• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

״איפה את, ברנדט?״, סקירה

29 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר

ספרים שהופכים לסרטים הם נושא שאנחנו בסריטה תמיד חוזרים אליו, אבל אני בדרך כלל לא תורם הרבה. זאת עקב קצב הקריאה האיטי באופן בלתי סביר שלי, ודאי שיחסית לחבריי לבלוג. לכן שמחתי כשנודע לי שספר שקראתי לגמרי במקרה (נמצא ברחוב רגע לפני טיסה טרנסאטלנטית) עומד להפוך לסרט. תהיתי כיצד יעובד הסגנון הספרותי למסך, שכן ״איפה את, ברנדט?״ (Where'd You Go, Bernadette) מורכב כולו ממכתבים, מיני מסמכים או הודעות דיגיטליות בין הנפשות הפועלות. כאן עמיתיי לסריטה מיהרו לתת דוגמאות לסרטים שמבוססים על ספרים עם רעיון דומה, למשל ״קארי״, ״יחסים מסוכנים״, ״חייבים לדבר על קווין״ או אפילו ״חמדת״. אבל אותי זה לא הרגיע שכן ידעתי מי עומד להיות חתום על היצירה – הבמאי והתסריטאי ריצ׳רד לינקלייטר.

נשים בצד את רצף ההחטאות בו מצוי היוצר בעיניי, אחרי ״חברים לחיים״ המקושקש, ו״כולם רוצים את זה״ המחריד. אני גם לא במחנה ״התבגרות״ אבל זה בהחלט סרט טוב בעיניי, בעוד האחרון שלו שאהבתי היה ״לפני חצות״ אי אז ב- 2013 וגם זה לא מעט בזכות שני הסרטים האחרים בטרילוגיה שהוא חלק ממנה. למעשה, מאז ומתמיד היו שני ריצ׳רד לינקלייטר – האוטר הטקסני שאחראי לסרטים קטנים עם רעיונות גדולים ושפע הברקות, ובמאי להשכרה במכונה ההוליוודית שיודע לעשות את העבודה ולא הרבה מעבר. בשני המקרים, מדובר בקולנוען שמומחה בסיפורים על אנשים רגילים ורגעים שגרתיים, מהם הוא מחלץ דווקא את הייחודי והמשמעותי. החל מסרטי הבטלנים והסטלנים של ראשית הקריירה (״סלאקר״ ו״ טריפ נעורים״) ועד פרויקט הדגל של ״התבגרות״, זה מה שלינקלייטר מצטיין בו, לצד ניסויים קולנועיים כמו ״חיים בהקיץ״, ״טייפ״ או ״סורק אפלה״. אבל ״ברנדט״ הוא ההיפך הגמור – סיפור על אנשים מאוד לא רגילים, בסיטואציה עוד פחות שגרתית.

הסרט מתמקד במשפחה בת שלוש נפשות. ברנדט פוקס (קייט בלאנשט) היא הדמות מן הכותרת, ארכיטקטית מבריקה לשעבר שהזניחה את הקריירה לטובת חיי משפחה בסיאטל, שם עובד בעלה אלג׳י (בילי קרודאפ) בחברת מייקרוסופט. יש להן בת מתבגרת המכונה בי (אמה נלסון בהופעת בכורה), שבספר מתפקדת כמעין מספרת וגם בסרט הקריינות שלה פותחת את היצירה. בי מודיעה להוריה על רצונה לבקר באנטארקטיקה ובהססנות רבה נרקם הטיול. בינתיים, נחשפים חייה הלא פשוטים של המשפחה, הכוללים אב שעובד יותר מאשר נמצא בבית ואם שמצבה הנפשי מתדרדר. ברנדט צמצמה כל תקשורת אנושית ומבצעת את רוב הפעולות היומיומיות דרך עוזרת אישית בשם מנג׳ולה, אליה היא משגרת מיילים ואותה מעולם לא פגשה. היא סולדת משאר האמהות ומצויה בריב מתמשך עם השכנה שלה (קריסטן וויג), מה שמועבר דרך מספר אנקדוטות. בהיעדר מונח קליני מתאים יותר, הייתי מגדיר את ברנדט כקוקו לגמרי, או פצצת זמן מתקתקת.

שוט הפתיחה של הסרט שעוקב אחר דמות נשית חותרת בקאייק, ואחריו ביקור בסביבה הייטקיסטית בה מפותחת המצאה חדשנית, הזכירו לי יותר מדי את ״המעגל״ מ-2017. ככל ש״ברנדט״ התקדם רווח לי שהוא רחוק מאוד מן הזוועה המוחלטת ההיא, כשם שקשה לי לומר שלינקלייטר חזר לעצמו וסיפק פה יצירה לפנתיאון, אפילו לא זה האישי שלו. הסרט נע בין רגעי קרינג׳ של ממש לסצנות רגשיות שכן עובדות, אך אינו מותיר משקע עמוק או ממצה אפילו חלקית את הסוגיות העולות ממנו. מלבד האיכות הלא אחידה, חשוב להבהיר שלא באמת מדובר במותחן תעלומה כפי שעלול להתפרש – לוקח המון זמן מסך עד שברנדט אכן נעלמת, וגם ברור לאן נעלמה. זו יותר דרמה משפחתית שנעה בין הקומי לצובט, בדגש על הדמות האחת שמחפשת הזדמנות להיחלץ מתוך עצמה דווקא בזמן שכולם סביבה בטוחים שאיבדה את זה.

