• ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • האפיפיורים
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

״רצח כתוב היטב״ (Knives Out), סקירה

28 בנובמבר 2019 מאת אורון שמיר

ריאן ג׳ונסון חזר. כלומר, הבמאי-תסריטאי האמריקאי העדיין-צעיר (בן 46 בחודש הבא) לא באמת הלך לשום מקום, אבל בסרטו בחדש הוא חוזר לא רק לגדולתו אלא גם למקורות. ספציפית, זוהי שיבה ז׳אנרית אל סרטיו הראשונים, קצת ״הנוכלים בלום״ והרבה ״בריק״. זאת אחרי בלוקבאסטרים בתקציב הולך וגובר, ראשית ״לופר״ ואז ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״. דווקא בגלל הסרט האחרון, חשוב להדגיש שזו חזרה אל ריאן ג׳ונסון המוכר והאהוב, גם אם השונה וכנראה המעט פגוע מן האופן השנוי במחלוקת בו התקבלה תרומתו ליקום של סטאר וורז. אולי היה לו משהו להוכיח ב״רצח כתוב היטב״ (Knives Out), ואולי זה בדיוק מסוג הסרטים שהוא צריך לעשות – יצירות המתרחשות בעולם סגור וייחודי, מינימליסטי למראה אך עשיר להפליא, עם דמויות אדג׳יות וססגוניות שהוא כתב מאפס, והרבה מקום להברקות והשתוללויות סיפוריות וקולנועיות.

כפי שקמפיין השיווק מבהיר, הסרט החדש אינו ניאו-נואר כמו ״בריק״, סרט הביכורים שפירסם את הבמאי, אלא סרט בלשי מתת-סוגה אחרת – זו שמכונה באנגלית Whodunnit. כיוון שתרגום בסגנון ״מיעשאתזה״ נראה כאילו העתקתי לא נכון שם משפחה גרוזיני, נישאר עם הודנאיט. הכוונה היא לסרטים שבמרכזם תעלומת פשע, לרוב רצח, מה שיוצר פאזל או פלונטר אותו יבקש להתיר בלש פומפוזי מול עיניהם המשתאות של החשודים והצופים. הז׳אנר יכול לנוע בין הרצינות היחסית של אגתה כריסטי ואלפרד היצ׳קוק, לקאלט מודע לעצמו כמו ״רמז״ או אפילו ״תעלומת רצח״ הנטפליקסי מהעת האחרונה. אלא שהפרסומים לסרטו של ג׳ונסון מבטיחים שהוא יעשה ״מי עשה את זה?״ כמו שאף אחד אחר לא עשה את זה. די במפתיע, ההבטחה הזו מתממשת באופן שאי אפשר לצפות מראש.

מה שהפתיע אותי אינן היכולות של ג׳ונסון, אלא השוני בין הסרט והטון שלו לבין מה שמשווק בטריילר ובכלל. רוצה לומר, אם הקדימון הרתיע – אל דאגה, הוא נאמן רק לפן אחד של היצירה. ואם כמוני שכחתם או שכחתן למה ג׳ונסון מסוגל, או איבדתם ואיבדתן בו אמון, הוא שב להיות מושחז כתמיד, דוקרני אולי מאי פעם ומבריק כמו להב. בקיצור, הסכין הכי חדה במטבח. מה שמוביל אותי לאובדן השדה הסמנטי המשונן בשם העברי שנבחר ליצירה, תלונה אחרונה על העטיפה כי על הסרט אין לי ממש. אז לא באמת ציפיתי שיתרגמו ל״סכינים שלוף״ או משהו כזה, וגם לא נעלבתי בשם רדיוהד, שהסרט מרפרר לשיר שלהם. הוא גם בהחלט כתוב היטב, אז אין הטעייה בחלק הזה של הכותרת, בעוד המילה ״רצח״ אמורה להזכיר אולי את ״רצח במשיכת קולמוס״, שאכן זוכה למחווה בסרט עצמו, או שמות דומים של מותחני תעלומה בלשיים. אבל אם לצטט את אוליביה קולמן ב״שוטרים לוהטים״ של אדגר רייט: מה גורם לכם לחשוב שזה רצח? למעשה, הסרט מתחיל ממש בשלילה של הנחת היסוד הזו.

