סיכום 2019: הנצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע

הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות בסיכומי שנה הוא להביט לאחור מקו הסיום ולמצוא את עצמך באותה נקודת פתיחה. מה שמקל הוא מבט בנפרד על כל המכשולים שנותרו מאחור, לצד היזכרות ברגעי התנופה. שנת 2019 אמנם לא הביאה עימה טלטלות אישיות כמו קודמתה, אבל דווקא בכך היה משהו מרגש לא פחות – פתאום אני מצוי במהלך שנה רביעית של מגורים בחו״ל, העבודה תחת ״הארץ״ במקום ״עכבר העיר״ היא שגרה, וסריטה פחות או יותר מנהל את עצמו בשלב הזה. זה כמובן אומר שננסה לרענן את העניינים ב-2020, עכשיו כשאנחנו בשנה העשירית למניין הבלוג, אבל בינתיים נמשיך כרגיל אל השיא שהוא כמו תמיד סיכומי השנה בקולנוע.

אם להמשיך בקו האישי, אפשר מבחינתי לחלק את השנה הקולנועית לשניים. בחצי הראשון היה נדמה שלא יהיו לי די סרטים מצטיינים לעשיריות, בטח ובטח כשלראשונה מאז 2015 לא פקדתי את פסטיבל קאן, החמצן לריאות הסינפיליות שלי שתמיד מתמלאות בזכותו לקראת החצי הבא. השיאים הגיעו בזה אחר זה בחצי השני של השנה, שלא לומר בשליש המסיים, שנתן תחושה של שנה קולנועית מצויינת. עוד משהו מדהים שקרה לי בזמן הזה, הוא שהקולנוע השכונתי שלי יצא במבצע חסר תקדים של צפה כפי יכולתך במחיר חודשי קבוע. קצת כמו מוביפס וחיקוייו, רק הרבה פחות מפוקפק. המינוי מוגבל לסרט אחד ביום בקולנוע שאני ממילא בוחר בו תמיד, בשל תנאי ההקרנה ומרחק ההליכה הקצרצר מהבית. זה מאפשר לא לחשוב פעמיים אם לראות סרט מסויים, וגם לראות את אותו סרט פעמיים, שני דברים שהיו מאוד חסרים לי בתקופה נטולת הדילים.

כיוון שזה קרה רק לקראת סוף השנה, מצאתי את עצמי נמנע במהלכה מהרבה סרטים גדולים ומדוברים אך חסרי תכלית עבורי. כאלה שלא שווים את הזמן או את הכסף שלי. וזה לא רק אני, מסתבר. ההליכה על בטוח של הוליווד, השתלמה בעיקר לדיסני אבל לא לאחרים. עד להודעה חדשה, נפרדנו השנה מהמון סרטי המשך שהקהל נותר אדיש אליהם: ״הלבוי״, ״גודזילה״, ״אקס-מן״, ״גברים בשחור״, ״רמבו״, ״שליחות קטלנית״, ״המלאכיות של צ׳ארלי״ ועוד. האם אנחנו בפתחו של עשור בו בבתי הקולנוע יש רק סרטים של תאגיד דיסני על עשרות הזיכיונות שלו, וסרטים מקוריים ינדדו לפלטפורמות ביתיות? אולי. אבל בינתיים נטפליקס מקרינה יותר ויותר באולמות קולנוע, מגמה שאפשר רק לקוות שתימשך. אולי שבירת מחיצות מוחלטת היא העתיד, מסוכן לנסות לנבא ובכל מקרה אנחנו כאן כדי להביט מעבר לכתף אל העבר.

לפי הלטרבוקסד שלי ראיתי 200 סרטים השנה, ותרשו לי לעגל למעלה. זאת משום שסרטים קצרים וישראליים אני לא רושם שם, כי לרוב הם אינם, וגם ראיתי עוד כמה עשרות בתפקידי לקטורה שהרגשתי מנוע מלציין בפרופיל שלי. מתוכם, הרעיון מאחורי פוסט הסיכום האישי שלי הוא להבליט את המנצחים והמפסידים של השנה בקולנוע. אבל בניגוד לפעמים עברו נדמה שהכי נכון הפעם לערבב, לקבל את הטוב עם הרע. כדי לחלק לביסים קטנים יותר, יהיו כותרות משנה. כרגיל, אבהיר שאני לא מתכוון לעצבן (אבל לפעמים מצליח), אלא להוציא מהסיסטם לכבוד ההתחלה החדשה. עוד כתמיד, את רשימת סרטי השנה שלי אשמור לפוסט העשיריות המשותף של סריטה, זה שיגיע בימים הקרובים. נתחיל עם הסרטים ששקלתי ולבסוף ויתרתי על להכניסם לעשיריה, בכל זאת יש רק עשרה מקומות והרבה יותר מעשרה סרטים אהובים בשנה. אחר-כך יגיעו כל הקטגוריות שהמצאתי או גנבתי ממקומות אחרים, ולבסוף נספח חוץ-קולנועי.

