• פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות
  • לפני 60 שנה: פריצת הגל הצרפתי החדש בפסטיבל קאן
  • ״מלחמה פרטית״, סקירה
  • ״טיול לנאפה״, סקירת נטפליקס
  • ג'ון וויק 3
  • סרטים חדשים: ״ג׳ון וויק 3״ עם קיאנו ריבס בשיאו
  • הכהנים הגדולים: ״לקרוא ולשרוף״
  • ״הדרך שלהן לקונגרס״, סקירה לדוקו של נטפליקס
  • ״החסד של לוצ׳יה״, סקירה
  • פוקימון: הבלש פיקאצ'ו
  • פסטיבל טרייבקה 2019: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2019: דיווח ראשון של אורון
  • ״מה הסיכוי?״, סקירה
  • ואן גוך: בשערי הנצח
  • הסטורי של אווה
  • Captive State :מחכים לתרגום
  • הנוקמים: סוף המשחק
  • המלצות סינמטקים - מהודרת מאי 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה

״מה הסיכוי?״, סקירה

5 במאי 2019 מאת עופר ליברגל

לא מכבר (לפני שבוע בערך) דיברתי על הירידה לכאורה בהערכה לקומדיות רומנטיות, והנה מגיעה למסכים קומדיה רומנטית מובהקת ומוערכת ביקורתית – ״מה הסיכוי?״ (Long Shot). אלא שדומה כי הסיכוי שהסרט ישווק אך ורק כקומדיה רומנטית בימינו הוא נמוך מדי. הפוסטרים השונים לסרט מנסים לייצר אווירה לא של זוגיות, אלא של קומדיית סטלנים. הדבר נכון בעיקר לגבי הפוסטר הישראלי לסרט, שהוא בעיניי אחד המכוערים של השנה. הדבר מפריע לי בעיקר בגלל שאף כי הסרט מציג סיקוונס אחד של נטילת סמים (ועוד בדיחה אחת בה הם מוצגים), סוג ההומור לאורך הסרט שונה למדי. זה לא סרט על הנאה ומסיבות, זה סרט על פוליטיקה סבוכה לצד מציאת אהבה. יש בסרט משהו תמים לפרקים ואמינות היא לא משהו היוצרים בהכרח כיוונו אליו, אך ״מה הסיכוי?״ מכיל גם לא מעט תובנות על האקלים הפוליטי והחברתי בימינו.

כוכב הסרט, סת' רוגן, הוא אחת מן הדמויות הכי דומיננטיות בקומדיה העכשווית בקולנוע האמריקאי. זאת משום שהוא (כמפיק, כותב או כוכב) מבין היטב גם את ההיסטוריה של הז'אנר וגם את הרגע העכשווי, בו הגבריות הילדותית נחשפת אך גם עוברת שיוני ומגלה בגרות ועומק רגשי, בין רגעים וולגריים לעישון סמים. זוהי התבנית העלילית של רוב סרטיו, רומנטים ולא רומנטיים. הבעיה היא שכשחקן, רוגן מוגבל ויחסית חד-מימדי ולא כל הבמאים עמם הוא עובד יודעים לשחק דווקא ליתרונות שלו. ג'ונתן לוין הוא אחד מן הבמאים שכנראה עובדים עם רוגן בצורה הטובה ביותר – סרט זה הוא שיתוף הפעולה השלישי שלהם, אחרי ״50/50״ (שגם בסקירה שלי עליו התמקדתי בעיקר בדמותו של רוגן) ו״הלילה שלפני״. מבין שלושת הסרטים, סרט זה הוא המסורתי ביותר במבנה שלו ואולי גם המוצלח ביותר.

התסריט פותח במשך מספר שנים בידי דן סטרלינג (שגם מכניס בדיחה על שמו לסרט), כותב קומי בעיקר לטלוויזיה שכבר עבד עם רוגן בעבר ב״ראיון סוף״, שהוא סרט פחות מוצלח מן הפרובוקציה שעורר בזמנו. על התסריט הסופי בסרט הנוכחי סטרלינג חתום בצוותא עם ליז האנה, שכתבה את התסריט ל״העיתון״. דומה כי היא הכניסה לסרט לא רק זווית נשית, אלא גם קצת יותר הבנה פוליטית, שהיא מהותית לסרט הזה. שכן שרליז ת'רון מגלמת בסרט את מזכירת המדינה האמריקאית שרוצה לעבור לתפקיד נשיאת ארה"ב. רוגן מגלם עיתונאי מוכשר, אך כזה שהערכים שלו הופכים אותו למובטל. השניים הכירו בעבר הרחוק כאשר היא הייתה הביביסיטר שלו, מה שהסתיים באופן מביך. בגלל צורך בתדמית פחות רצינית ומפגש מקרי, היא מחליטה לשכור אותו להכניס מעט הומור לנאומים שלה, והמשך האינטרקציה ביניהם לא אמורה להפתיע מישהו מן הצופים.