אחרי התמונה הפותחת שהיא ספק-מחווה ל״ואלס עם באשיר״ (מצורפת להמחשה בסוף הפוסט), מגיע רגע גילוי גופתו של הארלן ת׳רומבי (כריסטופר פלאמר), סופר מתח שחגג בליל אמש את יום הולדתו ה-85 עם משפחתו. שני השוטרים האמונים על החקירה (לאקית׳ סטנפילד ונואה סיגן, קבוע של הבמאי) פוסקים כי מדובר בהתאבדות. זאת לאחר שיחה עם כל אחד מבני המשפחה שנכחו באירוע, אותם נלמד להכיר במונטאז׳ חקירה: הבת הבכורה לינדה (ג׳יימי לי קרטיס) ובעלה (דון ג׳ונסון), שבנם הסורר (כריס אוונס) לא טרח להגיע; הבן הצולע וולט (מייקל שאנון), זוגתו (ריקי לינדהום) ובנם המתבגר (ג׳יידן מרטל); האלמנה (טוני קולט) של בן אחר של הארלן, ובתה הצעירה (קתרין לנגפורד); ולבסוף גם עוזרת הבית פראן (אידי פטרסון) והמטפלת האישית של הקשיש, מרתה (אנה דה ארמס). מי שאפילו לא נחקרת היא אמו הישישה של הארלן (קיי קאלן), אבל מלבדה כולם חשודים – אלא שלכאורה אין כאן פשע. מי שמאמין כי בכל זאת יש כאן יותר מן הנגלה לעין הוא הבלש הפרטי בנואה בלאנק (דניאל קרייג), שנשכר לבחון את המקרה בזכוכית מגדלת.

הרבה בזכות הדמות של מיסטר בלאנק, יפסע הסרט בטריטוריות הז׳אנריות שהוזכרו לעיל. וזה תענוג גדול לנחש יחד עם הבלש המוגזם הזה, שאפילו לא מעמיד פנים שהוא זה שמוביל את העלילה. כיף גם לצחוק איתו ועליו, כפי שעושות שאר הדמויות. כיוון שזו בלש מסוגם של הרקול פוארו או מיס מרפל, הסרט שומר על רגל אחת בעולם של כריסטי (למשל ״רצח על הנילוס״) והיצ׳קוק (נניח ״רבקה״) ורגל אחת באיזור של פארודיות על הז׳אנר. כל אלה צויינו על ידי ג׳ונסון עצמו כהשפעות והשראות לסרטו, כמו גם סרט שלא שמעתי עליו לפני כן – ״The Last of Sheila״ של הרברט רוס (״פוטלוס״). הקאסט מרהיב לפחות כמו כאן ואת התסריט של תעלומת הרצח מ-1973 כתבו המוזיקאי סטיבן סונדהיים (שיוזכר בהמשך) והשחקן אנטוני פרקינס, לשניהם זהו סרט הקולנוע היחיד כתסריטאים. החיבה בה ג׳ונסון דיבר על הסרט בראיונות מעוררת סקרנות לגביו.

מצד שני, אל תטרחו לחפש סרט שממש מוזכר בדיאלוג, ״Deadly By Surprise״. זאת מפני שאינו קיים. כמו שמות הספרים שכתב הארלן, הוא הומצא לצרכי היצירה. וכפי שנחמד ללכת לאיבוד יחד עם הדמויות במבוך הסיפורי שהתקין ג׳ונסון, כך שמחתי לחקור על הסרט חקירה צולבת לאחר הצפייה. גם אם זה אומר להיקלע למבוי סתום מדי פעם במרדף אחר הרפרנסים. מצד אחר, כך אפשר לגלות ששמו של הארלן ת׳רומבי הוא כנראה מחווה לספר אינטראקטיבי של אדוארד פאקר בשם ״מי רצח את הראלו ת׳רומבי?״. יוצר הסרט משתעשע עם שמות הדמויות שלו, כפי שאפשר להבחין בשמו הצרפתי של הבלש בלאנק, שיש לו בכלל מבטא דרומי ושיטות עבודה מארץ הפלאות. אבל כמו כל דבר בסרט הזה, מה שנראה כשעשוע לא מזיק או פרט שולי, יכול להתגלות כהרה גורל בהמשך.