מצטיינים ומעצבנים

״חורשות את הלילה״ – השם העברי לא משהו, הסרט כן

כמעט ונכנסו לעשיריה, לא בהכרח לפי הסדר: ״חורשות את הלילה״ (מקום 11), ״מיסטר לינק״ (המונפש המצטיין), ״ג׳וקר״ (אחלה בגדול), ״השורד״ (מותח ותמציתי), ״ילדים טובים״ (קורע מצחוק), ״אישה עובדת״ (חלוצי ומצמרר), ״המתים אינם מתים״ (תענוג מטא), ״תל אביב על האש״ (סאטירי וחריף), ״שהאזאם!״ (מבדר להפליא), ״סקין״, גם הארוך וגם הקצר (צמד אגרופים).

ושלא הופצו מסחרית: ״הרודפים״ (כמו פעם), ״זירה משפחתית״ (כיף גדול), ״המכבסה״ (שנון ומהנה), ״מחכים לברברים״ (מצמית ומרטיט), ״קולקטיב״ (פוקח עיניים), ״הציפור הצבועה״ (רכבת הזוועות), ״עונת החתונות״ (חמוד לאללה), ״נוסעי חצות״ (לא ייאמן), ״אמנות ההגנה העצמית״ (היפון לפטריארכיה), ״סובניר״ (מעורר מחשבה).

נפלו בין הכסאות של השנתונים: הרבה סרטים ישראליים (״הד״, ״עץ תאנה״, ״פרא אציל״), בינלאומיים (״נערה״, ״האשמים״, ״אהבה בימים קרים״) או אמריקאים שקיוו לאוסקר (״האם אי פעם תסלחי לי״, ״שלושה זרים זהים״). חפשו אותם בסיכום הקודם.

הסרט שאני הכי גאה בעצמי שלא ראיתי: איזו שנה מדהימה להתחמק מסרטים גדולים ונטולי עניין. בין אם אלה המשכונים לסרטים מדוברים (״גלאס״, ״זה: חלק 2״), כאלה שהקונספט שלהם הריח לא טוב (״פורד נגד פרארי״), במאים שאני לא מתחבר אליהם (״כאב ותהילה״), וכמובן ההתעללות של דיסני בקטלוג שלה (״מלך האריות״, ״דמבו״ ו״אלאדין״). אבל יש סרט אחד שעונה לכל ההגדרות האלה ועוד – ״מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר״. עם כל ביקורת פושרת ותגובה קוטלת, אני משוכנע יותר ויותר שברחתי בזמן מכוכב המוות הזה.
הכי שמח שראיתי בעצמי, כי עכשיו אף אחד לא יכול להגיד לי שזה סרט מעולה: ״הנוקמים: סוף המשחק״. הקלה עצומה שזה נגמר, אולי השלב הרביעי של מארוול יהיה יותר לטעמי.

מצטער שפספסתי: כל-כך הרבה אפשרויות לצערי. ״ורדה על אנייס״ עדיין מחכה לי בלינק אבל רציתי בקולנוע, ״דוקטור סליפ״ חמק ממני איכשהו, ״נוכלות בלי חשבון״ הגיע בזמן לא נוח, ״משמורת משותפת״ לא היה מסונכרן בארה״ב עם ההפצה בישראל, ואת ״אליטה: מלאך קרב״ הייתי צריך לראות בקולנוע, כי בצפייה ביתית לא מתחשק לי. אבל ההחמצה הכי כואבת שלי היא כנראה ״בגרות״ של מתן יאיר. הוא עדיין הוקרן כשביקרתי בישראל, אבל רק בשבת בבוקר בסינמטק תל אביב, לפני עידן התחבורה הציבורית בשבת שפרץ כשבוע אחרי שהמראתי חזרה.
מצטער שראיתי: ״קווין וסלים״ (Queen & Slim) שהפך לתופעת תרבות בחודשים האחרונים. איזה כיף לכם ולכן בישראל שכנראה לא תיחשפו אליו, ואיזה ערב נורא זה היה כשהייתי צריך לראות קהל אמריקאי מריע לסירוגין לאנרכיה ופאשיזם, גזענות ושנאה, במסווה של סרט מחאה. אולי אכתוב עליו בקרוב כדי שזה לא יהיה לגמרי לחינם.

