• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

״ילדים טובים״, סקירה

17 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר

פשוט מדהים מה אפשר לעשות היום בעזרת אפקטים ממוחשבים. בזמן שדיסני מתגאה בטכנולוגיית די-אייג׳ינג שמצעירה שחקנים בסרטי מארוול, והעולם עוצר נשימה בציפייה ל״האירי״ של מרטין סקורסזה שאמור להשיב את הגלגל עבור רוברט דה נירו ואל פאצ׳ינו, קפיצת המדרגה ופריצת הדרך הגיעו בסרט לא צפוי. ״ילדים טובים״ (Good Boys) מציג לראווה שלושה גיבורים בכיתה ו׳, שניים מהם מגולמים בידי דני מקברייד וגרייג רובינסון, שחקנים בשנות ה-40 לחייהם!

טוב, נו, לא באמת. הפסקה הקודמת הייתה שקר, אבל הביטו בתמונות שבפוסט ותגידו שזה לא נראה כאילו מדובר בגרסאות הצעירות מאוד של רובינסון הענק העדין, ומקברייד המופרע, כשהיה עדיין רק שובב. האמת היא ששני הכוכבים הצעירים הם קית׳ אל. וויליאמס ובריידי נוּן, בהתאמה. לשניהם זו ממש לא הופעה ראשונה על המסך למרות שהם רק בני 12 ו-13. הצלע השלישית ויש שיאמרו המרכזית הוא ג׳ייקוב טרמבלי, שאם הייתי שחקן שמנסה לפרוץ בהוליווד מספיק היה להסתכל על הרזומה של בן ה-13 הזה כדי לארוז. טרמבלי כבר הספיק להוביל סרטים כמו ״חדר״ ו״פלא״ כשלצידו זוכי אוסקרים, ולהשתתף בסרטי ז׳אנר מדוברים כמו ״להתעורר מפחד״ ו״הטורף״ אצל במאים בעלי שם. המשחק של השלישייה הזו הוא ההישג הראשון של הסרט, שאי אפשר היה להשיג באמצעות שום טכנולוגיה ושיש בו כדי להעיד על הזמנים בהם אנחנו נמצאים.

מקס (טרמבלי), לוקאס (וויליאמס) ות׳ור (נון) הם חברים-הכי-טובים-מהגן, ״חבורת הפוף״ כפי שהם מכנים את עצמם. השלושה עלו לכיתה ו׳ ומבקשים לפלס את דרכם בסולם החברתי. מקס חווה ניצנים של התבגרות מינית, לוקאס מתמודד עם משבר משפחתי ות׳ור רוצה שהסביבה תפסיק להתייחס אליו כמו תינוק. השלושה מקווים להשיג את מבוקשם – נשיקה עם בת, הסחת דעת והכרה חברתית – במסיבה של הילדון המקובל של השכבה, אליה הם משיגים הזמנה. בדרך הם מבקשים ללמוד איך להתנשק, מה שמסבך אותם עם השכנות התיכוניסטיות של מקס (מולי גורדון ומידורי פרנסיס). או חולמים להגניב בירה לאירוע, מה שמסבך אותם עם החוק. כל ניסיון של הילדים להתמודד עם המציאות יוצר עוד סיבוך ועוד מפגשים עם דמויות שרואות אותם כמי שהם – ווניקים. זאת בעוד הם בטוחים שהם מבינים עניין ויודעי דבר, למרות שאין להם מושג מהחיים.

