• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2018: מחשבות אחרי הכרזת המועמדים
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המועמדים המלאה
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

"תעלומת רצח" ו"אני, אימא", סקירת נטפליקס כפולה

20 ביוני 2019 מאת אור סיגולי

בזמן שפסטיבלי הקולנוע הרודפים זה את זה בישראל ממשיכים לספק לנו מנה של קולנוע איכותי מכל העולם, בבתי הקולנוע אנחנו כבר לגמרי במצב צבירה קיצי. שבוע אחרי שבוע מגיעים הסרטים המאפיינים את העונה החמה, בעיקר סרטי המשך לבלוקבאסטרים משנים עברו וניסיונות להביא קהל רחב ככל שניתן. נכון לרגע זה הקיץ נחשב למאכזב למדי עם הכישלונות המהדהדים של "אקס מן: הפניקס האפלה", "גודזילה כלשהו" ו"גברים בשחור: אינטרגלקטיק פלניטריום פלניטריום אינטרגלקטיק". מצד שני, אנחנו רק באמצע יוני ועוד יש לנו המון לפנינו, אז ברור שהדברים עוד ישתנו.

גם על המסך הקטן, במיוחד זה של ספקית התכנים המוגזמת בהיסטוריה נטפליקס, התחילו להיערך לקיץ עם קומדיות וסרטי ז'אנר, לטובת שניים מהם התכנסנו פה היום. זה אמנם לא הדבר היחיד שהיא מוציאה, ורק בשבוע שעבר הופיע סרט דוקו משונה מבית היוצר של מרטין סקורסזה עליו כתב עופר (ואני כל כך מרוצה מכם, קוראי סריטה, שהפכתם את הטקסט הזה לאחד הנקראים ביותר שלנו בזמן האחרון), אבל בכל זאת יש הרגשה כאילו גם שם מבקשים לשעשע אותנו כשהמעלות עולות.
בשונה מבתי הקולנוע, לנטפליקס זה דווקא מסתדר, כי על הסרט הראשון בסקירה הזו הם כבר הוציאו הודעת יח"צ שמדובר בפתיחה הטובה ביותר שלהם אי פעם. אין לנו ברירה אלא להאמין.

"תעלומת רצח" – Murder Mystery

כמעט 31 מיליון מנויים צפו בסרט הזה תוך שלושה ימים, כך נטפליקס מדווחת לנו. ובזמן שאין לנו יכולת לדעת האם היה עושה מספרים מרשימים כאלו בהפצה קולנועית, אין ספק שמדובר בחדשות טובות במיוחד לשני הכוכבים הראשיים בו, שני קומיקאים שהתחושה הכללית הייתה ששיאם כבר מאחוריהם. והנה, מסתבר שיש להם כוח משיכה עדיין.
הראשון הוא כמובן אדם סנדלר, שהיה אחת הדמויות המשמעותיות ביותר במהלך הכניסה של נטפליקס לשוק הקולנוע, כאשר בשנת 2014 הקומיקאי האהוב חתם עם חברת הסטרימינג דיל של ארבעה סרטים. זה היה עניין רציני כי הנה, מישהו שיכול למכור כרטיסים בוחר ללכת לכיוון סרטי הטלוויזיה, מה שבהכרח עזר ללגיטימציה שלהם. אבל גם אם הכסף מהמנויים הצדיק את העסקה, הסרטים של נטפליקס וסנדלר לא בדיוק הפכו לנכס צאן ברזל של הקומדיה האמריקאית החדשה, וקרנו של סנדלר דעכה במקביל לפרויקטים הלא מוצלחים שלו בקולנוע, "הסנדלר" ו"פיקסלים".
השנייה היא כמובן ג'ניפר אניסטון, שהייתה עצומה בשנות התשעים עם הסדרה "חברים" והזוגיות עם בראד פיט, אבל הקריירה הקולנועית שלה ידעה עליות מתונות וירידות קשות. אף אחד מסרטיה לא חיזק את מעמדה ככוכבת, ולהוציא את "עוגה" עליו הייתה מועמדת לפרס איגוד השחקנים, "אנחנו המילרים" שהיה הפתעה גדולה ו"איך להיפטר מהבוס" בו הייתה דמות משנה, רוב מה שעשתה לא הכה גלים.
זה ששמם חתום על הצלחה, גם אם לא על מסכי הקולנוע, בטח גרם לכמה סוכנים לפתוח שמפניות שכבר העלו אבק.