אכזבה: בואו נתייג את זה כמצב רוח לא מתאים שלי, אבל פשוט לא הצלחתי להסתנכרן עם ״מה הסיכוי?״ למרות חיבה עד אהבת אמת לכל המעורבים בו. ביצוע מפוהק לרעיון עצל, או להיפך.
הפתעה: ״קצפת ודובדבנים״ שינה אצלי משהו בלב לבי הקולנוע של גור בנטביץ׳, שעצר את ליבו שלו בשביל הסרט הזה.

הסרט שכולם אהבו ואני לא: בדרך כלל אני פורש פה רשימות על גבי רשימות, השנה בקושי גירדתי סרט וחצי. אל ״ימים נוראים״ המהולל התקשתי להתחבר, אבל לא ברמה של לכעוס (רק על הבחירה בו כנציג ישראל לאוסקר, שכרגיל הוכיחה את עצמה כשגויה). המרחק הכי גדול ביני ובין עמיתיי היה כנראה עם ״היו זמנים בהוליווד״ מאת הבמאי שמזמן כבר הפסקתי להבין. אם וכאשר קוונטין טרנטינו יילמד קורס על סימולקרה בביה״ס טיש, אני נרשם, אבל פחות התחברתי כשזה בא בגרסת הסרט. האנג-אאוט של שעתיים וארבעים עם דמויות שכל מה שרציתי הוא לבעוט להן הכי חזק שאפשר באשכים? לא תודה. הדבר החיובי היחיד שיצאתי איתו מהסרט הוא התחושה שקיו.טי. מוכן להתמסד ולהקים משפחה.
המושמצים בהגזמה: כשראיתי אותם בוונציה, ״המכבסה״ ו״המלך״ הרגישו קצת לא שייכים אבל גם לא מזיקים, ופתאום עם ההגעה לנטפליקס התחילו הטינופים בלי שהבנתי באמת למה. לגבי ״מהיר ועצבני הובס ושואו״, גם אני שמתי לב למגרעות תוך כדי שהשתדלתי להנות, אבל זה בטוח יותר מהנה מכל אחד מהסרטים האחרים עם הכותרת הזו, אז בואו ניקח בפרופורציות.

טרנד השנה: עופר כתב על זה סיכום שלם, וגם אני התייחסתי לנושא של שילוב שירי סטיבן סונדהיים ומוטיב ״הלאה העשירים״, בסקירה שלי על ״רצח כתוב היטב״ שעונה לשתי ההגדרות. אז אבחר באפקט ההצערה, הידוע יותר בשמו טכנולוגיית De-aging. סמואל אל. ג׳קסון ב״קפטן מארוול״, וויל סמית׳ ב״איש מזל התאומים״, וכוכבי ״האירי״ מחד ו״שליחות קטלנית: גורל אפל״ מאידך. ככל שאני קורא תשבוחות כך אני בהלם יותר גדול מגרסאות הסימס של הדמויות והשחקנים שניבטים מולי על המסך, הסרט היחידי שהיה לא צידוק אמנותי לזה שייך לסקורסזה.
הטרנד המאוס: לצד סרטים מוזיקליים כמו ״השיר של רוז״ או ״רק רוצה לשיר״, קיבלנו השנה גם המון סרטי פלייליסט. כאלה שאמורים למשוך קהל שאוהב אמן או להקה מסויימים, ואז להשליך עליו בחוסר חן או חשק עלילה, דמויות, כל השטויות האלה שמרכיבים מהם סרט קולנוע. ביניהם: ״לחלום בגדול״ (ספרינגסטין), ״חיים שלי״ (ג׳ורג׳ מייקל), ״יסטרדיי״ (הביטלס) ו״רוקטמן״ (אלטון ג׳ון). גם כאן רק האחרון מוצדק ובכל מקרה אני מאשים את ״רפסודיה בוהמית״ דאשתקד בכל הבלאגן הזה ובסרטים שיבואו (״Respect״ על אריתה פרנקלין כבר בדרך). באותו עניין – יש כבר דוקו, אין צורך בעלילתי, כפי שהוכיחו ״המין החזק״ ו״משפטו של טד בנדי״. אוסיף גם את ״יום יפה בשכונה״ שראיתי השנה ואמור להגיע בזו הבאה לישראל, אבל אולי כמו שהסרט התיעודי על מיסטר רוג׳רס דילג על מסכינו, כך יקרה לבסוף גם עם הגרסה העלילתית בכיכובו של טום הנקס.