בהתחשב בעובדה שעל מפיקי הסרט נמנים סת׳ רוגן, אוון גולדברג וג׳ונה היל, אפשר להבין למה תיאור העלילה יחד עם השמות של יוצרי וכוכב ״סופרבאד״ זרקו אותי חזרה לסרט המושלם ההוא מלפני עשור. אולי זו גם הסיבה כנראה שלא יכולתי להפסיק לדמיין את רובינסון ומקברייד, שותפים קבועים של החבורה. לא מספיק דומה? לסיטואציה הבסיסית של שלושה חברים די שונים זה מזה המבקשים לשנות את גורלם החברתי באיזו מסיבה, אפשר להוסיף ניבולי פה בסיטונות, כמה בדיחות סמים כמתבקש, והיתקלויות בסוגים דומים של דמויות משנה שצריכות לגנוב סצנה. אבל האמת היא ש״ילדים טובים״ הוא דווקא אחיו הקטן של קומדיית התבגרות אחרת, נצמד אליו עוד כשהטריילרים של שניהם נחשפו יחדיו – ״חורשות את הלילה״. זה לא רק משום שהם חולקים פרמיס עם קווי דמיון, שיר בפסקול (״Nobody Speak״), או את השחקנים וויל פורטה (שוב בתפקיד אבא) ומולי גורדון (שוב מאחורי הגה) שכבר הוזכרה. יש משהו עכשווי ופרוגרסיבי בשניהם, משב רוח חדש בז׳אנר.

אחרי ״כיתה ח׳״ התחילו בדיחות על כך שההישג הקולנועי הבא צריך להיות לגרום לקהל להזדהות רגשית עם עולמם הפנימי של פעוטות. אז אמנם המרחק בין גיבורת הסרט ההוא וגיבורי הנוכחי הוא רק שנתיים, אבל במונחים של גיל ההתבגרות מדובר בנצח או שניים. או כמו שלוקאס מנסח זאת באחת הסצנות: ״התבגרתי הרבה בשעתיים האחרונות״. זה כמובן עוזר שהשחקנים הם בגיל הדמויות, ואם לפני הצפייה חשבתי שהסרט חב את קיומו להיותו שטרמבלי הוא כבר שחקן של ממש, שני חבריו נותנים לו פייט הגון. טרמבלי הוא אכן העוגן הרגשי של הסרט, בזמן שנון אחראי על ההשתטויות אבל לא שוכח את הלב. וויליאמס אחראי לדמות האהובה עליי בסרט, ואחת החביבות עליי בקולנוע השנה. לוקאס כל-כך לא מפחד להיות מי שהוא, גם אם זה אומר נער מגודל שהוא בעצם פרח עדין, חנון שתמיד אומר את האמת ולא מתבייש להביע רגש או לומר משהו שעלול להתפרש כמטופש ונלעג, החרדה הגדולה של חבריו ושל הגיל הזה. אם רק היה אפשר לאמץ דמות קולנועית.

קרדיט על עיצוב הדמויות והדרכת השחקנים חייב ללכת גם אל היוצרים ג׳ין סטופניצקי ולי אייזנברג, תסריטאים בדרך כלל (״מורה רעה״, ״המשרד״ האמריקאי) שרק הראשון שבהם חתום על הבימוי למרות שמדובר בעבודת צוות. המכשיר העלילתי העיקרי שלהם הוא הכנסת הצופים אל עולמן של הדמויות ואז שליפה החוצה ליצירת אפקט קומי של התבוננות מבחוץ. הסרט מעלה ומוריד את מינון התמימות הילדותית לצרכיו, בין אם כדי להשיג צחוק או דווקא לקרב את הצופה אל הגיבורים, רק כדי להזכיר באיזו פליטת פה שבעצם מדובר במי שבקושי מלאו להם תריסר שנים. הפער בין ההבנה לבין הידע הוא קומי במובהק ומייצר שורות מחץ ושורה של סיטואציות הומוריסטיות, מה שקצת חוזר על עצמו אבל לא הפריע לי. בעיקר כי מדובר ביותר מ-90 דקות של ילדים מקללים, שכן הסרט גם מלא במסרים חיוביים בהם שטופים המוחות הרכים.