אם להיות כן, כמו רוב העולם גם אני די מאסתי באדם סנדלר, שלמען האמת הפרסונה הקומית שלו מעולם לא הייתה אהובה עלי במיוחד, ואם היה פורש מעשייה כנראה שלא הייתי שם לב. ג'ניפר אניסטון, לעומת זאת, היא מישהי שאני מחזיק ממנה שחקנית קומית מעולה ואני באמת ובתמים מאמין שהעולם לא מעריך אותה מספיק. היא, יחד עם קצת זמן פנוי באיזה יום, שכנעו אותי להוציא שעה וחצי מול "תעלומת רצח". זה קל, כי הרי תמיד אפשר להפסיק ולעבור למשהו אחר.

"תעלומת רצח", שביים קייל נוואצ'ק על פי תסריט מקורי של ג'יימס ואנדרבילט (שכתב המון רפש סטייל "היום השלישי: התחדשות" אבל איכשהו גם את "זודיאק" של פינצ'ר), לא עושה חיים קשים לאף אחד כבר משלב השם שלו, שמתאר בדיוק מה הולך לקרות. אנחנו לגמרי בטריטוריית מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.
הסרט מתחיל כאשר ניק השוטר (סנדלר) ואודרי מעצבת שיער (אניסטון), שנמצאים במקום לא נוח כלכלית וחיי הנישואים שלהם גם מושפעים מכך, יוצאים לטיול באירופה לחגוג 15 שנות נישואים. בשלב הזה הסרט גם נוטש כל היגיון סביר ומכניס אותנו הישר למסגרת של פארסה מוחלטת.
בטיסה לספרד אודרי נתקלת במקרה בפלייבוי בריטי (לוק אוונס, המוכר גם בחוגים מסויימים בתוך הראש שלי כ"בעלי"), שמסיבה שלא תוסבר לעולם מזמין אותה ואת בעלה להצטרף לשייט על היאכטה היוקרתית של משפחתו, לחגוג את יום ההולדת של דודו העשיר (טרנס סטאמפ). הזוג המאוד אמריקאי הזה לא בדיוק משתלב ביאכטה עליה נמצאים מספר אנשי המעמד הגבוה, כולם פחות או יותר דמויות מ"הרמז", וזה מחריף במיוחד כאשר כבר כמה שעות לתוך ההפלגה אחד הדמויות נרצחת ולא הרבה לאחר מכן גופה נוספת מתגלה. האמריקאים מוצאים את עצמם האשמים המידיים ועכשיו עליהם לברר מי הרוצח ואיך הם מנקים את שמם, אם אפשר דרך כמה סיטואציות מביכות במיוחד.

אולי כי הסרט הזה הזכיר לי את הקומדיות של יום שבת בצהריים שראיתי בטלוויזיה בילדותי, אלו שג'ין וויילדר ולזלי נילסן היו המלכים הבלתי מעורערים שלהם, אולי כי ידעתי למה לצפות, או אולי סתם מתוך חיבתי לג'ניפר אניסטון – אבל באמת שנהניתי נורא מהסרט הזה. אין פה שום דבר שמצדיק לרוץ ולראות אותו, אבל הוא כן משעשע למדי ברגע שהסרט מפסיק ללחוץ על כפתור ה"אנחנו אמריקאים גסים שלא מסתדרים עם אירופאים מעודנים" וממשיך לכיוון חקירת הרצח. גלריית הדמויות הרחבה חמודה למדי, ההומור לא מביך ולא מתאמץ במיוחד, ודי קל לקבל את זה שמדובר במעשייה מטופשת בצורה קיצונית. אפילו אדם סנדלר נסבל פה, חלק משמעותי מהזמן לפחות, ובזמן שאין לי שום כוונה לשכנע אתכם לראות אותו כי תמיד יש דברים בוערים יותר להוציא עליהם את הזמן, אני ממש שמח על 90 הדקות שעברתי אתו.
אז אם חזרתם מהים או מאיזה אירוע משפחתי בשישי או בשבת ואתם צריכים רגע להירגע וסתם להיזרק מול משהו, "תעלומת רצח" היא בחירה מעולה.