ההמשכון של דיסני לקלאסיקה עכשווית מונפשת, שהוא אחלה סרט אבל בתכלס לא מוסיף הרבה למותג: תיקו! ״צעצוע של סיפור 4״ ו״לשבור את הקרח 2״.
הסרט הכי טוב של במאי אימה שפרץ ממש לא מזמן וכבר מפציץ שוב: שוב תיקו! ״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל ו״מידסומר״ של ארי אסטר. את שניהם אני אוהב פחות מאשר את סרטי הביכורים של הבמאים, אבל הם גם מפסגות השנה הקולנועית, באימה (כפי שאפשר לקרוא אצל אור) ובכלל.

כתרים וקיטורים

״קצפת ודובדבנים״ – השם לא משהו, הסרט דווקא כן

פרס האנסמבל: ״רצח כתוב היטב״ איזן יפה בעיניי בין המוני הפרצופים המוכרים שלו שכל אחד מהם כאילו יצא מסרט אחר, בעוד ״המתים אינם מתים״ כיוונן את המוני שחקניו לאותו תדר מיוחד של ג׳ים ג׳רמוש. ״פצצה״ הוא ספק המנצח וספק גובל בקטגוריה הבאה, אז הפרחים לנטפליקס, על ״סיפור נישואים״ ו״האירי״. סרטים שהם לא רק מרובי כוכבים אלא גם ממש נתנו לכולם לעבוד והרבה.
בזבוז של קאסט: ״סגן הנשיא״. ככל הנראה המערכון הארוך והיקר ביותר שהופק, מסיבות שאינן מובנות לי.

החיקוי הכי משכנע: מייגן קלי בתפקיד שרליז תרון בסרט ״פצצה״. כל הכבוד למגישת החדשות, כמעט והשתכנעתי שהיא באמת מגלומת בידי השחקנית הדרום-אפריקאית. או שאולי זאת בכלל אליזבת׳ בנקס כמו שטען אור כל הזמן הזה?
הופעה מצטיינת של ילד-שחקן: אי אפשר לחשוד בי שאני נמס מכל זאטוט על המסך, אז הנה כמה שממש נהניתי מהמשחק או הנוכחות שלהם. קית׳ אל. וויליאמס גרם לי לרצות לאמץ את לוקאס מ״ילדים טובים״, נואה ג׳ופ נדרש להמון ב״האני בוי״ ויוצא מנצח, אבל יש הופעה אחת שאהבתי אפילו יותר. ארצ׳י ייטס, הלא הוא יורקי מ״ג׳וג׳ו ראביט״, או ניק פרוסט הקטן אם תרצו, פשוט מנחית כל פאנץ׳ והופך כל רגע איתו על המסך לזהב קומי, כמצופה מסרט של טייקה וואיטיטי.

הקאמבק: ריאן ג׳ונסון חזר אל סרטי הבילוש והעוקץ שהחל עימם את הקריירה וחזר לזרוח עם ״רצח כתוב היטב״. כדי להגדיל את החיוך אפילו עוד יותר, זה קרה בתזמון מעניין כשהמותג של ״מלחמת הכוכבים״ לו ניסה לתרום מכשרונו, הגיע לסיומה המושמץ של הטרילוגיה ממנה היה חלק. גם ״עיר יתומה״ של אדוארד נורטון היה לא רע בכלל.
הדריכה במקום: ״איפה את ברנדט?״ מסמל בעיניי את הפסילה השלישית של ריצ׳ארד לינקלייטר, אחרי ״חברים לחיים״ ו״כולם רוצים את זה״. אחרי הפרויקט התובעני של ״התבגרות״ וסיום טרילוגיית ״לפני״, ניכר הוא פשוט לא מוצא את עצמו (או אולי רק אותי) ומתבוסס בבינוניות. מצחיק שכמה שבועות אחרי ״ברנדט״ של לינקלייטר עלה סרט בשם ״מסיבת הפרידה של ריצ׳ארד״.