החשש המוקדם שלי מאופי העיבוד התגלה כמוצדק, שכן לינקלייטר והתסריטאים וינס פאלמו והולי גנט (״אני ואורסון וולס״, גם הוא של לינקלייטר) בחרו לסירוגין או בגישה הקלה או בנסיונות מוצלחים למחצה להבריק. כאמור, חלק נכבד מהספר מבוסס על אוסף של מיילים ושאר תכתובות חד-צדדיות, המספקות לקהל אקספוזיציה כמו גם חושפות את המתרחש בראשן של הדמויות ומעידות על אופיין באפקט מצטבר, או מציגות אירוע שהתרחש ממספר זוויות הסתכלות. כיוון שלצלם אדם כותב מייל זה לא מאוד קולנועי, הוחלט כי קייט בלאנשט תכתיב את המיילים שהיא שולחת לעוזרת שלה, אותה היא מעדכנת (ועל הדרך את הצופה) בכל מה שקורה בחייה או בליבה.

זה אומר שיש מספר סצנות של בלאנשט מתהלכת בבית העצום והמוזנח של המשפחה, אותו ברנדט תכננה לשפץ, בעודה מכתיבה אל הטלפון או לאוזניה מונולוגים ארוכים. לכאורה, מדובר בפתרון נכון, מה גם שבלאנשט בהחלט יכולה להחזיק סצנה אפילו אם היא מדברת אל חלל האוויר בלבד. אולם, זה נמאס די מהר וגם ניכר כי הבמאי לא לגמרי סומך על ההחלטה האמנותית הזו, שכן הוא חותך מדי פעם אל צג הטלפון עליו נרקמות המילים, כאילו מזכיר לנו שבלאנשט לא מגלמת משוגעת שמדברת אל עצמה, אם כי השפיות של ברנדט דווקא עולה לדיון ולא פעם במקרים אחרים. בקיצור, זה רק מסיח מן העיקר ומשמש כערוץ כתוביות נוסף ולא בהכרח נחוץ, מה שנכון לגבי אלמנטים אחרים או החלטות בימוי ועריכה דומות.

עניין נוסף הוא שברנדט פוקס היא דמות שנשמעת מרתקת על הנייר אבל מתיש מאוד לבלות זמן במחיצתה. לא פלא שהחלק הטוב ביותר בסרט הוא דווקא זה בו היא נעלמת, ואנו חוזים במקביל בהרפתקה שלה כשהיא ניעורה לחיים, או ביתר הדמויות מנהלות אינטרקציה נורמטיבית יותר שלינקלייטר מתמחה בה. הבעיה היא שבעוד ברנדט קפצה את כל הכרישים במעבר מן הדף אל בד האקרן, שאר הדמויות הן צל חיוור של עצמן הספרותי. אולי זה עניין של ליהוק ואולי לקרוא את הספר לפני קצת מקלקל, לפחות לי משום שכבר ״ליהקתי״ את הדמויות בעת הקריאה.

בזמן שלא אכתוב לעולם מילה רעה על המשחק של בלאנשט, הפעם היא מעט חדגונית ולגמרי היסטרית וחרדתית, משהו שלא עבד טוב עבורי כבר ב״יסמין הכחולה״. קרודאפ מגלם פשוט אב בסרט של לינקלייטר, במקום את אלג׳י של הספר. בסצנות המשרדיות הצצתי לעבר רגליו לראות האם שמרו את האפיון שמייחד אותו במקור – היעדרן של נעליים במשרד. התאכזבתי לגלות סניקרס שתואמות את כל התדמית של ״אבא ספורטיבי״, שלא ממש מזכירה את גאון המחשבים החמוד והמגושם שהוא אמור להיות. דמיינו את ג׳ף דניאלס בתפקיד ותבינו, ואם אפשר לערוך איחוד של ״חיים בין השורות״ עם לורה ליני בתפקיד ברנדט, לא הייתי מתנגד (שלא לומר, כך דמיינתי את זה). נלסון הצעירה דווקא כן נראית ונשמעת כמו שאפשר לדמיין את בי, אבל איננה שחקנית טובה וכשנדרש ממנה לצאת מהאדישות הכל מתפרק. וויג היא כבר ליהוק מוזר מכדי שיהיה ניתן להגיב עליו לתפקיד אמא תקתקנית ולחוצה, והשאר פה כדי לקשט את הפוסטר, ביניהם ג׳ודי גריר ולורנס פישבורן.

כל זאת ועוד מותירים את ״איפה את, ברנדט?״ כאוסף בלתי ממומש של כוונות טובות. זהו סרט העוסק ביצירתיות כלואה ואמנותיות מודחקת, ששכח בעצמו להיות בעל מעוף או חזון, כולל בקטעים שהוא אמור להמריא יחד עם הגיבורים. זה חמור משום שזה מנוגד לספר עליו הוא מבוסס, שלפחות מבחינה צורנית יש בו שוני והוא כן מצליח לברוא דמויות עם נוכחות, בלי סאונד וללא תמונה. זהו גם סרט על הורות וזוגיות שמצליח לומר בערך שום דבר על הנושאים האלה, בעיקר כי הוא כל הזמן מדבר את דעתו דרך הדמויות שלו במקום לתת להן להיות. ההצהרה כי ״הספר טוב מהסרט״, לא מסבירה את התחושה החמצמצה בסיום, דווקא כי כמעט והתרגשתי מן המערכה האחרונה. אולי זה גם או בעיקר כי פשוט חבל על כל המעורבים בפרויקט. כתבתי ל״הארץ״ על תקופת הביש של אנאפורנה, חברת ההפקות של מייגן אליסון שהחלה גם להפיץ בעצמה לפני כשנתיים, ומצער שהם מוסיפים עוד כשלון כלכלי לאוסף. אם כי במקרה הזה קשה להאשים את הקהל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.