוס על אימו של ניק, וחבל, כי הדמות שלה בעלת פוטנציאל למורכבות ועניין גדולים פי כמה.

כל החיבורים המעט גסים שתיארתי כאן נסלחים, בעיניי, לעומת הרהבתנות של הסרט. הוא מייצר ספקטקל, חגיגה אמיתית ומבדרת לעיניים עם צילומי נוף ושוטים רחבים של סינגפור ביום ובלילה שפועלים כמו תשדיר תיירות מופק היטב. יש מונטאז' בשוק האוכל שמפעיל את בלוטות הטעם, קאברים לשירים מוכרים בגרסאות קיי-פופ מתנגנים לאורך הסרט, והוא שוטף את העיניים בצבעים עזים ובמופרכות שיותר מדי כסף יכול לקנות. יש משהו מהנה ומשחרר בצפייה בעושר מוגזם כזה ובכללי הטקס שבאים איתו. הדבר דומה לצפייה בסרט פנטזיה או מד"ב, רק שבמקום דרקונים או מסע בזמן יש לנו מסיבות באחוזות ענק שנערכות לכבוד פריחה חד פעמית של פרח נדיר, או כל תירוץ תמוה אחר. בהתאמה, גם הרצינות התהומית של חלק מהדמויות, לעומת ההפרזה הדקדנטית של אחרות מוסיפה לקלחת הבידורית.

אז מבחינת חוויה קולנועית נעימה לקיץ – הסרט עושה את העבודה, אם נוהגים בו בסלחנות. יחסית לקומדיה רומנטית הוא כן מעלה הרבה רגשות במהלך הצפייה, לא כולם קלילים, ומצד שני מצליח לא להביך את הגיבורה שלו ולהשליך אותה לסיטואציות של פאשלה שרודפת פאשלה כמו בסרטים מסוג "פגוש את ההורים" או "מסיבת רווקות". אני כן תוהה האם הוא בסופו של דבר מנסה לייצר השוואה שמטרתה לפאר את דרך החיים האמריקאית, ואת "החלום האמריקאי", על חשבון הצגת התרבות בסינגפור כשמרנית ומיושנת. באופן הזה הוא יוצא פחות חתרני ופרוע ממה שהוא מתיימר להיות, אולי, ושמרני לא פחות – הוא פשוט מצדד בתרבות אחת על פני האחרת. זה לא מה שיהרוס את חוויית הצפייה בו, אבל זו כן נקודה למחשבה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.