פרס הצילום: בין ״מידסומר״ המחושב והפדנטי, ל״קצפת ודובדבנים״ שטוף הצבע והרגש ו״מילים נרדפות״ האגרסיבי והכאוטי באופן מאורגן, זו הייתה שנה של סרטים מהממים לא רק ביופיים אלא בעיקר בעוצמתם החזותית. עבורי, זה שבכל זאת עקף בפוטו-פיניש הוא ״דיוקן של נערה עולה באש״, של סלין סיאמה ומצלמתה של קלייר מאת׳ון. אלה לא רק הצבעים, הקומפוזיציות והשוטים הארוכים (כל מה שקורה בחוף בסרט הזה הוא וואן-שוט השנה שלי). זו בעיקר נקודת המבט המיוחדת כל-כך בסרט שכל כולו התבוננות.
ובקטגוריית השחור-לבן: על נפלאות ״אהבה בימים קרים״ כתבתי בסיכום שעבר, אז בשמחה של מלח שיכור התואר הולך אל ״המגדלור״ של רוברט אגרס והצילום המגורען, הקונטרסטי והדחוס של ג׳רין בלשקי. שיקום נפטון ויכה אותי אפיים ארצה, כמה גועש כל פריים וכמה תחושות אפשר להעביר בלי שום צבע.

פסקול/מיקסטייפ השנה: אני נזכר בהרבה רגעים מוזיקליים מפעימים בסרטים שאינם מוזיקליים, למשל ב״דיוקן של נערה עולה באש״ שהוזכר לפני רגע. אבל יש סרט שהוא גם אסופת שירים נהדרת לשמיעה בבית, גם עבודת הלחנה מקורית וגם עיבוד מרענן ומפתיע – ״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל. החל מסצנות שקצב הנשימה שלהן הוא קצב המוזיקה (בעיקר סצנה אחת של ניסיון חיוג למשטרה) ועד עצם מתיחת הסימפול של שיר שהוא כן/לא על סמים והפיכתו לנעימה המצמררת של הסרט.
שיר השנה: הוא חזר על עצמו בכל מיני טריילרים ובסרטים עצמם, כך שאי אפשר היה לחמוק משיתוף הפעולה של די.ג׳יי. שאדו וראן דה ג׳ולז ״Nobody speak״. אפשר היה לשמוע אותו ב״חורשות את הלילה״, ״ילדים טובים״ ו״המלאכיות של צ׳ארלי״, וזה אחרי שכבר נחרש ב-2018 (״בובה של רצח״, ״דדפול 2״, ״פסיפיק רים: המרד״ ו״באהבה, סיימון״). כמו כן, אם אני אשמע עוד פעם אחת את ״Bad Guy״ של בילי אייליש אני אצרח (כתבתי על זה בסקירה של ״ברייטברן״).
הקריינות שהורסת את הסרט: ״אד אסטרה״. אי אפשר היה להביא את אדוארד נורטון לקריין את המחשבות של בראד פיט? בעצם גם זה לא היה עוזר הפעם.

הטוויסט הגרוע: קל מדי לבחור את ״מים שקטים״, אבל זה לא שהתפנית העלילתית המופרכת בתולדות הקולנוע, פחות או יותר, הרסה סרט מצויין. אז אהיה נודניק אמיתי ואבחר ב״היו זמנים בהוליווד״, רק בגלל שהבמאי שלו דרש לא לספיילר. אם יש מישהו שלא ניחש את סיקוונס הסיום עוד לפני הכניסה לאולם – מקנא בכם ובכן. מאוד.
הטוויסט המדהים: גם כאן אני בוחר בבמאי שביקש עוד בפסטיבל קאן שלא להרוס לאחרים, אבל הפעם בצדק בעיניי – ״פרזיטים״. ואני אפילו לא בטוח לאיזה מהטוויסטים אני מתכוון, בסרט שלא חדל להפתיע ולהדהים, עד כדי כך שיצא לי להתווכח עם כמה צופים וצופות לגבי מה קורה בסיקוונס הסיום שלו.

ככה מסיימים סרט: תגידו מה שתגידו על ״ג׳וקר״, יש לו סיקוונס סיום מעיף בעיניי, ואת זה קשה לקחת ממנו. אם כי ״יהלום לא מלוטש״ של האחים ספדי מצליח, חפשו אותו בנטפליקס בעוד חודש. עד אז, צל״ש ל״עור צבי״ של קוונטין דופייה, שהסיום שלו מצליח להיות בלתי צפוי ולגמרי מתבקש בו זמנית.
ככה לא מסיימים סרט: ״נערה״ כמעט הוחרב עבורי עם שתי הסצנות האחרונות, ו״מי שעומד מאחורי״ איבד בבת אחת את מעט הקרדיט שהיה לו ברגעי הסיום. הייתי אומר שזו החמצת השנה, אם הייתי נהנה מכל מה שקדם לה.