כל נדבך בסרט, מהעיצוב האמנותי ועד עיצוב הדמויות, מבקש להיראות כמה שיותר משחקי. אבל גם יודע להרצין כשצריך, אך איננו נטוע בקרקע המציאות בשום שלב. הצילום של סטיב ידלין (שצילם לג׳ונסון את כל סרטיו) הוא הכי מסוגנן ומלא תנועות חלקלקות, אבל כשזה באמת חשוב – המצלמה כאילו יורדת מהפסים וקצת רועדת. אחיו של הבמאי, ניית׳ן ג׳ונסון, שוב הלחין את המוזיקה ומשחק גם הוא על ציפיות מהז׳אנר לעומת התחכמויות. אל האלמנטים האסתטיים והאמנותיים אפשר להוסיף את המשחק של הסרט עם Tropes, אותן מוסכמות ז׳אנר ואותם מכשירים עלילתיים או סתם קלישאות הנלוות לסוגה. כשהסרט מציג בפנינו גלאי שקרים מקורי למדי, יש פה לא רק אמצעי סיפורי ואמירה עליו בעת ובעונה אחת, אלא גם תזכורת במה אנחנו צופים ולמה כדאי לצפות.

ג׳ונסון מזכיר בסרטו זה שהוא כותב-על, בעיקר של דיאלוגים ומונולוגים. הוא עושה זאת בעירוב משלבים, בניית הדמויות דרך השפה, כולל השימוש החביב עליי במילה ״נודניק״ בסרט שאינו ישראלי, וגם אינספור מטפורות, בעיקר בשדה הסמנטי של סכינים ונעיצתם. זה אומר שכל מה שנאמר חשוב, גם האגבי לכאורה. הצעתי היא לבוא לסרט מרוכזים, רעננים ולא מוסחים. יש לו כמה וכמה דרכים לדרוך את הצופה, או להפנות את מבטו לכיוון מטעה, אבל הכי נכון בעיניי ללכת איתו גם אם זה לתוך מלכודת. אפשר גם כמובן לנקר ולהתעורר בזמן לרגע בו הכל מתבהר, שכן הסרט עושה עבודה טובה בלהסביר את עצמו גם לצופה העייף. אבל מבחינת פייאוף אחרי פייאוף למי שהיה עירני, אני לא זוכר כזה רצף של סיפוקים בסרט קולנוע השנה. זה לא סתם האקדח של צ׳כוב אלא שדה מוקשים שלם שג׳ונסון ממלכד בו את המסך במשך כל היצירה, וכשהוא לוחץ על המתג בסיום חגיגת הפיצוצים עולה בעוצמתה על כל ערב זיקוקין בדיסנילנד. מתנצל שהזכרתי שוב את בית העכבר וסליחה אם אעשה זאת פעם נוספת עוד רגע.

אנסמבל השחקנים והשחקניות המרשים שהתאסף כדי להתנגח אחד בשני יכול היה להקנות גם לסרט זה את הכותרת ״מלחמת הכוכבים״. מעבר לשמות שהזכרתי יש גם לפחות שתי הפתעות ליהוק שלדעתי לא כדאי לדעת עליהן מראש, ואם לא זיהיתם או זיהיתן אז החלק הראשון של כותרות הסיום יסייע. אפשר לבחור מצטיינים אבל ניכר שכולם נהנו עד מאוד, לעסו היטב את הדמויות המופרכות. אני גם מפחד לסדר את הפודיום ובכך להדליק זרקור על מי מן המשתתפים, מה שעלול לקלקל. זאת משום שחלק גדול מהסרט הוא להחליט למי להאמין ומתי, מה גם שרוב המשפחה מהווה יחידה אחת עד שנלמד להכירם באמת. קל לעשות זאת שכן כל אחד מן המשתתפים כאילו משחק בסרט קצת אחר, אבל זה בדיוק מה שהופך את הצפייה למבדרת. כל רגע של התחנפות לבעלי השררה מקבילה לתחרות על חיבת הקהל וכל ניסיון להיבדל מן האדם הפשוט בזכות עושר מופלג, כמוהו כרצון להתעלות מעל יתר המשפחה שהנפשות הפועלות בה בזות זו לזו. במקום כוחם באחדותם, יש כאן מעין חולשתן בהתפלגותם. וזאת למרות ששיתופי פעולה, מכל סוג, מביאים להתקדמות בסרט.

