• סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • מחתרת השישה
  • סופשבוע אוטופיה 2019: המדריך המלא
  • האפיפיורים
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה

2 בנובמבר 2019 מאת אורון שמיר

אם היה אפשר לשלוח מחסל רובוטי אל העבר כדי שימנע קטסטרופה ויציל את המין האנושי, הייתי בוחר בכל נקודת זמן שתוכל אולי לבטל את כל סרטי ההמשך של ״שליחות קטלנית״ שנוצרו במאה הנוכחית. אפילו להקריב את שני הסרטים המקוריים זו מחשבה שעוברת בראש בכל פעם שנוחת עלינו עוד המשכון מיותר. כזה שמגיח כמתוך סערת ברקים עד שכולם רואים שהוא עירום, ממש כמו שקורה בדרך כלל בתחילת הסרטים האלה. לרוב אני מתייחס בזלזול או באדישות לעוד ניסיון לסחוט עד תום את המותג שיותר עמיד מאשר מחסל עתידני מזן T-1000 – אבל לא הפעם. ״שליחות קטלנית: גורל אפל״ (Terminator: Dark Fate) הוציא אותי משלוותי.

לפני העצבים, קצת סדר. ״גורל אפל״ מגדיר את עצמו בתור סרט ההמשך של ״שליחות קטלנית״ מ-1984 ו״יום הדין״ מ-1991, שניהם בוימו בידי ג׳יימס קמרון. מאז היו לנו סרטים עם ובלי ארנולד שוורצנגר, שגילם את המחסל T-800, בעוד שחקנים שונים גילמו את הדמויות האייקוניות של שרה קונור ובנה ג׳ון. ״עליית המכונות״ ב-2003, ״התעוררות״ ב-2009 ו-״ג׳נסיס״ ב-2015 – כולם ניסו וכשלו להחזיר את סדרת הסרטים לדרך המלך, בין סכסוך משפטי אחד למשנהו (ובין לבין סדרת הטלוויזיה ״יומני שרה קונור״). זה בסדר גמור לשכוח מהם או אותם, משום שגם ״גורל אפל״ לא מתייחס לקיומם, במסורת החדשה של ״סרט השכח״. לפנינו ריקוול, המשכון לשניים הראשונים שמוחק את כל השאר, כפי שהיה עם ״האלווין״ בשנה שעברה. נקודת דמיון נוספת בין הסרטים, חוץ מתאריך היציאה לאקרנים, היא שובה של לינדה המילטון אל הגופיה של שרה קונור, בגיל 63 ולראשונה מאז הסרט השני בסדרה.

שמה של המילטון היה רק אחד מאלה שאמורים לעורר תקווה לגבי עתיד האנושות, או לפחות הסרטים. גם קמרון, עדיין עסוק עם האווטארים שלו, שב להיות מעורב בתסריט ובהפקה. ואולי הוא בעצם המחסל במקרה הזה: במאי שנדבק במחלת רידלי סקוט וג׳ורג׳ לוקאס, מנסה לתקן ולשפץ את העבר, שולח יד אל סרטיו הקודמים ומקווה לשנות בכך את הגורל של הפרק הנוכחי. על הכתיבה חתומים יחד איתו עוד חמישה שמות, חלקם מועמדים לאוסקר או זוכי אמי. הבכיר שבהם הוא דייויד אס. גוייר, האיש עם הכי מעט אור ברזומה (טרילוגיית ״האביר האפל״, ״עיר אפלה״ ועכשיו גם ״גורל אפל״). הבמאי הוא טים מילר, איש אפקטים שבכורת הבימוי שלו היא ״דדפול״ ואחריה הגיעה האנתולוגיה הנטפליקסית ״אהבה, מוות ורובוטים״. בקיצור, קשה לדמיין צוות חלומי יותר מאשר חדר כתיבה עטור שבחים, הגב של היוצר המקורי, ובמאי שאמור להבין באקשן, אפקטים ואנדרואידים – החומרים מהם בנוי סרט טרמינייטור. קשה גם להבין או להאמין שזה מה שיצא להם ועוד יותר קשה לקבל זאת או לעמוד מנגד.