הטריילר המצטיין: התרגשתי עד דמעות בפעם הראשונה שראיתי הקדימון של ״נשים קטנות״ גרסת גרטה גרוויג, והמשכתי לעשות זאת בכל פעם שנחשפתי אליו. האם הוא גם הזוכה בפרס ע״ש 300 ובנג׳מין באטן לטריילר שיותר טוב מהסרט שלו? נדבר עליו ממש בקרוב, בשבוע הראשון של 2020. מה שמביא אותנו לנושא החביב עליי.

הפצות והחמצות

״מידסומר״ – הפעם שמרו על השם המקורי, וגם הסרט משהו משהו

תזמון בעייתי: ״השמיים הם הגבול״, סרט על כדור פורח, הגיע שבוע אחרי ״בלון״, סרט אחר על כדור פורח. למרות שזה הדבר היחיד כנראה שמקשר בין ההפקות המספרות סיפורים שונים בתקופות היסטוריות אחרות ובשפות נבדלות. לגבי ״אהבה עיוורת״ שהגיע שבוע אחרי ״אהבה ממבט שני״, אהיה סלחן כי כל חודש בערך יש סרט חדש עם אהבה בכותרת. וזה ש״משחק ילדים״ (הרימייק לצ׳אקי) יצא באותו סופש כמו ״צעצוע של סיפור 4״ זה טריק זול ועלוב (אבל אינו המצאה ישראלית אז אין בי כעס).
תזמון מושלם: ״מילים נרדפות״ הגיע ארצה מיד אחרי הזכייה בפסטיבל ברלין, וכך הפכה מולדתו לאחת הראשונות שנהנו ממנו. זה אמנם דרש החלפת תאריך עם סרט אחר שחיכה הרבה זמן (ואז חיכה עוד קצת), אבל לגמרי אפשר להבין את המהלך מהצד של ההפצה.

ההפצה המשמחת: נטפליקס בקולנוע! קודם ״האירי״ ואז ״סיפור נישואים״, תודה על זה בשם כל צוות סריטה שנוהג להפריד בעשיריות שלו בין סרטים שהופצו בקולנוע וכאלה שלא.
ההפצה האמיצה: זה לא מובן מאליו להמר על ״מידסומר״ זמן קצר אחרי שהתפוצץ בארה״ב (ולא התאפקתי וכתבתי עליו מבלי לדעת שמתוכנן להגיע ארצה) וזה כל-כך נכון למצוא לו הפצה בוטיקית המבוססת על קהל שיגיע אליו במיוחד פעם בשבוע. וזה אחרי ״קליימקס״, שקצת נפל אצלנו בין הכסאות בסיכומים, אבל גם הוא מילא את האולם פעם אחרי פעם במודל ההפצה החדשני הזה.

הפצה מאוחרת: כבר התרגלנו שסרטים מגיעים ארצה לפעמים בשנה-שנתיים איחור, או שוכבים במחסנים למעלה מכך. אבל ״מקס רוז״ הגיע אלינו הישר מ-2013 וזה כבר גובל בפשע. עם זאת, אפילו הוא לא ינצח את ״יוון סיפור אהבה״, שהגיע ארצה בעקבות הצלחת סרטו החדש יותר של הבמאי. השיווק הלך מסביב לכל ניסוח נורמטיבי כדי לא לספר שזה סרט מ-2012, שמגיע ארצה לא כרטרוספקטיבה סינמטקית אלא בעקבות גילוי מאוחר של הקהל את היוצר.
הצתה מאוחרת: בעקבות ״פרזיטים״, נדמה שהקהל גילה סוף סוף את גדול במאי דרום-קוריאה, בונג ג׳ון-הו. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וכל הכבוד להפצה שהנחיתה את הסרט בארץ ישר אחרי פסטיבל קאן ולפני רוב העולם. בשביל להישאר הפוץ המתנשא שאני ולקבל את המעריצים והמעריצות החדש של המאסטר, הגייה נכונה של שמו: בסדר שכתבתי (לא ג׳ון הו בונג כמו שאמריקאים אוהבים), שורוק במילה האמצעית (זה לא ג׳ון אוליבר, אלא דומה לחודש יוני באנגלית) ולמתקדמים, נא לרכך את האות ב׳ עד שהיא כמעט פ׳ דגושה.

אולי די עם זה 1: זבלוני ברוס וויליס שמגיעים אלינו באיחור של חודשים או שנים. השנה זה קרה פעמיים, עם ״10 דקות אבודות״ ו״חטוף״. זה מוצדק כלכלית? מישהו יוצא מהבית בשביל זה?
אולי די עם זה 2: שני סרטים ישראליים בסופש אחד הוא עניין שחזר על עצמו כמה פעמים, אבל שלושה? למה? ב-5 ביוני הגיעו יחדיו ״תל אביב על האש״,״החבר דב״ ו״מבצע שלאגר״. הם אינם דומים אבל כולנו יודעים שעבור חלק נכבד מהקהל, ״סרט ישראלי״ זה ז׳אנר בפני עצמו.