הילדים אמנם פולטים גסויות שגורמות לכך שקהל בן גילם לא יכול לצפות בסרט, אבל הגישה שלהם כלפי נושאים כמו יחס לאחר בחברה בכלל ונשים בפרט, הוא שמבדיל את ״ילדים טובים״ מסתם עוד קומדיה וולגרית. זה אומר שאין להם בעיה לקרוא אחד לשני ״ביץ׳״, אבל אם המילה הזו אפילו רק תיזרק הכללי של נערה – הדבר יזעזע אותם. אין להם ממש מושג מה זה סקס, כפי שמוכיחות מספר סצנות, אבל הם מכבדים נשים ומודעים לעניין של הסכמה ורצון הדדי, אפילו אם מדובר בנשיקה של כיתה ו׳. בריונות היא עוד נושא שמטופל בשילוב של חיסול ממוקד וקריצה, ולתפיסתם של גיבורינו מי שלוקח יותר משלוק בירה הוא אלכוהוליסט, וכל אזכור לסמים ״מאיים על שלום הקהילה שלהם״, גם אינם יודעים מה זה אומר. הנוכחית ההורית מצומצמת למינימום, וגם כאן יש אמירה. הזוג החביב עליי הם ההורים של לוקאס, בגילומם של ליל רל האורי ו-Retta, אבל הם מעין גנבי הצגה לרגע. זה מסוג התפקידים שבדרך כלל נותנים לילדים, וכאן התהפכו היוצרות.

עוד קשר ל״חורשות״ שהוזכר לעיל הוא העולם בו מתרחש הסרט, בפרט בית הספר של הילדים, בו אף אחד בסרט לא עושה עניין מגזע או מוצא. יש הרבה העלבות אבל יש אפס הערות גזעניות, ואין שום מהומה אם ילד לבן מפנטז להיות חבר של ילדה שחורה או אסיאתית. אז אפשר אולי לקטלג זאת כחלום ליברלי פרוגרסיבי (ומה כל-כך נורא בזה) אבל בתור מי שגר כבר שנה בסמוך לבית ספר בברוקלין אני יכול להעיד שזו דווקא מציאות. עניין אחר שהופך את הסרט לעכשווי באופן שאני אישית קצת פחות מחבב הם רפרנסים לתרבות הפופ מהסוג שיהפוך אותו למיושן או לקפסולת זמן בעוד כמה שנים. המוצלחים יותר הם הסמויים, למשל העובדה שלאחות של ת׳ור (מישהו כאן אוהב את מארוול, הא?) קוראים אנאבל, והסצנות איתה הן פארודיה על קולנוע אימה. אגב, כל הילדים-שחקנים בסרט עושים עבודה טובה, אבל זה רק מעצים כמה שהשלישייה הראשית אשכרה משחקת.

אם ב״רחוב ג׳אמפ 21״ הוכח שיותר מגניב להיות חנון בתיכון של שנות האלפיים-עשרה, ״ילדים טובים״ פוסע עוד צעד קדימה דווקא כי הוא עוסק בגילים צעירים יותר. הסרט ממוטט את הפאסון של מרד נעורים בעידן בו זאטוטים חשופים לעולם המבוגרים דרך מגוון רחב של דעות וכלים רטוריים. מעבר לדאחקות, ומדובר ב-90 דקות של צחוק עד שכואבות הלחיים, יש גם רגעים צובטים כשנוחתת תובנה על הגיל הזה או על העידן הנוכחי. אפשר לחוות אותו בתור קומדיה קיצית קלילה על גיל בו הכל נראה הרבה יותר הרה גורל ממה שהוא באמת, או כסרט מעורר תקווה. כי אם הדור הצעיר יכול להיות כל-כך מפוכח ומודע אבל עדיין לשמור על תמימות בהתאם לגילו, אולי תהליך ההתבגרות הנורמלי יימשך במקביל להתפתחות המחשבה. אולי בטעות יהיו כאן בעוד עשור או שניים מבוגרים שמכבדים אחד את השני בלי להיות מאולצים או לוותר על התיילדות כשאפשר. אצלי זה העלה חיוך גדול יותר ממה שקומדיה שטותית אמורה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.