הסרט נפתח עם תזכורת למאורעות קודמיו, יחד עם האישור כי שרה וג׳ון הצליחו בכך שמנעו את יום הדין שהיה אמור להתרחש ב-1997. הם שינו את העתיד ועצרו את סקיינט, אבל זה רק מביא עוד צרות שלא נגמרות ו…בואו נקפוץ להווה להכיר משפחה מקסיקנית נחמדה! כן כן, במשך דקות ארוכות נוכל לבהות בשגרת הבוקר של דני (נטליה רייס) ואחיה דייגו (דייגו בונטה). זאת בזמן שלא רחוק מהם נופלות דמויות מהשמיים מתוך כדור ברקים. האחת היא גרייס (מקנזי דייויס), חיילת אנושית-למחצה מן העתיד שבאה להזהיר את דני מפני סכנה גדולה. האחר הוא הסכנה הגדולה, מחסל קטלני מדגם Rev-9 (גבריאל לונה) שמטרתו לחסל את דני. מי זאת דני? נו, לפני רגע פגשנו אותה. למה הוא רודף אותה? אין זמן להסברים כי צריך לברוח ולהילחם לסירוגין. כל זה בזמן תהיות כמו איך שרה קונור משתלבת בכל זה (ברישול רב) והאם ארנולד ״המחסל״ שוורצנגר יקיים את הבטחתו הנצחית וישוב (נו מה).

האמת היא שכמעט קמתי ויצאתי כבר בסוף הפרולוג, כי מה הטעם. חששתי שאם אלה האפקטים שיעטרו את הסרט לכל אורכו, עם דמויות שנראות כמו הסימס, אין סיכוי להפיק ממנו הנאה שאינה סרקסטית. אבל בעיקר נחרדתי מהחלטה סיפורית אומללה שמגיעה עוד לפני שבאמת מתחילים. מסובך לדבר על ״גורל אפל״ בלי ספוילרים, אבל אשתדל כמיטב יכולתי אז קראו ללא חשש.

בקולנוע מבוסס מותגים וקהל חוזר, יש מה שנקרא שירות למעריצים (באנגלית זה נשמע יותר טוב). כאן הוא מהגרועים שאני זוכר בעת האחרונה. כאילו הסרט אומר לצופים ולצופות שלו ״אנחנו יודעים מה אתם אוהבים! את זה, נכון?״, מחכה שנהנהן – ואז ממשיך הלאה. לעיתים הוא רומס את מה שנראה לו שאנחנו אוהבים, כי ״להרוג את העבר״ הפך למוסכמה תסריטאית מאז ״אחרוני הג׳דיי״. אבל אם הורגים את העבר אז אי אפשר גם להמשיך להיאחז בו, כנבל המחבק גיבור פעולה התלוי מעל תהום. זה לא הוגן לעשות זאת ובד בבד לשאול סגמנטים עלילתיים שלמים מסרטי ״שליחות קטלנית״ המקוריים. במיוחד כשהבסיס הסיפורי של שתי דמויות מהעתיד הנשלחות לעבר עם מטרה סותרת, שמובילה למרדף מתמשך עד שאין יותר לאן לברוח, הוא פחות או יותר כל מה שקורה בסרט שאורכו מעל שעתיים.

בכל זאת, חשבו היוצרים כי יש צורך בעדכון גרסה. רצוי העצל והטרנדי ביותר. זה מתבטא בסימון וי על סוגיות אמריקאיות בוערות כמו מקסיקנים, העצמה נשית, מקסיקנית נשית מועצמת, או דמות שאינה מכונה ואינה בדיוק אישה (כמעט שיר של בריטני ספירס). הטיפול של הסרט בכל אלא הוא על גבול הפארודיה. החל מסצנה בה האחים המקסיקנים מגיעים למפעל בו הם עובדים ומגלים שהוחלפו בידי מכונה (הבנתם את הביקורת החברתית?) ועד התפיסה השטחית של הסרט את המושג של נשיות חזקה (רובים! שרירים!! גופיות!!!). הסרטים המקוריים כמעט והפכו את הגיבורים למעין משפחה לא-מתפקדת, בעוד הנוכחי הולך לכיוון האופנתי של חברות נשית. נחשו האם הן מסתדרות או מתי יפנו לגבר מגודל שיאזן את הכוחות. מה גם שנשגב ממני מדוע בלוקבאסטרים מתועשים ומלאי הרג אמורים להיות בעלי מצפון מוסרי. מישהו פעם ראה שובר קופות ורץ להפגין נגד הסוגיות שעולות בו? מי יצפה ב״שליחות קטלנית: גורל אפל״ וייצא מזועזע מכך שארצות הברית כולאת מקסיקנים בכלובים?