תרגום עברי מוצלח: ״מי שעומד מאחורי״ (Ready or Not), עוד י׳ אחת וזה היה אפילו נכון דקדוקית. אני נותן פה מדליה לתרגום שאמור להיות אלמנטרי, אבל אני פשוט בטוח שהיינו פסע מ״משפחת הרוע״, ״עשירים וזדוניים״ או ״הכלה והקללה״. ההישארות בעולם של משחק המחבואים ראויה לשבח. אני גם מחבב את ״על החגים ועל המוות״ (Black Chrismas) אבל זה רימייק לסרט סבנטיזי שנדמה לי שכבר יש לו שם עברי, ״חג מולד שחור״. אז חבל על המאמץ.
תרגומים שפחות הצליחו: אני לא מת על העיברות של ״זומבילנד: ירייה כפולה״ (הסרט דווקא בסדר), כאילו אין בעברית את המונח ״וידוא הריגה״, אבל מניח שרצו להימנע ממנו. אם כבר להימנע, ״אחמד הצעיר״ של האחים דארדן הוקרן בשם זה בפסטיבל ירושלים אבל בבתי הקולנוע התחבא מאחורי ״הבחירה״. לי היה קשה עם הבחירה הזאת. ״רצח כתוב היטב״ הרגיז אותי בכמה רמות כפי שכתבתי בסקירה, אבל אות הקלון הולך אל הפחד המתמשך של המפיצים בישראל מחג המולד. עד כדי כך ששיר של ג׳ורג׳ מייקל הפך להיות ״חיים שלי״ הפאקצי. כמו כן, כל שם של סרט אנימציה ממדינה אקראית שמנסה להיות חידוד לשון אבל בפועל נראה כמו גיבוב מילים שיצא ממחולל אוטומטי.
לא בטוח מה דעתי על התרגום: ״חורשות את הלילה״ (Booksmart). לעניות דעתי עדיף פשוט ״חרשניות״, היה יכול להיות יותר גרוע (״חורשות האקליפטוס״ למשל), ובכל מקרה לא נוח להגיד את השם במלואו.

השם שהכי מפחד לפספס את קהל היעד שלו: בישראל נהוג להוסיף כל מיני תותבים לכותרת המקורית. למשל ״פוקימון: הבלש פיקאצ׳ו״ (במקור סומכים על הקהל שיודע מי זה פיקאצ׳ו להבין לבד שזה קשור לפוקימון) או להבדיל ״ואן גוך: בשערי הנצח״ (כי סתם ״בשערי הנצח״ לא נשמע יומרני ואמנותי מספיק, חשוב להזכיר שיש לנו פה עסק עם סלב).
השם הכי לא קשור: ״פנים רבות לאמת״. מילא להמציא שם גנרי לסרט שנקרא על שם הדמות הראשית בו, איזה פנים רבות יש לאמת בסרט הזה?
השם שהכי קשה להגות: ״החוחית״. אבל מקבל נקודות על היצמדות למקור.
שם שוודאי הרס כמה שיחות לקוח/ה קופאי/ת: ״מי אתה חושב שאני?״
השם הכי גרוע לסרט הכי טוב: ״קצפת ודובדבנים״. מעלה אסוציאציות מוזרות ומתגלגל על הלשון בערך כמו שם של במאי תאילנדי. אבל העיקר הסרט עצמו, תמיד אפשר להמציא לו שמות חיבה או לקרוא לו על שם הבמאי.
השם שמעלה תהיות קוסמיות: לא אשמת התרגום בהכרח, אבל ״גם השמש היא כוכב״ זו הצהרה די מטופשת. ו״שכחו אותי בגלקסיה״ זה כל-כך כללי שאני לא בטוח שזו אפילו תלונה.

נספח: החוויות הכי טובות מחוץ לאולם הקולנוע

ג׳ונתן גרוף, אתה בטוח שאתה גם הולדן מ״מיינד האנטר״ וגם כריסטוף מ״פרוזן״?