"אני, אימא" – I am Mother

לא פחות משני סרטים של יבול 2019 נפתחים במין מבנה עתידני וחללי למראה, שם גדלה לנגד ענינו ילדה משלב הינקות ועד שהיא כבר בוגרת מספיק כדי להתחיל לנסות להבין מה בעצם היא עושה שם. הראשון הוא "High Life" של קלייר דני עליו כתב אורון בפסטיבל ניו יורק, והשני הוא הסרט הנטפליקסי "אני, אימא" (שם כל כך פשוט לתרגום שמשום מה זכה לפסיק וליו"ד מיותרים). אבל בזמן שהבמאית הצרפתייה הלכה למקומות חברתיים-פילוסופיים יותר, זה השני, הפקה אוסטרלית שנחשפה בסאנדנס, לגמרי הולך בנדבכי קולנוע הז'אנר. כמובן שכבר משמו, ומהעובדה שאין בו אפילו גבר אחד לכל אורכו, אפשר להבין שיש לו מה להגיד, אך הוא עדיין חוויה בידורית ומיידית יותר בעיקרו.

גיבורת "אני, אימא" היא נערה הקרויה בפשטות "בת" (קלרה רוגארד המצוינת), שבאה לעולם הזה כחלק מניסוי עליו אמונה בינה מלאכותית מתקדמת הקרויה בפשטות לא פחות "אמא" (בקולה של רוז ביירן האהובה עד מאוד). אמא מגדלת את בת ממש כמו אמא בשר ודם, מחנכת אותה ומלמדת אותה את רזי החיים, עם דגש על העולם המסוכן והרעיל שבחוץ אותו בת מעולם לא ראתה. לנו זה נראה מפוקפק כבר מהשנייה הראשונה, אבל בת לא יודעת יותר טוב ולכן מקבלת ללא ויכוח את הדברים אותם שמעה מגיל אפס. זה משתבש יום אחד כאשר אל המקום מגיעה דמות חיצונית, אישה פצועה (הילארי סוונאק), שמערערת את כל מה שבת שמעה מאמא על המציאות, וכבר לא כל כך ברור במי היא יכולה לבטוח.

יש הרבה דברים מעניינים בסרט הביכורים של גרנט ספוטור, והוא גם מאוד מרשים מבחינה טכנית בטח בהתחשב בעובדה שלא מדובר בהפקת ענק הוליווידית. אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהוא מזכיר יותר מדי סרטי עבר, כלומר פוסע בשבילים מאוד מוכרים ("אקס מאכינה", "הנוסע השמיני", "הנוסעים", "רכבת הקרח", "ירח" ועוד. אה, גם "פלונטר", כמובן), רוב הרגעים בו צפויים למדי ואני הייתי יותר מדי פעמים צעד קדימה לפני הדמויות. אם כי כן חיבבתי את הטוויסט של הרגע האחרון.
ההיגיון ובניית העולם גם הם נקודה חלשה יחסית בסרט, ויותר מפעם אחת עדיף לא באמת לחשוב איך ומה קרה, כי די ברור שהדברים יתמוטטו די מהר.

אבל כמו כל סרט מד"ב שמכבד את עצמו, גם "אני, אימא" לא פה רק בשביל הפיצוצים והאפקטים, אלא שואף ליצור סביבה קלינית ומבודדת כדי לשאול שאלות על דברים מהותיים יותר מהחיים שלנו, כמו למשל אחריות הורית, מה ההשלכות של הקניית מורשת ולמה בעצם אנחנו מעמידים צאצאים מלכתחילה, האם זה הוגן מולם ומה מחיר האנוכיות שלנו. אולי גם שלהם. מהבחינה הזאת לתסריט של מייקל וול גרין כן יש משקל ונקודות שמבדילות אותו מכל מיני "פרדוקס קלוברפילד" ומפגעים שכאלו, אבל איכשהו, על אף שבאמת קשה לבוא אליו בטענות, יש בו משהו קצת לא אפוי עד הסוף, קצת חיוור, קצת אוטומטי. הוא בכל זאת שווה הצצה בשביל השחקניות, וכן כל הקטע של מד"ב בלי גברים זה עניין בפני עצמו, אבל כמו עם רובם המוחלט של סרטי נטפליקס, זה כנראה לא משהו שישאיר חותם משמעותי מדי בעתיד.