ההתעקשות מגוחכת וצבועה במיוחד מכיוון שמדובר בסרט פעולה בדירוג R, מה שאומר הרבה מאוד ירי ודם של חפים מפשע, מהסוג שמשתמשים בו לסצנות המוניות וספק אם עוצרים לבדוק מה קרה איתו בהמשך. מה שמביא אותנו אל האקשן, עוד נדבך שהסרט רחוק מלהצטיין בו. וכיוון שמדובר בז׳אנר העיקרי שלו, זו בעיה. סצנות הפעולה אמנם לא מעטות וגם לא מחופפות או קצרות, אבל כולן סבירות במקרה הטוב. אני צריך לבדוק את זה, אבל זה כנראה הסרט היחיד בסדרה בו לא בקע ממני אף ״וואו!״ אחד. הכל גם חוזר על עצמו לעייפה (בואו נירה שוב ושוב בטרמינייטור החדש, הפעם זה יצליח! אופס) ואין לקחת שום דבר ברצינות כמעט לשנייה בגלל האפקטים.

בזמן ש״דדפול״ כאילו התהדר בכמה האפקטים שלו זולים בקטע חמוד, אין לזה מקום או קשר לסרט שאמור לחגוג את חידושי הטכנולוגיה בתחום ושקודמיו היו אבני דרך בנושא. למרות תקציב של 185 מיליון דולר, לחצי מהדמויות בסרט הזה אין משקל, על פי האופן שהן קופצות או פוגעות בקרקע/עצמים אחרים, והמחסל החדש עלוב במיוחד. במקום איש הכספית החלקלק ומטיל המורא שהיה רוברט פטריק לפני כמעט 30 שנה, קיבלנו את איש הזפת. לצד היכולת להתחזות לכל מי שהוא בא איתו במגע (כמו קודמו), מה שמוביל להרבה סצנות קצרות ותמוהות באופן בו הן מבויימות, יש לו גם יכולת די מגניבה להילחם בשתי חתיכות – העיסה הכהה והשלד המתכתי. מה הסרט עושה עם זה? שום דבר שאתם או אני היינו יכולים לחשוב עליו בחמש דקות ראשונות של המצאת הקונספט. וכמות הפעמים שמעיפים ממנו פיסה מהפרצוף כדי לחשוף עין רובוטית מפחידה מתחת לכמו-עור האנושי, מתחרה רק בעודף המחוות העצמיות של הסרט לקודמיו (יש גם אחת חביבה לצלילי השיר ״Guitars, Cadillacs״). רגע, בעצם גם זו מחווה עצמית. אז לא משנה.

עוד אלמנט בסרט שנלקח הישר מפח המחזור הן שורות הדיאלוג. את כולן שמעתם או שמעתן בעבר בסרטים אחרים, בין אם מהז׳אנר או מהסדרה אליה משתייך הסרט. כולל הימנעות ממש מכוונת משורות מחץ, כי מי בכלל צריך שורות מחץ בסרט מופרך על רובוטים קטלניים מהעתיד. לקלל באופן כללי לפני שיורים בדמות בלתי מנוצחת זה הרבה כיף, לפי מה שהבנתי מהסרט. מה שממש לא כיף הוא לרדת על העלילה, המבנה, התפניות והדגשים הסיפוריים, או למצוא בהם חורים – כי זה יהיה כמו לקחת בגדים מפרחחים. אבל מה שעצוב בכל הסיפור, מילולית ופיגורטיבית, הוא שמתחת למעטה האפרורי אפשר לראות את השלד הקונספטואלי שהניע את היוצרים, את הניצוץ (האדום) בעיני הסרט. אך מבט בעיניים גם מבהיר שאין באמת נשמה במכונה הזו, רק רעיונות כמו העבר הרודף והאובססיה לשנות אותו (הזכרתי שג׳יימס קמרון כתב והפיק?) או גורל מוכתב מול בחירה חופשית (שכבר נטחן ונגרס בסרטים קודמים). זה גם קורה בעיקר בחלק השני של היצירה, אחרי אינספור תחנות יציאה בהן אפשר לאבד עניין במתרחש על המסך.