ג׳ונתן גרוף, אתה בטוח שאתה גם הולדן מ״מיינד האנטר״ וגם כריסטוף מ״פרוזן״?בזכות הברירה בין סרטים שאני רוצה לראות לאלה שאני צריך, המשכתי במסע חסר התקווה והתוחלת של צפייה בדבר הזה שאתם ואתן כל-כך אוהבים – סדרות טלוויזיה. כמה פרקים ראשונים ושניים ראיתי מבלי להמשיך לכלות את הזמן שלי מול ערימות של כלום ושום דבר. אני חושש שלעולם לא אבין את הקטע, אם ״צ׳רנוביל״ נחשבת לאחת מסדרות המופת של השנה, אבל אפילו לדמיין אותה בתור סרט של שעתיים לא עזר לי לחבב את מה שראיתי. אבל זה עוד סביר. בחלק מהסדרות שראיתי נדמה כאילו את התסריט כתב חתול שהאירו לו בסמן לייזר על מקלדת, השחקנים בבירור חושבים על משהו אחר, הצילום יותר חסר השראה ממי שממציא שמות עבריים לסרטי קולנוע, והעריכה בהפסקת סיגריה שלא נגמרת. ההגזמה היא לצורך המחשה, אבל לתחושתי האמירה לפיה הנייר סופג הכל נכונה יותר לפרויקטים שלא אמורים בהכרח להחזיר את ההשקעה בקופות כרטיסים. עם סרטים גרועים אני תמיד מסתדר כי הם עובדים לפי איזה מנגנון שאינו זר עבורי ואני מרגיש אבוד פחות, ובעיקר יודע שזה תיכף נגמר וזהו.

בכל זאת, היו כמה סדרות ומיני-סדרות שסיימתי ואפילו כמה ששמחתי על הצפייה בהן. התמוגגתי מהעונות השניות של ״פליבג״, ״יורשים״ ו״מיינד האנטר״. נדמה לי שחפרתי על כולן בסיכומי שנה קודמים, אז בקצרה – בכל אחד מן המקרים העונה השנייה התעלתה על קודמתה ושלוש הסדרות האלה הן דוגמה ומופת לסוגה בה כל אחת מהן פועלת. זללתי את שלוש העונות של ״10 אחוז״ הצרפתית, ששיפרה את חיי ללא היכר ולא הפסקתי לדמיין לה גרסה ישראלית (עם שמות עבריים לדמויות וליהוקים כמובן, דברו איתי אם יש לכם/לכן את הזכויות). התחלתי לראות ״הכתר״ כי הבטיחו שבסוף יש אוליביה קולמן, בינתיים זה בריטי מספיק כדי להמשיך (כך גם צלחתי את ״שומר ראש״). ואולי הכי חשוב – השלמתי את כל העונות של ״בוג'ק הורסמן״. אין ספק שלא שיקרתם ושיקרתן לי הפעם ומדובר בפסגה בודדה ונשגבת. כיוון שהסדרה עומדת להסתיים בחודש הבא לעד, מצד אחד זה אומר שאהיה פחות מדוכא, אז זה יתרון, מצד שני ייתכן שאהיה מדוכא מזה שאין יותר בוג׳ק. שזה קצת כמו לנסות לסתום חור בנשמה בעזרת חור בנשמה.

משהו קצת יותר מסעיר שקרה במסך הביתי שלי, כפי שהבטחתי בסיכום 2018, הוא עלייתה של הפלייסטיישן. כצפוי, את הסיפורים מרובי הפרקים הכי מרהיבים ומספקים שחוויתי השנה, חוויתי דרך הקונסולה. כמו בעולם הקולנוע, גם משחקים בעלי שם ממתינים לעונת הסתיו, אבל השלמתי אותם בהדרגה רק בתחילת השנה הנוכחית (כשלא היה כמעט כלום בקולנוע). ״God of War״ לא חדל להדהים אותי, בעיקר באופן בו השכיל לספר סיפור שונה בפעם הרביעית ועוד בז׳אנר השחוק של מסעות אב ובן, עם דמויות יותר עגולות ומרובדות מאשר בכמעט כל יצירה אחרת שצרכתי השנה והוויזואליה/סאונד המדהימים בעוצמתם. ״Marvel's Spider-Man״ הוא רשמית סרט הספיידרמן האהוב עליי בכל הזמנים, למרות שהוא משחק קונסולה. זה הכי קרוב לאיך שאני חווה את הדמות והעולם שלה, ואני לא חושב שזה רק בגלל שהחזקתי שלט ולחצתי על כפתורים. את ״Red Dead Redemption 2״ לא סיימתי לחקור אבל מדובר בבניית עולם שלא מהעולם הזה. אולי הבשורה של העשור הבא תהיה גם הכרה באמנות השמינית כשוות תשומת לב של חובבי וחובבות קולנוע? אני מקווה ומאמין שאמשיך לשלב.