הסרט מזכיר את ״נוטינג היל״, הסרט מסוף שנות התשעים על סיפור אהבה בין שחקנית מפורסמת למוכר בחנות ספרים. שני הסרטים צריכים להתגבר על אתגר לא פשוט: לבנות בצורה אמינה התאהבות של אחת מן הנשים המפורסמות והנחשקות בעולם לבין לוזר. בעיה זו קיימת בלא מעט קומדיות רומנטיות והיא גם חושפת סוג של צביעות הוליוודית בכך שגברים שנראים כמו רוגן יכולים להפוך יותר בקלות לכוכבים מאשר נשים שאינן נראות כמו ת'רון. אולם, הסרט פותר זאת דרך כך שהדמות שמגלם רוגן מכילה את מה שחסר בעולמה של הפוליטיקאית – כנות, אמונה בערכים וישירות. הוא מזכיר לה את הסיבות בגללה נכנסה לראשונה לפוליטיקה ועד כמה הדבר נכון מן הצביעות של המציאות הפוליטית. בסרט, הנשיא האמריקאי דואג לקריירה שלו כשחקן ונכנע בקלות לכל לחץ פוליטי, וראש ממשלה קנדי שמומלץ לה להצטלם לידו כי רומן ביניהם יעלה את הפופולריות באופן הדדי. אך בפועל, למנהיגי העולם כבר לא אכפת מלהפוך את העולם למקום טוב יותר.

יש בסרט משהו מרוח הקומדיה הרומנטית הקלסית. סוג של גרסה חדשה של טרייסי והפבורן כאשר ת'רון בתפקיד טרייסי, כלומר שקולה ומסורתית, ורוגן בתפקיד הפבורן, בתור כוח לא צפוי של אמירת דברים בצורה ישירה וחשיבה מחודשת על האיזון המגדרי. המסר הפוליטי של הסרט אינו מורכב או אמין במיוחד, אך בלב שלו נמצאת התקפה על השחיתות ובעיקר על טייקון השולט בדעת הקהל באמצעות קניית עיתונים (מגולם בידי אנדי סירקיס שמחליף הפעם את ה-CGI בפאה לא אמינה ואיפור מוגזם). הדבר מהדהד את הסרטים של פרנק קפרא, במאי שחשף את השחיתות ובו זמנית הצדיעה ליכולת של הדמוקרטיה האמריקאית לגבור עליה. כיאה לעידן הנוכחי, הסרט בהחלט מביע עמדה לפיה יש לראות יותר נשים בעמדות כוח, אך הוא לא עושה זאת רק על ידי שוטים המראים קבוצה גדולה של נשים חזקות, אלא על ידי חשיפת היחס הצבוע לנשים בתקשורת. גם הסטנדרטים של הגבריות בהם הגיבור נדרש לעמוד עומדים בסימן שאלה.

לא הכל עובד בסרט, והמסע ברחבי העולם אשר מהווה חלק ניכר מן העלילה נעדר הגיון בסיסי. אבל קומדיה רומנטית טובה צריכה להיות אמינה רק ביכולת שלה לגרום לקהל להאמין כי לשני האנשים הללו יהיה טוב יותר להיות יחד. במשימה הזאת ״מה הסיכוי?״ עומד בהחלט ובנוסף, אף כי לפרקים הוא נופל לסצנות שמוכרת מסרטים אחרים של רוגן, רוב הזמן הוא גם מצחיק מאוד מבלי שהבדיחה תהיה על חשבון הדמויות.

תגובות

  1. שירה הגיב:

    היי נהניתי מאוד לקרוא את הסקירה שלכם, אבל לקרוא טקסט ארוך בלבן על שחור. זה כואב לעיניים. הייתי ממליצה לעדן את הקונטרסטיות, בין הרקע ללבן של הטקסט.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני מסכים. בדיוק בשבילנו יש ליד הכותרת של כח פוסט כפתור שעליו אפשר להחליף לרקע בהיר. אם זה לא עוזר, לכי ל-URL וסמני בצד אישור לסקריפט לא בטוח. זה יתקן את זה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.