מלבד הצופים והצופות, הכי מסכנים הם השחקנים והשחקניות. דייויס, שעתיד מנוכר ומלא סייבורגים שנהגה בשנות ה-80 אינו זר לה אחרי ״בלייד ראנר 2049״, היא היחידה שכמעט ומצילה את המצב. או לפחות עושה את המקסימום עם הדמות הפלקטית שנתנו לה. האנדרוגניות של השחקנית מנוצלת היטב והופעתה מאוד גופנית, אם כי אין ממש חקירה של מה אנושי ומה מכני בה, או כיצד המצב משפיע עליה. כלומר, מלבד התלות באוכל לחתלתולים (זה מה שזה היה?), אחרת נגמרת לה הסוללה. רייס, שחקנית קולומביאנית צעירה שאולי תזהו מ״ציפורים נודדות״, מגלמת מקגאפין. אין דרך טובה יותר להגדיר את דמותה והניסיון להאניש אותה בחלק המסיים הוא קומי במקרה הטוב. באשר להמילטון, פשוט נחמץ הלב מכל שנייה שהיא על המסך. להוציא את הכניסה המרשימה שהעניקו לה, אחרי שהיא מורידה את משקפי השמש ואמורה להתחיל לשחק מתגלה שהיא כנראה איבדה את זכרונה. זו אחת ההופעות הגרועות שאני זוכר בשובר קופות השנה, ועוד בסרט שאמור לחגוג את כל מה ששרה קונור מסמלת אבל נופל על הפנים בכל פעם שהיא נדרשת לבצע משימה פשוטה.

מהצד של הגברים, המצב לא הרבה יותר טוב. לונה הוא ליהוק פשוט שגוי לדמות של מחסל מתכתי חתום מבט. ראשית, הוא נראה חביב מדי, ומתגלה כמנומס בכל פעם שהוא נדרש לדבר. הוא אפילו לא מרושע מספיק בשביל לגלם פקיד שומה. שנית ובניגוד לדייויס, אין שום דבר מרשים באופן בו הוא זז או מחזיק את גופו, ומשהו בצילום כל הזמן גורם לו להיראות קטן ובלתי מאיים, על אף שהוא מגלם כוח בלתי ניתן לעצירה. באשר לטרמינייטור המקורי, אפילו בקשקוש הקודם נעשה שימוש טוב יותר ביכולות של ארני, פיזיות כקומיות. קו העלילה שנבחר עבורו – מה זה קו, קוקוו, פס, פספוס – הוא כנראה האכזבה הרמה ביותר בסרט שכולו צרימות. ואם זה נשמע שהייתי אכזר מדי, בחיי שלא כיסיתי את כל מה שגרוע, את כל הרעש והכיעור. אם ״שליחות קטלנית: גורל אפל״ אמור להיות חותם של טרילוגיה קאנונית, או פתח לטרילוגיה חדשה, האפוקליפסה באמת כבר כאן.

תגובות

  1. אורן הגיב:

    תודה רבה על ההקרבה

  2. shm הגיב:

    מסכים בצורה חד משמעית.
    בתור מעריץ של ארנולד, קמרון והמילטון, התאכזבתי מאוד. ממש לא רציתי להתבאס ויצאתי עם תחושה מגעילה כי חשבתי שהסרט הזה יציל את 2019 משנה של סרטים גרועים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.