• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

"פצצה", סקירה

20 בדצמבר 2019 מאת אור סיגולי

מכל האירועים שקרו בעולם הבידור – ואולי אפילו בכל תחום שהוא – במהלך העשור האחרון, תנועת ה-metoo# כנראה תירשם כעוצמתית והמשפיעה מכולם. או לפחות ככה אנחנו רוצים לחשוב. מה שהתחיל עם גל המתלוננות נגד פשעי המין של המפיק והמפיץ הארווי וויינשטין ב-2017, הפך לתופעה סוחפת עולם ובזכותה נשים רבות מתעשיות שונות אזרו את האומץ לדבר כנגד בוסים וקולגות שהפכו את חייהן המקצועיים והאישיים לגיהינום, כאשר לרוב הקורבנות הן אלו ששילמו את המחיר הכבד של החשיפה.
פרשית וויינשטין, ולאחריה גם רוי פרייס (אמאזון), ג'ון לסטר (פיקסאר), לואי סי.קיי, לוק בסון, ג'רמי פיוון, ברט ראטנר, ג'פרי טמבור ועוד ועוד, טלטלו את תעשיית הבידור, וזה היה רק עניין של זמן עד שהקולנוע יעלה גם הוא על הרכבת הזו.

2019 היא כפי הנראה השנה שבה זה נראה ברור יותר מתמיד, עם לא מעט סרטים שעוסקים באופן ישיר בהטרדות מיניות במקום העבודה. הסרט התיעודי "בלתי נתפס" התיעודי על וויינשטין שהוקרן בסאנדנס ובקרוב בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, "The Assistant" המביא כרוניקה של עוזרת אישית של "מפיק חשוב המואשם בהטרדה מינית" (מעניין מי זה יכול להיות?) שצץ בפסטיבל טלורייד האחרון, ואפילו "אישה עובדת" הישראלי שזכה לחשיפה יפה גם בארה"ב, הם סרטים שהביטו למציאות הזו בעיניים. אליהם מצטרף, ממש כעת בנקודת ההתנעה של עונת האוסקרים, הסרט שממש רוצה להיות נושא הדגל הרשמי של metoo# – "פצצה" (Bombshell), המביא את הסיפור האמיתי מאחורי חשיפת ההטרדות המיניות ברשת האקטואליה פוקס, ומתהדר בכמה מהשמות הכי גדולים בהוליווד.

קשה למנות את כמות השחקנים המפורסמים והמוצלחים שנעמדו בתור כדי להשתתף ב"פצצה". שלוש השחקניות הראשיות בו הן שרליז ת'רון, ניקול קידמן ומרגו רובי (כולן מועמדות על תפקידן לפרס איגוד השחקנים), כאשר הקאסט סביבן עמוס עד להתפקע בשחקני אופי מהשורה הראשונה: ג'ון לית'גו, מארק דופלאס, אליסון ג'ני, קייט מקינון, קוני ברייטון, מלקולם מקדואל, רוב דילייני, סטיבן רוט, ברוק סמית', אליס איב ועוד ועוד. אין כמעט סצנה אחת בסרט בה אין נוכחות של מופיע או מופיעה עטורת פרסים ושבחים.
הסיבה לכך, יש להניח, היא שהסוכנים הבינו את חשיבות הסרט הזה בנוף הקולנועי הנוכחי, וידעו שהוא ייצר תשומת לב רבה. בינתיים זה אכן נראה כך, כשהסרט מרגע שנחשף צבר לעצמו מעמד של סוס מוביל במרוץ לאוסקר.

אם בדברים האלו שאני כותב עובר טון מעט ציני, זאת בהחלט לא הכוונה. החשיבות של פרשיית ההטרדות המיניות בפוקס גדולה לאין שיעור, ולא רק שהנשים שעמדו במרכזה הן גיבורות על אמת שסיפורן ראוי שיסופר על ידי טובי המוחות, הן גם מגיעות מהצד הפחות אהוד על תעשיית הבידור – זה השמרן והימני, הכי רחוק שאפשר מהוליווד הליברלית. זה בכלל מוסיף ערך רב ל"פצצה", ההבנה שגם הנשים החזקות והדעתניות ביותר בעולם יכולות בקלות ליפול קורבן לטרף מיני מאנשים איומים בעמדות כוח, ושמאבק על זכויות וחופש הפרט איננו עניין של שמאל או ימין (זה נשמע כמו הדבר הכי מובן מאליו שיש, אבל בואו, אנחנו יודעים באיזה עולם אנחנו חיים).

אז יש לנו סיפור אמיתי חשוב ומרתק, צוות שחקנים שכל אחד מהם ביחד ובנפרד ראוי לשאת נאום אוסקר, עשייה קולנועית מיומנת, ונגיעה בעצב חשוף ומאוד רלוונטי. אז למה זה מרגיש כאילו "פצצה" קטן בהרבה מסך חלקיו? למה בכל זאת הסרט הזה נחווה כנמהר ולא מספק?
בעיני התשובה לכך נעוצה בראש ובראשונה בתסריט, כשאני חייב לומר שלא בטוח אם מדובר בתסריט אתו יצאו לצילומים, או במה שנותר על המסך בעקבות עבודת פוסט. כך או כך, "פצצה", על אף כוונותיו הטובות, הוא סרט מבלבל ואיכשהו לא מספק, שהרצון שלו להיות זה שהולך בראש מחנה סרטי ה-metoo# בעיקר פגע בו.