המשפחה וההתנהגות שלה לאורך העלילה מובילה את הסרט להיות שותף באחד הטרנדים הבולטים השנה בקולנוע – שירים של סטיבן סונדהיים! (למשל ב״ג׳וקר״ ובסיפור נישואים״). טוב נו, לא באמת, אם כי הדמות של בלאנק כן מזמזמת בשלב מסויים את "Losing My Mind" של המלחין. אני מתכוון כמובן לטרנד השנה האמיתי – הלאה העשירים. כפי שלמדנו השנה בקולנוע, יש הרבה מאוד קולות דווקא בהוליווד, שבאופן אירוני למדי נמאס להם מכל ייצוג של אוכלוסיה אמידה, שהפכה להיות הנבל האולטימטיבי של 2019 בקולנוע. אפשר להתקומם נגדה, או לפחד ממנה כפי שלמדנו בסרטים כמו ״ג׳וקר״, ״נוכלות בלי חשבון״, ״המכבסה״, ״מי שעומד מאחורי״, ״פרזיטים״, ״אנחנו״, ואפשר להמשיך עם זה.

משפחת ת׳ורמבי לא רק עשירה, בזכות כשרון הכתיבה של הפטריארך יש לציין, אלא גם מגיעה עם כל תופעות הלוואי – התנשאות, זלזול ותחושת זכאות. או כמו שקוראים לזה אצלנו – ״מגיע לי״ (ואכן כל דמות מקבלת את המגיע לה). למקרה שזה לא עובר בפעולות של הדמויות, ג׳ונסון שותל שיחה אחת מאוד לא נעימה על פוליטיקה אמריקאית, ובדיחה חוזרת על כך שאינם יודעים מאיפה מרתה במקור. כי יש אמריקאים שעבורם כל מי שלא הם פשוט זר, ולמי אכפת מגיאוגרפיה אם היא מחוץ לארצות הברית. אבל הבדיחות הפוליטיות חשובות בעיקר לסאבטקסט ומהוות חלק מן היחס הכולל לאחר בחברה, בין אם לקשישים או ל״משרתים״. זה יותר כמו מיצוי של דיון על מעמדות באמריקה מאשר רצון להתחיל אחד.

כצפוי, היוצר גם לא שוכח לעקוץ את מי שמיררו את חייו מאז ״אחרוני הג׳דיי״ – טרולים אינטרנטיים בכלל ורשתות חברתיות כמו טוויטר ואינסטגרם בפרט, כולם מוזכרים ברמת הדיאלוג ממש. זה אולי לא מאוד בוגר, אבל בהחלט מספק מבחינתי כצופה, כמו כמעט כל דבר בסרט הזה. ואם גם זה חלק מתהליך ההחלמה שהבמאי יצטרך לעבור, מצידי שיכניס בדיחה כזו גם בסרטו הבא ובזה שאחריו. אבל אולי יותר חשוב – יש בכך הצעה לא להיות טרולים בעצמכם או בעצמכן. חושבים שמצאתם חור עלילה? שאתם יותר חכמים מהסרט? ג׳ונסון דאג גם לזה. מעתה הוא יוכל פשוט להשיב לטענות כאלה אפילו לא בציוץ או במילה אלא באימוג׳י – של דונאט. זוכרים את הבדיחה ב״לופר״ על לנסות להסביר מסע בזמן בעזרת קשיות? אז יש כאן רגע כזה, שלהערכתי מכוון כלפי מי שיגיעו לסרט רק כדי למצוא בו חורים.

ריאן ג׳ונסון יודע בדיוק מה הוא עושה ובאיזו טריטוריה הוא פועל. הוא חתום כאן, לראשונה בקריירה גם כמפיק לצד שותפו הוותיק רם ברגמן, על יצירת מטא-ז׳אנרית שהיא גם קצת הדבר האמיתי. זו הסיבה העיקרית שמצאתי את ״נייבס אאוט״ כבידור מושלם – הוא עשוי להיות מהנה גם עבור מי שאוהבים תעלומות סבוכות ובלשים מנופחים, וגם עבור אלה שמעדיפים לצחוק על סרטים מסוג זה. ראיתי אותו כבר פעמיים, פעם עם קהל שהגיע נלהב להקרנה מוקדמת, ופעם בהקרנה אגבית של כל מי שיש לו מינוי לקולנוע השכונתי וסתם נכנס למה שיש. נהניתי עם אלה ועם אלה, עם המרדף אחר הסיפור בפעם הראשונה ועם ההישענות לאחור שיכול להרשות לעצמו צופה מיודע שמתעניין יותר בנעשה ברקע. למעשה, הנסיעה השנייה הייתה אולי יותר כיפית כי הייתי יכול ממש להרגיש את תגובות הקהל, בעיקר סביב רגע מסויים שמגיע די מוקדם ולהערכתי יקבע אם אתם או אתן בעד הסרט. זה ידרוש ממני להתייחס להחלטה תסריטאית במערכה הראשונה, אבל הייתי ממליץ להמשיך לקרוא דווקא למי שעדיין לא השתכנעו לצפות. אך כבר למדנו שאסור לתת תחמושת לטרולינג, אז הנה אזהרת ספק-ספוילר קל ומעורפל, המתייחס לשלב מוקדם בעלילה ובתעלומה.

אחרי פחות מחצי שעה, כשסיים להציג את הנפשות הפועלות בדרך המקובלת בסרטים מסוג זה, הסרט לא סתם מתעתע בצופה אלא ממש מושך את השטיח מתחת לרגלי הקהל. זה חתיכת טריק שמקיים לבדו את ההבטחה השיווקית לנסות ולרענן את הז׳אנר המוכר לעייפה. הברקה נראטיבית, אחת מתוך רבות, בשלב כל-כך מוקדם היא משהו שדורש אומץ וביטחון בעיניי. וכך, במחי פלשאבק אחד, ג׳ונסון הופך דמות אחת לגיבורה של הסרט. אנחנו הצופים והיא פתאום שווים, כי אנחנו יודעים מה שהיא יודעת – היא ואנחנו, לא אף דמות אחרת. אנו גם לומדים יחד איתה עוד פרטים ככל שהסרט מתקדם, כשם שהקהל הוא עוזרו של הבלש בז׳אנר הזה בדרך כלל. מאותו רגע, גם היא נהיית דמות עם רגל אחת בסרט אחר, סרט משלה, וגם מישהי שאפשר אולי להזדהות איתה ולחשוש לגורלה בתוך אוסף הקריקטורות המבדח. בעשותו כך, ג׳ונסון אומר לא רק מי הכי מעניינת אותו מבין הדמויות, אלא גם מה הכי מעניין אותו בסרט – וזו לא בהכרח הפשע או זהות הפושע. יותר מעניין אותו לדון בהתמודדות עם אשמה ולקיחת אחריות אל מול ביטול ואדישות, או להמחיש את המאבק שמתחולל בליבו של הסרט. ומדובר בסרט עם לב זהב, שזה לכשעצמו כבר כמעט חתרני.

תגובות

  1. אלון הגיב:

    מסכים עם כל מילה. סקירה מעולה, וסרט מצוין שמיד נכנס לרשימת סרטי השנה שלי. תענוג צרוף ומחושב להפליא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.