אורכו של "פצצה" הוא קצת מעל 100 דקות (אם תשאלו אותי, זמן מסך אידיאלי לכל סרט באשר הוא), אבל הדמות הראשית שלו – זו של מגישת החדשות מייגן קלי, אותה מבצעת שרליז ת'רון באופן מופלא כמו שרק היא יודעת – משתלבת בעלילת ההטרדות המיניות משהו כמו 60 דקות פנימה. מה קורה בשעה הראשונה, אתם שואלים? ובכן, היא בכלל נמצאת בסיפור משלה, שתופס את רוב זמן המסך, והאמת שהוא מרתק בפני עצמו. קלי, לאורך כמעט כל הסרט, עסוקה במאבק משל עצמה מול מנהל הרשת (רוג'ר איילס, אותו מגלם ג'ון לית'גו) שמשחק איתה משחק כפול: בחדרי חדרים משבח אותה על שאלות נוקבות אותן הפנתה למתמודד לראשות המפלגה הרפובליקנית דונלד טראמפ, חביב הרשת, אך בפרהסיה מתנער ממנה ומשאיר אותה קורבן לתומכי טראמפ דוחים ולוויה דולורוזה תקשורתית. זה בפני עצמו היה יכול להחזיק סרט, ונדמה ש"פצצה" מסרב לשחרר ממנו למרות שהוא בכלל רוצה להתעסק במשהו אחר.
בין לבין אנחנו מקבלים מקטעים של סיפור המשנה על גרטשן קרלסון (ניקול קידמן, פלא בזכות עצמה) שפוטרה מעבודתה ומכינה תביעה נגד איילס בגין הטרדות מיניות, אותו מגבה סיפור נוסף של דמות מומצאת בשם קיילה (מרגו רובי, מרהיבה כתמיד) שעוברת לנגד עינינו את כל מה שקודמותיה ברשת חוו על בשרן ושתקו.

כך יוצא שהדמות הראשית של הסרט, זו שבנוכחותה אנחנו נמצאים רוב הזמן, מיישרת קו עם סיפור המסגרת יותר מדי זמן פנימה והתוצאה היא תחושה של אקספוזיציה ארוכה מדי, שמשאירה בקושי חצי שעה לעיקר ולמהות שאותה הסרט מיהר להתהדר בה – ההתמודדות והאומץ לעמוד מול מערכת גברית ופוגענית, וכאשר הפרשייה מתפוצצת, התהליך מרגיש בהילוך מהיר יחסית למה שקרה עד כה.

התחושה היא שהתסריט שכתב צ'רלס רנדולף (זוכה האוסקר המוצדק על "מכונת הכסף", שהסרט הזה חולק אתו המון אלמנטים קולנועיים של שבירת הקיר הרביעי וקריצה לקהל) היה אמור להיות מיני-סדרה, אבל כל מה שנותר ממנו בסופו של דבר הוא הפרק הראשון המציג את הדמויות, והפרק האחרון המציג את השיא. כל התהליכים באמצע הושטחו לחלוטין, שורטטו באופן גס, ונותרו מסומנים וחסרי עומק. כל החלקים המחברים בין האכזבה שחווה מייגן קלי מהבוסים שלה, והתהליך הקשה והאכזרי שהוביל למהפך של נשות פוקס, מצומצם למינימום הכרחי ועמוס בכל כך הרבה פרטי אינפורמציה וניים-דרופינג שמאוד קל ללכת בהם לאיבוד.

בחלק משמעותי מהזמן שלו, "פצצה" עובד היטב כבידור הוליוודי. קודם כל, כפי שכבר הזכרתי אבל אי אפשר להדגיש את זה מספיק, קאסט השחקנים פשוט פנומנלי. הכריזמה והיכולות שלהם כל כך עוצמתיות שברגעים הטובים הסרט הזה הוא דינמיט. בנוסף, יש בו כמות ראויה של הברקות ועבודה קולנועית מסחררת, כמו למשל סצנה מבריקה שמציגה את חדר ההלבשה של פוקס ממש כמו אחורי הקלעים של מועדון החשפנות מ"נוכלות בלי חשבון", ובד בבד גם רגעים ממש מצמררים של התמודדות עם הטרדה מינית – כולם הונחו על כתפיה של מרגו רובי שסוחבת אותם בגאון. זה אפילו יותר מרשים כאשר מתגלה שהדמות שלה פונקציונלית לחלוטין, כזו שנמצאת בתסריט כדי שהדברים המדוברים לא יחוו בדיעבד רק כסיפורים ואנקדוטות.

ג'יי רואץ', שפרץ כבמאי קומדיות פרועות והפך ליקיר הטלוויזיה האמריקאית עם מספר סרטים על אירועים אמיתיים שהביאו לו ארבעה פרסי אמי, יודע איך לתפוס את העין ויודע איך להוציא את המיטב משחקניו, פה אין שאלה. עם זאת, נדמה שהוא רץ חסר נשימה אחרי התסריט, צועק עלינו בעזרת עריכה וסאונד לצמצם פערים ככל שנוכל ואם לא זאת בעיה שלנו, ובסופו של דבר משאיר אותנו עם תחושה שהסרט בזבז כל כך הרבה אנרגיה בלהרשים אותנו עם בניית העולם, שלא נותר לו זמן גם להכניס אותנו פנימה.

התמונות באדיבות פורום פילם